ערך מומלץ

תל אביב-יפו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונח "תל אביב" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו תל אביב (פירושונים).
המונח "ת"א" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו ת"א (פירושונים).
פירוש נוסף ערך זה עוסק בעיר בישראל. אם התכוונתם לסדרת טלוויזיה תיעודית ישראלית, ראו תל אביב-יפו (סדרה).
תל אביב-יפו
סמל עיריית תל אביב-יפו
סמל עיריית תל אביב-יפו

סמל העיר תל אביב-יפו
סמליל ממותג לרגל מלאת 100 שנה לתל אביב

הסמליל הממותג לרגל מלאת 100 שנה לתל אביב. העירייה עושה בו שימוש מאז, גם בעשור השני של שנות האלפיים, שנים לאחר תום חגיגות המאה לעיר.

דגל העיר תל אביב-יפו

"אבנך ונבנית", "עיר ללא הפסקה"
שם בערבית تَلْ أَبِيبْ-يَافَا
מדינה ישראלישראל ישראל
מחוז תל אביב
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה רון חולדאי
גובה ממוצע[1] ‎17 מטר
תאריך ייסוד 1909 (תל אביב)
סוג יישוב עיר 200,000‏–499,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף אוגוסט 2024 (אומדן)[1]
  - אוכלוסייה 495,182 תושבים
    - דירוג אוכלוסייה ארצי 2
    - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎4.4% בשנה
  - צפיפות אוכלוסייה 9,572 תושבים לקמ"ר
    - דירוג צפיפות ארצי 15
תחום שיפוט[2] 51,730 דונם
    - דירוג ארצי 46
(למפת תל אביב רגילה)
 
תל אביב-יפו
תל אביב-יפו
32°04′35″N 34°47′22″E / 32.0763232888101°N 34.7894714592902°E / 32.0763232888101; 34.7894714592902
מדד חברתי-כלכלי - אשכול
לשנת 2021[3] 		8 מתוך 10
    - דירוג ארצי 29
מדד ג'יני
לשנת 2019[2] 		0.4708
    - דירוג ארצי 26
לאום ודת[2]
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
אוכלוסייה לפי גיל[2]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 6.8%
גילאי 5 - 9 6.1%
גילאי 10 - 14 5.3%
גילאי 15 - 19 4.4%
גילאי 20 - 29 13.9%
גילאי 30 - 44 27.9%
גילאי 45 - 59 16.0%
גילאי 60 - 64 4.2%
גילאי 65 ומעלה 15.4%
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
חינוך[2]
סה"כ בתי ספר 179
–  יסודיים 114
–  על-יסודיים 103
תלמידים 63,455
 –  יסודי 36,052
 –  על-יסודי 27,403
מספר כיתות 2,701
ממוצע תלמידים לכיתה 26.1
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022)
פרופיל תל אביב-יפו נכון לשנת 2021 באתר הלמ"ס
www.tel-aviv.gov.il
מודעה ראשונה של חברת אחוזת בית, עיתון הצבי ינואר 1908
קו החוף של תל אביב בצילום מהים

תֵּל אָבִיב-יָפוֹ (בערבית: تل أَبيب-يافا), הידועה לרוב כתל אביב, היא עיר במחוז תל אביב בישראל, במישור החוף הדרומי, המרכזית מבין ערי גוש דן והשנייה בגודל אוכלוסייתה בישראל. העיר חברה בארגון פורום ה-15. תל אביב-יפו שוכנת לחוף הים התיכון על אדמת כורכר. בשטחה זורמים נהר הירקון ונחל איילון. היא גובלת ממערב בים התיכון; מדרום בערים בת ים וחולון; ממזרח בערים רמת גן, גבעתיים, בני ברק ופתח תקווה; ומצפון בערים רמת השרון והרצליה.

תל אביב היא מטרופולין המהווה את מרכז הכלכלה, התרבות, התקשורת והאמנות של ישראל. שוכנים בה מרכזי המערכת הבנקאית של ישראל, הבורסה לניירות ערך, שגרירויות ונציגויות בינלאומיות, מערכות העיתונים הגדולים בישראל, התיאטרון הלאומי, התזמורת הפילהרמונית ומרכזי תרבות ארציים נוספים. "העיר הלבנה" בתל אביב הוכרה בשנת 2003 כאתר מורשת עולמית. תל אביב-יפו מוגדרת כ"עיר עולם בהתהוות". העיר היא אחת הערים המתוירות בישראל, עם למעלה ממיליון תיירים זרים בשנה.

בעיר מתגוררים (נכון לסוף 2016) 438,818 תושבים, ומספר התושבים לקמ"ר היה 8,352 איש. באותה עת התגוררו במחוז תל אביב 1,318,300 איש,[4] ואוכלוסיית המטרופולין מנתה 3,464,100 נפש.[5] בעיר בולטת תופעת היוממות הגדולה בישראל - כ-64% מהעובדים בתל אביב גרים מחוצה לה.

עיר הנמל העתיקה יפו הייתה ראשיתה של העיר תל אביב-יפו. יפו נחשבת לאחת מערי הנמל העתיקות בעולם; היא נזכרת בתנ"ך ובמקורות קדומים אחרים, ובמשך דורות שימשה שער כניסה ימי לארץ ישראל. לבד מיפו, התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר ניכר של יישובים בשטחה של תל אביב. בראשית המאה ה-19 החלו להתגורר בה תושבים יהודים, ואלה הקימו שכונות חדשות מחוץ ליפו הערבית, כמו במזרח ושכונות נווה צדק ומחנה יהודה, נווה שלום יפה נוף וכרם התימנים מצפון ליפו.

תל אביב זכתה לכינוי "העיר העברית הראשונה" מכיוון שהייתה המיזם היהודי הראשון לבניית עיר בארץ ישראל בתקופת שיבת ציון המודרנית. היה זה מיזם חדשני של ציבור מאורגן, שחלקו אנשי היישוב הישן וחלקו אנשי היישוב החדש בשיתוף עם מוסד ציוני בראשית דרכו - קרן קיימת לישראל. המטרה המוצהרת הייתה להקים עיר עברית לצד יפו הערבית, אך בתוך כארבעה עשורים צמחה תל אביב לכרך שהיה גדול פי כמה מיפו. רשויות המנדט הבריטי העניקו לתל אביב מעמד של עיר בינואר 1934.

ב-1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, אוחדו מוניציפלית שתי הערים ונוצרה עיריית תל אביב-יפו המנהלת את העיר המאוחדת, אף שבמובנים מסוימים עדיין נהוג להתייחס ליפו ולתל אביב כאל שתי ישויות אורבניות נפרדות. בשנת 2009 חגגה העיר מאה שנים להיווסדה.

שם העיר

תל אביב נוסדה רשמית בשנת 1909 כשכונת "אחוזת בית", כשם האגודה שייסדה אותה. בימיה הראשונים של האגודה התחבטו ראשיה באיזה שם יקראו לה. נבחרה ועדה שהביאה לפני אספה כללית של תושבי השכונה את הצעותיה לשם העיר. בין השמות שהועלו באספה: יפו החדשה, נווה יפו, אביבה, יפהפייה, עברייה ועוד. אחד השמות שהוצעו היה "הרצליה" כדי להנציח את שמו של בנימין זאב הרצל. לבסוף, ב-21 במאי 1910,[6] נבחרה ברוב קולות הצעתו של מנחם שינקין: "תל אביב" כשם התרגום העברי של נחום סוקולוב לספרו של הרצל, "אלטנוילנד", שפורסם שבע שנים לפני כן, ובו תיאר הרצל כיצד תיראה, לדעתו, המדינה היהודית לכשתקום (בשנת 1923 להערכתו). בהצבעה על בחירת השם תמכו 20 אנשים בשם "תל אביב" ו-15 בשם "נווה יפו". האספה לא ידעה באותה עת כי שכונה בשם זהה כבר הוקמה במושבה נס ציונה (שם קיים עד היום רחוב תל אביב, שקדם לאחוזת בית).

מילולית, שם ספרו של הרצל הוא "ארץ ישנה חדשה" בלשון הגרמנית. נחום סוקולוב, שתרגם את הספר לעברית, קרא לו בשם הציורי "תל אביב": תל – האוצר הישן, עתיקות העבר, ואביב – המסמל עתיד, פריחה, לבלוב ותקווה. מקור השם בספר יחזקאל, כמקום שבו ישבו הגולים לבבל ליד נהר כבר,[7] ככל הנראה בחבל ניפור[8]: ”וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר, וָאֵשֵׁב הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם” (יחזקאל ג', טו). מוצא השם התנ"כי מאכדית - til abubi - תל השטפון - שנחרב על ידי שטפון,[9] משמעות הפוכה למשמעות הסמלית שקיבל השם העברי.

ב-4 באוקטובר 1949 קיבלה ממשלת ישראל החלטה על איחוד העיר יפו עם תל אביב. בעקבות החלטה זו התכנסה כעבור יומיים מועצת העיר לדון בשם החדש לעיר המאוחדת. ראש העיר ישראל רוקח התנגד לשינוי שם העיר המבטא את הגשמת החזון הציוני ורצה ששם העיר יישאר כפי שהוא ובחלוקתה של העיר המאוחדת לאזורים או רבעים ייקרא אחד מהם "יפו". חברי מועצת העיר היו חלוקים בדעתם באשר לשם. בהשפעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרצה מאד בשם "יפו" כדי לחזק את הקשר של העיר למקורות התנ"כיים, הוחלט בסוף כפשרה לקרוא לעיר המאוחדת "תל אביב-יפו". למעט בפרסומים ומסמכים רשמיים או התבטאויות של פוליטיקאים מקומיים, נשמרו השמות "תל אביב" ו"יפו" מופרדים בשיח העממי והציבורי.

היסטוריה

כרונולוגיה של תל אביב-יפו

היסטוריה מוקדמת של יפו

תחילתה של העיר העברית - התקופה העות'מאנית

המנדט הבריטי

תקופת המדינה

יפו

ערך מורחב – יפו

יפו היא אחת הערים העתיקות ביותר בארץ ישראל, המוזכרת עוד בתנ"ך כעיר שממנה יצא יונה הנביא למסעו. השרידים הקדומים ביותר מעידים על מקום יישוב כבר במאה ה-18 לפנה"ס. לראשונה נזכרת יפו בכתובים באגרות מצריות משנת 1470 לפנה"ס, המתפארות בכיבושה על ידי הפרעה תחותמס השלישי. עוד בעת העתיקה, שלטו ביפו הפלשתים, ממלכת ישראל המאוחדת תחת דוד המלך, האשורים, הפרסים והסלאוקים, כמו רוב חלקי ארץ ישראל שנכבשו לאורך השנים על ידי ממלכות ואימפריות שונות. בכל תקופה זו הייתה יפו יעד אסטרטגי חשוב כעיר נמל מרכזית לחוף הים התיכון.

בימי המשנה והתלמוד שגשגה ביפו קהילה יהודית, וזאת ניתן להסיק מכיתובי המצבות בבית הקברות היהודי שנחשף מתחת לשכונת אבו כביר בשנת 1871 על ידי הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון גנו.

ב-1268, עת שלטו ביפו הצלבנים, כבש את העיר בייברס, הסולטאן הממלוכי, הגלה את התושבים והרס את העיר. העיר עמדה חרבה עד המאה ה-17, שבמהלכה התיישבו בה נזירים פרנציסקנים והקימו בה אכסניה, במקום שבו נמצאת כיום כנסיית פטרוס ה"קדוש".

במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל ידעה יפו תקופות נוספות הן של שגשוג ובנייה מחדש, והן של חורבן עד המאה ה-19, אז החלה לפרוח. במהלך מאה זו גם חודשה הקהילה היהודית בעיר. עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ בסוף המאה ה-19, היה נמל יפו נמל הקליטה הראשי לבאי העליות הראשונות. למקצת מהעולים הייתה יפו תחנת מעבר בלבד, אך רבים אחרים נשארו בה, והקהילה היהודית ביפו גדלה והגיעה ערב מלחמת העולם הראשונה ל-11 אלף איש - כרבע מאוכלוסיית העיר.

התיישבות מוקדמת בשטחה של תל אביב

תל כודאדי
הרחוב הראשון בתל אביב, רחוב הרצל, וברקע בניין הגימנסיה העברית "הרצליה"

לבד מיפו, התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר ניכר של נקודות יישוב בשטח המהווה היום את תל אביב. ייחודי לאופי ההתיישבות העתיקה במרחב זה הוא העדר רצף התיישבותי באזור אחד מסוים. יישובים אלו שבו והתחדשו באזורים שונים על גדות הירקון. ברחבי שטחה של העיר, ובעיקר בקרבת נהר הירקון, נתגלו כמאה אתרים ארכאולוגיים מתקופות שונות[10] כנחל הרחב ביותר לאורך מישור החוף, היווה הירקון עורק חיים אסטרטגי ואפשר אף את כניסתן של סירות מסחר אל פנים היבשה. החל מימי הבית השני ואילך עד סוף התקופה הביזנטית אין היישובים החדשים קשורים עוד בנהר הירקון כמקור לאספקת מים והם מתפשטים על פני כל שטחה של העיר, ובהם כאלה הרחוקים מן הירקון, כגון תל ברוך וגן הגת. חלק מן הממצאים שנתגלו בעיר מתוארכים לתקופה הכלקוליתית ורבים מתקופת הברונזה. בתקופות המאוחרות יותר של העת העתיקה, הוקמו בשטחים אלו נקודות יישוב רבות ככפרי לוויין של עיר הנמל יפו.

תל קסילה הוא אחד התלים הארכאולוגיים החשובים בתחומי העיר, והוא שוכן צפונה לירקון בתחומו של מוזיאון ארץ ישראל. במקום נמצאו ממצאים רבים של היישוב הפלשתי שפרח על התל החל במאה ה-12 לפנה"ס ועד תחילת המאה ה-10 לפנה"ס. מאז תקופת ממלכת ישראל המאוחדת ועד לסוף התקופה הביזנטית, התקיים על התל יישוב יהודי ואחר לסירוגין.

