ירושלים היא עיר הקודש, ולהבדיל, גם קדושה באסלאם ובנצרות. היא הייתה מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, וכן מושא כמיהתו וכיסופיו בגלות. משום חשיבותה הדתית לשלוש הדתות המונותאיסטיות, היוותה העיר לאורך ההיסטוריה מוקד של מאבקים וסכסוכים, הנמשכים בחלקם עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה־19, התפתחו סביב העיר העתיקהשכונות העיר החדשה, והן משכנות בתוכן, נכון לתחילת המאה ה־21, את הרוב המוחלט של תושביה.
התעודות הראשונות שבהן נזכר שמהּ של ירושלים באופן הדומה לשמה העברי היו בכתבי המארות, במאה ה-20 לפנה"ס במצרים העתיקה, בהם מופיעה העיר תחת השם "אושאמם" (ꜣwšꜣmm), אשר נהגה ככל הנראה כ-"אוּרוּסַלִים" (ú-ru-sa-lim).
על פי המדרש[16], השם "ירושלים" הוא צירוף השם שבחר אברהם לעיר, ”הר ה' יראה” (בראשית, כ"ב, י"ד), עם השם שבחר לה שם בן נח, ”שלם”. במקרא מופיע שם העיר תמיד בכתיב חסר, "ירושלם", למעט בארבעה מופעים; עובדה זאת רומזת לכאורה על שמהּ הקדום הארמי של העיר, שנהגה אף הוא: "ירושלֵם". כיום נקראת העיר "ירושלים", וזהו גם שם העיר בפי חז"ל.
לירושלים שמות רבים: על פי המדרש והמסורת – לעיר שבעים שמות שונים, המבטאים את חשיבותה ומעלותיה. בין הידועים שבהם: יְרוּשָׁלַיִם, שָׁלוֹם, יִרְאֶה, יְבוּס, צִיּוֹן, חֶפְצִיבָהּ, מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל, יְפֵה נוֹף,קרית מלך רב וְעִיר דָּוִד. בדומה לארץ ישראל, המכונה בשם "הארץ", ובית המקדש, המכונה "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" עם ה"א הידיעה. כך למשל: ”חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר...” (גמרא, מסכת תענית, כ"ו).
להבדיל, החוקרים סבורים כי ירושלים נקראה על שם האליל הכנעני "שלם", וכי במקום היה מקדש לפולחנו. "מלכיצדק מלך שלם" הנזכר בספר בראשית היה למעשה מלך ירושלים. התחילית "ירו" לקוחה מן השורש השֶמִי י.ר.ה, שפירושו בעברית בת ימינו "ייסד", כפי שכתוב במקרא: ”או מי ירה אבן פִּנָּתָהּ” (איוב, ל"ח, ו'). לפיכך, על פי החוקרים, משמעות השם המקורית היא "ייסד שלם", כלומר זאת העיר שייסד שלם או העיר שהורתה (נולדה מזרעו של) שלםע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 153.
מטבע המציין את ייסוד COLonia AELia CAPITolina, ועליו חרישת גבולותיה, כמקובל בעולם הרומי. בצד השני של המטבע טבועה דמותו של אדריאנוס
בתרגום השבעים, תרגום התנ"ך ליוונית עתיקה, תועתק שם ירושלים ל-"Ιερουσαλήμ" (יֶרוּסַלִים), ובמקורות יווניים עתיקים אחרים קיים גם הכתיב Ἱεροσόλυμα (הִייֶרוֹסוֹלִימָה). פירוש המילה "הִייֶרוֹס" (ἱερός) ביוונית הוא "קדוש", ובשל מעמדה הדתי של ירושלים שמה פורש לעיתים קרובות בדרך זו. בוולגטה, תרגום המקרא ללטינית, תועתק השם ל"הִייֶרוּסַלֶם" (Hierusalem), ובתרגום הפשיטתא לארמית סורית נקראת העיר "אוּרִשְׁלֶם" (ܐܽܘܪܺܫܠܶܡ). שמהּ של ירושלים ברוב לשונות אירופה העכשוויות נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים, המשתקפים גם בכתיב.
בשנת 130, לאחר שירושלים היהודית חרבה במרד הגדול, הקים הקיסר הרומיאדריאנוס על חורבותיה עיר רומית, לה נתן את השם הלטיני אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה (Aelia Capitolina): "איליה" - על שם משפחתו, בית אַיְלִיָה (Gens Aelia), ו"קפיטולינה" מלשון קַפִּיטוֹלִינוּס (Capitolinus), אחד מתאריו של האליל יופיטר. השם הלטיני היה בשימוש במשך כל התקופה הרומית, ואף שהקיסר הנוצרי קונסטנטינוס החיה את שם ירושלים בצורתו היוונית (Ιερουσαλήμ), בירושלים הביזנטית שימשו שני השמות זה לצד זה. אף בשנים הראשונות לאחר הכיבוש המוסלמי אף היה מקובל להשתמש בגרסה הערבית "איליא" (إيلياء), אך בחלוף הזמן השימוש בשם זה נעלם. השם "אוּרְשַלִים" (أُورْشَلِّيم), שהוא שערוב של השם הארמי "אורשלם", ממשיך להתקיים בעיקר במגזר הערבי-נוצרי, וכך גם בתרגומי המקרא והכתבים הנוצריים לערבית.
השם הנפוץ ביותר לירושלים בערבית, בעיקר בקרב מוסלמים, הוא אַל-קֻדְס (القُدْس), שפירושו המילולי הוא "הקדושה". שם זה התקבע במאה ה-12.[17] בהקשרים דתיים אסלאמיים, מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אַל-ק֫וּדְס אַ-שַׁרִ֫יף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בערבית, בשילוט דרכים ובשידורי הרדיו והטלוויזיה הישראלים בערבית מוזכרים שני השמות האמורים יחד: "אורשלים אל-קדס" (أورشليم القدْس).[18] במקורות אסלאמיים מוקדמים מוזכרת העיר בשם "בַּ֫יְת אַלְמֻקַ֫דָס" (بيت المقدس), הנגזר מ"בית המקדש" העברי.[19][20][21]
בשפה האנגלית נקראת העיר "Jerusalem" (נהגה "גֶ'רוּזַלֶם"), בהתבסס על הכתיב הלטיני Ierusalem, וברוב לשונות מערב אירופה העכשוויות מקובל כתיב דומה (אם כי ההגייה משתנה בהתאם לשפה). ביוונית מודרנית שם העיר הוא "Ιεροσόλυμα" (הִייֶרוֹסוֹלִימָה), ברוסית: "Иерусалим" (יֶרוּסַלִים), ובארמנית: "Երուսաղեմ" (יֶרוּסַגֶֿם).
על-פי ממצאים ארכאולוגיים, תחילת תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלקוליתית. בחפירות שנערכו ב-2009 בשכונות בקצה העיר, התגלו ממצאים ארכאולוגיים קדומים אף יותר, המתוארכים לתקופה הנאוליתית[דרוש מקור]. ממצאים אלה מעידים על התיישבות בעת העתיקה, באזור השוכן על הגבעה המכונה "עיר דוד". ההתיישבות במקום זה נסמכה על הקרבה למעיין הגיחון, ששימש מקור מים לתושבי המקום, ונקודת ציון אסטרטגית החולשת על השטח הסובב אותה. עם הפיכת העיר ליישוב קבע, ניצלו תושביה את תנאי השטח הטופוגרפיים ההרריים, הקשים לטיפוס, להגנה טבעית מפני כובשים.
ב-37 לפני הספירה מינו הרומאים את הורדוס למלך יהודה מטעמם. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר ובנה בה את מקדש הורדוס. ב-66 לספירה פרץ "המרד הגדול" נגד הרומאים. מרד זה דוכא ביד קשה ב-69, עם הגעתו של טִיטוּס לשערי ירושלים, בראש צבא רומי גדול. טיטוס כבש את העיר בשנת 70, שרף אותה וחולל את חורבן בית המקדש השני.
במהלך דיכוי המרד הגדול נהרגו וגורשו יהודים רבים. העיר עברה טלטלה דמוגרפית והפכה למרכז שלטון רומי. היא אוכלסה בעיקר בחיילי לגיונות הצבא הרומי ובבני לאומים אחרים. מעט היהודים שנותרו בה התגוררו בהר ציון. באותה עת החלה הנצרות להתפשט ברחבי ארץ ישראל, ובפרט בירושלים. לאחר מרד בר כוכבא, שהתרחש בין השנים 132–135, התרוקנה ירושלים באופן כמעט מוחלט מתושביה היהודים, ומפרק זמן של כ-500 שנים לא הגיעו לידי החוקרים כמעט עדויות לקיום קהילה יהודית בה.
ירושלים עמדה בחורבנהּ עד תקופתו של הקיסר אדריאנוס, שהחל לבנותה מחדש ב־130 לספירה. העיר נשאה צביון רומי, וכונתה אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה. השלטון הרומי בעיר אסר בהוראת הקיסר אדריאנוס על כניסת יהודים לתחומהּ. ב־133 השתלטו מורדים יהודים בראשותו של בר כוכבא על ירושלים, בניסיון להפיל את השלטון הרומי. המרד דוכא באכזריות בידי חיילי הצבא הרומי והעיר שבה לשליטה רומית ב־136 לספירה.
ב-636, לאחר המפלה הביזנטית בקרב הירמוך, הגיעו הערבים-מוסלמים לשערי ירושלים, שנפלה לידם לאחר מצור של שישה חודשים. במסגרת הסכם הכניעה שנערך בין הכובשים הערבים לבין אזרחי העיר באותה העת, הובטח שלומם של הנוצרים וכן שלמות כנסיותיהם. הח'ליף עבד אל-מלכ בנה ב-691 את כיפת הסלע על הר הבית. ירושלים עברה לשלטון חליפות בית אומיה עד שנת 750, ולאחריו – לח'ליפותבית עבאס, עד 969. בשנה זאת, עברה ירושלים לידי הפאטימים.
