ספר איוב
 |
אין לראות את דף זה כערך אנציקלופדי. נא הימנעו מעריכה בו לפני שכתובו על בסיס הגרסה המקורית
דף זה יובא ו/או טופל בעבר שלא על פי מדיניות המכלול, ומשכך ייתכן שנעדר ממנו תוכן ראוי או ששוכתב בצורה בלתי תקינה. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולשכתב אותו. | |
| אין לראות את דף זה כערך אנציקלופדי. נא הימנעו מעריכה בו לפני שכתובו על בסיס הגרסה המקורית דף זה יובא ו/או טופל בעבר שלא על פי מדיניות המכלול, ומשכך ייתכן שנעדר ממנו תוכן ראוי או ששוכתב בצורה בלתי תקינה. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולשכתב אותו. |
סֵפֶר אִיּוֹב הוא החלק השלישי בקובץ כתובים מתוך התנ"ך (ישנה מחלוקת בחז"ל לגבי הסדר, והאם הספר הוא השלישי). גיבור הספר הוא איוב, שבשל יראת חטאו המופלגת נקלע ל"התערבות" כביכול בין ה' לשטן באשר לגבולות אמונתו וצדקתו. סיפור המסגרת עוסק בסדרה של אסונות הניחתים על איוב, ולב הספר מכיל שיחות בין איוב לארבעת רעיו. שיחות אלו כתובות בשירה, ומשתייכות לסוגת ספרות החכמה המקראית. הספר נחשב לאחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לעיסוק בתורת הגמול, ויש לו מקום מיוחד בסוגיית הצדקת הדין.
מבנה הספר
בספר שני חלקים עיקריים: סיפור המסגרת[1] ותיאור הוויכוח[2]. בין החלקים ישנם הבדלים בולטים - המסגרת הסיפורית קלה להבנה ומציגה את איוב כצדיק, בעוד הוויכוח כתוב בשפה שירית, קשה להבנה, ושם בפי איוב טענות הגובלות בכפירה.
ההבדל הגדול הינו הסיבה שבעלי המסורה קבעו למסגרת טעמים רגילים, ואילו לוויכוח טעמי אמ"ת.
סיפור המסגרת - פתיחה
פתיחת הסיפור מתארת את איוב, איש צדיק וירא אלוקים באופן מיוחד אשר ישב בארץ עוץ, והתברך בבנים ובנות ובעושר רב. מכאן עובר המספר לתאר את המתרחש בשמיים באותה עת - בני האלוקים מתאספים לפני ה' ובהם השטן, ה' מפנה את תשומת לבו של השטן לצדקתו הגדולה של איוב (”כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ”[3]), וזה מגיב כי צדקתו של איוב נובעת מגורלו הטוב, אך אם יסבול מעט תסור ממנו יראת ה'.
ה' מחליט לבחון את אמונתו של איוב ומאפשר לשטן להמיט עליו אסונות בזה אחר זה. תחילה הוא מאבד את כל אשר מסביבו - רכושו, עבדיו ואף ילדיו, אך לאחר שהוא ממשיך באמונתו וצדקותו, ה' מתיר לשטן לפגוע אפילו בגופו של איוב, ואיוב עצמו לוקה בשחין. אשת איוב בראותה דברים אלו מסיתה אותו לקלל את ה' על כך לפני מותו, ויש הרואים בכך חלק מהנסיון של איוב, אולם איוב משיב לה:
- ”כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי - גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹקִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל?!”[4], ואולם ”בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו”[5].
אז מגיעים אל איוב שלושת רעיו, אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי כדי לנחמו.
תיאור הוויכוח
.JPG)
הוויכוח מתחלק לחמישה חלקים, שלושה מחזורים של ויכוח עם הרעים, מעני אליהוא (עליהם איוב אינו מגיב) ומעני ה'. במחזורי הדו-שיח בין איוב והרעים משתקפות מספר מגמות:
- באופן כללי דבריו של אליפז, הראשון ברעים, הם הארוכים ביותר. אחר כן מופיעים דבריו של בלדד, ולבסוף דברי צופר, הממעט בדיבור ביחס לשני קודמיו (ובמחזור האחרון אינו מדבר כלל).
- החרפת היחס - בעוד במחזור הראשון הדיון נעשה בצורה שקטה ומנומסת, הרי שבמחזורים הבאים הביטויים הופכים קשים ביותר עד שבמחזור האחרון מופיעים ביטויים כמו ”הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה וְאֵין קֵץ לַעֲוֹנֹתֶיךָ”[6] מצד הרעים ו”יְהִי כְרָשָׁע אֹיְבִי וּמִתְקוֹמְמִי כְעַוָּל”[7] או ”וְלָמָּה זֶּה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ”[8] מצד איוב.
