טיטוס
| שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: | |||||||
| פסל ראש וחזה של הקיסר טיטוס, מוצג כיום במוזיאון הלובר, פריז | |||||||
| לידה |
30 בדצמבר 39 רומא, האימפריה הרומית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
13 בספטמבר 81 (בגיל 41) ראטה, האימפריה הרומית | ||||||
| שם מלא | טיטוס פלאביוס קיסר אספסיאנוס אוגוסטוס | ||||||
| מדינה | האימפריה הרומית | ||||||
| מקום קבורה | רומא | ||||||
| בת זוג |
ארקניה טרטולה מרקיה פורנולה | ||||||
| שושלת הפלאביים | |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
טִיטוּס פְלַאוְויוּס אַסְפַּסְיָאנוּס (30 בדצמבר 39 - 13 בספטמבר 81)[1], קיסר רומא משנת 79 לספירה ועד שנת מותו. טיטוס היה בנו של הקיסר אספסיאנוס, ואחד משלושת הקיסרים מבית הפלאביים. במסורת היהודית נחשב טיטוס לאחד מגדולי הצוררים והרשעים שקמו לעם כיוון שדיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש השני.אך להבדיל בקרב הרומאים נחשב ל"תענוג לבני אדם" (כפי שכינה אותו, במרירות, יל"ג בשיר "בין שני אריות", ובמקור הלטיני של סווטוניוס - "amor ac deliciae generis humani").
ביוגרפיה
ילדות ונעורים
טיטוס נולד ברומא לאספסיאנוס אשר היה אז מפקד בכיר בצבא הרומאי, ופלאוויה דומיטילה, אשר לפני הנישואים הייתה פילגשו של אזרח מפרובינקיה באפריקה. במסורת חז"ל משתמע פקפוק ולעז בקשר לייחוסו של טיטוס, שייתכן והיה בנה של פלאוויה דומיטילה מהאזרח האפריקאי ולא מאספסיאנוס.[2]
בתקופת ילדותו שלט ברומא קליגולה מהשושלת היוליו-קלאודית, אשר התייחסה אל יוליוס קיסר ואוגוסטוס. בהיותו נער התחנך בחצרו של הקיסר קלאודיוס, והיה ידידו של בריטניקוס, בנו של קלאודיוס.
עם הגיעו לבגרות, בשנת 61, שירת כטריבון צבאי בבריטניה ובגרמניה. בשנת 64 שב לרומא ונישא לארקניה טרטולה, בתו של ראש המשמר הפרטוריאני. לאחר מותה של זו נישא למרקיה פורנולה, שילדה לו בת בשם יוליה פלאביה. לאחר מכן נאלץ לגרשה משיקולים פוליטיים, לאחר שמשפחתה תמכה בניסיון קשר נגד הקיסר נירון. בעת שהותו ברומא התמנה לקוואיסטור (Quaestor).
עם מותו של נירון פרץ בשנת 69 - שנת ארבעת הקיסרים, - מאבק אלים לתפיסת השלטון ברומא. בסופו עלה אספסיאנוס פלאביוס לשלטון.
מסעו ביהודה, המרד הגדול
טיטוס ליווה את אביו, אספסיאנוס, למסעו במזרח בשנת 67 כמשנהו בדרגת לגט (Legatus), שם עסק האב בדיכוי המרד הגדול. בתחילה נלחמו בגליל, שם "הועמד בראש לגיון ולכד את טריכאי ואת גמלא, ערים מבוצרות מאד בארץ יהודה, ובאחד הקרבות נהרג הסוס תחתיו והוא קפץ על סוס אחר שרוכבו נפל חלל בשעה שנלחם בקרבתו"[3]. חזית הגליל, שעליה פיקד יוסף בן מתתיהו, התמוטטה סופית לאחר נפילת העיר יודפת, שם נשבה יוסף, אז הפך למתעדה החשוב ביותר של המרידה. לאחר מכן השהה אספסיאנוס את מסעו לירושלים מתוך שהניח כי המלחמות הפנימיות בין היהודים יגרמו לקריסת המרד מבלי שייאלץ להתאמץ ולדכאו. בתקופה זו פגש טיטוס את המלכה היהודייה ברניקי אשר הייתה לאהובתו. בעת שנפגשו היה טיטוס כבן שלושים, וברניקי מבוגרת ממנו בעשר שנים, אלמנה פעמיים וגרושה פעם נוספת.