המזרח התיכון וארץ ישראל בתוכו נכנסו לתקופה של אי יציבות, אותה ניצלו ב־1071 הסלג'וקים, אשר כבשו את ירושלים והחזיקו בה במשך תקופה קצרה. הכיבוש הערבי-מוסלמי חולל בירושלים מהפך דמוגרפי: היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאוד, והתרבו בה הן המוסלמים שהיגרו אליה מחצי האי ערב, והן היהודים, אשר הורשו לשוב אליה לאחר שנים ארוכות.
ב־1033 החריבה רעידת אדמה את חומות ירושלים הדרומיות. בעטייה צומצם רכיב ההגנה של החומה, דרום העיר ננטש ותושביו היהודים נאלצו להעתיק מגוריהם לחלקהּ הצפוני של העיר.
עד 1099 הייתה רוב אוכלוסיית העיר ערבית, ובמקביל חיו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי בירושלים התרכז בעיקר בהר ציון.
עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב־1099, שבה ירושלים לשליטת הנוצרים למשך כמאה שנים, בשני פרקי זמן נפרדים: בין השנים 1099–1187, ושוב בשנים: 1229–1244.
במהלך שלטון הכיבוש הצלבני בירושלים נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והיא הפכה חלקית לעיר רפאים. הצלבנים התקשו למלאהּ במאמינים נוצרים, ולשם כך עודדו עולי רגל נוצרים מארמניה וממזרח אירופה להגר אל העיר הנטושה. הצלבנים פיתחו את מערך השווקים בעיר, ובהמשך חל גידול במספר תושביה הנוצריים. מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, והם ביקרו שם לעיתים נדירות בלבד.
ב־1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים, ורוב האוכלוסייה הנוצרית סולקה ממנה, מלבד קהילה נוצרית-מזרחית קטנה. העיר קיבלה צביון מוסלמי למשך 700 השנים הבאות. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים, שהתיישבו בה באותה תקופה, שרדו עד ימינו אלה: משפחות חוסייני, נשאשיבי, ח'אלידי, דג'אני, נוסייבה ואחרות.
לאחר מסע הצלב השישי שבה העיר לשליטת הצלבנים, והם החזיקו בה עד שחרבה שוב ב־1244, הפעם מידי הח'וואריזמים.
ב־1260, בתום שלטון הח'וואריזמים, נפלה העיר בידי הממלוכים, שהשתלטו על הארץ והחזיקו בה עד 1516. בתקופת האימפריה הממלוכית הפכה ירושלים לעיר חסרת חשיבות אסטרטגית, המרוחקת מדרך הדואר. הממלוכים בנו בה מבני שלטון ודת רבים, ביניהם ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו מרכזי לימוד לכתבי הקוראן.
תושבי ירושלים בעת ההיא היו ברובם עניים. אף ליהודים, אשר הורשו לשוב לירושלים בראשית הכיבוש הממלוכי, לקח זמן רב להתבסס בה. תיאורו של הרמב"ן, שביקר בירושלים ב־1267, מלמד כי הוא מצא בה כ-2,000 תושבים, מתוכם כ-300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: ”ואין ישראל בתוכה, כי אם שני אחים צבעים, קונים צביעה מאת השלטון.” (איגרת הרמב"ן, 1267). בהמשך גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, ובהשפעת הספרות הערבית של התקופה החלה העיר להיקרא על שם בית מקדש: "בית אלמקדס".[20][19]
בתקופה זאת נתקבע מעמדהּ של ירושלים בתודעה האסלאמית כעיר קודש, השלישית ברמת קדושתהּ, אחרי מכה ואל-מדינה.[26]
במהלך המאה ה־15 החלה העיר העתיקה להתגבש בפורמט ארבעת הרבעים המוכרים לנו כיום. רוב תושביה בעת ההיא היו מוסלמים. מפקדי אוכלוסין שנערכו בעיר במאות ה-18 וה-19 (ראו טבלה מצורפת), העידו על גידול האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד חלקהּ של האוכלוסייה הנוצרית בה הלך ופחת.
חבורת רבי יהודה החסיד, בני יהדות אשכנז, אשר עלתה לארץ ישראל ב־1700, סולקה מן העיר עקב חוב כספי גדול לבנאים מוסלמים. במקביל, מצבם הכלכלי של יהודי העיר השתפר בראשית המאה ה־19 הודות לעליית תלמידי הגר"א[דרושה הבהרה], בראשות רבי מנחם מנדל משקלוב, ובעיקר הודות לסיוע מצד משפחת רוטשילד; האחרונה פרעה את חובותיה של חבורת רבי יהודה החסיד, ואיפשרה לחבריה לשוב ולגור בירושלים בבטחה.
המאה ה־19
מפה דמיונית של ירושלים מן המאה ה־18, דניאל הרץ
במאה ה-19 החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות לגלות עניין בארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט. מחקרים ופרסומים שונים אודותיהן ראו אור והעלו את המודעות אליהן, בקשר לחשיבותן הדתית, התרבותית וההיסטורית. בהמשך החלו המעצמות לבנות בעיר מוסדות דת ותרבות, חינוך, מחקר, בריאות ותיירות, וכן להציב בה קונסולים ואנשי דת מטעמן. בתחילה בנו המעצמות את מבניהן בשטחים שבין החומות, ולאחר זמן מה גם מחוצה להן. במחצית השנייה של המאה ה־19 גברה עוד יותר ההשפעה האירופאית.
הציבור הנוצרי בירושלים כלל ערבים, ילידי אירופה, תושבים ארעיים, ואנשי כמורה ודת.
בכתבה "בניינים ופרוורים חדשים", אשר התפרסמה בעיתון "המליץ", בי"ט באב תר"מ (1880), דווח כי "בירושלים הושלש מספר הבתים", והוצג בה תיאור מפורט אודות פלאי הבנייה:
האדון ל. שיק איש אשכנזי אדריכל חכם משגיח על בניני העיר (בוי-אינספעקטור) בירושלים כותב: בירושלים יסדו היהודים אגודות שותפים ויבנו בניינים רבים, ארוכים בתבניתם כאוהלים ומסוגלים לישיבת משפחות רבות, מספר הבתים בירושלים גדל במשך כ"ה השנים האחרונות על אחת שתים או גם על אחת שלוש.
— המליץ, "בנינים ופרברים חדשים", י"ט אב תר"מ, (1880), מתוך: "ארץ ציון ירושלים", שלמה שבא, דן בן אמוץ, הוצאת זמורה, ביתן, מודן, 1973, שער ראשון: ארץ חמדת אבות (1857–1882), פרק: ערים ומושבות, עמוד 30
כוחות הלוחמים הערביים בעיר הורכבו מתושבים מקומיים, כמו גם מכוחות עזר של מתנדבים, שנשלחו אליה ממדינות ערב. כוחות אלה כללו את "הלגיון הערבי", "האחים המוסלמים" וצבא סדיר ממצרים. הערבים הטילו מצור על העיר, והפסיקו את אספקת המים לתושביה. ההגנה על העיר ועל היישובים סביבה הופקדה בידי חטיבת עציוני, ואילו על הפרוזדור לירושלים הייתה אמונה חטיבת הראל של הפלמ"ח. לאחר קרבות עזים ועקובים מדם, השכילו שיירות המשוריינים היהודיים לפרוץ את המצור שהוטל על העיר, תוך כדי שפילסו אליה דרך, באמצעותה סיפקו לתושביה מזון, מים וציוד.
בלטרון התנהלו בין הצדדים קרבות כבדים. במסגרת מבצע נחשון נכבשו כפרים ערביים בדרך לירושלים, אך חרף זאת נחסמה הגישה לעיר הרמטית החל מסוף חודש אפריל, והעיר הייתה נתונה במצור.
במאי 1948 עזבו הבריטים את העיר והארץ, והמלחמה התעצמה. העיר העתיקה נפלה בידי הלגיון הירדני, שהשתלט על מזרחהּ של העיר. בד בבד, השתלט הכוח היהודי על השכונות הערביות במערבה של העיר, בכללן קטמון, טלביה ובקעה. המצור על העיר נמשך עד פילוס דרך בּוּרְמָה החדשה, ביולי 1948, ומאז יכלו שיירות אספקת מזון וציוד לתושבי העיר, לנסוע אליה ברציפות ובביטחון יחסי.
בנובמבר 1948 הוכרזה הפסקת אש בעיר והמלחמה תמה. שנה לאחר מכן, ב-5 בדצמבר 1949, הכריזדוד בן-גוריון על ירושלים כבירת ישראל.[28]
בין השנים 1948–1967 הייתה העיר חצויה. הקו העירוני ("קו התפר") היה קו שביתת הנשק, כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק. אורכו היה שבעה קילומטרים, והוא חילק את העיר בין מזרח ירושלים, שהייתה אז חלק מהממלכה הירדנית ההאשמית, ובין מערב ירושלים, שהייתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים לאורכו שימשו כעמדות צבאיות. כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון לה, והר הזיתים נכללו בתחום השליטה הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים בצפון-מזרחהּ של העיר – נכללו בתחום השליטה הישראלי. באזור ארמון הנציב היה שטח מפורז, בשליטת האו"ם, והארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו"ם. שער מנדלבאום הפריד בין שני חלקי העיר, ודרכו ניתן היה לעבור מחציה האחד של העיר למשנהו. המעבר נוהל על ידי אנשי מכס ישראליים וירדניים, שימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר צלייניםנוצריים בחג המולד. משער זה יצאה שיירת חיילים ושוטרים, דו-שבועית, לשם הגנה על המובלעת הישראלית בהר הצופים.