תל נפוליאון, הידוע גם כ"תל גריסה", שוכן בצפונה של העיר, מדרום לנהר הירקון וממזרח לנחל איילון. המקום היה מיושב החל משנת 2700 לפנה"ס לערך. היישוב התרחב באלף ה-2 לפנה"ס, והגיע לשיאו במאה ה-18 ובמאה ה-17 לפנה"ס. על התל התגלו מספר מבנים מונומנטליים ומערכת לאספקת מים. באתר "שבע טחנות" הסמוך לתל נפוליאון הוקמו בתקופת העות'מאנית מספר טחנות קמח,[11] והכפר הערבי הסמוך ג'רישה (جريشة) מעיד בשמו על כך שבאתר פעל מרכז אזורי של גריסת קמח.[12] טחנות קמח נבנו גם ב"עשר טחנות" בקצה הצפון-מזרחי של העיר. האתר, שהיה הגדול מסוגו לאורך הירקון, היה פעיל בתקופה הרומית, ולאחר הפסקה ארוכה חידש את פעולתו במאה ה-19, עת נודע בשם "טאחונאת אל הדר" (طاحنات الهدر).

בתל כודאדי, הסמוך לשפך הירקון, נחשפו שרידי שתי מצודות אשוריות מהמאה ה-8 לפנה"ס, אשר שימשו כשלוחה הקדמית של תל קסילה. המצודות הגנו על שפך הירקון, ובעת שלום שימשו כתחנת סחר. גן הגת הוא אתר ארכאולוגי נוסף בצפון-מערבה של תל אביב. בתקופה ההלניסטית פעלה במקום גת שהייתה בשימוש מהמאה ה-4 לפנה"ס עד המאה ה-2 לפנה"ס והיא מוגדרת כגת ציבורית משוכללת. בכיכר היל, הנמצאת לא הרחק מהאזור בו שוכן תל כודאדי, התגלו מערות קבורה ושרידי יישובים מלפני אלפי שנים עד המאה ה-8 לפנה"ס. רוב המערות נאטמו כדי לשמרן. מערות קבורה התגלו גם באתר מערות אפקה השוכן מערבית לנתיבי איילון, מצפון לשכונת אפקה.

לפני קום מדינת ישראל שכנו בסמיכות לעיר מספר כפרים ערביים, ובהם שייח' מוניס (כיום שכונות רמת אביב, תל ברוך ואפקה), ג'רישה וג'מאסין אל ע'רבי ליד הירקון, סומייל ברחוב אבן גבירול, ואבו כביר וסלמה בדרום העיר. מרבית הכפרים האלה נהרסו עד היסוד בעשורים שלאחר הקמת המדינה, ושטחיהם, שהוכרזו נכסי נפקדים סופחו לעיר. בבתים הנטושים של ג'מאסין אל ערבי, סומייל וסלמה, אשר ננטשו על ידי יושביהם הערבים במהלך מלחמת העצמאות, השתכנו יהודים תושבי יפו, שהפכו בעצמם לפליטי המלחמה, ועולים חדשים. חלק ממשפחות יהודיות אלו הן בעלות חזקה ועדיין מתגוררות בשרידי הכפרים הללו. הליכים משפטיים לפינוייָם נמשכים לאורך שנים.

הקמת תל אביב

ערך מורחב – היסטוריה של תל אביב

קהילת יהודי יפו גדלה בראשית המאה ה-19 לאחר עלייתם של יהודים רבים מצפון אפריקה. בשנים 1881–1882 גדלה הקהילה, כאשר הצטרפו אליה רבים, בעיקר מתימן וממזרח אירופה. ב-1887 הוקמה שכונת נווה צדק. בשנת 1896 הקימו יהודים מתימן את שכונת "מחנה יהודה" וב-1904 הקימו יוצאי מרוקו ואלג'יריה את שכונת "מחנה יוסף".שכונת אהל משה הוקמה צפונית-מזרחית ליפו בשנת 1906 על ידי עולים מצפון אפריקה. שכונה זו הייתה השכונה היהודית האחרונה שהוקמה בסביבה לפני אחוזת בית. לאחר ביסוסן של שכונות גדולות אלה מחוץ ליפו, החלה היוזמה לייסוד "אחוזת בית" מתוך כוונה מוצהרת להקים עיר חדשה.

שכונת אחוזת בית נוסדה בשנת 1909 כשכונת גנים ובה בתים נמוכי קומה מוקפים בגינות, על ידי קבוצה של יהודים מיפו שהחליטה לצאת ממנה בשל הרצון לחיות חיים עבריים עצמאיים. קבוצת יהודים זו התכנסה לראשונה ביולי 1906 והתאגדה בשם "אגודת בוני בתים" (ששונה מאוחר יותר ל"אחוזת בית"). הקבוצה תכננה להקים עיר עברית איכותית מחוץ ליפו, על פי הדגם המערב אירופאי העדכני. בשנת 1910 החליפה אחוזת בית את שמה ל"תל אביב".

יום יסודה הרשמי של העיר נחשב כ' בניסן ה'תרס"ט (11 באפריל 1909), ה' דחול המועד פסח. ביום זה התכנסה קבוצת המייסדים בחולות שמצפון ליפו כדי להגריל בין חבריה את מיקום המגרשים לבנייה בבעלותם. אבן הפינה למבנה הראשון, "הגימנסיה הרצליה", הונחה בי' באב תרס"ט (28 ביולי 1909).[13] מועד חשוב נוסף בייסוד העיר הוא ל' בסיון תרס"ט (19 ביוני 1909) שבו "הונח ברב פאר ושמחה היסוד לשכונה העברית".[14]

הגרלת המגרשים לבנייה נערכה על ידי עקיבא אריה ויס, יו"ר הוועד ויוזם העיר העברית הראשונה, בעזרת צדפים. חבר נוסף בקבוצת המייסדים היה מאיר דיזנגוף, ששימש יושב ראש הוועד החל משנת 1911. הרחוב הראשי באחוזת בית היה רחוב הרצל, ובקצהו הצפוני נבנתה הגימנסיה העברית "הרצליה" (כיום - מקומו של "מגדל שלום מאיר"), שהייתה הגימנסיה העברית הראשונה. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו בתל אביב הקטנה רק 140 בתים. בעת המלחמה נעצרה התפתחותה. ב-1917 פינו השלטונות הטורקיים את תושביה עם פינוי כול תושביה של יפו מתוך חשש לנחית הצבא האימפריאלי הבריטי בעיר.

תקופת המנדט הבריטי

ביתן בריטניה (נהרס) ביריד המסחר הבינלאומי - "יריד המזרח" שהתקיים בחצי האי הירקוני

עם הכיבוש הבריטי ב-1917 והחלתו של השלטון הצבאי הבריטי חזרו התושבים לתל אביב. העלייה השלישית - 1919- 1923 הזרימה עולים רבים לעיר, ומשנת 1921 החלה תנופת התפתחותה של תל אביב. שלטונות המנדט החליטו על הפרדתה החלקית מיפו והכרה במעמדה כישות עירונית TOWNSHIP (פקודה המורה על כך פורסמה ב-1 ביוני 1921).[15] באותה שנה פרצו פרעות תרפ"א, שבהן רצחו ערביי יפו 47 מיהודי העיר, בהם הסופר יוסף חיים ברנר. בעקבות מאורעות דמים אלה יצאו יהודים רבים מיפו ועברו לתל אביב. אז הוחלט גם לבטל את התקנות האוסרות פעילות כלכלית בתל אביב, כלכלת העיר החלה להתפתח ונוסד שוק הכרמל. מאז התפתחה העיר בקצב מזורז: מ-3,600 תושבים בשנת 1914 ל-34,000 בשנת 1925 ול-120,000 בשנת 1936.

ב-12 בינואר 1934 זכתה תל אביב למעמד של עיר.

להתפתחות הגדולה של העיר תרמו גם העלייה הרביעית והעלייה החמישית (1924-1939) שבהן זרמו לעיר עולים רבים ממרכז אירופה. בתקופה זו היא החלה לקבל את הצביון הבורגני-בלייני שלה. בתל אביב נפתחו הקולנוע הראשון ו"קזינו גלי אביב" שהיה מוקד בילויים חשוב של התקופה. בתקופה זו אומץ סמל העיר, וססמתה "עוד אבנך ונבנית" שנלקחה מהפסוק: ”עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים” (ירמיהו, ל"א, ג')

ב-1936 הייתה תל אביב לעיר הגדולה בארץ, למרכז המסחר והשיווק של התוצרת החקלאית, למרכז המלאכה והתעשייה הקלה ולמרכז השירותים הציבוריים, הכלכליים והתרבותיים של היישוב העברי.

ב-9 בספטמבר 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, הפציצו מטוסים של חיל האוויר האיטלקי את תל אביב, ו-112 בני אדם נהרגו. בתקופת ההעפלה והמאבק בשלטונות המנדט, בשנות ה-40, מילאה תל אביב תפקיד חשוב: אליה הגיעו אוניות המעפילים, בה נוסדה תעשיית הנשק במחתרת, וממנה פעלו ארגוני המחתרת. ערב קום המדינה גרו בעיר כ 200 אלף איש - כשליש מכלל היהודים שישבו בארץ ישראל.

בסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 החל פיתוחו של אזור שפך הירקון הידוע בכינוי "חצי האי הירקוני". באזור זה הוקמה תחנת הכוח רדינג ולצידה שדה התעופה שדה דב. בחלקו הדרומי התקיים יריד המסחר הבינלאומי שלצורך כך הוקמו בו ביתנים בסגנונות האדריכליים שאפיינו את העיר תל אביב. בחלקו המזרחי של היריד הוקם "אצטדיון המכביה הראשונה" ב-1932. בשנת 1937 הוקם גשר ווקופ מעל שפך הירקון שנועד לחבר את תחנת הכוח עם היריד.

במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט תקפו ערבים את פרוורי תל אביב. בעקבות שביתת הפועלים בנמל יפו הוקם ב-1936 נמל תל אביב בחלקו הדרומי של חצי האי הירקוני ונמל תל אביב, והוא תרם להתפתחות העיר, אף שהיה זה נמל קטן ולא משוכלל ביותר: אוניות לא יכלו לעגון בו, וכמו בנמל יפו, העברת הסחורות והנוסעים בוצעה באמצעות סירות.

תל אביב במלחמת העצמאות

ערך מורחב – תל אביב במלחמת העצמאות

לאחר החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 פרצו קרבות בגבולותיה הדרומיים והמזרחיים של העיר תל אביב עם יפו,[16] שעל פי החלטת האו"ם הייתה אמורה להיכלל במדינה הערבית כמובלעת בתוך המדינה היהודית. הקרבות בגבול יפו נסתיימו סמוך להכרזת המדינה, עם כיבושה בידי כוחות האצ"ל וכניעתה לכוחות "ההגנה", ברחו רוב תושביה הערבים ובתים רבים עמדו נטושים. עיריית תל אביב הפיצה כרוז שאסר על כניסה ליפו,[17] אך ללא הועיל.

בה' אייר תש"ח 14 במאי 1948 הכריז דוד בן-גוריון על עצמאות המדינה בגלריה האחורית (בשל היותה ממוגנת) של בית דיזנגוף משכנו של מוזיאון תל אביב אז, בשדרות רוטשילד 16. באותה עת הייתה ירושלים נצורה ומנותקת, ולפיכך בינתיים שימשה תל אביב כמושב השלטון ובה פעלו הממשלה והכנסת. ישיבות הכנסת הראשונות שנפתחו בירושלים הועברו לתל אביב אל בית האופרה הישן ברחוב הרברט סמואל, במקום בו שוכן היום מגדל האופרה. רק בסוף שנת 1949 הוכרזה ירושלים כבירת ישראל, והכנסת שבה אליה.[18]

עד לשנת 1948 שכנו סביב העיר מספר כפרים ערבים - סומייל, סלמה, ג'רישה, שייח מוניס, ג'מאסין אל ע'רבי וג'מאסין א-שרקי. אלה ננטשו במהלך קרבות מלחמת העצמאות, וזמן קצר לאחריה הוכרזו המבנים והשטח שלהם כנכסי נפקדים וסופחו לתל אביב. לאחר מלחמת העצמאות באוקטובר 1949 אוחדה יפו עם תל אביב והיא חלק משטחה המוניציפלי של העיר. נכון לשנת 2010 חיים בה כ-20,000 ערבים ישראלים, רובם צאצאי הערבים שנותרו בעיר למרות המלחמה.

לאחר קום המדינה

לאחר קום המדינה ידעה העיר מספר גדול של שינויים בהתפתחותה. מפריחה וגדילה מואצת בשנות ה-50, דרך עזיבת העסקים והסטת מוקד המגורים לטובת הפרוורים משנות השישים עד לשלהי שנות השמונים, והחל משנות התשעים פריחה מחודשת.

בשנת 1963 הגיעה אוכלוסיית תל אביב לשיא גודלה (394,400 איש). מאז החלה תופעה של צמצום מספר התושבים, שהגיעה לשיאה בשנת 1988, כשנספרו בעיר 317,800 תושבים בלבד. בשנת 1975 איבדה תל אביב את מקומה כעיר המאוכלסת בישראל לטובת ירושלים. מ-1989 ניכר גידול במספר התושבים, אשר נבע מקליטת גל העלייה מברית המועצות לשעבר מראשית שנות התשעים ובשל חזרת תושבים לעיר.

ההתפתחות האורבנית של העיר ידעה מספר מגמות בתקופה זו: התרחבות צפונה משנות ה-50 ועד שנות ה-70, תחילת התחדשות מרכז העיר בשנות ה-80, פיתוח מרכז העסקים שסביב נתיבי איילון החל משנות ה-90 במקביל להתחדשות ועיבוי עירוני מרכז העיר בעשור הראשון של המאה ה-21. בשנות ה-60 נהרסו שכונות מצוקה בעיר, ופינו את מקומן לשכונות חדשות. שכונת מנשייה היפואית נהרסה בתקופה זו והיה תכנון להרוס חלקים מנווה צדק ואף את יפו העתיקה. תוכניות אלה הפכו לתוכניות שימור, ויפו העתיקה אכן שוקמה ושומרה במאמץ רב של העירייה. אולם, החיבור האורבני בין תל אביב ויפו נותר שנוי במחלוקת.