- "היעלמות" הרעים - ככל שמתקדם הספר, מענות הרעים מתקצרים לעומת דברי איוב שמתארכים. דברי הרעים במחזור השלישי קצרים משמעותית מאלו שבמחזור הראשון, עד שנאמר ”וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב”[9].
הוויכוח עם הרעים
עיקר ספר איוב הוא הוויכוח הפיוטי בין איוב לבין רעיו. פתיחת הוויכוח היא בהתמרמרותו של איוב, המקלל את היום בו נולד ומייחל למות. דבריהם של הרעים מהווים תגובה לכך, אך תוכן טענותיהם לא ברור דיו ויש לגביו פרשנויות שונות ומגוונות. עם זאת ניתן לזהות מספר קווים בולטים במענה הרעים.
הטענה הבסיסית של הרעים כנגד איוב היא כי ה' שופט את העולם בצדק, ולא ניתן כלל לערער אחריו. אם נענשת, אומר אליפז, אין ספק כי חטאת, אחרת ה' לא היה פוגע בך. כאשר איוב מתעקש על צדקתו, הרעים מעלים את הטענה כי אין אדם הצדיק לפני ה', וכל אחד הוא בגדר חוטא הראוי לעונש, אך איוב אינו מקבל גם את הטענה הזו שכן הוא לא מוכן לקבל שצדיק כמותו יקבל עונש כה חמור.
תחילה מתנהל הדיון בשלווה יחסית, כאשר הרעים רומזים לאיוב שבכדי להנצל ממצבו הוא צריך לתקן את דרכיו, אך איוב טוען שאצלו אין זה יתכן, הן בשל עוצמת העונש והן בשל צדקתו המיוחדת. עם התקדמות הדיון הרוחות מתלהטות ומתפתח ויכוח סוער. לאחר שצופר, בסוף המחזור הוויכוחים הראשון[10], תוקף את ביטחונו העצמי של איוב וטוען כי אינו יכול לדעת את דרכי ה':
- ”הַחֵקֶר אֱלוֹ-הַַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁ-דַַּ-י תִּמְצָא. גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע. אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם”[11]
מתפרץ איוב לראשונה ואומר:
- ”גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם[12] כְּדַעְתְּכֶם יָדַעְתִּי גַם אָנִי לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם. אוּלָם אֲנִי אֶל שַׁ-דַּ-י אֲדַבֵּר וְהוֹכֵחַ אֶל קֵל אֶחְפָּץ. וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם. מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה”[13]
המחזור השני מלווה כולו במתח האישי שנוצר בין איוב לרעים, ואיוב מגלה דרישה נוספת:
- ”הֵן יִקְטְלֵנִי לא אֲיַחֵל אַךְ דְּרָכַי אֶל פָּנָיו אוֹכִיחַ. גַּם הוּא לִי לִישׁוּעָה כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא”[14].
כלומר, גם אם הייסורים הללו הגיעו לו בצדק, ואיוב הרי עדיין מאמין בצדקת ה' למרות חוסר הבנתו, הרי שמן הראוי כי יוסבר לו מהשמים מדוע סבל בצורה זו.
מענות אליהוא
אליהוא בן ברכאל הבוזי קובל על הרעים שאינם מצליחים לענות לאיוב ומנסה להשיב לאיוב בעצמו. הם טוענים שהוא חטא אך לעומתם איוב מעיד על עצמו שלא חטא כלל ואפילו צדיק הוא. אליהוא טוען שאיוב אמנם לא חטא ואף על פי כן הוא מתייסר וזאת בשל חשבונות שהרבה יותר רחבים ועמוקים מדעתנו. אליהוא מציב את איוב ללא מענה שהרי לעומת הרעים שטענו שחטא, שזה שקר, אליהוא מקבל את טענת איוב אלא שמותיר אותו בשאלה "למה זה קרה".
מענות ה'
לאחר נאומי אליהוא מופיע האלוקים עצמו ”מִן הַסְּעָרָה”[15]. תחילה הוא מראה לו שאינו יודע דבר על שלטון ה' על פני האדמה ”אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ - הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה”[16].
בנאומי ה' מתוארים סדרי עולם הטבע ובעלי החיים. אחר כך מוקדש פיוט נוסף לתיאור עוצמתן של שתי חיות כבירות: הלווייתן ובהמות.
סיפור המסגרת - סיום
בסופו של הספר פונה בכעס ה' לרעים: ”כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, כְּעַבְדִּי אִיּוֹב”[17] ואומר להם כי יכפר להם רק אם איוב, שנפגע מהתנהגותם בוויכוח יתפלל למענם. הם אמנם עושים כך, איוב מתפלל למענם ורק לאחר תפילתו הוא עצמו נענה ומקבל פיצוי רב תמורת כל אשר איבד.