מאז מלחמת ששת הימים, נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים אשר ננטשו במהלך מלחמת העצמאות). כיום, חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בירושלים מתגורר בשכונות אלה.[29]
מאז שנות ה־90 של המאה ה־20 ניכרת מגמת התחרדות בירושלים. מדי שנה, החל מאמצע שנות ה־90, יורד באופן עקבי מספר ילדיה היהודים החילונים, בעוד שאחוז ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה. בשנת 2010 נרשמו לחינוך הממלכתי-חילוני 13% מכלל הנרשמים לכיתות א' בעיר, יהודים וערבים.[30] חלקהּ היחסי של האוכלוסייה הערבית-נוצרית בעיר יורד בשל הגירת תושבים ממנה, בפרט למדינות אחרות.
בעיר ניטש מאבק על צביונה הדתי. בין המאבקים הבולטים בתחום זה: ההפגנות בכביש בר-אילן, ההתנגדות לבניית אצטדיון טדי בצפון העיר, פתיחת חניון קרתא בשבת וקיום אירועים בו.
ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשיתורה בשמה המפורש, אלא כ”הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם” (ספר דברים, פרק י"ב), אם כי יש השערה לפיה העיר "שָלֵם" הנזכרת בספר בראשית (י"ד, י"ח) היא ירושלים. עם זאת, מוזכרת העיר פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (667 פעמים), ומספר דומה גם במשנה, בגמרא ובתפילות. כמו כן, היא מופיעה בשם "ציון". רבים הם המייחסים את "הר המוריה", מקום עקידת יצחק, להר הבית.
התנ"ך וההלכה מציינים כמה מצוות הכרוכות בירושלים, וכולן סובבות סביב עבודת בית המקדש ובנייתו. המצווה המרכזית הקשורה בה היא העלייה לרגל, שלוש פעמים בשנה ("שלוש רְגָלִים"): בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות[33]. בזמן שבית המקדש היה קיים חלה על העולים לירושלים מצוות הקרבת קרבנות, לשם התרת נדרים או בקשת כפרה על חטאים. מצוות נוספות הן הבאת ביכורים לירושלים החל חג השבועות[34] וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת עץ – ולאוכלם בירושלים ("נטע רבעי"). בשנים מסוימות ישנה מצווה להביא מעשר שני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו[35].
במהלך תפילה נהוג להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה – לכיוון הר הבית), על פי הנאמר בתפילת שלמה המלך, בחנוכת בית המקדש הראשון:
חל איסור לקבור מתים בתוך העיר, מתוך חשש שהמת יטמא את פירות המעשר שעוברים לירושלים והקורבנות המוקרבים בירושלים. לכן, נהוג היה לקבור את המתים מחוץ לעיר, באתרים כמו הר הזיתים, עמק יהושפט, גיא בן הינום וגבעות רבות נוספות המקיפות את העיר הקדומה, המוקפת חומה (אזור העיר העתיקה ועיר דוד). עם זאת, בספר מלכים ובספר דברי הימים נכתב, כי מלכי בית דוד נקברו בתוך תחומי העיר. בחפירות ארכאולוגיות נמצאו קברים של בני אצולה מימי בית שני בתוך תחומי החומה אז. עם קברים אלה נמנה גם קברו של דוד המלך, שיש הסוברים כי מקום קבורתו נמצא ב"קבר דוד" שבהר ציון.
בתקופת בית המקדש הייתה קיימת מצוות עלייה לרגל לירושלים, שלוש פעמים בשנה: בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. בנוסף, נהוגה הייתה מצוות הבאת ביכורים לבית המקדש, בזמן שהיה קיים, מחג הקציר עד חג האסיף. בשל הרצון לשמר מצוות אלה גם בימינו, רבים הם הפוקדים את העיר במועדים אלה, במיוחד באתרים: הכותל המערבי, הרובע היהודי, עיר דוד וקברי צדיקים. במסגרת מנהג "ברכת הכהנים", הנערך פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ופסח, פוקדים את רחבת הכותל המערבי עשרות אלפי מתפללים.
אזכורים של ירושלים
רקמה על מחזור לראש השנה, ובה ציור של ירושלים. תחילת המאה העשרים. מאוספי הספרייה הלאומית.
ירושלים מוזכרת בהקשרים שונים בשירים רבים, החל מההמנון הלאומי, התקווה, ועד ללהיטים פופולריים[36]. ספרים רבים יצאו בשם זה, עלילותיהם של ספרים שונים מתרכזות בירושלים. סרטים שונים ואף משחק קופסה שמתרכז בירושלים.
ירושלים שוכנת על רצועת ההר המרכזית של ארץ ישראל המערבית, ועל קו פרשת המים שלה, בין הים התיכון וים המלח, ברום של 570–857 מטרים מעל גובה פני הים. הנקודה הגבוהה ביותר בעיר היא פסגת שכונת גילה, המתנשאת לגובה של 857 מטרים מעל פני הים. העיר שוכנת בהרי ירושלים, חבל הרים השייך להרי יהודה.
בשנים הראשונות לקיומה, הסתפקה העיר במי המעיינות רוגל והגיחון. מעיין הגיחון בוצר כמה פעמים לאורך ההיסטוריה, ובנוסף לו אגרו התושבים מים בבורות מים בתוך העיר.
חזקיהו היה הראשון שהקים מערכת אספקת מים מוסדרת בעיר, באמצעות חציבת נקבת ובריכת השילוח. בתקופת החשמונאים, סופקו לעיר ולבית המקדש מים באמצעות אמת מים ארוכה. אמת מים זאת קישרה בין העיר ובין עין עיטם, השוכנת דרומית לה. אמות נוספות נבנו בתקופת הורדוס, ובימי השליטים הרומיים אשר שלטו בה – לאחר בניית העיר "איליה קפיטולינה"[דרוש מקור]. אמות מים קטנות יותר נבנו מצפון לעיר, והובילו מים לבריכות הצאן.
לאורך השנים, ננטשו ונהרסו אמות ובורות המים, עד ששופצו בתקופות הממלוכית והעות'מאנית.
הבריטים הם שהקימו בעיר מערכת הובלת מים מודרנית, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. מערכת זאת שאבה מים ממעיינות נחל פרת וראש העין.
כיום חברת מקורות מובילה מים לעיר, וחברת הגיחון אחראית לאגירתם וחלוקתם לבתים.
בשל היותה של ירושלים עיר הררית ותלולה, היה קשה להתיישב בה ולעסוק בחקלאות. הטופוגרפיה הגבילה את החקלאות לשימוש בטרסות או לעיבוד העמקים המתונים בלבד. הגידול המרכזי באזור היה מאז ומתמיד הזיתים. מלבדם נשתלו גם עצי תפוח (בין השאר בעמק הצבאים) ועצי פרי אחרים. כיום נשארו מעט חלקות מעובדות בעיר, בעיקר על יד קיבוץ רמת רחל, ובין גילה לבית לחם.
אקלים
ירושלים שוכנת על קו הגבול בין האזור הים-תיכוני ובין סְפָר המדבר. הקיץ בה חם ויבש, והחורף קר וגשום. כמות המשקעים הממוצעת בה עומדת על כ-554 מילימטרים בשנה. ממוצע הלחות השנתי בה עומד על כ-60%. לעיתים יורד בעיר שלג, בעיקר בשכונותיה הגבוהות, דוגמת גילה (859 מטרים מעל פני הים), רמות אלון (850 מטרים מעל פני הים), רוממה ובית וגן. אחת ל-3–5 שנים, יורד בעיר שלג כבד, המצטבר לגובה של כעשרים סנטימטרים, ואשר גורם לשיבושי תנועה בכבישים, לשיבושים באספקת החשמל לתושביה ולנפילת עצים.
"ירושמיים" הוא אתר אינטרנט ייעודי, המתעד והסוקר את מזג האוויר הייחודי של העיר.
ירושלים היא העיר הגדולה בישראל, גם כאשר מביאים בחשבון את תושביה היהודים בלבד.
אחוז התושבים היהודים בעיר ירד מאז שנת 1990, מכ-72% מכלל האוכלוסייה בירושלים – לכ-61%.[48] אחוז תושביה הערבים עלה מכ-24% לכ-38%,[48] ונשאר יציב. בין השנים 2005–2017, גדלה האוכלוסייה הערבית-מוסלמית בירושלים מכ-245,000 לכ-341,000 תושבים: קצב גידול של כ-3.3% בשנה. לעומת הגידול באוכלוסייה זאת, עמד שיעור הגידול של תושבי שאר הדתות בירושלים על כ-1.3% בלבד בשנה, מכ-475,000 בשנת 2005 לכ-571,000 בסוף שנת 2020.
עיקר הגידול באוכלוסיית ירושלים נובע משיעור ילודה גבוה, שכן מאזן ההגירה של העיר בשנים אלה היה שלילי: בין השנים 2008–2015, עזבו את העיר כ-18,000 תושבים בממוצע בשנה, והיגרו אליה כ-11,000 תושבים בלבד. עם זאת, 56% מההגירה השלילית חלה ביישובים השוכנים בעיקר במטרופולין ירושלים, ופחות בירושלים עצמה.[49]
האזור המטרופוליני של ירושלים, הכולל יישובים קרובים המקיימים זיקה ברורה לעיר מבחינת תעסוקה ושירותים, מנה ב-2018, על פי מכון ירושלים למחקרי מדיניות, כ-1.31 מיליון נפש. זהו האזור המטרופוליני השני בגודלו בישראל, לאחר מטרופולין תל אביב-יפו[50].
במסגרת סקר שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2019, נתבקשו תושביה היהודים של ירושלים להגדיר את מידת אדיקותם בדת היהודית. תוצאות סקר זה העלו, כי כ-35% מכלל היהודים בני 20 ומעלה הגדירו עצמם "חרדים", כ-24% מהם הגדירו עצמם "מסורתיים", כ-20% מהם – "דתיים", וכ-19% מהם – "חילונים".[51]
מזרח וצפון מזרח ירושלים מאוכלסים בעיקר על ידי ערבים. בשכונות שמצפון לרחוב יפו, בחלק משכונות רמות ונווה יעקב, וכן בשכונות הר נוף ובית וגן ועוד מתגוררת בעיקר אוכלוסייה חרדית. במרכז, מערב ודרום העיר, כמו גם בפרברי העיר, קיים רוב של יהודים חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים.