במלחמת המפרץ בשנת 1991 נורו לעבר ישראל טילי סקאד על ידי צבא עיראק. מרביתם כוונו לעבר תל אביב, בהיותה ריכוז האוכלוסייה הגדול במדינה, מלבד ירושלים, אליה נמנע הצבא העיראקי מלשגר טילים. תל אביב ספגה את שש הפגיעות הראשונות, ובמהלך המלחמה עזבו רבים מתושביה והשתכנו ביישובים רחוקים מן המרכז. עקב כך נפגעה שגרת היום והכלכלה העירונית. החל בשנות ה-90 סבלה העיר ממספר פיגועי התאבדות קטלניים (ראו: פעולות טרור בתל אביב), ובהם הפיגוע בקו 5 (1994), הפיגוע בדיזנגוף סנטר (1996), הפיגוע בקפה אפרופו (1997) והפיגוע בדולפינריום (2001). פיגועים נוספים אירעו באוטובוס קו 4 ברחוב אלנבי וב"סי פוד מרקט" (Sea Food Market) (שניהם בשנת 2002) ובשוק הכרמל (בשנת 2004). בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב וברחוב נווה שאנן אירעו בתקופה זו חמישה פיגועים שונים; ובטיילת שניים (2003 ו-2005). במהלך מבצע עמוד ענן בשנת 2012 נורו לעבר תל אביב וגוש דן מספר טילי פאג'ר מכיוון רצועת עזה. לא היו נפגעים ולא נגרם נזק מכתוצאה מהירי.

בשנות ה-90 ובעשור הראשון של המאה ה-21 נמשכו מגמות הגידול במספר התושבים והתחדשות מרכז העיר לצד התפתחותה המואצת של הרצועה שלאורך נתיבי איילון. נופה הפיזי של העיר החל להשתנות, כשמגדלי מגורים ומשרדים הוקמו באזורים שונים בעיר. מגמות שימור המבנים הישנים הואצו, ותושבי העיר התוודעו מחדש למושג "העיר הלבנה", כאשר זכתה העיר למעמד של אתר מורשת עולמית בשנת 2003. בתקופה זו הועצם דימויה של תל אביב כמרכז חיי התרבות של ישראל, במיוחד בתחום חיי הלילה. החל מסוף שנות התשעים הושם דגש על שיקום תשתיות העיר, במיוחד במרכזה, אשר התבלו והוזנחו במשך שנים.

תל אביב ממשיכה להוות את מרכזה הכלכלי והתרבותי של ישראל, ובשנת 2009 ציינה העיר 100 שנים להקמתה באירועים ומיזמים מיוחדים.

גאוגרפיה

Click to Shrink Back

שגיאה: לא נמצא קישור תקף בסוף שורה 16.

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏
מיקומה של תל אביב (באדום) במחוז תל אביב
מבט מהחלל אל חלקה המרכזי של העיר, בין רמת אביב מצפון ליפו מדרום. בתמונה נראות גם רמת גן, גבעתיים וחלק מבני ברק
נחל הירקון, בחלקו שממערב לרחוב אבן גבירול
חלק מרכס הכורכר - תל נפוליאון בצפון העיר

תל אביב-יפו שוכנת במישור החוף, לצד הים התיכון. הטופוגרפיה שלה שטוחה באופן יחסי אך בכל זאת קיימים בה לא מעט מאפיינים טופוגרפיים שאף השפיעו על עיצובה. לאורך חוף תל אביב נמתחים שני רכסי כורכר מקוטעים מדרום לצפון.

הראשון נמצא לאורך החוף ומשתרע ממלון הילטון תל אביב בדרום עד החוף הצפוני ביותר, חוף הצוק. למעשה, משתרע רכס זה לאורך כל חוף השרון עד צפונית לנתניה. מקטעו הדרומי של רכס הכורכר שלאורך החוף משתרע מחוף פארק צ'ארלס קלור בדרום, דרך יפו העתיקה ועד החוף הדרומי ביותר בעיר, חוף גבעת עלייה. משם, ממשיך המצוק עד אזור פלמחים.

רכס כורכר מקביל, הרכס השני ברכסי מישור החוף, שוכן בחלקו בתחום העיר, וחלקו בתחומי הערים השכנות. גבעות בולטות ברכס זה, בתחום תל אביב, הן פארק וולפסון (54 מטר) וגבעת אוניברסיטת תל אביב. הפסגה הגבוהה של הרכס (84 מטר) מצויה בתחומי גבעתיים.

הנקודה הגבוהה ביותר בעיר מתנשאת לגובה של 62 מעל פני הים, והיא נמצאת בקצה הצפון-מזרחי של שכונת המשתלה, על גבול רמת השרון. גבעה זו שייכת לרכס השלישי של רכסי הכורכר של מישור החוף.

במספר נקודות בולטות מבחינה טופוגרפית, נבנו בהיסטוריה המוקדמת של תל אביב ויפו מספר נקודות יישוב:

גבעות נוספות בעיר, שנדמה כאילו נעלמו מתחת לבתיה, נמצאות באזור כיכר המדינה, אזור שדרות בן-גוריון בין גן העיר ובית חנה (והחווה החקלאית שפעלה בעבר באזור). כמו כן נבנה אזור לב העיר לאורך קו פרשת המים המרכזי של העיר שבמרכזו, החל מפינת רחוב אלנבי בערך וצפונה, שדרות רוטשילד ורחוב אחד העם. הנקודה הגבוהה ביותר בלב העיר היא מגדל המים הישן ליד פינת הרחובות אחד העם ומזא"ה.

בעיר עוברים נהר ונחל: נהר הירקון הזורם ממזרח למערב וחוצה את כל רכסי הכורכר בדרכו אל הים ונחל איילון הזורם צפונה ונשפך אל הירקון. לשניהם הייתה השפעה רבה על אופן התפתחותה של העיר ובמשך שנים רבות הם שימשו כגבולה של תל אביב. נחל איילון, שמנע את התפשטות העיר מזרחה בשל היעדר אפשרות נוחה לבנות בשטחו, היה עד שנות ה-80 גבול ברור בין מרכז העיר ושכונותיה המזרחיות, וכן בין תל אביב ורמת גן וגבעתיים. משנות ה-70 ועד סוף שנות ה-80, הוסדרה זרימת מי האיילון בתעלת בטון ובכך התאפשרה פתיחת נתיבי איילון המהווים כיום את עורק התנועה החשוב ביותר של גוש דן. גם כיום, כאשר האזור המוארך מתפקד כנתיב תחבורה, ניכרת בו הטופוגרפיה עד מאוד.

בעיר שני קווי אפיק נוספים, בהם לא זורמים מים, אך המהווים אגני ניקוז שלהם השפעה נוספת על מבנה העיר. הראשון, הוא קו אפיק החוצה את קו פרשת המים של העיר דרך אוכף, אשר לאורכו הונחה בסוף המאה ה-19 מסילת הרכבת לירושלים. קו אפיק זה ניכר בעיקר בצדו המזרחי הזורם לנחל איילון ולאורכו סלול כיום רחוב הרכבת. אגן ניקוז שני נמצא באזור שמדרום לרחוב בוגרשוב ומצפון לכיכר ביאליק. אזור זה נודע כאזור שסבל מהצפות רבות, מהן סבלו תושבי שכונת הצריפים נורדיה בשנות ה-20 של המאה העשרים. העובדה כי שטח זה היה קשה ליישוב טרם הסדרת מערכות הניקוז העירוניות, הייתה הסיבה למיקומו של בית הקברות טרומפלדור במקום.

מגדלים במרכז תל אביב במבט מפארק הירקון לכיוון דרום

אקלים

האקלים השורר בתל אביב-יפו הוא אקלים ים תיכוני. בחורף קריר עד חמים וגשום, בסתיו ובאביב הטמפרטורה גבוהה יותר ולעיתים יורדים גשמים ובקיץ חם ולח ללא משקעים. בשנה יורדים בממוצע בעיר כ-583 מילימטרים של גשם, ב-56 ימי גשם. עונת הגשם 1992/1991 הייתה העונה הגשומה ביותר שנרשמה בעיר ובמהלכה נמדדו כ-1,064 מ"מ של גשם. מנגד, עונת הגשם 1999/1998 הייתה העונה היבשה ביותר שנרשמה בעיר, במהלכה נמדדו בעיר כ-238 מ"מ גשם בלבד. בחודש ינואר נעה הטמפרטורה בין כ-17.5 °C (בממוצע) ביום לבין כ-9.5 °C בלילה, כאשר בימים הקרים ביותר של החורף יורדות הטמפרטורות עד ל-13 °C ביום ועד לכ-6 °C בממוצע בלילה. שלג לא יורד בעיר, אך בהיסטוריה מתועד מקרה בודד ב-6 בפברואר 1950 עת שלג נערם על הקרקע בעיר. בקיץ הטמפרטורות הממוצעות עומדות על כ-30 °C בממוצע ביום ועל כ-23 °C בלילה, ומזג האוויר מלוות בלחות של 65% ביום ומעל 80% בלילה. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנרשמה מאז קום המדינה בתל אביב הייתה כ-43.5 מעלות, בחודש מאי 1988.

האקלים בתל אביב-יפו חם וגשום יחסית לסביבתה, ומאופיין בתופעת אי החום העירוני, הנובעת בעיקר מריבוי כלי הרכב הנוסעים בעיר. כן מאופיינת העיר בתופעות שונות של מיקרו-אקלים, דוגמת הצללה ומנהרות רוח בין גורדי שחקים, משבי רוח בשעות אחר הצהרים, והבדלים של כ-4 °C בין שדרות העיר לרחובות המקבילים להן. בשל הלחות הגבוהה, מאופיינת העיר בעומס חום גבוה יחסית בחודשי הקיץ. לאקלים התל אביבי נודעה השפעה מרחיקת לכת על סגנונות הבנייה שהתפתחו בעיר ועל אורח החיים של תושביה.


אקלים בתל אביב (נכון ל־2010)
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 17.5 17.7 19.2 22.8 24.9 27.5 29.4 30.2 29.4 27.3 23.4 19.2 24
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 9.6 9.8 11.5 14.4 17.3 20.6 23 23.7 22.5 19.1 14.6 11.2 16.5
משקעים ממוצעים (מ"מ) 147 111 62 16 3.6 0 0 0 0.7 34 81 127 583
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי[19]

המתאר העירוני

מפת מרכז העיר. לחצו כאן להגדלה
תוכנית גדס, 1925 - שהייתה תוכנית המיתאר הראשונה של תל אביב שתוכננה על ידי פטריק גדס

ראשיתה של תל אביב באוסף שכונות לוויין מצפון ליפו. שכונות אלה הוקמו במתווה אופייני לסוף המאה ה-19 של רחובות צרים, ברוחב של כ-6 מ' בלבד בין חזיתות הבתים, ברשת שתי וערב, שלאורכם מגרשים קטנים ובתים צמודי קרקע. אחוזת בית שהוקמה ב-1909 נבנתה במתווה דומה אולם במרווחים גדולים יותר שאיפשרו בהמשך את התחדשות הרקמה העירונית ובניית בניינים במקומם של הבתים צמודי הקרקע. משהתאחדו כל השכונות ונוצרה העיר תל אביב, מתארה העירוני נעדר שלד עירוני מסודר, שכן כל שכונה התפתחה עד אז כישות עצמאית עם מאפיינים משלה. מארג הרחובות באזור דרום-מרכז העיר של היום משקף היטב מאפיין זה של היעדר יד תכנונית מכוונת. כאשר המשיכה העיר להתפתח צפונה ומזרחה בעזרתן של ידיים מכוונות, תוכננה התפתחות זו כהמשך לגרעין מארג הרחובות הקיים, שעל בסיסו נבנה שלד עירוני מסודר שיוכל לשאת את המשך התפתחות העיר.

עם תנופת הצמיחה של העיר בשנות ה-20, הוזמן מתכנן הערים הסקוטי סר פטריק גדס להכין תוכנית מתאר לעיר העתידה לגדול לעיר בת כ-100,000 תושבים. תוכנית המתאר שיצר גדס, הידועה כתוכנית גדס, יצרה בין היתר את המערך הפיזי המשרת את מרכז תל אביב עד היום, והיה בה הבסיס הרעיוני שאיפשר את הרחבת העיר בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. ברוח רעיון עיר הגנים תכנן גדס רחובות ושדרות ממערב למזרח שיכניסו בריזה מהים, ורחובות מדרום לצפון שיאפשרו התפתחות מסחר בעיר. בין הרחובות הראשיים תוכננו מבננים של מגורים, כאשר המבנן הטיפוסי כולל בניינים בעלי חזית מסחרית בדפנות המזרחית והמערבית. בתוך המבנן חוצים שלושה-ארבעה רחובות קטנים וצרים יחסית שלרוב אינם המשכיים לרחובות מסוג זה במבנן שכן. כמעט כל הרחובות האלה הם רחובות חד-סטריים כיום. במרכז כל מבנן מתוכנן מבנה ציבור כגון בית ספר, קופת חולים או גינה ציבורית. מבנן טיפוסי זה הכולל עשרות בודדות של בנייני מגורים מתקיים עד היום. תוכנית גדס גם הפכה את תל אביב, שהתפתחה עד אותה עת "עם הגב לים", לעיר ההופכת את חוף ימה למשאב חשוב המשפיע רבות על המתווה העירוני.

במקביל לתוכנית גדס, שהרחיבה את העיר צפונה עד נחל הירקון, הוקמו בשנות ה-20 גם שכונות הפועלים נווה שאנן ופלורנטין בעלות מתאר עירוני שונה. נוה שאנן נבנתה בצורת מנורת תשעת קנים סביב רחוב לוינסקי ואילו שכונת פלורנטין נבנתה לפי תוכנית שתי וערב של רחובות בעלי בנייני מגורים טוריים עם חצרות פנימיות.

על אף השוני בין תוכניות המתאר של שכונות הפועלים לבין אזור לב תל אביב והצפון הישן, בכל אזור זה נבנו בניינים בגישת הסגנון הבינלאומי (הידוע גם כסגנון הבאוהאוס). מי שהפך את עיר הגנים שתכנן גדס לעיר בעלת צורה פונקציונלית שלימים הוגדרה כ"העיר הלבנה", היה מתכנן הערים ומהנדס העיר, יעקב בן-סירה (שיפמן).

משנות ה-50 המשיכה תל אביב להתרחב והוקמו שכונות חדשות רבות. השכונות המזרחיות לרחוב אבן גבירול ולשטח תל אביב של תקופת המנדט, נבנו ברובן ברוח עיר הגנים של גדס במתווה עירוני דומה מאוד. במקביל, נבנו שכונות לוויין גם מצפון לירקון וממזרח לאיילון. שכונות אלה, כגון יד אליהו ורמת אביב הוקמו כשיכוני גנים, אך במנותק מהרקמה העירונית הרחבה של מרכז העיר. אל שכונות אלה הצטרפו עם השנים עוד שכונות רבות שהתאפיינו בשלל גישות של תכנון עירוני, משכונות שיכונים ופרוורים המתאפיינים בבנייה פרטית ועד שכונות כדוגמת שכונת המשתלה המתפקדות כפרוורים צפופים ועצמאיים עם תכנון העומד בפני עצמו.