המספר מתאר את שובם של רעיו ומשפחתו שנטשוהו ואת הפיצוי שהוא מקבל מה': ”וַה' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ: וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן, וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים, וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר, וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת”[18], היו לו בנים ובנות אשר ”לֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת, כִּבְנוֹת אִיּוֹב--בְּכָל הָאָרֶץ”[19], ובסופו של דבר ”וַיָּמָת אִיּוֹב, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים”[20].
טעמי המקרא בספר
איוב הוא הספר השלישי בספרי אמ"ת (איוב-משלי-תהילים), ולפיכך טעמיו שונים מטעמי המקרא שברוב ספרי התנ"ך. הטעם המפסיק החשוב ביותר בכל התנ"ך הוא סוף-פסוק, וכך גם באיוב. הטעם המפסיק השני בחשיבותו בספרי התנ"ך הוא האתנח/אתנחתא, אלא שבספר איוב, כמו בתהילים ובמשלי, הטעם "עולה ויורד" גדול בכוח פיסוקו מאתנח/אתנחתא. כמו כן, באיוב יש חמישה סוגים של רביע, לעומת רוב ספרי התנ"ך בהם יש סוג אחד של רביע והוא נחשב כמפסיק משנה. חמשת סוגי הרביע בספרי אמ"ת: רביע סתם, רביע מוגרש, רביע גדול, רביע קטן ורביע מוגרש בלי גרש.
מעטים החזנים והאנשים הבקיאים בטעמי ובניגוני ספר איוב, ומעטות עוד יותר העדות ששימרו את המנגינה המקורית של הספר. אחת העדות ששימרה את הניגון היא יהדות בבל (עיראק), שנוהגת לקרוא את שני הפרקים הראשונים במנגינה של ספרי הכתובים, ואילו מפרק ג', פסוק ב' והלאה, כאשר מתחילות הקינות, קוראים במנגינה המיוחדת לספר איוב. מפרק מ"ב, פסוק ז' (סיום הקינות) חוזרים למנגינה של הכתובים.
יש נוהגים לקרוא את ספר איוב בבתי-הכנסיות בתשעה באב, לאחר התפילה[21].
איוב בחז"ל
וחז"ל הפליגו בשבחו ואמרו: ש"הטעימו הקב"ה לאיוב מעין עולם הבא", ועוד שבכמה ענינים נאמר בתורה שבחים באיוב יותר מבאברהם אבינו, ועד כדי כך שהדבר התבטא גם בהצלחה מופלגת בגשמיות. ולא זו בלבד, אלא שגם "כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך", כי "היה איש תם וישר וירא אלקים וסר מרע"
ישנה מחלוקת בין תנאים האם איוב היה יהודי.
בתלמוד הבבלי[22], מסופר שרבי יוחנן[23], היה אומר לאחר הלימוד בו: ”סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים. אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם...”
איוב בראשונים
ספר איוב אינו נותן תשובה ברורה וחד משמעית לשאלת סבל הצדיק. ייסורי איוב נובעים לכאורה מהתערבות בין ה' לשטן על יכולתו לעמוד בניסיון, אך הסבר זה בדרך כלל לא התקבל כעיקרי.
לפי פרשנות אחרת אין בא ספר איוב לתרץ את שאלת "צדיק ורע לו", אלא להצביע על גדולת ה' בטבע, כפי שהיא משתקפת בתיאורים שבסוף הספר, ולהוכיח באמצעותה שכל ניסיון להסבר פילוסופי, לא יצלח (כפי שלא התקבלו דבריהם של רעי איוב) ובכל מקרה על האדם לחוש תחושת שפלות וענווה מול רוממותו של ה'. המענה לייסורים אינו הסברים וטענות למיניהם, אלא זכיית גילוי כבוד ה'. דבר זה מתבטא בדברי איוב לאחר שה' נגלה אליו "מן הסערה": ”לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר”[24].
דעת הרמב"ם במורה נבוכים[25] ש"פרשת איוב היא פרשה מופלאה, עניינים שבכבשונו של עולם", ושעוץ הוא מלשון עצה[26] קרי, עצה שהספר רוצה לתת לך. לדעת הרמב"ם כל רעי איוב מסמלים את ההשקפות השונות בדבר שכר ועונש.
השקפת אליפז: שאם הקב"ה מעניש, בוודאי איוב עשה עבירות. - קרוב לדעת התורה.
השקפת בלדד: אפילו אם איוב לא עשה עבירות, רצון ה' ביסורים להוסיף לו שכר. -כן דעת רב סעדיה גאון.
השקפת צופר: ה' עושה כל אשר חפץ ואין לחפש במעשיו צדק כלל.
איוב בקבלה
לדעת הרמב"ן ספר איוב מרמז לרעיון גלגול הנשמות שהוא הפתרון האמיתי לבעיית השכר והעונש.