נכון לסוף אפריל2024, אוכלוסיית העיר עומדת על כ- 1,000,777 תושבים.
מאז 1948, מעמדהּ החוקי והבינלאומי של ירושלים אינו מוסכם. תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים ובית לחם תהיינה חלק מאזור בשליטה בינלאומית[52] של מושל זר ונייטרלי, אשר ימונה על ידי האו"ם, לצד מועצה שתורכב מנציגי התושבים. שיטת ממשל זאת בעיר תארך עשר שנים, בסיומה יערך משאל עם אשר יקבע את עתיד העיר.[53]
במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל וירדן. כבר ב־16 במאי 1948 חקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת שטח נטוש, תש"ח-1948, אשר בסעיף 2 שלה נקבע כי "כל שטח ומקום שנכבשו, נכנעו או נעזבו ייחשב כשטח נטוש, וככזה – רשאית הממשלה להטיל עליו בצו את החוק הקיים".
משום חשיבותה של ירושלים, מצאה מדינת ישראל לנכון להכריז על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה ב־17 ביולי 1948, בנוסף ל'פקודת שטח נטוש' ממאי 1948. ההכרזה הרשמית על העיר כעל בירת המדינה נערכה רק בדצמבר 1949.
גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים-קתוליים, פעלו לבנאום העיר, ושאפו לקבל בה הכרה. בדצמבר 1949, קיבלה עצרת האו"ם החלטה, הקוראת לבנאום ירושלים.[54]
ישראל התנגדה לבנאום ירושלים, אף על פי שהייתה חלק מתוכנית החלוקה שהתקבלה ביישוב. דוד בן-גוריון טען כי האו"ם לא טרח לפעול ליישומה של תוכנית החלוקה וכן לא פעל להצלת 100,000 יהודי ירושלים מהתקפות צבאותיהן של מצרים וירדן, אשר דחו מלכתחילה את התוכנית, למרות פניותיו החוזרות והנשנות של היישוב ולאחריו מדינת ישראל לאו"ם. לדבריו, לולא פרץ צה"ל את הדרך לירושלים והשתלט על מערב העיר – היה גורל יהודי העיר כגורל יהודי גוש עציוןוהרובע היהודי בעיר העתיקה. משום כך, לא היה זה מוסרי ליישם את החלטת עצרת האו"ם.[55]
הפלסטינים רואים בירושלים המזרחית, בירתה של מדינה פלסטינית עתידית. בהצהרת העצמאות של אש"ף מ-1988 ירושלים מוגדרת כבירת פלסטין. הרשות הפלסטינית אף העבירה בשנת 2000 חוק המגדיר את מזרח ירושלים כבירת פלסטין, והחוק אושרר ב-2002 על ידי נשיא הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. ממשלות ישראל ניסו למנוע נוכחות של מוסדות פלסטיניים רשמיים במזרח העיר. כך בשנת 2001 בצו של שר הביטחון הוחלט לסגור את אוריינט האוס ששימש בשנות ה־80 וה-90 כמטה של אש"ף בעיר.
לאחר מלחמת ששת הימים, קבעה הממשלה את כ"ח באייר, יום איחוד ירושלים, כיום חג. בשנת 1998, הפך יום ירושלים חג לאומי רשמי, באמצעות "חוק יום ירושלים". ביום זה מתקיימים אירועים חגיגיים דוגמת טקסי זיכרון, עצרות ותהלוכות וטקס ממלכתי בגבעת התחמושת. בבתי הכנסת הדתיים לאומיים מקובל לומר תפילת הלל ביום זה.
מוסדות המדינה בירושלים
הכנסת הראשונה שהתכנסה בתחילת 1949 קיימה את ארבע ישיבותיה הראשונות בבניין הסוכנות היהודית בירושלים ולאחר מכן באותה שנה התכנסה בתל אביב. ב-26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים ומאז היא מתכנסת שם. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, והחל מ-13 במרץ 1950 ישבה בבית פרומין שבמרכז העיר. היא עברה ל משכנה הנוכחי ב־1966.
בתחילת שנות ה־90, הוחלט להכין תוכנית מסודרת, לפיה ימוקמו כל משרדי הממשלה ומוסדות המדינה במערב העיר, ובמהלך שנות האלפיים החלה להבנות במרכז העיר "קריית הלאום", שתחבר את קריית הממשלה אל מרכז העיר ובה ירוכזו כל המוסדות הלאומיים של המדינה, בכללם משכן הכנסת. לצידה מוקם פרויקט הכניסה לעיר, המרחיב את הכניסה העיקרית לעיר, מכיוון כביש מספר 1.
במהלך השנים, קבעו שבע עשרה מדינות את מושב שגריריהן בירושלים, אולם באמצע העשור השני של המאה ה־21 לא נותרו מדינות כאלה. עם זאת, כל השגרירים הזרים מגישים את כתבי ההאמנה שלהם לנשיא המדינה במשכן הנשיא בירושלים. היעדרן של שגרירויות בירושלים פסק במאי 2018, סמוך ליום ירושלים התשע"ח, כאשר פתחה ארצות הברית את שגרירותה בעיר. בעקבותיה הלכו גואטמלה, פרגוואי (שחזרה בה), קוסובו, הונדורס ופפואה גינאה החדשה.
ארצות הברית היא המדינה הגדולה והמשמעותית מבין מדינות המערב. מדינת ישראל נתמכת בה רבות, כלכלית ומדינית, ולעמדתה השפעה רבה על מעמדה הבינלאומי של ירושלים. מאז הקמת מדינת ישראל, נמנעו נשיאי ארצות הברית מהבעה מפורשת של עמדתם, בכל הנוגע למעמדה של ירושלים, מתוך רצון להשאיר את הסוגיה לדיונים בין ישראל ובין הפלסטינים וכדי להימנע מיצירת מתחים נוספים באזור רגיש זה.
בשנת 2002 קבע הקונגרס של ארצות הברית, בתמיכתם של רוב חברי הבית הרפובליקניים, כמו גם של אלה הדמוקרטיים תומכי ישראל, כי בדרכונו האמריקאי של אזרח ארצות הברית שנולד בירושלים יש לרשום "ישראל" כארץ הלידה. החלטת הקונגרס באה בעקבות מדיניות השלטונות האמריקניים להשאיר את רישום המדינה ריק בדרכונם של אזרחים אמריקניים ילידי ירושלים, ולציין רק את שם העיר. עם זאת, בפועל, סירבה מחלקת המדינה של ארצות הברית, האמונה על הנפקת דרכונים, לאמץ החלטה זאת, בנימוק שהיא מפרה את עקרון הפרדת הרשויות.
ביוני 2015, נתקבלה החלטה תקדימית של בית המשפט העליון של ארצות הברית, אשר אימץ את עמדת מחלקת המדינה, לפיה קביעת הסמכות בעניין מעמדה של ירושלים נתונה לנשיא ולממשלתו, ולא לקונגרס.[59] פרשנים ראו בהחלטה זאת מכה הסברתית קשה לממשלת ישראל, ובעלת השפעה משמעותית על מעמדה של ירושלים המזרחית והמערבית.[60]
ב-6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, על כך שארצות הברית מכירה רשמית בירושלים כבירתה של ישראל. טראמפ הוסיף, כי גבולותיה הסופיים של ירושלים ייקבעו במסגרת מתווה של הסכם עתידי, אשר ייחתם בבוא העת בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית.[61] בעקבות הצהרתו של טראמפ, הצהירה צ'כיה כי היא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל.[62] ימים מספר לאחר מכן, הצהירה גם גואטמלה על העתקת שגרירותה לירושלים. שגרירות ארצות הברית בישראל, שוכנת החל ממאי 2018 בירושלים. שאר השגרירויות בישראל, מלבד ארצות הברית, גואטמלה, קוסובו, הונדורס ופפואה גינאה החדשה, שוכנות באופן רשמי בתל אביב, בפועל בתל אביב ובערים הסמוכות.
עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת ישראל ומושב מוסדות השלטון שלה, כעיר קדושה עבור דתות אחדות, כמוקד של סכסוכים בינלאומיים ומתיחויות על רקע דתי, פוליטי ומדיני, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד – מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם כמעט בערים אחרות.
עיריית ירושלים הוקמה ב־1867, כחלק מיוזמת השלטון העות'מאני להקים מערכת שלטונית ארצית מודרנית, המתבססת על מודל המשטר הצרפתי, הכולל חלוקה אדמיניסטרטיבית ברורה של היררכיית השלטון המקומי. כלומר, כל גוף שלטוני היה אמון על שלטון בשטח מסוים של העיר; ככל ששטח מסוים של העיר היה חשוב יותר- הוא הופקד בידיו של פקיד ממשל בעל דרגה גבוהה יותר, ולהפך.
שלטון המנדט הבריטי פיזר את מועצת העיר העות'מאנית והקים מועצה משלו, תוך הנחלת סטנדרטים אירופיים של ניהול מערכות השלטון בעיר, אחזקתה ופיתוחה.
עם הקמת מדינת ישראל חולקה העיר לשתיים, וכך נתפצלה גם עיריית ירושלים לשתי רשויות מוניציפליות נפרדות לחלוטין – ישראלית וירדנית. עם איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים (1967), שבה ירושלים להיות רשות מוניציפלית אחת, אשר היוותה המשך ישיר של עיריית ירושלים המערבית (הישראלית).