משמוצו כמעט כל עתודות הקרקע של תל אביב, החלה בשנות ה-80 מגמת הבנייה לגובה, שהתעצמה בשנות ה-90 וה-2000. מגמה זו כוללת שני כיוונים עיקריים: בניית מגדלים במקום בתים נמוכים במרכז העיר או על ידי עיבוי עירוני ומיצוי שטחים, בין השאר בעזרת ניוד אחוזי בנייה ובניית מגדלים בשטח הפתוח החשוב ביותר שהפך שימושי מאז סוף שנות ה-80 והוא אזור נתיבי איילון. בניית המגדלים לאורך נתיבי איילון והצירים המקושרים אליו ממזרח למרכז העיר השפיעו רבות על המתאר העירוני הכללי של העיר ואף הסיטו את מרכז העסקים הראשי של העיר מזרחה.

נכון לשנת 2010, 20% משטחי העיר היו שטחים ירוקים, שהם 10,414 דונם. נתונים אלו מצביעים על עלייה 35% בגודל השטחים הירוקים בעשור האחרון. פארק הירקון הוא השטח הירוק הגדול ביותר בעיר (כ-3,500 דונם) ושני לו פארק מנחם בגין ששטחו כ-1,000 דונם). לצדם מספר גנים ציבוריים ובהם מדרון יפו, פארק וולפסון, גן העצמאות, פארק צ'ארלס קלור וגן מאיר ההיסטורי. במרכז העיר קיימות עשרות גינות עירוניות קטנטנות לצד כ-6 שדרות ירוקות המתפקדות כגינות מאורכות במקביל לרחוב. בנוסף קיימות שתי כיכרות גדולות: כיכר רבין (מלכי ישראל) וכיכר המדינה.

  • מבט אל העיר ממזרח לנחל איילון
    מבט אל העיר ממזרח לנחל איילון
  • מבט אל העיר ממערב לנחל איילון
    מבט אל העיר ממערב לנחל איילון
  • רחוב אלנבי ואזור לב העיר עם רצועת קו החוף, 2014
    רחוב אלנבי ואזור לב העיר עם רצועת קו החוף, 2014
  • חול ים ששקע בנחל הירקון סמוך למפגשו עם הים
    חול ים ששקע בנחל הירקון סמוך למפגשו עם הים
  • פארק צמרת
    פארק צמרת
  • מבט מן האוויר על חצי האי הירקוני ועל נמל תל אביב עם יריד המזרח
    מבט מן האוויר על חצי האי הירקוני ועל נמל תל אביב עם יריד המזרח

תחבורה

ערך מורחב – תחבורה בתל אביב

Click to Shrink Back
ארלוזורובהשלוםההגנהעתידיםהאוניברסיטהרדינגקרליבךכרמליתתחנה מרכזיתהקו האדוםהקו הירוקהקו הסגולM1M2M3רכבת
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏
תרשים של מערך התחבורה הציבורית בתל אביב:
רכבת (בשחור), הרכבת הקלה - הקו האדום (באדום), הרכבת הקלה - הקו הירוק המתוכנן (בירוק), הרכבת הקלה - הקו הסגול המתוכנן (בסגול), שלושת קווי המטרו M1 (בכחול), M2 (בכתום), M3 (בצהוב) והתחנה המרכזית והמסופים של האוטובוסים
מתקן לשכירת אופניים - "תל אופן"

התחבורה בתל אביב-יפו היא ממערכות התחבורה העמוסות והמסובכות בישראל, עקב אופיה המטרופוליני של העיר. מדי יום נכנסים לעיר מאות אלפי יוממים, והעיר סובלת מעומסי תנועה כבדים וממחסור במקומות חניה. בעיות התחבורה מעצימות את מפגעי הרעש וזיהום האוויר, מכבידות על התושבים ועל בעלי העסקים, ומהוות נושא מרכזי בשיח הציבורי.

ציר התנועה העיקרי והחשוב בעיר הוא נתיבי איילון (כביש מספר 20) החוצה את העיר מצפון לדרום לאורך תוואי הזרימה של נחל איילון, ומתחבר אל כביש מס' 1 לירושלים בדרום, ואל כביש 5 בצפון. נתיבי איילון המקבילים לחוף ימה של העיר במרחק של כשני קילומטרים בלבד ממנו, משמשים ככביש חגורה מהיר לחלקה המרכזי של העיר, ובתחומה תשעה מחלפים לאורך הציר. אף על פי שהציר כולל חמישה נתיבי נסיעה לכל כיוון לאורך חלקו המרכזי, הוא מתקשה לעמוד בעומסי התנועה הכבדים שעמם עליו להתמודד. צירי כניסה חשובים נוספים אל העיר הם ציר היינה/שלבים מדרום, דרך בן צבי (כביש 44) מדרום מזרח, דרך לוד (כביש 461) ודרך ז'בוטינסקי-בגין (כביש 481) ממזרח, דרך משה סנה (כביש 482) מצפון מזרח, ודרך נמיר (כביש 2) מצפון (הידועה גם כ"דרך חיפה").

בעיר פועל מערך קווי אוטובוס עירוניים של החברות "דן", "אגד", "מטרופולין" ו"קווים" ובנוסף, עוברים בה קווי אוטובוס בין-עירוניים של חברת "אפיקים". בתל אביב פועלים התחנה המרכזית החדשה (שהיא תחנת האוטובוסים השנייה בגודלה בעולם מבחינת שטחה), ומספר מסופי אוטובוס, שהחשובים שבהם הם מסוף 2000 בסמוך לתחנת הרכבת תל אביב מרכז, מסוף כרמלית, מסוף רדינג, מסוף עתידים, מסוף תחנת הרכבת תל אביב אוניברסיטה ומסוף האוניברסיטה. בשל מיקומה הגאוגרפי במרכז הארץ ובלב גוש דן ובשל חשיבותה של העיר, יוצאים ממנה קווי אוטובוס לכל חלקי הארץ.

בשנת 2009 נרשמו כ-25 מיליון נוסעים ברכבת לעיר או מהעיר אשר מהווים 35% מכלל הנוסעים ברכבת ישראל. קו רכבת חוצה את העיר מצפון לדרום ולאורכו 4 תחנות של רכבת ישראל - תחנת הרכבת תל אביב אוניברסיטה, תחנת הרכבת תל אביב מרכז, תחנת הרכבת תל אביב השלום ותחנת הרכבת תל אביב ההגנה. רכבת ישראל מפעילה שירותים פרווריים בין תל אביב לערים הסמוכות לה (בין בנימינה בצפון ואשקלון בדרום), וקווים בינעירוניים ליעדים רחוקים יותר (באר שבע, ירושלים, חיפה ונהריה).

מוניות שירות נוסעות לאורך מספר קווי אוטובוס בתוך העיר כשחשובים שבהם הם קו 4 לאורך רחוב בן יהודה ורחוב אלנבי, וקו 5 לאורך רחוב דיזנגוף ושדרות רוטשילד. מספר קווי שירות מקשרים בין תל אביב לערים הסמוכות. בנוסף פועלות בעיר אלפי מוניות רגילות ("ספיישל").

בתל אביב 251,980 כלי רכב רשומים (כ-14% מכלי הרכב הרשומים בישראל), ברשות 49.9% ממשקי הבית (נתוני 2009), כ-75% מהם הם כלי רכב פרטיים. בסך הכול קיימים בעיר כ- 278,000 מקומות חניה. לנוכח עומס התנועה וכמות כלי הרכב, קיימות בעיות חנייה ברוב אזורי העיר, בעקבותיהן נשקלים מגוון פתרונות נקודתיים לצד תוכניות מקיפות.

בשנות האלפיים הלכה וגברה המגמה של שימוש באופניים בתוך העיר. אמצעי תחבורה זה אף הזוכה לעידוד העירייה, אשר הקימה מתקנים לחניית אופניים. היא אף מעודדת את בעליהם של עסקים להשכרה או למכירה של כלי רכב ירוקים שלא מזהמים, לא מרעישים וחוסכי אנרגיה לפעול בסמוך אל שבילי אופניים בעיר. בשנת 2010 החל פרויקט "תל אופן" להשכרת אופניים בתל אביב, בדומה לערים אחרות בעולם. פרויקט סלילת שבילי אופניים ברחבי העיר שהחל במהלך שנות ה-90 ממשיך גם כיום. בעתיד הקרוב מתוכננות גם מערכות הסעה המוניות כגון אוטובוסים וקרונות הרכבת הקלה שבהם יהיה גם מקום עבור אופניים.

נוסף על נמל התעופה הבינלאומי בן-גוריון השוכן בשטח גלילי מצפון לעיר לוד במרחק של כ-18 ק"מ ממרכז העיר, ממוקם שדה דב בצפונה של העיר ומטפל בתעבורת נוסעים פנים ארצית, בעיקר לאילת. שדה דב משמש גם לפעילות של חיל האוויר.

פרויקטים בתכנון ובהקמה

מערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב נדונה כבר מקום המדינה ואמורה להיות אמצעי התחבורה הציבורי העיקרי בתוך העיר תל אביב ולפעול לקישור טוב יותר בין העיר לפרווריה. הקו הראשון במערכת, שתכלול ארבעה קווים, נמצא בהקמה, והעבודות מבוצעות על ידי חברת נת"ע - נתיבי תחבורה עירוניים. קו זה ידוע כקו האדום. כמו כן מתוכננים להבנות בעתיד מחלפים חדשים לאורך רחוב דרך מנחם בגין ורחוב המסגר.

כלכלה, תעסוקה ומסחר

בניין ההנהלה המרכזית של הבנק הבינלאומי בשדרות רוטשילד
מבט אל העיר מגבול חולון

תל אביב היא מרכז החיים הכלכלי והפיננסי בישראל, בה פועלת הבורסה לניירות ערך היחידה בישראל. בה שוכנים משרדי ההנהלה של כל הבנקים המרכזיים. העיר היא מרכז תעסוקה ארצי ומספר המועסקים בתחומה עמד בשנת 2009 על 371,700 איש, שהם כ-13% מכלל המועסקים במדינה. כ-200,000 מאלה הם יוממים המגיעים אל העיר מיישובי גוש דן. העיר מרכזת מעל 30% מהתעסוקה במטרופולין, שהם 17% מהתעסוקה הארצית. נכון לסוף שנת 2005, מנה כוח העבודה בקרב תושבי העיר 211,200 איש, מתוכם 11,400 איש (5.4%) היו מובטלים. הכנסת השכירים בעיר נאמדת ב-121.7% יחסית לממוצע הארצי (2006).

מכיוון שתל אביב נבנתה על דיונות חול, פיתוח ענף החקלאות בה לא היה רווחי. גם פיתוח מסחר ימי נפסל משום שמוקדי המסחר בענף זה היו מרוכזים כבר בחיפה. מסיבה זו העיר התפתחה כמרכז מדעי וטכנולוגי, כאשר בשנות ה-80 של המאה ה-20 חל תהליך התעצמות בתחום זה, והעיר הפכה אט אט למרכז טכנולוגי בין התוססים במזרח התיכון. מטרופולין תל אביב במיוחד ידוע כמרכז היי טק ברמה בינלאומית, וברחבי העולם האזור אף זכה לכינוי "סיליקון ואדי" בעקבות עמק הסיליקון שבארצות הברית. "סיליקון ואדי" מדורג במקום השני לאחר עמק הסיליקון האמריקאי מבחינת חשיבותו בתחום.[20] במהלך השנים, חברות טכנולוגיה בינלאומיות רבות בחרו להקים את מפעליהן בעיר ובסביבתה.

בנייני משרדים במתחם דרום הקריה.
בחזית: תחנת משנה של חברת החשמל.

כיום, מרכזת תל אביב 58% מהמשרות במטרופולין ו-38% מהתעסוקה הארצית בענפי הפיננסים והעסקים; בשירותי המסחר והפנאי מרכזת העיר 37% מהתעסוקה במטרופולין ו-22% מהתעסוקה הארצית; בענף התעשייה – 24% מהתעסוקה במטרופולין ו-12% מהתעסוקה הארצית. תל אביב מובילה במספר המועסקים בבנקאות, עם 51% מהמשרות, שהם 16,000 איש.

בעיר נמצאים משרדיהם של מספר ארגונים כלכליים, ובהם התאחדות התעשיינים בישראל, התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל, התאחדות הקבלנים והבונים בישראל, איגוד לשכות המסחר, הרשות לעסקים קטנים ומכון התקנים הישראלי. עוד שוכנים בעיר משרדיהן של אין ספור חברות וגופים מסחריים שונים, ובשל מעמדה השנוי במחלוקת של ירושלים, נמצאות רוב השגרירויות הזרות בישראל, על נספחיהן הכלכליים, בתל אביב, או בערים הסובבות אותה.

דיזנגוף סנטר

מרכז העסקים הראשי המסורתי של העיר שוכן באזור אחוזת בית ההיסטורי, ברחוב הרצל וברחובות החוצים אותו, בין רחוב אלנבי ממזרח לבין בתי המשרדים במנשייה ממערב. אזור זה נותר במידה רבה מרכז לפעילות הפיננסית והבנקאית בעיר. עם זאת האזור העסקי בתל אביב התרחב באופן משמעותי לכיוון מזרח וצפון-מזרח ועד מעבר לנתיבי איילון אשר שימשו כזרז לתהליך. חלקו הדרומי של רחוב אבן גבירול, שדרות שאול המלך, רחוב הארבעה, רחוב קרליבך ומתחם דרום הקריה הם כיום אזורים מסחריים-עסקיים, לפחות בחלקם.

בתל אביב רחובות רבים שלהם חזית מסחרית. הידועים שבהם הם רחובות האורך העיקריים: רחוב דיזנגוף, רחוב אלנבי, רחוב אבן גבירול ורחוב בן יהודה. בכיכר המדינה התפתח אזור מסחרי הנחשב ליוקרתי, ורחוב שינקין וחנויות ברחבי שכונת פלורנטין זוכים לפופולריות בקרב צעירים. בעיר פועלים מספר קניונים, ובהם דיזנגוף סנטר, גן העיר, קניון תל אביב בתחנה המרכזית החדשה, קניון רמת אביב, קניון עזריאלי, קניון ויצמן במרכז הרפואי תל אביב והקניון במגדלי תל אביב. בשכונות עבר הירקון, ובמידה רבה גם ביפו ובאזורי המגורים שממזרח לנתיבי איילון, נפוצים מרכזי קניות שכונתיים, שמרכזם בדרך כלל במרכול גדול. עם הבולטים במרכזים אלה נמנים המרכז המסחרי הגדול ברמת אביב ג' והאזור המסחרי שבין היכל הספורט יד אליהו לסינרמה.