תוך כדי כך, בשנת 68 התאבד הקיסר נירון, ובמקומו עלה לשלטון, לראשונה, אציל שאינו מן השושלת היוליו-קלאודית, הוא גלבה. בשנת 69, היא "שנת ארבעת הקיסרים", שבה התחלפו קיסרים שכל אחד מהם החזיק מעמד אך מספר חודשים, החלו ענייניה הפנימיים של רומא להיות למרכז תשומת לבם של אספסיאנוס וטיטוס, במקום ניהול המלחמה ביהודים. בתחילה שלח אספסיאנוס את טיטוס לברך את גלבה על עלייתו לשלטון במקום העריץ נירון. בעוד טיטוס בדרכו, הגיעה אליו השמועה על רציחתו של גלבה, והוא סב לאחוריו, וחזר והצטרף אל אביו, יש האומרים שאחד משיקוליו היה געגועיו לברניקי[4]. לאחר מכן, משראה אספסיאנוס כי המצב המדיני ברומא אינו יציב, וכי הקיסרים אינם מצליחים לשמור על כיסאם, שב אספסיאנוס לרומא ושם הוכתר לקיסר במקומו של ויטליוס, והותיר את טיטוס בראש חילותיו ביהודה על מנת לדכא את המרד.
טיטוס, אשר הגיע לקיסריה ממסעו לרומא, פיקד על ארבעה לגיונות, הלגיון החמישי מקדוניקה, הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השנים עשר פולמינטה והלגיון החמישה עשר אפולינריס. הוא ריכז את כוחותיו, כאשר עמו בנוסף ללגיונות גם כוחות עזר רבים מעמי הסביבה, ועלה לירושלים. זה זמן מה הייתה העיר נתונה במלחמת אזרחים בין יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא. השניים גרמו לאנשי העיר נזק רב במלחמתם, כאשר, בין היתר, שרפו את מחסני המזון של העיר. המלחמה בין היהודים ובין עצמם פסקה רק כאשר הקים טיטוס את מחנהו בסמוך לעיר והחל במצור.
במהלך המצור פיקד טיטוס על הכוחות באופן אישי ועמד בסכנות רבות: "בשעת המצור האחרון על ירושלים המית שנים-עשר איש מן המגינים בשתים-עשרה פגיעות-חצים ולכד את העיר ביום הולדת בתו"[5]. המצור החל בכ"ג בחודש ניסן ונמשך עד לחורבן הבית בתשעה באב, ולאחר מכן עד כיבוש העיר העליונה, וסיום החרבתה של ירושלים בח' אלול, שנת 70 לספירה. ירושלים הוחרבה עד היסוד (פרט לשלושה מגדלים אותם הותיר טיטוס, על מנת שהצופה במגדלים יראה עד כמה חזקה ובצורה הייתה העיר בטרם הוחרבה), נשרף בית המקדש השני, ונהרגו רבים מן היהודים והוגלו רבים נוספים.
חז"ל מספרים כי טיטוס נכנס לבית המקדש, תחב את חרבו בפרוכת המבדילה בין הקודש ובין קודש הקדשים, ועל הפרוכת בצבץ דם בדרך נס, טיטוס התפאר בטפשותו כי הרג את אלוקי ישראל, לאחמ"כ הציע את ספר התורה המונח בבית קודש הקדשים על הארץ ועבר עליו עבירה חמורה.