מסוף המאה ה־20 ובעשור הראשון של המאה ה־21 מתאפיינת כלכלת ירושלים בשיעור אבטלה גבוה, ובאחוז גבוה של תושבים החיים מתחת לקו העוני.
בשנת 1969 חיו כ־9.9% מהמשפחות בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 7.8% בתל אביב ובחיפה בפרט, ו-11.9% בישראל בכלל. לעומת זאת, על-פי דו"ח תחולת העוני של שנת 2003, כ-33.2% מהמשפחות חיו בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 10.9% בתל אביב, 17.5% בחיפה ו-19.3% בישראל. ממוצע המשפחות החיות מתחת לקו העוני בישראל עלה לאורך השנים בכ-60%, ובירושלים עלה שיעור המשפחות העניות פי שלושה. בתקופה זאת עלה שיעור הילדים העניים בעיר בכמעט פי ארבעה, לעומת עלייה פי שניים בשיעור הילדים העניים בישראל.[63]
על פי נתוני מכון ירושלים למחקרי מדיניות, בשנת 2021 חיו מתחת לקו העוני בירושלים 39% מהמשפחות, 42% מהנפשות ו-51% מהילדים. שיעור הנפשות העניות עומד על 60% בקרב האוכלוסייה הערבית בירושלים, ו-43% בקרב האוכלוסייה החרדית. בקרב כלל האוכלוסייה היהודית שיעור הנפשות העניות הוא 31%.[50]
בשנת 2022 עמד שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בירושלים בגילי העבודה העיקריים (25–64) על 67%, שיעור הנמוך באופן ניכר מהשיעור בכלל הארץ (82%).[50]
שיעור ההשתתפות הנמוך בירושלים בקרב גברים נובע בין היתר משיעור השתתפות נמוך יחסית של גברים חרדים, שעל פי המכון החרדי למחקרי מדיניות עומד על 42.2% בגילי העבודה (לעומת 73.8% בקרב הנשים החרדיות).[64] שיעור ההשתתפות הנמוך בקרב נשים בירושלים נובע בין היתר משיעור בהשתתפות נמוך במיוחד של נשים ערביות (27% לעומת 83% בקרב הנשים היהודית בירושלים).[50]
תעסוקה
בשנת 2018 ענפי הכלכלה העיקריים שבהם עבדו המועסקים בירושלים הם חינוך (17%), שירותי בריאות ורווחה (14%), מינהל מקומי וציבורי (11%) ומסחר (9%). בשל היותה בירת ישראל ומרכז מינהלי ושלטוני שבו מרוכזים משרדי הממשלה ומוסדות הלאום – אחוז המועסקים בשירות הציבורי בירושלים גבוה ביחס לערים אחרות ונמצא במגמת עלייה עם השנים. לעומת זאת, חלקם של המועסקים בתעשייה בירושלים נמוך ביחס לערים אחרות, והוא נמצא במגמת ירידה לאורך השנים (5% בשנת 2018 לעומת 15% בשנת 1970).
בירושלים יש כ–500 חברות סטארט־אפ נכון לשנת 2017, ומדי שנה מוקמות בה חברות רבות נוספות. בעיר נמצאים מרכזי פיתוח של חברות בינלאומיות גדולות, כגון אינטל, מובילאיי, NDS, סיסקו, יבמ ואחרות. בירושלים ריכוז חברות הביוטק, דוגמת טבע, הגבוה בישראל.
ירושלים נבחרה לאחת מ–25 הערים המובילות בעולם מבחינת האקו־סיסטם היזמי־טכנולוגי שלה, לפי הדירוג הבינלאומי Startup Genome.[66] ירושלים גם מהווה אכסניה לכ-15 קרנות הון-סיכון, שהידועה בהן היא JVP.
פעילות ההיי-טק מפוזרת על פני חמישה אזורי תעשייה עיקריים: הר חוצבים, עטרות, פארק הביו-מד בעין כרם, גבעת שאול ואזור ההיי-טק בגבעת רם. בכל האזורים האלה עובדים כ-16 אלף איש.[67]
תיירות
בשנת 2009, נרשמו בבתי המלון בישראל 8.1 מיליוני לינות תיירים, מתוכן 2.6 מיליון היו בירושלים, לעומת 1.9 מיליון בתל אביב. מספר לינות התיירים הישראליים באותה השנה היה גבוה אף הוא יותר בירושלים מאשר בתל אביב: 639,000 אלף לעומת 435,000, אף על פי שהשתיים לא היו המובילות ברשימה.[68] מספר חדרי המלון בירושלים נכון לשנת 2020 עומד על כ-11,000 חדרים,[69] ובתוכניות העירייה להגדילו בכ-8,000 חדרים נוספים, עד שנת 2020.
מלון המלך דוד, השוכן ברחוב המלך דוד, משמש בית הארחה רשמי של מדינת ישראל- עבור ביקורים רשמיים של אח"מים ממדינות זרות. במלון מתארחים, בין היתר: דיפלומטים, ראשי מדינות ובעלי תפקידים ממשלתיים בכירים אחרים, וכן אנשים מפורסמים, לרבות אמנים בינלאומיים, המגיעים להופיע בישראל.
בשנת 2010, דורגה ירושלים במקום הראשון ברשימת "הערים הטובות ביותר לטיולים ולפנאי" של המגזין "Travel + Leisure", בקטגוריית "אפריקה והמזרח התיכון".[70] באותה השנה, דורגה ירושלים על ידי המדריך המקוון "TripAdvisor" במקום השביעי ברשימת הערים הטובות בעולם, בקטגוריית "תרבות וביקור באתרים תיירותיים".[71] העיר נבחרה לשמש בירת התרבות הערבית לשנת 2009.
בכל שנה, במהלך חול המועד סוכות, מתקיימת בעיר צעדת ירושלים, במהלכה רבבות בני אדם, ישראלים ותיירים, צועדים ברחובותיה.
תיירות יהודית
בתקופת בית המקדש היתה קיימת מצוות עלייה לרגל לירושלים, שלוש פעמים בשנה: בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. בנוסף, נהוגה הייתה מצוות הבאת ביכורים לבית המקדש, בזמן שהיה קיים, מחג הקציר עד חג האסיף. בשל הרצון לשמר מצוות אלה גם בימינו, רבים הם המטיילים היהודיים הפוקדים את העיר במועדים אלה, במיוחד באתרים: הכותל המערבי, הרובע היהודי, עיר דוד וקברי צדיקים. במסגרת מנהג "ברכת הכהנים", הנערך פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ופסח, פוקדים את רחבת הכותל המערבי עשרות אלפי מתפללים.
תיירות נוצרית ומוסלמית
בנצרות קיימת מסורת ארוכת שנים של עלייה לרגל למקומות הקדושים בארץ הקודש בכלל, ולירושלים בפרט. עין כרם נחשבת אף היא מקום מקודש לנצרות, במקום מספר כנסיות ומנזרים, שאותם פוקדים תיירים.
בירושלים שוכנים שני מקומות קדושים למוסלמים – כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. על פי דת האסלאם, מסגד אל-אקצא הוא אחד משלושה מסגדים, בהם שמותר לבקר לשם זיארה (מסורת מוסלמית של ביקור באתרים מקודשים לשם תפילה). עשרות אלפי מוסלמים, המגיעים משטחי הרשות הפלסטינית ומרחבי ישראל כולה- פוקדים אתר זה, בעיקר בעת תפילת יום השישי.
בשנת 2006, נפתח שביל ירושלים: שביל הליכה באורך של כ-38 קילומטרים, העובר בדרכו באתרים היסטוריים ותרבותיים, בתוך העיר ומחוצה לה. קו 99 ("סובב ירושלים") עבר אף הוא בדרכו בסמוך לאתרי תיירות פופולריים בעיר.
בשל קדושתה לדתות השונות ושפע הכוחות ששלטו עליה ופעלו בה, משופעת ירושלים בסגנונות אדריכליים רבים.
העיר העתיקה
בהר הבית, בעיר העתיקה ובקברים בסביבותיה ניתן לראות שרידים לאדריכלות הרומית המונומנטלית – מבנה הר הבית, קבר בני חזיר ועוד, והביזנטית – הקארדו והכנסיות העתיקות ברובע הנוצרי ובהר הזיתים.
בתקופת השלטון הממלוכי נשלחו לירושלים הקדושה והנידחת פקידים ואנשי מעשה שסרחו או שאיימו על המשטר, ובה נדרשו לתקן את מעשיהם, לרוב בעזרת הקדשת מבנה דתי כלשהו – מדרסות, שחלקן פועלות עד ימינו, ראבאטים – בתי הארחה לצליינים מוסלמים, קברי קדושים ובתי תמחוי. דבר זה הוביל לנוכחות הגבוהה של האדריכלות הממלוכית בעיר העתיקה, הרבה מעבר לצרכים של תושבי העיר. מלבד מבני ההקדש ניתן למנות על הבניה הממלוכית בעיר גם את ארמון הגבירה טונשוק, שוק הכתנים על בתי המרחץ שבו, שיפוץ השווקים, צריחי חומת הר הבית, חאן אל סולטאן ועוד. המדרסות הבולטות שנבנו הן אל-מדרסה א-תנכיזיה והאשרפיה.
האדריכלות הממלוכית כוללת מספר מצומצם של מאפיינים ייחודיים. מבנה ממלוכי טיפוסי מאופיין בחזית מפוארת עם כניסה שמעליה גומחה מעוטרת בנטיפי אבן – "מוקרנס", ספסלי אבן ולוח הקדשה לבונה. כמו כן נעשה שימוש באבלק – שילוב של אבנים מצבעים שונים, לרוב לבן ואדום או שחור. מוטיבים ממלוכיים שימשו מאות שנים לאחר מכן אדריכלים שניסו לתת מראה "מזרחי" או "ירושלמי" למבנים.