על פי דו"ח שערכה חטיבת ניהול העושר של בנק UBS השווייצרי, תל אביב נחשבת לאחת הערים היקרות בעולם. היא דורגה במקום ה-25 ברשימת הערים הכי יקרות לשנת 2010. לשם השוואה, ניו יורק דורגה במקום ה-6 ואוסלו במקום הראשון.[21]

בשנת 2014, זכתה תל אביב בתואר העיר החכמה בעולם, מתוך 250 ערים מועמדות שהשתתפו בתחרות בברצלונה. זאת תודות לצעדים להפעלת הציבור כמו "שולחנות עגולים", דיונים ותקציב שיתופי, ואימוץ טכנולוגיה מסייעת במיזם ה"דיגיתל" - אשר מאגד בתוכו את האפליקציה הסלולרית, אינטרנט אלחוטי חופשי ברחבי העיר, מערכת מידע גאוגרפי (GIS), תחרות פיתוח אפליקציות על בסיס מאגרי מידע פתוחים, רישוי מקוון ועוד.[22]

תקשורת

בית מעריב

בתל אביב שוכן מרכזה של התקשורת הכתובה בישראל, ושלושת היומונים הגדולים שוכנים בה. בית "ידיעות אחרונות" נמצא ברחוב יהודה ונח מוזס, שניים מבני משפחת מוזס שעמדו בראש העיתון. העיתון "מעריב" נמצא בבית מעריב ברחוב קרליבך, ומערכת העיתון "הארץ" נמצאת ברחוב שוקן, הקרוי על שמו של שלמה זלמן שוקן שרכש את העיתון בשנת 1935.

מבין העיתונים הכלכליים שוכנים בעיר העיתון "כלכליסט" מבית "ידיעות אחרונות" שמרכזו ברמת החייל, והעיתון "TheMarker" מבית "הארץ". עיתונים אחרים בתפוצה ארצית שמרכזם בעיר הם "ישראל היום" ו"ישראל פוסט". עם העיתונים המקומיים היוצאים לאור בעיר נמנים "העיר" ומהדורת הבילוי שלו "עכבר העיר" מרשת שוקן, "זמן תל אביב" מבית מעריב ו"ידיעות תל אביב" מרשת ידיעות תקשורת. עם עיתוני העבר החשובים שיצאו לאור בעיר נמנים "הצופה", "דבר", "ישראלי" ו"חדשות".

הנהלת שתי הזכייניות של ערוץ 2, "רשת" ו"קשת", שוכנות בתל אביב, וכך גם אולפניה של הטלוויזיה החינוכית הישראלית שמשכנה ברמת אביב. אולפני תחנת רדיו תל אביב ממוקמים ברמת החייל וגלי צה"ל משדרים מרחוב יהודה הימית ביפו.

אתרים חשובים בעיר

רצועת החוף של תל אביב
גורדי שחקים בתל אביב
מגדלי עזריאלי - גורדי השחקים המהווים סימן ההיכר הידוע ביותר של תל אביב
מוזיאון הבאוהאוס של תל אביב (ברחוב ביאליק)
בית הספר בלפור, בסגנון הבינלאומי

אדריכלות ומבנים חשובים

ערך מורחב – אדריכלות בתל אביב

במהלך כמאה ועשרים השנים של בנייה עברית בתל אביב ובסביבת יפו, התאפיינה הבנייה במספר סגנונות אדריכליים וגישות תכנוניות, הניכרים בה עד היום. כמרכז התרבותי והכלכלי של ישראל הן בתקופת היישוב והן בתקופת המדינה, הייתה האדריכלות בתל אביב החלוצה במובנים רבים באדריכלות הישראלית. כמטרופולין גדול ומרכז תרבותי נמצאים בעיר אתרים ומבנים רבים בעלי חשיבות היסטורית, אדריכלית ותרבותית.

לצד בנייה מאסיבית הנמשכת גם היום, שעיקר מאפייניה היא בנייתם של גורדי שחקים מן הגבוהים בארץ, מתבצעת מאז שנות ה-90 פעילות שימור מבנים מקיפה, בעיקר באזור לב תל אביב, יפו העתיקה, נוה צדק, דרום הקריה ומספר מקומות נוספים הידועים כתל אביב הקטנה.

העיר הלבנה

ערך מורחב – העיר הלבנה

למרכזה ההיסטורי של תל אביב, מורשת אדריכלית חשובה כעיר בה הצליח באופן ייחודי "הסגנון הבינלאומי" של שנות ה-20 וה-30 בשילוב תכנון עירוני מתאים ויוצא דופן, לא רק בישראל אלא בעולם כולו. המרקם העירוני ואוסף הבתים של תקופה זו, המתאפיינים באדריכלות מודרנית בסביבה של עיר גנים, זכה לכינוי "העיר הלבנה". בשנת 2003 זכתה העיר הלבנה להכרה בינלאומית על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. ברחוב ביאליק שוכן מוזיאון קטן המוקדש לתולדות סגנון האדריכלות הבינלאומי של תל אביב.

יפו העתיקה

ערך מורחב – יפו העתיקה

מתחם יפו העתיקה הוא האזור שבו עיר הנמל יפו הייתה ממוקמת לאורך ההיסטוריה. כיום מתייחסים ליפו העתיקה כאל השטח שהיה מוקף בחומות במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19. המתחם ממוקם בראש גבעת הכורכר של יפו ובמדרונותיה, והוא נתחם במזרח ברחוב יפת ובדרום ברחוב לואי פסטר, הממוקמים בתוואי החפיר של חומות העיר.

המתחם כולל את בתי המגורים וסמטאות יפו העתיקה במדרונות המערבי והדרומי, את גן המדרון במדרון הצפוני, ואת גן הפסגה וכיכר קדומים בראשו ויש הכוללים גם את נמל יפו ואת טיילת חומות הים במתחם. יפו העתיקה היא רק שריד לעיר שהתקיימה במקום עד מלחמת העצמאות. רוב בתיה העתיקים נהרסו וחלק גדול מהבינוי העתיק שנשאר שוקם ושומר במסגרת פרויקט נרחב שהחל באמצע שנות ה-60.

רחובות העיר ושדרותיה

שדרות רוטשילד שבמרכז העיר
ערכים מורחבים – רחובות תל אביב-יפו, שדרות בתל אביב-יפו ושמות הרחובות בתל אביב-יפו

בעיר כ-1,500 רחובות. חלק מרחובותיה ידועים בשל מאפייניהם הייחודיים בעיר ובארץ כולה, בעלי היסטוריה הקשורה בהתפתחות העיר, וחלקם הפכו לשם דבר בתרבות הישראלית. עם אלה נמנים רחוב דיזנגוף שנודע כרחוב הבילויים ובתי הקפה של המדינה, רחוב אלנבי בעל המעמד הממלכתי שלאורכו התקיימו מצעדי צה"ל ורחוב שינקין שהצמיח סביבו תרבות שלמה שזכתה לכינוי "שינקינאות". רחובות אחרים התפרסמו בזכות מאפיינים אחרים של הרחוב המוכרים לא רק לתושבי העיר כגון רחוב אחד העם כמרכזה הכלכלי של ישראל (בו שוכנת הבורסה לניירות ערך בתל אביב), רחוב הירקון כמרכז תיירותי, רחוב הארבעה הידוע בזכות מסעדותיו, רחוב לוינסקי הידוע בזכות שוק התבלינים ומאכלי הגורמה ואף רחובות קטנים כגון רחוב גורדון שהתפתח כאזור בולט של גלריות לאמנות בעלות שם כלל ארצי.

כמה מרחובותיה הידועים של העיר הם שדרות המהוות חלק מרכזי ובלתי נפרד משלד העיר ואף ממלאות תפקיד חשוב בחיי תושביה. השדרה הראשונה בעיר, שדרות רוטשילד, נחנכה כבר בימיה הראשונים של העיר ועודנה השדרה החשובה בה. שדרות ירושלים שביפו נחנכו בשנת 1915, עוד טרם אוחדו הרשויות, בהוראת מושל יפו חסן בק שהתקנא בשדרה התל אביבית. שדרות מרכזיות נוספות שנחנכו מאז שנות ה-30 הן שדרות בן ציון, שדרות ח"ן, שדרות קק"ל (מ-1974 – שדרות בן-גוריון) ושדרות נורדאו. כמו כן קיימות שדרות נוספות, בעלות מאפיינים שונים, גם בחלקים נוספים וחדשים יותר של העיר.

מאז סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 זוכות השדרות, ובראשן שדרות רוטשילד, להתחדשות עירונית ענפה ושיפוץ נרחב שגרם להחייאתן ולחיזוק מעמדן כחללים ציבוריים חשובים ביותר בעיר, לתרבות הפנאי ולאירועים מיוחדים. במהלך השיפוץ נוספו מדשאות, פרחים וספסלים, סומנו שבילי אופניים, הוסרו המשתנות הציבוריות המוזנחות שהיו בשדרה, נבנו מתקני משחקים, ומעברי הרחובות נהיו נוחים יותר. בעקבות השיפוץ, התמלאו השדרות באוכלוסיית האזור והפכו לאחד ממוקדיה המובילים של תל אביב.

חוף הים והטיילת

בניין מגורים ומגדלים בתל אביב
סחורה בשוק הפשפשים ביפו
ערך מורחב – חוף תל אביב

רצועת חופי תל אביב מתמשכת לאורך כ-14 קילומטרים על שפת הים התיכון, ומהווה מרכיב מרכזי בחיי תושבי תל אביב ובדימויה כעיר חוף. חלק ניכר מרצועת החוף משמש לפעילויות פנאי ונופש הפתוחות לציבור הרחב, בעיקר כחופי רחצה, טיילות ופארקים. חלק קטן משמש לפעילויות אחרות, שבחלקן סגורות לציבור. רצועת החוף כוללת גם ארבע מעגנות (רדינג, נמלי תל אביב ויפו, והמרינה).

רוב חופי הרחצה והטיילות מרוכזים ברצועה החוף המרכזית, שבין הירקון ליפו. חופי תל אביב כוללים את חופי הרחצה הראשונים שהוסדרו בארץ, כבר בשנות ה-20 של המאה העשרים.

בשנת 2010 דורגה תל אביב במקום התשיעי במצעד ערי החוף שערך המגזין הבינלאומי נשיונל ג'יאוגרפיק.[23]

שווקים

בתחומי תל אביב-יפו פועלים מספר שווקים בעלי מאפיינים שונים. השוק הוותיק ביותר בעיר הוא שוק הפשפשים ביפו המתמחה בעתיקות, חפצי בית ישנים ופרטי אמנות שונים. שוק זה הוא למעשה השוק הגדול היחיד שנשאר ביפו. עד מלחמת העצמאות התקיימו מספר שווקים גדולים באזור יפו העתיקה, ובהם סוק א-דיר ממזרח לכיכר השעון ו"שוק הזרים" שברחוב יפת, "שוק נווה צדק" ו"שוק האתרוג" שפעל ברחוב האתרוג. השוק הגדול והפעיל בעיר כיום הוא שוק הכרמל הנמצא במרכזה. השוק פועל בכל ימות השבוע ומתמחה בעיקר במזון אך גם במוצרים נוספים. שוקי מזון גדולים ופעילים נוספים הם שוק לוינסקי הפועל בדרום העיר לאורך רחוב לוינסקי ושוק התקווה הפועל בשכונת התקווה. קרוב לשוק הכרמל פעל גם שוק בצלאל בו נמכרו בעיקר בגדים, ובעבר נודע בדוכני הפלאפל שבו. משנת 2010 גם פועל באופן קבוע שוק איכרים אורגני במתחם נמל תל אביב. פעמיים בשבוע פועל במדרחוב נחלת בנימין יריד יוצרים ואמנים מפורסם הזוכה זה שנים לעידודה של העירייה. כמו כן פועלים באזורים שונים בעיר שווקים תקופתיים כגון יריד עתיקות בכיכר דיזנגוף וירידים שונים הנערכים באופן ארעי בכיכר רבין, נמל תל אביב, מרכז הירידים, בפארק הירקון ועוד.

בנוסף לשווקים אלו פעלו בעיר מבני שוק שנהרסו ופונו לצורך מגורים. עד שנת 2006 פעל השוק הסיטונאי בו נסחרו פירות וירקות בין סוחרים. שוק זה פונה והועבר לצריפין, ובשטח שבו שכן מתוכננת לקום שכונת מגורים משולבת עם מבני מסחר ותעסוקה, מבני ציבור ופארק. בנוסף פעל ברחוב העלייה מבנה שוק קמעונאי בסגנון באוהאוס המיועד להריסה בחלקו שנקרא: "שוק העלייה" שנפתח בשנת 1938 ונסגר בשנת 1981. לרשימת השווקים בתל אביב הצטרף בשנת 2015 "שוק שרונה מרקט" - שוק קולינרי אורבני מודרני וחדשני. זהו גם השוק המקורה הגדול בישראל, אשר פועל שבעה ימים בשבוע.

דמוגרפיה וסטטיסטיקה

לפי הערכה, בשנת 2013 התגוררו בעיר כ- 420,780 תושבים שהם כ-5.4% מתושבי ישראל ו-12.4% מכלל תושבי מטרופולין גוש דן. תל אביב-יפו היא עיר מעורבת, וכ-92% מתושביה הם יהודים, כ-4.3% הם ערבים והיתר בני קהילות אחרות. למעשה, רק יפו מתאפיינת באוכלוסייה יהודית-ערבית מעורבת והאוכלוסייה בעיר תל אביב עצמה (ללא יפו) היא רובה ככולה יהודית. לפי פסיקת בג"ץ משנת 2000[24] חויבה העירייה להציב שילוט דו-לשוני בכל חלקי העיר. מנתונים לא רשמיים שמקורם בהערכה, גרים בתל אביב גם כ-50,000 עובדים זרים, שאינם נמנים בנתוני הלמ"ס.