על פי יוסף בן מתתיהו לא חפץ טיטוס לשרוף את בית המקדש, אלא רצה לשמור אותו בשלמותו, שכן רצה להיות בעליו של הבניין הנאה[6]. על פי יוסף, רק חייל שהפר פקודה והשליך לפיד בוער אל "חלון הזהב" בלהט הקרב הוא שהביא לשריפה. כן מספר יוסף כי מספר חודשים לאחר מכן, כשעבר ליד חורבות העיר, הצטער טיטוס על חורבן העיר, וזכר את יופיה בטרם נחרבה (יוסף בן מתתיהו היה תלוי בחסדם של טיטוס ואספסיאנוס, ולכן אין לייחס לו אמינות רבה בכל הנוגע אליהם). על פי מקור אחר בן התקופה, טקיטוס המצוטט על ידי הסופר הנוצרי סולפיקיוס סברוס, היה זה טיטוס שהחליט על שריפת המקדש.
שובו של טיטוס לרומא
לאחר שסיים את המצור שהה טיטוס באזור עוד זמן מה. בקיסריה ערך "משחקים" שבהם נהרגו 2,500 שבויים, מי מהם במשחקי לודרים, מי בצליבה ומי בלוען של חיות טרף. לאחר מכן שהה זמן מה בביירות, ובסופו של דבר נסע בחזרה לאיטליה, כשעימו מנהיגי המרד השבויים, שמעון ויוחנן, וכן 700 שבויים שנבחרו במיוחד בשל גובהם ויפי תוארם, על מנת שיוכל להצעידם במצעד ניצחון ברחובות רומא.
עם שובו מירושלים בשנת 71 זכה טיטוס למצעד ניצחון (טריומף),[7] המונצח בשער טיטוס, שבה נראים ליגיונרים הנושאים את כלי המקדש ובהם מנורת המקדש שלימים הייתה לסמלה של מדינת ישראל. אביו העניק לו משרות שונות, ביניהן משרת הקונסול, וכן את הפיקוד על המשמר הפריטוריאני. בתפקיד זה נהג בגסות ובעריצות, שכן היה צורך לנקוט בחוזק יד על מנת למנוע מאביו את גורלם המר של הקיסרים שקדמו לו, ואכן אספסיאנוס היה לקיסר הראשון מאז טיבריוס שמת במיטתו מוות טבעי בשיבה טובה.
טיטוס כקיסר רומא
לאחר מותו של אביו, בשנת 79, ירש טיטוס את אביו, אם כי מינויו עורר התנגדות בסנאט בין היתר, גם בשל "אהבתו העזה לברניקה המלכה, אשר הבטיח לה - כפי שהיו אומרים - גם לשאתה לאשה"[8]. ברניקי היהודיה, שכמלכה מזרחית הושוותה לקלאופטרה, הגיעה לרומא מיהודה בשנת 75 ובמשך ארבע שנים חיה בארמונו של טיטוס בגלוי, והייתה לאחת הנשים המשפיעות ברומא. נראה כי יחסים אלו היו לו למכשול פוליטי: "את ברניקה שילח, מיד לאחר שנעשה קיסר, מן העיר למרות רצון שניהם"[8].
כקיסר הוכיח עצמו עד מהרה כשליט יעיל ואהוב. הוא חדל מעריכתם של משפטי הבגידה, העניש את המלשינים וערך משחקי גלדיאטורים מפוארים. בנוסף לקשת טיטוס השלים את בניית האמפיתיאטרון הפלאביני שבה החל אביו, ובנה ברומא מרחצאות הקרויים על שמו.
ב-24 באוגוסט 79 (חודשיים אחרי עלייתו של טיטוס לשלטון) התפרץ הר הגעש וזוב ופגע בערים המצויות במפרץ נאפולי הרקולנאום ופומפיי. טיטוס מינה ועדה של קונסולרים (קונסולים לשעבר) וציווה עליה לטפל בתושבים הפגועים. כאשר פרצה שריפה ברומא, שארכה שלושה ימים ושלושה לילות, תיקן את הנזקים מכספו הפרטי. כאשר פרצה מגפה בערך באותו הזמן, היה טיטוס בין הפעילים במניעת התפשטותה.