ב 1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית ותחת שלטונו של סולימאן המפואר חלה בה תנופת בנייה, שהתבטאה בעיקר בבניית חומות העיר, השערים ומגדל דוד. בשלהי התקופה העות'מאנית החלה העיר מתפתחת אל מחוץ לחומות. בעיר העתיקה נבנו כמה מבנים של גורמים ממדינות אירופה באזור שער יפו וברובע הנוצרי.
לאחר מלחמת ששת הימים שוקם ונבנה מחדש הרובע היהודי, תוך ניסיון לשמור על המראה הישן של "אדריכלות ללא אדריכלים".
חוק עזר עירוני של ירושלים מחייב לחַפּוֹת כל קיר חיצוני בעיר ב"אבן ירושלמית" (בלוק אבן מסותת). חוק זה חוקק עוד בשנת 1918, והוא נמצא בתוקף עד היום. מטרתו של החוק היא שימור אופייהּ וצביונהּ הייחודי של העיר. עם זאת, נבנו בכמה מקרים בתים בלא ציפוי אבן, בעיקר בשכונות שאוכלסו על ידי עולי העלייה ההמונית, בשנותיה הראשונות של המדינה.
בשל העיור הרב באזור ירושלים רבתי, הפכה האבן הירושלמית נדירה יותר להשגה, וכיום ניתן להשיגהּ רק במחצבות ספורות בצפון ירושלים. את מקומה בחיפוי מבנים ובריצוף שטחים ציבוריים תפסו סוגים שכיחים וזולים יותר של אבן, כגון אבן נסורה. למרות השימוש בתחליפים אלה, חוק זה עודנו מייקר את עלויות הבנייה בירושלים ובסביבתהּ.
בנייה לגובה
בירושלים לא נבנו, באופן מסורתי, בניינים גבוהים, אף על פי שלא קיים חוק האוסר זאת. עם תחילת תקופת השלטון הבריטי ב־1918, הוצגה לראשונה תוכנית מתאר לבנייה בעיר. במסגרת תוכנית זאת נקבע, כי אופי הבנייה בירושלים יתבסס בעיקרו על מבנים נמוכים; זאת, כדי להדגיש את התבליט המיוחד של העיר ואת קו הרקיע הטבעי שלה, כמו גם כדי לא לגמד את העיר העתיקה. תוכניות מתאר שונות הגבילו את גובה הבנייה ואת צפיפות המבנים בשכונות שונות בעיר, בהתאם למרחק מהעיר העתיקה.[74] עם זאת, מספר בניינים גבוהים נבנו בתקופות שונות באזור מרכז העיר.
בקיץ 2007 נפתח מתחם בילויים וקניות חדש בשם שדרות ממילא, אשר נבנה בשכונת ממילא ההיסטורית, והפך במהירות אחד ממוקדי הקניות המרכזיים בעיר, בעיקר בזכות סמיכותו לשער יפו ומגדל דוד. כלל אזורים אלה שוקקים כל שעות היום, וחלקם, בעיקר אזור מרכז העיר, עמוסים בתיירים ובבליינים עד השעות הקטנות של הלילה.
שוק מחנה יהודה מהווה אזור קניות מרכזי למוצרי מזון. מלבד היותו שוק פשוט לממכר מזון וביגוד, הפך בחלקו ל"שוק בוטיק", המציע מאכלי גורמה במסעדות מיוחדות, כמו גם בגדי מעצבים ומזונות אורגניים ייחודיים. השוק הפך אף הוא מרכז חיי לילה בחודשי הקיץ.
במאי 2013 נפתח מתחם התחנה הראשונה בבניין תחנת הרכבת הישנה של ירושלים. המתחם סמוך לאזור המושבה הגרמנית, וכולל מתחם בילויים, בתי קפה ומסעדות. המקום מהווה חלק מפארק המסילה, על כן משלב אווירה ספורטיבית, ומציע שיעורי ספורט הפתוחים לקהל הרחב.
אירועים שנתיים
פסטיבלים – מדי שנה, בחודשי הקיץ, נערך בעיר פסטיבל הקולנוע ירושלים, הנחשב לאחד הפסטיבלים החשובים בישראל. בעיר נערכים פסטיבלים רבים נוספים.
"שאון חורף" – פסטיבל בחודשי החורף, במהלכו מתקיימים אירועי תרבות ואמנות במספר מוקדים במרכז העיר. הפסטיבל מתקיים מזה עשור, ומנוהל על ידי המחלקה לאירועי צעירים שבאגף תרבות ואומנויות בעיריית ירושלים.[78] שם זה מהווה משחק מילים עם הביטוי: "שעון חורף", ומשמעותו היא "המולת חורף".
"מנופים" הוא אירוע אמנות עכשווית, המתקיים מדי שנה, והמציין את פתיחת עונת התערוכות בירושלים.
תהלוכות – בחול המועד פסח, חול המועד סוכות וביום ירושלים, נערכות בעיר תהלוכות. ביום ירושלים נערך גם ריקוד הדגלים. במועדים אלה, פוקדים את העיר עשרות אלפי מבקרים, מדי יום ביומו.
מרתון ירושלים – התחרות התקיימה לראשונה בירושלים בשנת 2011, לאחר 18 שנים אשר במהלכן נערכה בעיר ריצת חצי מרתון בלבד. מאז, נערכת תחרות זאת מדי שנה, בחודש מרץ.
חלק מתושבי ירושלים משתמשים בעגה ירושלמית. בעגה זאת, בין היתר, אומרים מָאָתַיִם במקום מָאתַיִם[79]; המילה "חתולה" נהגית במלעיל ומהווה את ברירת המחדל לחתול שמינו לא ידוע; בעגה הירושלמית ישנן גם מילים ייחודיות, למשל:[80]
בירושלים פועלת האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר דורגה ב-2012 בין מאה האוניברסיטאות[81] המובילות בעולם בתחום המחקר, כמו גם האקדמיה ללשון העברית. לאוניברסיטה שלושה קמפוסים ברחבי העיר: הר הצופים, אדמונד י' ספרא גבעת רם ועין כרם. זאת, בנוסף לקמפוסים ולמעבדות במקומות שונים בישראל, המהווים שלוחות מטעם האוניברסיטה העברית והמתופעלים על ידה.
החינוך העירוני בירושלים מתנהל לרוב על פי תוכנית הלימודים של משרד החינוך, למעט בתי ספר ומוסדות חינוך ערביים, כמו גם מוסדות חינוך חרדיים, המסרבים לאמץ תוכנית זאת. נכון לשנת 2010, 61% מתלמידי כיתה א' היהודיים היו חרדים. בתי ספר וגני ילדים חילוניים שנעזבו, לרבות בניינים נטושים, שופצו ונבנו מחדש, ומשמשים כיום מוסדות חינוך חרדיים. מערכת החינוך הערבית בירושלים פועלת ברובה בשטחה של ירושלים המזרחית. כמו כן, שוכנים בעיר מוסדות חינוך נוצריים, עליהם נמנים בתי ספר ממלכתיים ופרטיים, הפועלים והממומנים בחלקם בחסות כנסיות. חלק מבתי הספר בעיר, רובם ככולם במזרח ירושלים, פועלים על פי התוכניות הפדגוגיות של הרשות הפלסטינית.
בעשור השני של המאה ה־21 ביצע ראש עיריית ירושלים רפורמה במערכת החינוך הממלכתי, החינוך הממלכתי דתי והחינוך הערבי שבניהול עירוני בעיר. במסגרת הרפורמה נפתחו אזורי הרישום בעיר, ובמטרה לאפשר להורים בחירה מושכלת פיתחה העירייה "עץ ערכים" שמודד כל בית ספר לפי שלושה פרמטרים: חברתי-ערכי, סביבה פדגוגית והישגים[82].
מועצת הנוער העירונית
"מועצת הנוער העירונית ירושלים" פועלת בעיר במתכונת דמוקרטית משנת 2010. נציגיה נבחרים בבחירות דמוקרטיות בחלק מבתי הספר בעיר[83]. על הפרויקטים הבולטים שארגנה והוציאה לפועל המועצה, ניתן למנות את כרטיס "נוער ירושלמי"[84], את אירועי "בירת הנוער" ואת יריד התעסוקה בקניון מלחה. המועצה משתייכת למועצה המחוזית של ירושלים, ובתור מועצה מטעם עיר הבירה- שמורים לה, באופן אוטומטי- שלושה מקומות לנציגים במועצת התלמידים והנוער הארצית.
בריאות
מערך הבריאות והרפואה בירושלים נחשב לאחד מהגדולים, המפותחים והחשובים בישראל, וקנה לעצמו אף שם עולמי בזכות בתי החולים מהחשובים במדינה, מכוני מחקר ופיתוח בתחום הרפואי, והפקולטות לרפואה השוכנים בעיר. מערכת הבריאות הירושלמית משרתת יותר ממיליון תושבי ירושלים והסביבה ואף מטופלים מרחבי הארץ שבאים אליה. ירושלים היא העיר היחידה בישראל בה כל המוסדות הרפואיים (בתי חולים ומרפאות) הם בבעלות פרטית (עמותות וארגונים) ולא קיים בה מערך רפואי ממשלתי.
המרכז הרפואי שערי צדק הוא בית חולים אוניברסיטאי הקשור לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, והפקולטה למדעי הבריאות של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מאפיין ייחודי של בית החולים שערי צדק נקבע עוד בעת היווסדו. אז הוחלט כי בית החולים יהיה מודרני בגישתו הרפואית, אך יתנהל על פי חוקי ההלכה היהודית. גם כיום ממשיך בית החולים להתנהל במתכונת זאת.
לכל קופות החולים הפועלות במדינה יש מרפאות וסניפים בכל רחבי העיר וכן מרפאות מומחים מיוחדות, כמו כן בעיר נוסדה רשת המרפאות לרפואה דחופהטרם וכיום היא מפעילה כמה סניפים ברחבי העיר ונותנת מענה 24/7. בעיר שוכנים מספר מטות של ארגונים ועמותות שונים בתחום הרפואי כגון איחוד הצלה ויד שרה. נוסף למערך האמבולנסים של מד"א, במזרח העיר פועל מערך אמבולנסים של הסהר האדום.