על פי סיום הספר שבו ה' "משיב את שבות איוב" דרשו חז"ל ובעקבותיהם מספר פרשנים בעיקר על פי הקבלה, שאיוב מהווה משל לעם ישראל הסובל, וכך - סוף טוב לעם, יש לו משמעות לדורות החווים את הטוב, בעוד שלאדם בודד אין "להשיב" את הבנים שמתו, ואלו החדשים אינם מהווים "תחליף" או "תמורה".
היו מפרשים מחז"ל ועד רבי שלמה מולכו אשר פירשו בשלושת רעי איוב את הדתות והאמונות הצרים על עם ישראל (באלף החמישי: הנצרות האסלאם והאלילות שחלקם טענו: חטאתם ולכן אתם סובלים ואחרים שטענו שהעולם הוא מקרה ללא סדר של טוב ורע), ובתשובת הקב"ה שהוא משגיח על הכל מלמעלה[27].
זמנו של איוב או שלא היה ולא נברא אלא משל היה
בדברי חז"ל[28] מועלות כמה וכמה דעות באשר לזמן שבו חי איוב:
- זמנו של אברהם,
- בזמן שהייתם של בני ישראל במצרים[29],
- זמנו של משה[30],
- תקופת המרגלים[31],
- תקופת השופטים[32]
- ימי מלכת שבא[33]
- תקופת מלכות אחשוורוש[34],
- בימי נבוכדנאצר, מעולי גולה,
הגמרא מביאה גם דעה של אחד מהחכמים מתקופת האמוראים שסבר כי "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה", אך רבי שמואל בר נחמני דחה את דבריו:
יתיב ההוא מרבנן קמיה דרבי שמואל בר נחמני ויתיב וקאמר: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה אמר לו: עליך אמר קרא: איש היה בארץ עוץ איוב שמו אלא מעתה: ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה [רש"י משלים: ותהי לו כבת (שמ"ב יב, ג)] מי הוה אלא משל בעלמא? הכא נמי משל בעלמא. אם כן שמו ושם עירו למה? .
בירושלמי ובמדרש, נאמר על דעה זו, שהוא היה אלא היסורים שבאו עליו לא היו. הרמב"ם במורה נבוכים כותב שמפאת ריבוי הדעות על זמנו של איוב נראה שהדעה הנכונה שאיוב "לא היה ולא נברא" אלא רק משל היה. ”פרשת איוב המופלאה והנפלאה ... הוא משל לבאור השקפות בני אדם בהשגחה. וכבר ידעת מאמר א' נוהם (מחז"ל) בפירוש: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה; ואשר חשב שהוא היה ונברא ושהוא מעשה שהיה לא ידע לו לא זמן ולא מקום, אלא אחד החכמים אמר שהיה בימי האבות, ואחד אמר שהיה בימי משה, ואחד אמר שהיה בימי דוד, ואחד אמר שהוא היה מעולי בבל. וזה ממה שמחזק דברי מי שאמר שהוא לא היה ולא נברא. כללו של דבר: בין היה בין לא היה הרי בכיוצא במאורעו, המצוי תמיד, נבוכו כל החוקרים מבני אדם”
הדעה הרווחת באגדות חז"ל, הינה כי איוב היה בימי האבות, וכך נקטו האבן עזרא, רמב"ן ורבים מן הראשונים.[35]
מי כתב את ספר איוב
בתלמוד הבבלי[36] מובא שמשה רבינו כתב את ספר איוב.[37] ויש שם דיעות נוספות כגון שאיוב היה מעולי הגולה ובית מדרשו היה בטבריה ויש דיעה שהוא היה בתקופת אחשוורוש אם כן הספר נכתב על ידי נביא מראשית תקופת בית שני.
על פי הסברה המקובלת בין חכמי המחקר יש לומר כי אלו ואלו דברי אלוקים חיים לדעתם סיפור המסגרת והחלקים השיריים של איוב נתחברו בידי שני נביאים שונים, כאשר השירה היא עתיקה יותר מזמנם של משה והאבות[38] ואילו סיפור המסגרת נתחבר על ידי נביא מאוחר יותר מתקופת גלות בבל [39]סיפור המסגרת הוא מעניק הקשר לשירה וחותם אותה בבחינה מסוימת מבט אלוקי על שאלת צידוק הדין, ולפעמים הנבואה של סיפור המסגרת והנבואה השירית מספקים כל אחד בחינה שונה ונבדלת במבט אלוקי על שאלת צידוק הדין. אולי זו גם שיטת בעלי המסורה שנתנו למסגרת טעמים רגילים, ואילו לוויכוח טעמי אמ"ת.