להלן טבלה הממחישה את התפתחות האוכלוסייה בעיר בחתך לאום ובהשוואה להתרחבות שטחה; וכן התפתחות האוכלוסייה בתצוגה גרפית:

התפתחות שטח, אוכלוסייה וצפיפות בתל אביב[25][26]
שנה סה"כ תושבים יהודים אחרים שטח (דונם) צפיפות
(תושבים/דונם)
1914 3,600 - - 990 3.6
1925 34,000 - - - -
1936 120,000 - - - -
1948 248,500 244,600 3,900 25,500 9.7
1955 359,700 354,000 5,700 - -
1961 386,100 380,300 5,800 48,500 7.8
1972 363,800 357,400 6,400 49,600 7.3
1983 327,300 317,800 9,500 50,553 6.3
1995 348,900 328,400 20,500 51,423 6.4
2006 384,400 351,800 32,600 51,423 7.5
2007 390,100 356,700 33,400 51,423 7.6
2010 404,400 358,900 33,400 51,788 7.64
2013 420,780 361,800 35,000 51,788 8.12

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוגוסט 2024 (אומדן), מתגוררים בתל אביב-יפו 495,182 תושבים (מקום 2 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎4.4%‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 79.6%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 16,837 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).[27]

הגיל החציוני של תושבי העיר הוא 34.1 שנים לעומת 28.6 בכלל ישראל. 48.2% מתושבי העיר הם גברים ו-51.8% הן נשים. להלן נתוני התפלגות האוכלוסייה בשנת 2008 לפי גיל ומין:

בשנת 2009 היו בעיר 239,194 יחידות דיור. 78.7% מהם, 188,281, שימשו למגורים.

תל אביב היא העיר בעלת יוקר המחיה הגבוה בישראל ובין הגבוהים בערי העולם. בשנת 2008 דורגה תל אביב במקום ה-14 בעולם מבחינה זו, לאחר שעלתה אליו מן המקום ה-17 בשנת 2007.[28] בשל כך פרצה מחאת האוהלים שאופיינה בהקמת אוהלים לאורך שדרות רוטשילד ובהפגנות ענק ברחבי הארץ כמחאה על מחירי הדיור הגבוהים בפרט ועל יוקר המחיה בכלל.

בריאות

המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי

המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי הוא המוסד הרפואי החשוב בתל אביב, ונמנה עם שלושת בתי החולים הגדולים במדינה. המרכז מטפל בכ- 438,000 תושבי העיר ומעל למיליון איש הנכנסים אליה מדי יום. המרכז נמצא ברחוב ויצמן בעיר ומשתרע על שטח של 150,000 מ”ר. הוא מאגד בתוכו שלושה בתי חולים: בית החולים הכללי איכילוב ובצמוד לו מרכז השיקום ע"ש אידה סוראסקי, בית החולים ליס לנשים וליולדות ובית החולים דנה לילדים. בנוסף לתפקידו כמתקן רפואי הוא משמש מרכז הוראה ומחקר המסונף לפקולטה לרפואה ובית הספר לסיעוד באוניברסיטת תל אביב.

בית החולים הפרטי החשוב בעיר הוא בית חולים אסותא, ופעל בו גם בית ספר לאחיות. הוא הוקם ב-1934 על ידי קבוצת רופאים יוצאי גרמניה, אשר שמו דגש על הקמת מוסד רפואי עצמאי, שאינו מהווה חלק מהמערכות הבריאותיות המרכזיות של ההסתדרות הציונית הדסה וקופת חולים כללית שפעלו אותה עת ביישוב היהודי בארץ ישראל. בית החולים הוקם ברחוב ז'בוטינסקי על שטח של שמונה דונמים שנרכש מהכפר סומייל, והשם "אסותא" נבחר על ידי המשוררים שאול טשרניחובסקי ויעקב כהן. בשנת 2009 עבר בית החולים אסותא לבניין חדיש ומפואר ברחוב הברזל בשכונת רמת החיל. בית החולים אסותא הוא בעליו של ארבעה בתי חולים ושבע מרפאות ברחבי הארץ. מרכז אסותא גדול נוסף נמצא כיום ברחוב יגאל אלון בעיר.

מרכז רפואי רעות הנמצא בשכונת יד אליהו הוא בית החולים השיקומי הגדול מסוגו בתל אביב.

בעבר פעלו בתחומי תל אביב מספר בתי חולים נוספים. בית החולים הדסה הוקם בשנת 1918 ושכן רוב הזמן בבניין ברחוב בלפור 8 במרכז העיר. בית החולים הדסה שירת את תושבי העיר, יחד עם בית החולים אסותא, משך עשרות שנים, אך החל בשנות ה-80 החל פינויו ההדרגתי ומחלקותיו שולבו במרכז הרפואי תל אביב. ב-1992 נסגרה המחלקה האחרונה והבניין נהרס. כיום עומד במקומו מתחם רובע לב העיר. בית חולים נוסף ששולב במרכז הרפואי ת"א, הוא בית היולדות הקריה ששכן בקריה ונודע בשם "בית חולים הקריה". בית היולדות נוסד בשנת 1951, ושימש עד 1998 כבית היולדות של תל אביב. לאחר מכן נהרס הבניין ותחתיו קם המגדל של משרד הביטחון. ביפו פעל בית חולים ממשלתי. בית החולים פעל משנת 1948 עד לסגירתו בשנת 1980. את מקומו ירש המרכז הרפואי וולפסון בחולון. מוסד רפואי חשוב נוסף שפעל בתל אביב הוא מרפאת זמנהוף ששימשה כמרפאה החשובה ביותר של קופת חולים כללית במרכז הארץ. המבנה ברחוב זמנהוף היה בנוי בסגנון הבינלאומי. המבנה נהרס ובמקומו מוקם מגדל מגורים תוך כדי שימור חלק ממעטפת המבנה המקורי. המרפאות שפעלו בו הועברו למגדל המאה.

אמנות ותרבות

ישן וחדש - קו הרקיע של צפון תל אביב מתל קסילה שבמוזיאון ארץ ישראל
מוזיאון תל אביב לאמנות

העיר תל אביב מהווה את ליבה התרבותי של מדינת ישראל. בעיר מספר רב של מוסדות תרבות ובידור ובה מתגוררים המספר הרב ביותר של אנשי תרבות ורוח, אנשי תקשורת וכוכבי בידור לעומת ערים אחרות בישראל. במידה רבה, תל אביב היא מרכזה ומקורה של התרבות הישראלית והעברית המודרנית. לעיר דימוי של עיר נהנתנית המרוכזת בעצמה ובהנאות העולם, ולעיתים מתוארים תושביה באופן ביקורתי כמתגוררים בבועה ומנותקים מהנעשה מחוץ לעירם.

מרבית התיאטראות צמחו בתל אביב כבר בימיה הראשונים כעיר ובעיקר בתקופת המנדט הבריטי. "הבימה", "האוהל" ו"המטאטא" היו מן התאטראות העבריים הראשונים וכולם צמחו בעיר בתקופה זו. בשנות ה-40 הוקם התיאטרון הקאמרי, התיאטרון העירוני הרשמי. בתל אביב הקים מרדכי גולינקין ב-1923 את האופרה הארצישראלית, שנסגרה ב-1940. בשנת 1947 הוקמה האופרה הישראלית, וב-1985 האופרה הישראלית החדשה, ששמה הרשמי הוא האופרה הישראלית ת"א-יפו. גם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שקונצרט הפתיחה שלה נערך באולם יריד המזרח בתל אביב ב-26 בדצמבר 1936, פועלת מתל אביב. בתל אביב ממוקמים גם האולמות המובילים לאמנות הבמה, ובהם המשכן לאמנויות הבמה, המשמש בית לתיאטרון הקאמרי ולאופרה הישראלית החדשה, ומתחם הבימה הכולל את היכל התרבות, המשמש, מאז היווסדו בשנת 1957, כאולם הבית של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

במהלך שנות התשעים המוקדמות פעלה בעיר התזמורת הסימפונית תל אביב, שמטרתה הייתה לאפשר לציבור שוחר מוזיקה שאינם גרים במרכז העיר לתת קונצרטים לאנשים שלא יכולים לממן כרטיסים לקונצרטים של הפילהרמונית. המנצח והמרצה איתי טלגם היה מייסד התזמורת ומנהלה המוזיקלי.

כמו כן בין השנים 1990 - 1997 פעלה גם "התזמורת הקאמרית תל אביב-יפו" בניצוחו של ארנסט לב.

אמנים נוספים וכן חלוצי הספרות השירה העברית המודרנית פעלו ברובם בתל אביב: משוררים כגון חיים נחמן ביאליק, אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן ונתן אלתרמן, אמנים כדוגמת נחום גוטמן וראובן רובין ואנשי רוח נוספים היו לא רק אישים בעלי חשיבות לאומית אלא גם דמויות מקומיות חשובות והיו מעורבים בפעילות הציבורית של העיר תל אביב.

בתחום האמנות הפלסטית בולטת תל אביב-יפו בריכוז הגדול של גלריות ומוזיאונים לאמנות. בשנת 1932 נפתח בתל אביב מוזיאון תל אביב לאמנות, ששכן אז ב"בית דיזנגוף". בשנת 1934 נפתחה הגלריה הראשונה בעיר - גלריה לאמנות כ"ץ.[29] בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 בלטו תערוכות כלליות שהוצגו בבית "הבימה" והיוו במה להצגת מיטב האמנות של אותה תקופה. בשנת 1952 נחנך "ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו", שנבנה כתוספת למוזיאון תל אביב לאמנות. בשנת 1971 נחנך המבנה הנוכחי של מוזיאון תל אביב לאמנות.

לאחר קום המדינה התפתח במרכז העיר, ברחובות שסביב רחוב גורדון, מרכז של גלריות לאמנות. בין הגלריות בלטו "גלריה גורדון", "גלריה גבעון" ו"גלריית הקיבוץ", "גלריה ג'ולי מ." ועוד. בשנות התשעים של המאה ה-20 החלו להיפתח גלריות במקומות נוספים בעיר, בעיקר בחלקה הדרומי. בעשור הראשון של המאה ה-21 החלו להיערך גם ירידי אמנות גדולים כגון פסטיבל "אמנות הארץ", שנערך בשטח תחנת הכוח רדינג (2000-2006), "ArTlv" (בשנת 2008) ו"צבע טרי" (2008-2011).

עם מוסדות האמנות והתרבות המרכזיים בעיר נמנים:

מוזיאונים

בתי קולנוע

ספריות

מוזיקה ואמנויות הבמה

פסלי חוצות בולטים

חינוך

מבנה הגימנסיה העברית "הרצליה" בשנת 1936 לערך
בניין הסנאט באוניברסיטת תל אביב (2009)
אצטדיון בלומפילד

בסך הכל, פועלים בתל אביב-יפו למעלה מ-150 מוסדות חינוך. ידועה במיוחד היא הגימנסיה העברית "הרצליה" שהוקמה ביפו בשנת 1905 והייתה בית הספר התיכון העברי הראשון בעולם. עם ייסודה של אחוזת בית בשנת 1909, הועברה הגימנסיה לרחוב הרצל ונקראה על שמו של חוזה המדינה. הבניין הישן של בית הספר היה בנוי בסגנון אקלקטי והוא הוקם בקצה רחוב הרצל באופן שהציב אותו ואת החינוך בתודעת תושבי תל אביב כמוסד בעל חשיבות עליונה. ב-1962 הועבר בית הספר למבנה חדש ברחוב ז'בוטינסקי, והמבנה הישן נהרס בצעד שנוי במחלוקת ופינה את מקומו למגדל שלום מאיר.

המוסד החינוכי החשוב בעיר כיום הוא אוניברסיטת תל אביב. המוסד הוא אוניברסיטת המחקר הגדולה בישראל והמוסד היהודי להשכלה גבוהה הגדול בעולם. על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת הלימודים תשס"ו למדו בה כ-28,000 סטודנטים. ההכרזה על הקמת אוניברסיטת תל אביב התקיימה ב-6 ביוני 1956, אך למעשה הקמתה נעשתה בשלבים ונמשכה כעשר שנים, אגב איחוד מוסדות שונים. גרעין האוניברסיטה הוקם ב-1 בדצמבר 1953 באבו כביר סמוך ליפו, עם פתיחת "המכון האוניברסיטאי למדעי הטבע". בשנת 1960 זכתה האוניברסיטה להכרה ראשונה מטעם המועצה להשכלה גבוהה ובהדרגה הוכרו חוגים נוספים שלה מבחינה אקדמית. ב-4 בנובמבר 1964 נחנך הקמפוס הקבוע של האוניברסיטה ברמת אביב, וב-1969 זכתה אוניברסיטת תל אביב להכרה מלאה של המועצה להשכלה גבוהה והוכרה כתאגיד לפי החוק להשכלה גבוהה.

מוסדות אקדמיים אחרים הם המכללה האקדמית תל אביב יפו ואפקה - המכללה האקדמית להנדסה בתל אביב, ועם המוסדות להכשרת מורים נמנים מכללת לוינסקי לחינוך שנוסדה בשנת 1912 וסמינר הקיבוצים.

עם בתי הספר התיכוניים הבולטים נמנים גמנסיה הרצליה, שבח מופת, עירוני א', עירוני ד', עירוני ה, אליאנס (עירוני י') ותיכון חדש. בתל אביב פועלות מספר ישיבות, ועמן נמנות הישיבה לאמנויות ולמדעים בר-אילן, ישיבת היישוב החדש, ישיבת אורות אביב, ישיבת חידושי הרי"מ, ישיבת מעלה אליהו, ישיבת יפו "שירת משה", ישיבת "עטרת נחמיה" בשכונת נחלת יצחק, ישיבת "נתיבות יצחק" בשכונת יד אליהו.

בתי ספר בעיר המתמקדים בנושאים ייחודיים הם בית הספר לטבע, בית הספר לאמנויות תל אביב ובית החינוך ע"ש א"ד גורדון.


ספורט

כדורגל

בעיר פועלות מספר קבוצות בכדורגל הישראלי - מכבי תל אביב, הפועל תל אביב ובני יהודה תל אביב (קבוצתה של שכונת התקווה), המשחקות בליגת העל, בית"ר תל אביב רמלה המשחקות בליגה הלאומית, מכבי יפו והפועל כפר שלם המשחקות בליגה א', ובליגות הנמוכות משחקות גדנ"ע תל אביב אורתודוקסים בני יפו, אליצור יפו תל אביב, מועדון ספורט רו"ח תל אביב, בית"ר יפו ציון, הפועל רמת ישראל, בית"ר עזרא, ברית ספורט מעוף, הפועל קריית שלום והפועל נוה גולן. כמו כן פועלת קבוצת נשים אחת: אס"א תל אביב, המשחקת בליגת העל לנשים.