תרשים של מערך התחבורה הציבורית בירושלים: רכבת ישראל (בשחור), הקו האדום (באדום), הקו הכחול - אוטובוסים מרווחים (בכחול), המשך מתוכנן של הרכבת, של הקו האדום ושל הקו הכחול בקווים דקים, הרכבל לכותל בסגול
בהיותה העיר הגדולה בישראל ומרכז מטרופוליני ותיירותי חשוב, ירושלים מתמודדת עם עומסי תחבורה רבים שגדלים משנה לשנה, ותופעת היוממות הולכת וגדלה כאשר מדי שנה מס' כלי הרכב הנכנסים אל העיר והיוצאים ממנה עולה בהתמדה ועומד על עשרות אלפי כלי רכב שנכנסים אל העיר מדי יום מסביבתה ומשאר חלקי הארץ.
לאחר שנים שתשתיות התחבורה בעיר לא התפתחו כיאה לעיר גדולה ולא עמדו בקצב גידול אוכלוסייתה, וכדי להתמודד עם המצב, החלו גורמי התכנון העירוניים והממשלתיים תיקון ארוך שנים באמצעות שורת השקעות ממשלתיות ופרויקטי תחבורה גדולים בהיקפם. תכנון זה אמור להפוך את ירושלים למרכז תחבורתי חשוב וחדשני במישור הארצי, לחזק את מעמדה כעיר מובילה ולהפחית את עומסי התחבורה.
בנוסף לכך, ירושלים מתמודדת עם מפגעי זיהום אוויר ורעש שמקורם ברכבים המזהמים, וכן עם מצוקת חניה הולכת וגוברת – וכדי להתמודד עם בעיות אלה, בעירייה בעידוד הממשלה, הוחלט על צמצום הדרגתי של מספר כלי הרכב בעיר, על ידי השקעה מסיבית בפרויקטים לתחבורה ציבורית, פעילות הסברתית בנושא, שורה של תקנות שאמורות להחליף אוטובוסים ישנים באוטובוסים חדישים ופחות מזהמים, הגבלת כניסת כלי רכב פרטיים למרכז העיר ועוד.
באזור בנייני האומה צפוי לקום המרכז התחבורתי המשולב הגדול ביותר בישראל שיכלול את התחנה המרכזית, תחנת רכבת ישראל, שתי תחנות של הקו האדום והקו הירוק של הרכבת הקלה, חניון עם מאות מקומות, מנהרה למעבר כלי רכב, שבילי אופניים ומרחבים גדולים להולכי רגל.
במשרד התחבורה הוחלט על הקמת רשות תחבורה מטרופולינית בארבע הערים הגדולות של ישראל (ירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע), שתנהל את מערך התחבורה בכל מטרופולין. במסגרת תוכנית זאת ירושלים נבחרה להיות הראשונה בה תקום רשות זאת.
תשתיות כבישים
כביש בגין הוא ציר התנועה המרכזי בעיר החוצה את העיר מצפון לדרום ומאפשר נסיעה רציפה ומהירה ללא צמתים ורמזורים. הכביש מחבר בין כל צירי התנועה המרכזיים של המטרופולין הירושלמי. לעיר יש כמה כניסות מארבעת רוחותיה כאשר הכניסה המרכזית והעיקרית היא מכיוון מערב דרך כביש 1. אומנם מקובל לכנות את אזור בנייני האומה "ככניסה לעיר", אך הדבר אינו נכון משום שהכניסה לעיר מתחילה במחלף מוצא מס' קילומטרים מערבית לאזור זה, שם מתחיל התחום המוניציפלי של העיר. כבישים נוספים המובילים לעיר:
מכיוון צפון: כביש 443 (אף על פי שהכביש מקשר את העיר לאזור מישור החוף במערב, ביחס לי-ם הוא צפוני לה) הוא ציר התנועה השני בחשיבותו לאחר כביש 1 המקשר את ירושלים לכיוון מערב המדינה. הכביש מקשר את מודיעין-מכבים-רעות לירושלים.
מכיוון צפון-מערב: כביש 436 מהווה כניסה נוספת לעיר מכיוון צפון-מערב דרך שכונת רמות אלון (שהופך לשדרות גולדה מאיר) ומקשר את העיר לגבעת זאב וסביבתה.
מכיוון צפון-מערב: כביש 16 שנפתח בספטמבר 2022 ומנקז תנועה לשכונות דרום העיר דרך מנהרות ומחלפים מאזור מוצא. הכביש מתחיל בעיקול מוצא, ממשיך במנהרה למחלף גבעת שאול וממשיך דרך מנהרה נוספת עד לרחוב בייט בין שכונת בית וגן לרמת בית הכרם.
מכיוון דרום: הגישה לירושלים מכיוון דרום מתבצעת באמצעות כביש 60, אשר מכונה גם "כביש המנהרות"- כביש זה מקשר את ירושלים עם דרום המטרופולין (גוש עציון, ביתר עילית וקריית ארבע).
צירי תנועה אחרים בתוך העיר הם: דרך האלוף נרקיס ודרך חברון המהווים את המשכו של כביש 60, כביש 20 המקשר את פסגת זאב דרך בית חנינא עם כביש בגין, דרך מנהרת הארזים (המשכו של כביש 1 הנכנס לתוך העיר ככביש מס' 9 עירוני), דרך בר-אילן-לוי אשכול (שהם קטע מכביש 417) ועוד.
תחבורה ציבורית
אוטובוסים
התחנה המרכזית בירושלים היא אחת התחנות העמוסות ביותר בישראל, ויוצאים ממנה אוטובוסים כמעט לכל חלקי הארץ. מ-1931 ועד 1967 פעלה בעיר חברת אוטובוסים בשם "המקשר".
בתוך ירושלים קיים מערך אוטובוסים ענף, המופעל על ידי חברת אגד. מקצת הקווים מוגדרים כקווי מהדרין. העיר מקושרת באמצעות קווי אוטובוסים בינעירוניים של חברות אגד, אגד תעבורה, סופרבוס, אפיקים, וקווים כמעט לכל יעד ברחבי הארץ. אף על פי שבירושלים פועלים עשרות קווי אוטובוסים, ישנה ביקורת ציבורית גדולה על הגורמים העירוניים והממשלתיים, וכן על חברת אגד שהיא המפעילה הבלעדית של מערך האוטובוסים בעיר, על שירות לקוי ומונופול של חברת אגד על הפעלת התח"צ בעיר. כתוצאה מכך, הוחלט על ידי משרד התחבורה להכניס עוד חברות אוטובוסים לשירות התח"צ העירוני כדי לשפר את השירות לתושבי העיר ולהפעיל מנגנוני לחץ על חברת אגד לשיפור השירות שלה עבור התושבים, כך שבעתיד עוד חברות תח"צ יפעילו קווים עירוניים ובכך תוגבר התחרות בין החברות ויחול שיפור במערך האוטובוסים. כמו כן, קיימות תוכניות לסלילת נתיבי תח"צ בלעדיים בצירים מרכזיים בעיר כדי לשפר את מערך התח"צ.
במזרח ירושלים, פועלת חברת אוטובוסים נפרדת (בפיקוח ממשלתי של משרד התחבורה) הנותנת שירות לתושבי מזרח ירושלים ומקשרת את השכונות הללו אף ליעדים מחוץ לעיר, בתחום הרשות הפלסטינית.
בעיר פועלים שירותי מוניות "ספיישל". מוניות שירות פועלות בקווים בין עירוניים בלבד, ולאחר דרישת הציבור להפעלתם גם בתוך העיר, הוחלט על פתיחת קווי מוניות שירות עתידיים גם בתוך העיר[דרוש מקור]. קווים אלה יאפשרו אלטרנטיבה לנסיעות באוטובוסים ויקלו על העומס בתחבורה הציבורית בעיר. השימוש באופניים בעיר ככלי תחבורה אלטרנטיבי הוא מועט, מכיוון שהטופוגרפיה של ירושלים והפרשי הגבהים בין השכונות אינם מאפשרים שימוש נוח ומהיר באופניים. השימוש כיום באופניים נעשה בעיקר לצורכי פנאי ולכן העירייה יצאה בתוכנית גדולה בהיקפה לסלילת שבילי אופניים ברחבי העיר שיקשרו בין השכונות למוקדים מרכזיים. תוכנית זאת מתווספת לתוכנית אחרת של העירייה אשר במסגרתה הוקם פרויקט להשכרת אופניים רגילים וחשמליים ברחבי העיר בשם "ירופאן" בדומה לתל אופן בתל אביב. במסגרת פרויקטים אלה העירייה מבקשת לעודד את הפיכתם של האופניים גם לכלי תחבורה אלטרנטיבי מעבר לפעילות פנאי. בעיר גם קיים מערך שיתופי להשכרת כלי רכב, שנקרא "CAR2GO", ביוזמת ואחריות העירייה.
מערכת להסעת המונים במטרופולין ירושלים
הקו האדום בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים נחנך בקיץ 2011, והוא קו הרכבת העירוני הראשון בישראל. מספר הנוסעים ביום בקו האדום מגיע ליותר מ-100,000 איש. בסיום בניית מערך הרכבות, ישרתו את העיר 8 קווי רכבת קלה. כמו כן, מתוכננים עוד חמישה קווי רכבת מטרופוליניים שיקשרו את העיר אל פרווריה[85]. מערכת זאת תהיה אמצעי התחבורה הציבורית העיקרי של העיר.
על בסיס קו הרכבת הראשון בארץ ישראל, שהושק ב־1892, בימי השלטון העות'מאני, עובר גם כיום, בחפיפה כמעט מלאה, תוואי מסילת הרכבת יפו–ירושלים.