טיטוס החל לבנות בפורום מקדש לפולחן אביו (שכן כנהוג באותה התקופה הכריז לאחר מותו כי הוא הועלה לדרגת אל), אך לא זכה להשלימו בימי חייו. כן בנה אמות מים שסיפקו מים לעיר רומא, וסלל דרכים רבות ברומא ובאימפריה כולה - בספרד, באסיה הקטנה, בקפריסין ובנומידיה.
למרות כל אלו אירעה בתקופתו מרידה באסיה הקטנה שהונהגה על ידי אדם בשם טרנטיוס מקסימוס, אשר התיימר להיות הקיסר נירון.
בשנת 81 לספירה, 10 שנים מתום חגיגת הטריומף לכבוד אספסיינוס וטיטוס לרגל דיכוי המרד הגדול, הציבו הרומאים קשת ניצחון הקרויה "שער טיטוס" בקירקוס מקסימוס ועליה כתובת הנצחה למעלליו. הכתובת עצמה לא נשמרה, אך הטקסט הועתק בימי הביניים וכך הגיע לידינו. בכתובת נמסר על החלטת הסנט והעם הרומאי להעתיר כבוד על טיטוס (שתאריו המלאים נמנים אחד לאחד) על אשר "בצייתו לעצת אביו אספסינוס ולאותות השמים, הכניע את העם היהודי והחריב את ירושלים - עיר ששום מנהיג או מלך לפניו לא הצליחו לכבשה".
ב-13 בספטמבר 81, בהיותו בן 42, מת טיטוס כתוצאה ממחלה בעיר הולדתו של אביו - ראטה, חשוך בנים. אחריו היה דומיטיאנוס אחיו - ליורשו. יש המשערים שהיה זה דומיטיאנוס אשר הרעיל אותו, אחרים סבורים שהוא נתן לו לגסוס בלי להושיעו, ואולם אין לכך סימוכין של ממש. חז"ל מוסרים לנו כי טיטוס מת ע"י יתוש שנכנס למוחו וחי שם בדרך נס והיה מנקר במוחו עד למותו. היו שהעידו כי טיטוס מלמל על ערש דווי: "הייתה לי רק טעות אחת"... לאחר מותו הורה דומיטיאנוס לסנאט להעלות את טיטוס אל שורת האלים, כאביו אספסיאנוס לפניו.
דמותו ההיסטורית ומורשתו של טיטוס
טיטוס שלט אך שנתיים וחודשיים, ושלטונו נראה כהקלה לעומת עריצותם של קודמיו, בפרט לאור שלטונו הכושל והעריץ של יורשו ואחיו, דומיטיאנוס, אשר ניסה לרשת אותו עוד בחייו. מסיבה זו הועלה טיטוס על נס כ"תענוג לבני אדם" וכדוגמה לשליט טוב ומיטיב על ידי היסטוריונים כדוגמת סווטוניוס, המספר כי באחד הימים, כאשר נזכר טיטוס כי היום חלף מבלי שגמל חסד לאיש, הכריז - "חברים, אבד לי יום"[9]. דמות אידאלית זו עומדת בסתירה מוחלטת לדימויו של טיטוס בקרב בני העם היהודי, הרואים בו רשע וצורר היסטורי, מחריבו של בית המקדש.
חז"ל מספרים באגדות החורבן במסכת גיטין, שכאשר כבש טיטוס את בית המקדש, הוא בעל פרוצה (ייתכן שמדובר בברניקי, שיחסם של חז"ל אליה היה שלילי ביותר[10]) על ספר תורה בקודש הקודשים, ולאחר מכן דקר את הפרוכת, שהזילה דם. מכיוון שכך סבר שהרג את אלוקי ישראל. ומספרים שם, שכך נענש טיטוס:
"יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע! בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, כשהגיע לרומי יצאו כל בני רומי וקילסוהו: כובש הברברין! מיד הסיקו לו את המרחץ ונכנס ורחץ. כשיצא מזגו לו כוס יין. בא יתוש ונכנס בחוטמו וניקר במוחו שבע שנים"
.
מקרה מחלתו של טיטוס מוזכר גם במקורות נוצריים. "יתושו של טיטוס" הפך לביטוי לרעיון טורדני המציק לאדם ללא הרף. הזמר הישראלי מאיר אריאל כתב שיר בשם "פה גדול", המבוסס על מקרה זה.