לשונו של ספר איוב
עיון מדוקדק בראה שבספר איוב יש מילים רבות שמשמעותן אינה ברורה, ושאין להן מקבילות במקרא.[40]
פתרון אפשרי לקושי זה היא חידוש של רבי אברהם בן עזרא[41]שהספר תורגם על ידי נבאי ה' מלשון ארמית.[42] ובמקומות רבים נעשה התרגום באופן המקשה על ההבנה על פי הפשט. למשל הביטוי הקשה ”אַךְ לֹא בְעִי יִשְׁלַח יָד”[43] פירושו "אכלא בעי (יבקש אוכל בארמית), ישלח יד".[44]את הקושי להבין וכן את הקושי למצוא את העקביות שבתשובות הרעים ובמענה איוב, יש שמפרשים, בכך שהכתב הארמי הורכב מחדש על ידי נבאי ה' לפי עקרונות של דמיון בצורה יותר מאשר רציפות שבתוכן.[45]
זה לעומת זה
'איוב' בספרות המזרח הקדום
זה לעומת זה לדמותו של איוב שבמקרא מופיעים בספרות המזרח הקדום כדוברים במזמורים מהסוגה הספרותית 'הצדיק הסובל', שתחילתם כבר בתקופה השומרית. הדובר טוען במזמורים כי היה נאמן לאליל ולחוקיו אך האיל מעניש אותו ללא כל סיבה או הצדקה. במזמור התפילה השומרי 'תחינה לאליל יהיה אשר יהיה' טוען המתפלל כי האלילים הטילו עליו עונש כבד והוא אינו מבין מדוע: "לא אדע העוונות אשר עשיתי, לא אדע החטאים אשר חטאתי, לא אדא התועבה אשר אכלתי, לא אדע הקדשים אשר רמסתי". הוא מבקש את עזרת חבריו אך היא לא מגיעה: "אבקש - איש לא יאחז בידי, אבכה - איש לא יעמוד לימיני, אשא קינה - אין שומע לי.. חשכו עיני". המתפלל מבקש מהאליל כי יניח לו היות שבני האדם אינם מבינים דבר: "בני אנוש סכלים, לא ידעו מאומה. בני אדם, כל הנקרא בשם - מה יידעו ? אם הרעו, אם היטיבו - לא ידעו מאומה". הוא מבקש מהאליל שיסלח לו על חטאיו, גם אם אינו יודע במה חטא: "שא -נא לעוונותי ואגידה תהילתך, ישקוט נא לבך למעני, כלב אמי יולדתי".[46] [47]
אמונת הייחוד בספר איוב זה לעומת זה לדת זרתוסטרה
הדת הפרסית הזרתוסטרית מתייחסת רבות לחלוקת העולם לכוחות הטוב והרע, האמת והשקר. זרתוסטרה העמיד את מאבק הטוב והרע כנדבך מרכזי בתאולוגיה הזרתוסטרית, יש מחכמי המחקר האומרים כי רעיון זה הוא זה לעומת זה מקביל להופעתו של השטן בספר איוב והדיאלוג אותו הוא (השטן) מקיים עם האלוקים הטוב. עם זאת, הדמיון מבליט את השוני המבדיל אלף הבדלות בין האמונה הטמאה והאלילית של דת זרתוסטרה וניתן התורה הקדושה אמונת הייחוד, שכן בספר איוב השטן כפוף לה' אחד , ואינו שווה לו. זהו הבדל מרכזי המבדיל אין סוף הבדלות מן הזרתוסטרית, בה הטוב והרע שווים ביניהם ומנהלים מאבק תמידי. לעומת אמנות הייחוד של התורה הקדושה המלמדת כי ה' הטוב היא עליון על כל וכל כוחות הרע כפופים לו.[48]טענה זו תואמת עם הדעה מחז"ל[49] : "איוב מעולי גולה היה, לפיה ספר איוב שייך לספרי תקופת בית שני, וככזה נכתב לאחר שיבת ציון. בהיותם בגלות בבל, נחשפו הגולים מישראל לאמונות ההבל של מעמי הסביבה, ואחת מן האמונות הבולטות הייתה דת הזרתוסטרה שמילאה תפקיד מרכזי בבבל ובפרס של אותה התקופה. וכלל ישראל ונביאי ה' זכו לברר את האמת מהאמונה הטמאה הזו ולגלות כנגד זאת את אמונת הייחוד אל על דמות הרע והרוע.
השפעת התורה
איוב בדת הדרוזית
בדת הדרוזים ישנו חג, הנקרא "יום איוב" ובמרכז בחליפות "עות'מאן" נמצא הר, הנקרא הר איוב. על פי המסורת העות'מאנית-אבאדית איוב היה איש עשיר בן עות'מאן, אשר לפתע תקפה אותו מחלה לא מוסברת וחשוכת מרפא שגרמה לטפילים לצאת מעורו. בני עירו ביקשו ממנו להתרחק על מנת שלא ידביק אותם במחלה והוא עלה לבדו על ההר שמאוחר יותר נקרא על שמו והעביר את ימיו ולילותיו בתפילות לאל שירפא אותו מיסוריו, כאשר אשתו מעלה לו מדי ערב אוכל. לאחר תקופה ארוכה נענה האל לתפילותיו של איוב ורפא אותו. כשהגיעה אשתו, לא זהתה את הגבר הצעיר והבריא שבא אליה במקום בעלה הזקן והחולה. איוב ספר לה את אשר קרה לו והם חזרו יחד אל העיר[50].