בעיר מספר אצטדיוני כדורגל שהגדול בהם הוא אצטדיון בלומפילד המשמש את קבוצת מכבי תל אביב, הפועל תל אביב ובני יהודה. אצטדיון נוסף בעיר הוא אצטדיון שכונת התקווה שמשמש את מכבי יפו והפועל כפר שלם. בעבר שכן בעיר אצטדיון המכביה ההיסטורי ששימש מגרש ביתי לקבוצת מכבי תל אביב.

כדורסל

בתחום הכדורסל קיימות בעיר שתי קבוצות בולטות במיוחד: מכבי תל אביב המשחקת בליגת העל וביורוליג, והפועל תל אביב המשחקת בליגת העל והייתה מהקבוצות הבולטות בארץ בעבר. בתל אביב נמצא גם אולם הכדורסל - היכל הספורט יד אליהו, מגרש הבית של קבוצת מכבי תל אביב, וכן היכל קבוצת שלמה, אולם רב תכליתי אשר משמש כמגרש הבית של קבוצת הפועל תל אביב.

הישגיה של מכבי תל אביב, הכוללים זכייה ברוב הגדול של אליפויות הארץ בכדורסל וכן הישגים רבים באירופה (כולל מספר זכיות ביורוליג ובמפעל שקדם לו הסופרוליג) זיכו את העיר בגאווה רבה, שהשתקפה באמירתו המפורסמת של אלכס גלעדי משנת 1977, כאשר נודע שמכבי זוכה באליפות אירופה לראשונה: "גביע אירופה לתל אביב!".

עד סוף שנות ה-80 היו הקבוצות התל אביביות הדומיננטיות גם בכדורסל הנשים, ושלוש קבוצות מהעיר - מכבי, הפועל ואליצור זכו במרבית התארים. כיום משחקות בני יהודה, אליצור תל אביב ומכבי תל כביר בליגת המשנה.

כדוריד

בתחום הכדוריד קיימות בעיר שתי קבוצות: מכבי תל אביב המשחקת במרכז הספורט הדר יוסף ואס"א תל אביב המשחקת באולם "עלית" אשר נמצא באוניברסיטת תל אביב. שתי הקבוצות משחקות בליגת העל בכדוריד.

כדורעף

בתחום הכדורעף פועלת בעיר קבוצת מכבי תל אביב אשר זכתה 11 פעמים באליפות המדינה ו-7 פעמים בגביע המדינה, כמו כן הקבוצה זכתה בחמישה דאבלים רצופים משנת 2008.

כדורמים

בתחום הכדורמים קיימת קבוצת אס"א תל אביב אלופת המדינה 4 פעמים ומחזיקת גביע המדינה 5 פעמים. בעבר פעלו בעיר גם מכבי תל אביב, הפועל תל אביב וברית מכבים עתיד.

ענפים נוספים

בעיר פועלות מספר קבוצות רשמיות בענפים: קטרגל, פוטבול טריאתלון וריצה. באזור שפך הירקון פועל מרכז דניאל עמיחי ללימודי חתירה וימאות בו פעילים ספורטאים רבים.

היכל הדרייב אין

משחקי המכביה הראשונים

בתל אביב התקיימו משחקי המכביה הראשונים, החל משנת 1932. אצטדיון המכביה שבמתחם שפך הירקון היה מוקד הפעילות של המשחקים עד שעברו לרמת גן. טקס המכביה הראשונה נפתח חגיגית בבית-העם בהשתתפות אישי ציבור ובראשם ראש העיר מאיר דיזנגוף. למחרת הוביל דיזנגוף רכוב על סוסו את מצעד 390 הספורטאים, ויצא מן הגימנסיה הרצליה עד אצטדיון המכביה מרחק של כ-5 קילומטרים. בסיום התחרויות נערך מצעד הסיום בכיוון ההפוך, מאצטדיון המכביה לגימנסיה.

מרכז הספורט הלאומי - תל אביב


ערך מורחב – מרכז הספורט הלאומי - תל אביב

מרכז הספורט הלאומי הוא מתחם של אצטדיונים ושל מתקני ספורט רבים, הכוללים גם את "אצטדיון האתלטיקה הלאומי". במקום נמצאים גם משרדי הוועד האולימפי בישראל, משרדיהם של איגוד האתלטיקה הישראלי, איגוד הג'ודו הישראלי וכן מספר איגודי ספורט נוספים. מרכז הספורט הלאומי ממוקם ברחוב שלום בכור שטרית שבשכונת הדר יוסף, בצמוד לפארק הירקון והוא מהווה מתחם משלים למכון וינגייט בנתניה. בעוד במכון בנתניה מתבצעת הכשרת מרבית ספורטאי ישראל, במרכז הספורט מרוכזות רוב אגודות הספורט הלאומיות של ישראל, המפקחות על תהליכי הספורט.


תיירות

תל אביב היא אחת הערים המתוירות בישראל. מדי שנה מבקרים בה למעלה ממיליון תיירים מחוץ לארץ. בשנת 2009 פעלו בעיר 50 בתי מלון, 864,000 אורחים לנו בהם, מהם 69% הם תיירים‏.[30]


בעיר מספר מוקדי תיירות, אך חלק ניכר מן התיירים המגיעים אל העיר באים לשם פעילות עסקית או כבסיס לתיור בכל רחבי הארץ. מוקד התיירות החשוב ביותר הוא חוף הים המושך אליו את מרבית התיירות ולאורכו בנויים מרבית המלונות של העיר, לרבות הרצועה העירונית הצמודה אל הים בין רחוב בן יהודה ורחוב הירקון. מוקדי תיירות נוספים הם יפו העתיקה, נווה צדק וסיורי "העיר הלבנה" אותם מנסים העירייה ועסקי תיירות שונים למנף מאז הכרתה כאתר מורשת עולמית.

ההיסטוריה של התיירות בעיר מתחילה במבני חאן ואכסניות ביפו, שאירחו בעיקר את באי נמל יפו עוד במאה ה-19. כמה מן האכסניות והמלונות הוקמו ביפו על ידי נוצרים צליינים כגון המושבה האמריקאית-גרמנית. עם צמיחתה של תל אביב בשנות ה-20 הוקמו בעיר מספר בתי מלון שנועדו לארח בעיקר בריטים שהגיעו לארץ ישראל לפעילויות שונות כחלק מענייני המנדט הבריטי. הידוע שבהם הוא מלון פלטין, שהיה המלון המרכזי בעיר בתקופה זו. במהלך שנות ה-30 הוקמו עוד מספר בתי מלון באזור לב העיר. יריד המזרח שפעל בתקופה זו, ובעיקר היריד של 1934, תרם רבות לצמיחת התיירות בעיר והיה יעד אליו הגיעו בתקופה של מספר שבועות כ-600,000 מבקרים - יותר ממספר התושבים היהודים בכל הארץ בתקופה זו.

בשנות ה-50 וה-60 החלה מגמה של בניית בתי המלון לאורך החוף והפיכתו של חוף הים למוקד תיירות חשוב. מלון דן תל אביב שנפתח ב-1953 ונבנה מחדש במתכונתו הנוכחית ב-1964 היה המלון הראשון על קו החוף, והגדיר מחדש את תפישתה התיירותית של רצועת החוף. אחריו נבנו עוד מספר רב של בתי מלון רבי קומות הפונים אל הים בהם גם מלון הילטון תל אביב שנבנה ב-1965 במרכז גן העצמאות ובצמוד לחוף. בשנות ה-70 נבנו עוד מספר בתי מלון באזור שכונת מנשייה, בין תל אביב ויפו, אשר נהרסה כליל, אולם צמיחת אזור זה לא נמשכה וכיום ניצבים באזור מספר מלונות ומגדלים נוספים המנותקים מן הרצף העירוני והתיירותי של שאר העיר.

לרגל חגיגות המאה לתל אביב נחנכו שלושה מסלולי הליכה בעיר: "השביל הלבן" המתמקד בעיר הלבנה, "השביל הכחול" לאורך חופי העיר, ו"השביל הירוק" העובר לאורך הירקון. בשנת 2012 הוקם במרכז העיר בית הספר לניהול מלונאות ותיירות ואטל, שמטרתו היא לקדם את איכות השירות בבתי המלון בעיר.

דת

בית הכנסת הגדול. צילום מהתצפית במגדל שלום
בית הכנסת והמרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה
לוחית זיכרון מחוץ לבית הכנסת היפואי לעולי לוב
שלט המבשר את זמני תפילות בכניסה לכנסייה הרוסית באבו כביר

יהדות

ערך מורחב – יהדות אורתודוקסית בתל אביב

בתל אביב כמה מאות בתי כנסת,[31] אולם רובם אינם פועלים או פועלים במתכונת מצומצמת. בית הכנסת הגדול בתל אביב נמצא ברחוב אלנבי, במרכז הישן של העיר. בעבר היו בתל אביב גם מספר חצרות חסידיות. לאחר קום המדינה, עברו רבים מתושביה הדתיים והחרדים של תל אביב לערים אחרות, והעיר כמעט התרוקנה מאוכלוסייה דתית. בעיר נותרו קהילות דתיות שונות, ושלוחות קטנות של חצרות חסידיות. הן מפעילות בתי כנסת שבהם מתקיימים תפילות ושיעורי תורה, מוסדות חינוך, וכן צרכנייה המוכרת מוצרים כשרים בלבד.

בתל אביב קיימים בתי כנסת אחדים בעלי אופי ייחודי:

  • בית הכנסת לעולי לוב הוא בית הכנסת העתיק בעיר ושוכן בלב יפו העתיקה. המבנה הוקם בשנת 1740 כחלק מהחאן היהודי היחיד שפעל ביפו עבור עולים יהודים. כעבור שנים אחדות השתלטו ערביי יפו על המבנה, והתירו ליהודים להתפלל בו במספר ימים בשנה בלבד, ולאחר מכן אסרו עליהם כליל את השימוש בו. במשך השנים שימש המבנה לצרכים שונים, כולל בית חרושת לסבון, עד שחזר לבעלות יהודית לאחר מלחמת העצמאות. קהילה גדולה של יוצאי לוב הפכה את המבנה למרכזה הרוחני, אך כיום כמעט ולא מתקיימות במקום תפילות בשל שינויים בהרכב הדמוגרפי של השכונה.
  • בית כנסת רבי מאיר בעל הנס של יהודי סלוניקי הוקם בשנת 1936 ליד נמל תל אביב על ידי הסבלים ופועלי הנמל יוצאי סלוניקי שהתגוררו באזור הנמל. על קירות בית הכנסת נמצא לוח זיכרון המנציח את עשרת מייסדי בית הכנסת. כיום מתפללים בבית הכנסת בנוסח ספרדי-ירושלמי מעורב. במקום בין השאר שני ספרי תורה עתיקים בני מאות שנים, האחד מבגדד והאחר מאיטליה, וגם פרוכת נושנה בצבעי תכלת וזהב.[32]
  • איחוד שיבת ציון ברחוב בן יהודה - נוסד על ידי יוצאי גרמניה בשנת 1938. בית הכנסת משמש גם כמרכז קהילתי לחבריו. בהקמתו הודגש "מטרת אגודתנו היא לדאוג לחבריה שיסתדרו בארץ בקרב היישוב העברי, וימצאו הספקה גמורה לצרכיהם בענייני דת, לאומיות, תרבות ועזרה סוציאלית"[33] במסגרת בית הכנסת מתקיימת פעילות תורנית ותרבותית ענפה לחוגי המתפללים, כולל הפעלת תנועת נוער, ובזמנה פעלה בו חברא קדישא מקומית.
  • בית הכנסת והמרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה שוכן באוניברסיטת תל אביב, והוקם ביוזמתם ובמימונם של נורברט ופולט צימבליסטה משווייץ, החברים בחבר הנאמנים של האוניברסיטה, ותוכנן על ידי האדריכל השווייצרי מריו בוטה. המרכז הוקם בשנים 1997–1998 במטרה להביא להבנה ולקירוב לבבות בין הזרמים היהודיים הדתיים השונים ובין חילונים לדתיים. מבנה המרכז ייחודי והוא עשוי בצורת שני מגדלים זהים שגובהם 13.5 מטר; המגדלים רבועים בבסיסם והם הופכים אט אט לעגולים. במגדל המזרחי שוכן בית הכנסת ובמערבי אולם ההרצאות והכנסים. אולם מבואה נמוך יותר מחבר בין שני המגדלים, והמבנה נדמה לספר תורה למתבונן בו מדרום ומצפון.
  • בית הכנסת אוהל מועד הוא אחד מבתי הכנסת הראשונים של תל אביב ומשמש עד היום את העדה הספרדית בעיר. בית הכנסת תוכנן על ידי האדריכל יוסף ברלין בשנות ה-20 של המאה העשרים ונחנך ברחוב שד"ל 5 בתל אביב בשנת 1931, לאחר שש שנות בנייה. במרכז המבנה נמצאת כיפה הבנויה מ-15 מדרגות מתומנות המסמלות את 15 המעלות שהיו בבית המקדש ועליהן שרים את "שיר המעלות". הכיפה המרשימה נתמכת בארבע קשתות הבנויות כמניפות. בימי המנדט הבריטי שימש בית הכנסת כסליק, וגם כמקום אימונים של האצ"ל והלח"י.

קיימים בעיר גם מספר גרעינים תורניים המנסים לחזור ולהקים קהילות דתיות.[34]

רבנים

רבני העיר הראשונים הוכתרו בשנת תרפ"ג (1923). בין השנים תרנ"א - תרס"ב (1891–1902) כיהן ברבנות יפו מטעם כל העדות, הרב נפתלי הירץ הלוי. אחריו כיהן בין השנים תרס"ד - תרע"ד (1904–1914) הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל כיהן כרב רשמי מטעם הטורקים משנת תרע"א (1911) ועזב את תפקידו בשנת תרפ"א (1921).