סויטוניוס מספר על הרהורי החרטה של טיטוס לפני מותו:[11]
"(טיטוס) הרים עיניו אל השמים והתאונן מרה, על אשר חייו נגזלים ממנו בלי שיהיה ראוי לכך; כי הרי אין בידו מעשה שעליו יתחרט, זולת אחד בלבד. מה היה הדבר הזה, לא מסר הוא עצמו באותה שעה, וגם לא יעלה בנקל בידי מישהו לנחשו."
אהבתם של טיטוס וברניקי הייתה נושא למחזות ואף לאופרה. היצירה הידועה ביותר היא "ברניס" מאת ז'אן בפטיסט ראסין אשר נכתבה בשנת 1679.
בשנת 1962 ערכה סוכנות החלל הצרפתית סדרת ניסויים רקטיים שנועדו לבחון את תופעת ליקוי החמה. המבצע נקרא "טיטוס" ובמסגרתו שוגרו אחת עשרה רקטות מסוג "ברניס" (ברניקי) על שמם של שני האוהבים.
אחיינו (בן אחותו) הוא גר-הצדק הנודע אונקלוס, מתרגם התורה. חז"ל מספרים על גיורו ונסיונות דודו להחזירו באגדות החורבן שבמסכת גיטין.
לקריאה נוספת
- סווטוניוס, שנים עשר הקיסרים, (תרגום ד"ר אלכסנדר שור), הוצאת מסדה, 1977.
- יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, (תרגום ד"ר יעקב נפתלי שמחוני) הוצאת מסדה, 1968.
- משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ע"מ: 339-327, 392-385, 412-408.
- אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, הוצאת עמיחי, 1984.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: טיטוס |
- טיטוס "האלוקי" מאת סווטוניוס
- על טיטוס במסכת גיטין מתוך סנונית
הערות שוליים
- ^ תאריך הולדתו לא ברור, קיימת סתירה בדבריו של סוויטוניוס, בתחילת הפרק על טיטוס הוא טוען שטיטוס נולד ב"שנת הירצחו של גאיוס" (קליגולה), כלומר בשנת 41, ובסוף הפרק הוא אומר שמת "בשנת הארבעים ושתיים לחייו". עובדה אחרונה זו עולה בקנה אחד עם דברי דיו קסיוס המציין שטיטוס חי שנתיים, חודשיים ועוד עשרים יום מאז עלה לשלטון וזאת לאחר 39 שנים, חמישה חודשים ו-25 יום שחי לפני כן ברומא - זה מביא אותנו קרוב ל-42 שנה ושמונה חודשים.
- ^ ראו אבות דרבי נתן, נוסחא ב, פרק ז; הוספה ב לנוסחא א, פרק א, ד"ה ועשו סיג; ספרי דברים פרשת האזינו פיסקה שכח, סימן לה.
- ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, טיטוס האלוקי, 4.
- ^ טקיטוס, דברי הימים, ספר 2, פרק 2.
- ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, טיטוס האלוקי, 5.
- ^ "מעיד אני עלי את צבאותי ואת היהודים אשר איתי, וגם אתם, אתם תהיו עדי, כי לא אני הקשיתי את ידי עליכם לטמא את המקדש הזה. ואם תרחיקו את מערכותיכם מן המקום הזה, לא יקרב איש רומאי אל מקדשכם ולא יחללהו, ואני שמור אשמור על ההיכל למענכם, גם על אפכם ועל חמתכם." ("מלחמת היהודים", ספר ו', פרק ב', ד').
- ^ Cassius Dio, Historia Romana, LXVI, 12: la, apud: Zonaras
- ^ 8.0 8.1 סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, טיטוס האלוקי, 7.
- ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, טיטוס האלוקי, 8.
- ^ בנימין קלמנזון, על מה אבדה הארץ עמ' 98, עתניאל: הוצאת גילוי, ה'תשס"ט
- ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, טיטוס האלוקי, 10.