ניבים, ביטויים שמקורם בספר איוב
- מַפַּח-נָפֶשׁ (ספר איוב, פרק י"א, פסוק כ') - תחושה של אכזבה קשה.
- לטש עין - ביטוי לאדם שמתאמץ ומחדד מבטו לדבר מה, שמקורו מהפסוק 'יִלְטוֹשׁ עֵינָיו' (ספר איוב, פרק ט"ז, פסוק ט').
- עַל לֹא־חָמָס בְּכַפָּי (ספר איוב, פרק ט"ז, פסוק י"ז) - ביטוי שאומר אדם על עונש שקיבל למרות שלא עשה כלום.
- נמלט בעור שניו - ביטוי לאדם שהצליח להימלט ברגע האחרון ממש, שמקורו בפסוק 'וָאֶתְמַלְּטָה בְּעוֹר שִׁנָּי' (ספר איוב, פרק י"ט, פסוק כ').
- מהלך עליו אימים - ביטוי לאדם שמטיל אימה או מפחיד את חבירו, שמקורו בפסוק 'יַהֲלֹךְ עָלָיו אֵימִים' (ספר איוב, פרק כ', פסוק כ"ה).
- כֹחוֹ בְמָתְנָיו (ספר איוב, פרק מ', פסוק ט"ז) - ביטוי לאדם שיש לו עדיין כוח, ולֹא נס לֵחוֹ.
לקריאה נוספת
- עמוס חכם, דעת מקרא - ספר איוב, מבוא ופירוש, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל (1970)
- רחל מרגליות, איוב - כמו שהוא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשמ"ח (1988)
- ישעיהו ליבוביץ, חמישה ספרי אמונה, (שער ב': איוב) הוצאת כתר, 1995.
- חננאל מאק, אלא משל היה - איוב בעיני חז"ל, הוצאתברסיטת בר-אילן, 2004.
- לאה מזור (עורכת), איוב במקרא בהגות באמנות, הוצאת מאגנס, ירושלים תשנ"ה
- נ.ה. טור־סיני, איוב, 1973
- נפתלי הרץ טור-סיני (1886-1973) פשוטו של מקרא: איוב ירושלים: קריית ספר.
- The Book of Job / John Gray ; edited by David J.A. Clines. Sheffield : Sheffield Phoenix, 2010
- יאירה אמית, גלוי ונסתר במקרא ,פולמוסים גלויים, עקיפים ובעיקר סמויים, תל אביב: ידיעות ספרים,2003. עמ' 241-250.
- אהרן הראל פיש, שירת מקרא : עדות ופואטיקה, מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאתברסיטת בר-אילן, תשנ"ג, הפרק "איוב: הטרגדיה אין בה די", עמ' 49-33.
- הרב יוסף מיכאל יוסקוביץ, "איוב וזמנו" בתוך: ירחון האוצר, גיליון ט"ז (עמוד שפ"ב). ניתן לקריאה בגוגל בוקס.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: ספר איוב |
 טקסט בוויקיטקסט: איוב |
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל תנ"ך | ||
מהדורות מקוונות של הספר
- ספר איוב, באתר מקראות גדולות הכתר
- ספר איוב, באתר "תורת אמת"
- ספר איוב, באתר ויקיטקסט
- ספר איוב, באתר מכון ממרא
- ספר איוב באתר שיתופתא
על אודות הספר
- רשימת מאמרים על ספר איוב באתר רמב"י
- רשימת מאמרים על דמותו של איוב באתר רמב"י
- רמב"ם, מורה נבוכים, החלק השלישי - פרק כ"ג, באתר אוניברסיטת תל אביב (סיכום ספר איוב)
- מדרש איוב, מהדורת שלמה ורטהיימר, ירושלים, תרפ"א-1921, באתר היברובוקס
- פרוש רבנו בחיי על איוב, ירושלים, תש"ח (באתר דעת)
- ילקוט שמעוני, ספר איוב באתר "צל-הרים"
- משה גרינברג, איוב היה או לא היה: סוגיה בפרשנות ימי הביניים, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: עמנואל טוב, מיכאל פישביין (עורכים), שערי טלמון: מחקרים במקרא, קומראן והמזרח הקדמון מוגשים לשמריהו טלמון, הוצאת Eisenbrauns, 1992
- ראובן אהרוני, לבחינת סוגו הספרותי של ספר איוב, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: תרביץ מט (א-ב), תשרי-אדר תש"ם
- צבי אדר, ספר איוב, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: הערכים החינוכיים של התנ"ך, הוצאת מ. ניומן, 1953
- עוזי ליבנר, מדרש גאוגרפי גלילי על מסע נערי איוב, קתדרה 120, יוני 2006, עמ' 34, 54-41
הערות שוליים
- ^ פרקי סיפור המסגרת הם ספר איוב, פרק א', פסוק א' עד פרק פרק ג' ופרקים נפרדים פרק ל"ב ופרק מ"ב
- ^ פרקי הוויכוח הם ספר איוב, פרק ג' עד פרק פרק מ"א, פסוק כ"ו(ללא פרק פרק ל"ב השייך לסיפור המסגרת)
- ^ ספר איוב, פרק א', פסוק ח'
- ^ ספר איוב, פרק ב', פסוק י'
- ^ ספר איוב, פרק ב', פסוק ט'
- ^ ספר איוב, פרק כ"ב, פסוק ה'
- ^ ספר איוב, פרק כ"ז, פסוק ז'
- ^ ספר איוב, פרק כ"ז, פסוק י"ב
- ^ ספר איוב, פרק ל"ב, פסוק א'
- ^ נמצא בסוף פרק י"א של הספר
- ^ ספר איוב, פרק י"א, פסוקים ז'-ט'