שירות הרכבות בקו: תל אביב – בית שמש – תחנת הרכבת ירושלים – מלחה שודרג בשנת 2005, והחל לפעול מחדש, לאחר שבע שנים במהלכן לא פעל. קו זה נחשב ליפה מבין מסלולי הרכבת בארץ, בשל נופו המרהיב של נחל שורק – לאורכו מתפתלת המסילה. ביחס לכמות הנוסעים בקווים האחרים, מעטים הנוסעים העושים שימוש בקו זה. הדבר נובע, ככל הנראה, מזמן הנסיעה הארוך (כ-110 דקות) מתחנת תל אביב ועד תחנת מלחה בירושלים, כמו גם מתוואי נסיעתה של הרכבת, העוצרת בתחנות המרוחקות ממרכז העיר. סיבות אלה הופכות את השימוש בקו רכבת זה למשתלם פחות מדרך החלופה שלו: כביש 1.
בשלהי העשור השני של המאה ה־21 התבצעו עבודות לבניית תחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון. בשלהי שנת 2018, נפתח קו הרכבת המהיר, אשר יקשר בין תל אביב ותחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון, הממוקמת בסמוך לתחנה המרכזית של ירושלים. התחנה ממוקמת כשמונים מטרים מתחת לפני הקרקע. הרכבת המהירה תקשר בין ירושלים ובין תל אביב, בנסיעה שתארך כ-28 דקות[86]. בעתיד תוארך מסילת רכבת ישראל אל תוך העיר במסלול תת-קרקעי[87].
תחנת הרכבת יצחק נבון, מכיוון רחוב יפו
נוסעים ממתינים לרכבת בקומת הרציפים
התחנה המרכזית בירושלים, אחת התחנות הגדולות והעמוסות בישראל
תחבורה אווירית
כיום, נמל התעופה היחיד המשרת את העיר הוא נמל התעופה הבינלאומי בן-גוריון, הממוקם כחמישים קילומטרים צפונית מערבית לעיר, והגישה אליו מכיוון ירושלים מתבצעת באמצעות כביש 1. בשנת 2018 נחנך הקו המהיר של רכבת ישראל, כאשר בין היתר הקו מחבר את העיר לנמל התעופה ובעתיד יאפשר נסיעה מהירה של כ-15 דקות בין היעדים.
שדה התעופה עטרות הוא שדה תעופה לא פעיל, השוכן בצפון ירושלים, ליד אזור התעשייה עטרות, בסמוך למחנה הפליטים קלנדיה. שדה התעופה זה היה בעבר נמל התעופה הבינלאומי של ירושלים וסביבתהּ, אך נסגר בעקבות מאורעות האינתיפאדה השנייה, במהלכם בוצע ירי על מטוסים שנחתו בו והמריאו ממנו, מכיוון הכפרים הפלסטיניים הסמוכים.
פרויקטים בתכנון והקמה
פרק זה עוסק במיזם עתידי
ייתכן שנכללים בפרק פרטים שהם בגדר הערכה, או כאלה שעשויים להשתנות עם התקדמות המיזם.
פרק זה עוסק במיזם עתידי
ייתכן שנכללים בפרק פרטים שהם בגדר הערכה, או כאלה שעשויים להשתנות עם התקדמות המיזם.
פרויקט הכניסה לעיר, הכולל הקמת מרכז תחבורתי גדול בסמוך לכניסה לעיר. מרכז זה צפוי לחבר את התחנה המרכזית, תחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון של רכבת ישראל, ושתי תחנות של הרכבת הקלה – תחנת בנייני האומה ותחנה בצמוד לתחנה המרכזית. נוסף על הקמת הכניסה החדשה, צפוי להיבנות מתחת לרחוב שז"ר חניון תת-קרקעי[88], אשר יאכלס בשעות השיא שלו כ-1,400 מכוניות. כמו כן, צפויה להיבנות מנהרה לרכבים.
קריית הספורט הירושלמית שבשכונת מלחה, בדרום העיר, נחשבת לאחת הגדולות בישראל. בקריית הספורט ממוקם אצטדיון טדי, המכונה על שמו של ראש העיר לשעבר, טדי קולק, והוא רשמית אצטדיון הכדורגל הגדול ביותר בישראל (לאחר שאצטדיון רמת גן הוגבל ל-13,370 מקומות ישיבה). האצטדיון מכיל 31,733 מושבים וקיימות תוכניות להרחיב אותו בעתיד. צפונית אליו ממוקם מרכז הטניס של העיר ובו כ-20 מגרשים וכן אצטדיון ל-2,000 צופים. היכל הספורט פיס ארנה ירושלים (שהוא אולם רב-תכליתי), ממוקם גם הוא בסמוך. האולם מכיל 11,000 מושבים (כאשר ניתן להרחיב אותו אף ל-15,000 מושבים באירועים שונים), והוא הגדול ביותר בישראל. האולם משמש לאירוח אירועי ספורט ובידור שונים וכמרכז כנסים. בחלל מתחת לאולם עתיד לקום מרכז החלקה על הקרח חצי-אולימפי, שיהיה הגדול בישראל. עוד עתידה לקום במתחם הקריה הבריכה האולימפית של ירושלים, חניה תת-קרקעית שתכיל מאות מקומות חניה לבאי המתחם בין הארנה לאצטדיון טדי, ומעליה יקום מתחם מסחרי גדול ומלון שיכיל 240 חדרים.
אצטדיון נוסף בעיר הוא אצטדיון גבעת רם. לאחרונה הוא עבר שיפוץ, ומארח בעיקר את תחרויות האתלטיקה בעיר. האצטדיון ברוב ימות השנה משמש גם כמגרש אימונים.
היכל הספורט מלחה המכיל כ-3,000 מושבים, האולם עבר שיפוץ וכיום משמש את תושבי העיר, ואירוח תחרויות שונות.
מתחם הספורטק בפארק עמק הארזים ממוקם בצפון העיר ובו שני מגרשי כדורגל ומגרש פוטבול שמשמשים כמגרשי אימונים ופנאי, ואף לעיתים לאירוח תחרויות. כל מגרש כולל טריבונות ל-350 צופים.
עוד פועלים בעיר אולמות ספורט שונים כגון אולם דנמרק בשכונת קטמון, מגרשי פנאי ואימונים לכדורגל ולכדורסל ומתחמים לענפי ספורט נוספים, כמו כן, בעיר פועלת שלוחה של מכון וינגייט להכשרת מדריכים בענפי ספורט שונים.
פורטל ירושלים הוא שער לכל הנושאים הקשורים בעיר ירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות ובעלת ההיסטוריה הארוכה והמורכבת. הפורטל מציג את ההיסטוריה של העיר, אתרים קדושים ומבנים חשובים בעיר, אישים, רחובות, שכונות ואנקדוטות מעניינות אודותיה.
^Usiel Oskar Schmelz, in Ottoman Palestine, 1800-1914: studies in economic and social history, page 35, Gad G. Gilbar, Brill Archive, 1990 באתר גוגל בוקס.
^Manashe Harrel, "The Jewish Presence in Jerusalem through the Ages", Jerusalem, John Day, 1974.
^הנתונים מתייחסים רק לחלק המערבי. "כל-מקום", פנקס כיס להכרת הארץ, הוצאת מטכ"ל, אוגוסט 1953.
^"איננו יכולים עוד לראות בהחלטת האו"ם מ-29 בנובמבר כל כוח מוסרי. לאחר שהאו"ם לא מימש את החלטתו שלו, אנו רואים את ההחלטה מ-29 בנובמבר בקשר לירושלים כבטלה ומבוטלת", מתוך נאומו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בדיון בכנסת ב-3.12.1949.
^בהמשך סעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות, תש"ח-1948 - חקיקה של מועצת המדינה הזמנית, שקבעה: "כל חוק החל על מדינת ישראל ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל כולה וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו בצו כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל", מתוך ע"ר תש"ח, תוספת א', עמוד 61.
ממראות העיר
ישראל
ערך מורחב – שמות ירושלים
.svg)
.svg)
.jpg)
_-_Defense_Minister_Moshe_Dayan,_Chief_of_staff_Yitzhak_Rabin,_Gen._Rehavam_Zeevi_(R)_And_Gen._Narkis_in_the_old_city_of_Jerusalem.jpg)
.jpg)
.jpg)
מגדל האשפוז בקריית הדסה עין כרם
בניין יד שרה בשדרות הרצל בירושלים בלילה
בית החולים שערי צדק
.jpg)
תחנת הרכבת יצחק נבון, מכיוון רחוב יפו
נוסעים ממתינים לרכבת בקומת הרציפים
התחנה המרכזית בירושלים, אחת התחנות הגדולות והעמוסות בישראל
משכן הנשיא – משמש כמעונו הרשמי הנוכחי של נשיא מדינת ישראל
"בית לוי אשכול" – היה מעון ראש ממשלת ישראל
הר הרצל – בית הקברות הלאומי בו קבורים גדולי האומה
מוזיאון "יד ושם" מוזיאון השואה הלאומי
בנייני האומה – מרכז הקונגרסים הבינלאומי
.jpg)
.jpg)
.jpg)
_(3272135786).jpg)
.jpg)
ערך מילוני בוויקימילון: ירושלים
ציטוטים בוויקיציטוט: ירושלים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ירושלים
אתר האינטרנט הרשמי של ירושלים
ירושלים, ברשת החברתית פייסבוק
ירושלים, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ירושלים, ברשת החברתית אינסטגרם
.
יובל מלחי, פרק 271 – ירושלים, באתר "קטעים בהיסטוריה", 16 באוגוסט 2018
צילום אווירי של ירושלים בדילוגי זמן (אנ') על פני 37 שנים (1984 עד 2020), באתר Google Earth
חמי שלו, פסיקת בית המשפט העליון על ירושלים - מכה הסברתית, באתר הארץ, 9 ביוני 2015