רבני העיר האשכנזים:

רבני העיר הספרדים:

נצרות ואסלאם

כ-8% מתושבי העיר אינם יהודים - מחציתם ערבים והיתר בני קהילות אחרות. עם זאת, לפי נתונים לא רשמיים גרים בתל אביב גם כ-50,000 עובדים זרים, שאינם במניין הלמ"ס. בעיר פועלות מספר כנסיות. הידועות שבהן שוכנות ביפו ומשרתות את תושבי העיר הערבים-נוצרים כמו גם את אוכלוסיית העובדים הזרים הנוצרית. בדרומה של תל אביב, בעיקר באזור התחנה המרכזית הישנה פועלות כנסיות קטנות מאולתרות. עם הכנסיות הפעילות ביפו נמנות כנסיית פטרוס ה"קדוש" וכנסיית אנטוניוס ה"קדוש" - שתיהן קתוליות-פרנציסקניות, כנסיית גאורגיוס ה"קדוש" וכנסיית מר מיכאל - שתיהן יווניות-אורתודוקסיות, כנסיית עמנואל הלותרנית וכנסיית פטרוס ה"קדוש" הרוסית פרבוסלבית.

ביפו שוכנים מספר מסגדים ששירתו בעבר את האוכלוסייה המוסלמית בעיר. המסגד המרכזי והחשוב ביותר כיום הוא מסגד מחמודיה ממערב לכיכר השעון, וההערכה היא כי זהו המסגד השלישי בגודלו בארץ ישראל, אחרי מסגד אל אקצה בירושלים והמסגד במערת המכפלה בחברון. מסגד בולט נוסף הוא מסגד חסן בק במנשייה.

עיריית תל אביב-יפו

בניין העירייה, מול כיכר רבין
בית העירייה הישן בכיכר ביאליק ובחזיתו יצירתו של נחום גוטמן
ערך מורחב – עיריית תל אביב-יפו

עיריית תל אביב-יפו היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהול השוטף של תל אביב ויפו, ובה מכהנים 31 חברי מועצה. ככל רשות מקומית, עוסקת העירייה בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון ותברואה וכדומה. שטח העיר מחולק לתשעה רבעים מנהליים.

ואלה הם ראשי העירייה שכיהנו בתל אביב:

מספר ראש העירייה מספר קדנציות משך הכהונה סיעה
1 מאיר דיזנגוף 1 1922–1925 הציונים הכלליים
2 דוד בלוך-בלומנפלד 1 1926–1928 אחדות העבודה
3 מאיר דיזנגוף 2 (לא כולל הראשונה) 1928–1936 הציונים הכלליים
4 משה שלוש מ"מ 1936 הציונים הכלליים
5 ישראל רוקח 4 1936–1952 רשימת המרכז המאוחד
6 חיים לבנון 1 + מ"מ 1953–1959 הציונים הכלליים
7 מרדכי נמיר 1 1959–1969 מפא"י
8 יהושע רבינוביץ 1 1969–1974 המערך
9 שלמה להט 4 1974–1993 הליכוד
10 רוני מילוא 1 1993–1998 הליכוד
11 רון חולדאי 3, מכהן בקדנצייה הרביעית 1998 - תל אביב 1

העירייה שוכנת בבית עיריית תל אביב-יפו שבכיכר רבין מ-1965 אז עברה אליו ממשכנה הקודם בכיכר ביאליק. ראש העירייה הנוכחי הוא רון חולדאי.

עד 1921 ניהלו את ענייני תל אביב והשכונות היהודיות ביפו ועדים שנבחרו באסיפות כלליות של התושבים. בשנה זו חתם הנציב העליון הרברט סמואל על "פקודת מועצת עיריית תל אביב" שהקנתה לעיר העברית מעמד מוניציפלי עצמאי ובלתי תלוי בעיריית יפו הערבית. ראש העיר הראשון היה מאיר דיזנגוף וב-24 בינואר 1924 נערכו הבחירות הראשונות למועצת העיר.

ב-1950, לאחר מלחמת העצמאות, אוחדה יפו אל תוך עיריית תל אביב ושמה שונה ל"עיריית תל אביב-יפו".

פנורמה

תל אביב ורמת-גן במבט מגבעת האוניברסיטה
תל אביב ורמת-גן במבט מגבעת האוניברסיטה
מבט לעבר חוף הים
מבט לעבר חוף הים
מבט ממדרון יפו לעת ערב - שכונת עג'מי ונמל יפו בקדמת התמונה; ומלונות תל אביב ותחנת הכוח רדינג ברקע
מבט ממדרון יפו לעת ערב - שכונת עג'מי ונמל יפו בקדמת התמונה; ומלונות תל אביב ותחנת הכוח רדינג ברקע
מבט ממגדלי עזריאלי לכיוון צפון
מבט ממגדלי עזריאלי לכיוון צפון

ערים תאומות

כיכר תל אביב-יפו בעיר התאומה סופיה, בירת בולגריה
חוף תל אביב בעיר וינה עמה יש לתל אביב הסכם שיתוף פעולה כלכלי

לתל אביב 10 ערים תאומות ו-16 ערים שותפות[36] והן[37]:

בנוסף לעיר הסכמי שיתוף פעולה עם ערים נוספות ברחבי העולם והן:

ראו גם

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטל

פורטל תל אביב-יפו הוא שער לכל הנושאים הקשורים בעיר תל אביב-יפו. הפורטל מציג את ההיסטוריה של תל אביב ושל יפו, אתרים בעיר, אישים, רבעים, שכונות, רחובות, ואנקדוטות מעניינות אודותיה.


  • ארכיון תל אביב, תיק סמל העיר, ב' 1199 1/6/2/1, 876, 01.1951-03.1958
  • ארכיון תל אביב, תיק סמל העיר, ג' 1199 1/6/2/1, 876, 04.1958-08.196
  • ארכיון תל אביב, תיק סמל העיר א' 1199 א' 1/6/2/1 12.1933-12.1950
  • מרדכי אלקיים, יפו-נוה צדק, ראשיתה של תל אביב. הוצאת משרד הביטחון, 1990.
  • גילה אוריאל, ימים של זהב, תל אביב יפו, ה'תרס"ט- ה'תשנ"ט, הוצאת ירון גולן, תל אביב 1999
  • מאיר כהן ומרגלית מעוז, העיר תל אביב ומאיר דיזנגוף (1936-1861) - יחידת לימוד בהוראת ישראל לחטיבות ביניים ולבתי ספר על יסודיים, משרד החינוך, ירושלים
  • אורי דביר, נקודת חן - תל אביב יפו, הוצאת מודן
  • אילן שחורי, חלום שהפל לכרך - תולדותיה של ת"א, הוצאת ת"א שלי, גרסה מעודכנת 2009
  • יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב משכונות לעיר (1936-1909), הוצאת רמות אוניברסיטת תל אביב, 2001
  • יעקב שביט, גדעון ביגר וחיים פיירברג (מחבר ראשי), מעיר מדינה לעיר במדינה (1936–1952), רמות - אוניברסיטת תל אביב, 2007
  • יעקב שביט וגדעון ביגר, עיר מטרופולין (1974-1993) [תל אביב] : רמות - אוניברסיטת תל אביב, תשס"ג 2002.
  • בתיה כרמיאל, אריחים מעוטרים, מוזיאון א"י תל אביב, המוזיאון לתולדות תל אביב יפו
  • בצלאל של שץ 1906 - 1929, הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים, קטלוג מס' 232, תשמ"ג
  • רון ברטוש, גלריה לאמנות כ"ץ: סיפורה של הגלריה הראשונה בתל אביב, המחלקה לאמנויות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע; ברוש, תל אביב, 2015.
  • מעוז עזריהו, תל אביב והעיר האמיתית - מיתוגרפיה היסטורית, אוניברסיטת בן-גוריון, עמ' 29–33, 338
  • נחום גוטמן, עיר קטנה ואנשים בה מעט - סיפורים על ראשיתה של אחוזת בית היא תל אביב. הוצאת עם עובד ודביר, תל אביב 1959
  • נתן דונביץ', תל אביב: חולות שהיו לכרך. הוצאת שוקן, תל אביב 1959
  • מנחם תלמי, אפרים תלמי,"כל הארץ-לכסיקון גאוגרפי של ישראל", הוצאת "עמיחי" בע"מ, ספטמבר 1966, ערך: תל אביב יפו, עמוד 613–623 .
  • שלמה שבא, הו עיר הו אם, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1977, והוצאת החברה האמריקאית-ישראלית למו"לות בע"מ וקרן תל אביב לספרות ולאמנות, 1979
  • יחיעם פדן, תל אביב - מדריך הרחובות, הוצאת עיריית תל אביב-יפו, 2005
  • עופר רגב, טיול קטן בעיר גדולה - מסלולי טיול בתל אביב יפו, הוצאת משרד הביטחון, 1999
  • ענת הלמן, אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בתקופת המנדט, הוצאת אוניברסיטת חיפה, 2008
  • ניר מן, שׂרונה בשנות המאבק 1939–1948, ירושלים: יד יצחק בן-צבי והעמותה לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי, 2009 
  • ניר מן, הקריה בשנות כּינוּנה 1948–1955, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2012
  • תמי רזי, ילדי ההפקר: החצר האחורית של תל אביב המנדטורית, ספריית ספיר, הוצאת עם עובד, תל אביב 2009
  • אלי שילר וגבריאל ברקאי (עורכים), 101 שנים לתל אביב, אריאל, תשע"ב
  • ערן אלדר, בכוחותיה העצמיים - ההתפתחות האורבנית של תל אביב בשלהי תקופת המנדט ובעשורי המדינה הראשונים, הוצאת רסלינג, 2013

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: תל אביב
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: תל אביב
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תל אביב-יפו

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף אוגוסט 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2023.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות של למ"ס עבור סוף 2022
  3. ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
  4. ^ יישובים ואוכלוסייה, לפי קבוצת אוכלוסייה, מחוז, נפה ואזור טבעי
  5. ^ יישובים, אוכלוסייה וצפיפות לקמ"ר, לפי מטרופולין ויישובים נבחרים
  6. ^ ניתן לשכונה השם "תל אביב" (אתר עיריית תל אביב)
  7. ^ בבבלית פירוש השם נהר כבר הוא התעלה הגדולה. שם זה מוזכר מתעודות בבליות מניפור וכנראה הכוונה לתעלה שחצתה את עיר ניפור
  8. ^ "תל אביב", אנציקלופדיה מקראית
  9. ^ זאב חומסקי, הלשון העברית בדרכי התפתחותה, 1967, עמ' 65
  10. ^ על פי מידע שהוצג בתערוכת "ההיסטוריה הסודית של תל אביב". המוצגת במוזיאון ארץ ישראל במהלך שנת המאה.(הקישור אינו פעיל, 27 בפברואר 2017)
  11. ^ מכון אבשלום(הקישור אינו פעיל, 27 בפברואר 2017)
  12. ^ רשות נחל הירקון(הקישור אינו פעיל, 27 בפברואר 2017)
  13. ^ אתר עיריית תל אביב
  14. ^ ל. חזן, י. פלר, דברי ימי הציונות, ירושלים: הוצאת קריית ספר, תשי"א-1951, עמ' 159
  15. ^ גדעון ביגר, התפתחות השטח הבנוי של תל אביב בשנים 1909–1934, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  16. ^ דייויד סלע, ‏70 שנים אחרי, באתר ישראל היום, 8 בדצמבר 2017
  17. ^ כרוז אסור באיסור חמור להיכנס לשטח העיר יפו באתר ארכיון עיריית תל אביב.
  18. ^ ישיבות הכנסת הראשונה התקיימו בבניין המוסדות הלאומיים בירושלים פרוטוקול ישיבת הפתיחה של האספה המכוננת היא הכנסתפרוטוקול הישיבה החמישית של הכנסת בה נבחר נשיא המדינההישיבה הראשונה של הכנסת לאחר החזרה לירושלים בדצמבר 1949
  19. ^ מידע אקלימי רב שנתי, באתר השירות המטאורולוגי הישראלי (עדכון אחרון: יולי 2011)
  20. ^ Economist.com
  21. ^ סוכנויות הידיעות, הערים היקרות בעולם: אוסלו מובילה, תל אביב במקום ה-25, באתר TheMarker
  22. ^ גלעד מורג, תל אביב זכתה בתואר העיר החכמה בעולם
  23. ^ Top 10 Beach Cities, באתר הנשיונל ג'יאוגרפיק
  24. ^ בג"ץ 4112/99 עדאלה ואח' נ' עיריית תל אביב יפו ואח'.
  25. ^ עד 1948, הערכה
  26. ^ מ-1948 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  27. ^ פרופיל תל אביב-יפו באתר הלמ"ס
  28. ^ יוקר המחיה בתל אביב - גבוה מאשר בניו יורק
  29. ^ רון ברטוש, גלריה לאמנות כ"ץ: סיפורה של הגלריה הראשונה בישראל, המחלקה לאמנויות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע; ברוש, תל אביב, 2015.
  30. ^ על פי נתוני 2007
  31. ^ המועצה הדתית תל אביב פירסמה רשימה של בתי כנסת בעיר, ברשימה כ-300 בתי כנסת.
  32. ^ ראובן גפני, אנו בונים פה נמל (וגם בית כנסת)
  33. ^ ראובן גפני, איחוד שיבת ציון
  34. ^ בהם, ישיבת יפו.
  35. ^ 35.0 35.1 נבחר כבר שלוש שנים לפני כן אך לא החל לכהן.
  36. ^ לא כולל את העיר עזה, אשר הברית ביניהן הוקפאה בשנת 2008 עקב ירי הרקטות על יישובי הדרום.
  37. ^ אתר העירייה


ראשי עיריית תל אביב-יפו (עד 1949 נקראה העיר תל אביב)
מ-1921: מאיר דיזנגוף • מ-1925: דוד בלוך-בלומנפלד • מ-1928: מאיר דיזנגוף • 1936: משה שלוש • מ-1936: ישראל רוקח • מ-1953: חיים לבנון • מ-1960: מרדכי נמיר • מ-1969: יהושע רבינוביץ • מ-1974: שלמה להט • מ-1993: רוני מילוא • מ-1998: רון חולדאי
חברות פורום ה-15
אשדוד • אשקלון • באר שבע • גבעתיים • הרצליה • חדרה • חולון • חיפה • כפר סבא • נתניה • פתח תקווה • ראשון לציון • רחובות • רמת גן • רמת השרון • רעננה • תל אביב-יפו
דגל ישראל
דגל ישראל
מחוז תל אביב
נפות נפת תל אביב חופפת את שטח המחוז מפת מחוז תל אביב
ערים אור יהודה • בני ברק • בת ים • גבעתיים • הרצליה • חולון • קריית אונו • רמת גן • רמת השרון • תל אביב-יפו
מועצות מקומיות אזור • כפר שמריהו


ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23545444תל אביב-יפו

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תל_אביב-יפו&oldid=2740744"