- ^ ספר איוב, פרק י"ב, פסוק ג'
- ^ ספר איוב, פרק י"ג, פסוקים ב'-ה'
- ^ ספר איוב, פרק י"ג, פסוקים ט"ו-ט"ז
- ^ ספר איוב, פרק ל"ח, פסוק א'
- ^ ספר איוב, פרק ל"ח, פסוק ד'
- ^ ספר איוב, פרק מ"ב, פסוק ז'
- ^ ספר איוב, פרק מ"ב, פסוק י"ב
- ^ ספר איוב, פרק מ"ב, פסוק י"ג
- ^ ספר איוב, פרק מ"ב, פסוק י"ז
- ^ על עצם לימוד בספר איוב בתשעה באב ישנה מחלוקת ראשונים האם מותר, ובשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"ד, סעיף ב' הכריע כמתירים.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ז עמוד א'
- ^ שהיה מלומד בייסורים וכנראה עסק רבות בספר איוב.
- ^ ספר איוב, פרק מ"ב, פסוקים ה'-ו'
- ^ מורה נבוכים חלק ג' פרק כ"ב
- ^ כמו הביטוי "עוצו עצה" שבספר ישעיה
- ^ תקציר תוכן הספר הטוב והרע בהגות היהודית פרופסור שלום רוזנברג, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, ב'דפי הלימה לבגרות במחשבת ישראל', אתר משרד החינוך
- ^ בבא בתרא טו. - טז: ירושלמי סוטה פ"ה ה"ו, ב"ר נז ד
- ^ סדר עולם
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד עמוד ב' מיחסים את כתיבת ספר איוב למשה: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב"
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו עמוד א' רבא מיחס את זמן כתיבת ספר איוב לתקופת המרגלים: "רבא אמר איוב בימי מרגלים היה".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו עמוד ב': "רבי אלעזר אומר איוב בימי שפוט השופטים".
- ^ רבי נתן, רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו עמוד א': "איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא"
- ^ כתב הרב יוסף מיכאל יוסקובץ כי גם מפשוטו של מקרא נראה כן, א) מפני שאיוב לפני יסוריו היה בן שבעים כפי שדרשו חז"ל, ומהפסוקים נראה שלכל הפחות הוא לא היה צעיר משישים, לאור העובדה כי היו לו שבעה ילדים שלכל אחד כבר יש בית משלו ושלשה בנות (אם כי בפטירת ילדיו לא מוזכרים בניהם ולא נראה שנשארו לו צאצאים). לאחר יסוריו נאמר בפסוק שחי עוד מאה ארבעים שנה, כך שחייו היו כמאתיים שנה שהוא אורך החיים בימי האבות. ב) שם הוי"ה מוזכר פעמים בודדות, וידוע שעיקר השימוש של שם הוי"ה היה מזמן משה רבינו ככתוב ושמי ה' לא נודעתי להם. ג) נאמר בכתוב שכל אחד הביא לו קשיטה אחת – מה שהיה אמצעי תשלום בזמן האבות (יעקב מחמור אבי שכם), ומוזכר בתנ"ך שלשה פעמים – בתורה וביהושע על מעשה שכם, ובאיוב. ועוד כתב לציין. א) במגילות קומראן כתובים בכתב עברי רק ספרי חמשה חומשי תורה וספר איוב, כמו כן רק ספרי התורה ואיוב ישנם גם בתרגום לארמית, מה שמראה על הזמן הקדום שיוחס להם. ב) בספר דברי איוב מהספרים החיצונים שנכתב באמצע בית שני, כתוב שאיוב היה בזמן יעקב והיה מצאצאי עשיו ונשא את דינה. ג) בתנ"ך הסורי הפשיטתא ספר איוב מופיע מיד לאחר התורה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד
- ^ מדברי הירושלמי (בבא בתרא סוף פרק ראשון) נראה שבלעם כתב את הספר
- ^ והיא מתייחסת זה לעומת זה למסורת ספרות החוכמה של המזרח הקדום מזמנם של משה והאבות
- ^ סוגיות של צידוק הדין בספר איוב נלוות לשאלת השכר והעונש שנידונה באותם זמנים בספר מלכים על חורבן הבית וגלות בבל וכן [/www.hamichlol.org.il/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%20%D7%99%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%90%D7%9C ספר יחזקאל], פרק י"ח. (שאלות אילו ממשיכות להתדיין מאוחר יותר בתחילת בית שני כפי שניתן לראות גם מ[/www.hamichlol.org.il/w/index.php%3Ftitle%3D%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D%20%D7%94%D7%97%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D%26action%3Dedit%26redlink%3D1 החיבור החיצוני] [/www.hamichlol.org.il/w/index.php%3Ftitle%3D%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%90%D7%AA%20%D7%90%D7%99%D7%95%D7%91%26action%3Dedit%26redlink%3D1 צוואת איוב].)
- ^ על מילים נדירות בשירה כסימן לקדמותה כתב שלמה מורג במאמרו "רובדי קדמות - עיונים לשוניים במשלי בלעם", תרביץ נ' (תשמ"א): 1 - 24 (התפרסם גם בספרו "מחקרים בלשון המקרא", מאגנס תשנ"ו, 45 - 69). (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ בפירושו לספר איוב, פרק ב', פסוק י"א
- ^ אך כתב-יד ממגילות ים המלח של תרגום ארמי לאיוב עשוי להחליש את הטענה הזו, שכן נראה שמדובר בתרגום שנעשה מן המקור העברי. הארמיזמים בשירה עשויים להעיד על הקשר בינה לבין חיבורי חוכמה מן המזרח הקדום, וכן על קדמותה, או אולי לכך שבלעם כתב את הספר שכפי הנראה מדברי הירושלמי.
- ^ ספר איוב, פרק ל', פסוק כ"ד
- ^ על מילים נדירות בשירה כסימן לקדמותה כתב שלמה מורג במאמרו "רובדי קדמות - עיונים לשוניים במשלי בלעם", תרביץ נ' (תשמ"א): 1 - 24 (התפרסם גם בספרו "מחקרים בלשון המקרא", מאגנס תשנ"ו, 45 - 69). (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ חכמי המחקר, דוגמת דייויד נואל פרידמן ואד גרינשטיין עסקו בניסיון פילולוגי לשחזר את המשמעות המקורית של המילים היחידאיות והסתומות תוך פנייה למקבילות מלשונות שמיות עתיקות אחרות. אחרים עסקו בעיצוב הספרותי של הסיפור, למשל יאירה אמית המפרשת את סיפור המסגרת בראי סיפור עקידת יצחק. הרבדים השונים של הספר מאפשרים חרך הצצה להשתלשלות מסורת "ספרות החוכמה" בקרב עם ישראל בעת העתיקה.
- ^ ש. שפרה ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, 1996, 478-481
- ^ ככל הנראה דמות איוב כזו, התגלגלה גם למסורת ההודית, עקב מחקרים משווים המצביעים על דמיון פנומנולוגי לסיפור דומה במיתולוגיה ההודית.[דרושה הבהרה]
- ^ אמנם המילה "שטן" היא מילה עברית קדומה שמייצגת "פגע רע" גם בספרים קדומים, כגון בספר במדבר, פרק כ"ב, פסוקים כ"ב-ל"ב, ובספר מלכים א', פרק ה', פסוק י"ח, אך "השטן" כדמות מלאך רע מופיעה לראשונה רק בימי הבית השני.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו עמוד א'
- ^ אלדד בק, העומאניסט, ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים, 31.10.2008
| ספרי התנ"ך | ||
|---|---|---|
| תורה | בראשית • שמות • ויקרא • במדבר • דברים | .jpg)
|
| נביאים | יהושע • שופטים • ספר שמואל • מלכים • ישעיהו • ירמיהו • יחזקאל •
תרי עשר (הושע ⁃ יואל ⁃ עמוס ⁃ עובדיה ⁃ יונה ⁃ מיכה ⁃ נחום ⁃ חבקוק ⁃ צפניה ⁃ חגי ⁃ זכריה ⁃ מלאכי) | |
| כתובים | תהילים • משלי • איוב • שיר השירים • רות • איכה • קהלת • אסתר • דניאל • עזרא ונחמיה • דברי הימים | |
