תקופת הברונזה

תקופת הברונזה היא תקופה בתולדות הציוויליזציה האנושית שבה היכולת הטכנולוגית המתקדמת ביותר אפשרה ייצור כלים העשויים מארד (ברונזה) - סגסוגת מתכת המתקבלת מעירוב של נחושת עם בדיל. תקופת הברונזה היא השנייה מבין מערכת שלוש התקופות, המחלקת את תולדות האנושות לתקופת האבן, תקופת הברונזה ותקופת הברזל. תקופות אלה לא התקיימו בו זמנית בכל העולם, למשל ביבשת אפריקה לא התקיימה תקופה זו כלל והציוויליזציה התפתחה מהתקופה הנאוליתית ישירות לתקופת הברזל. כן קיימת מבחינה ארכאולוגית גם הבחנה של התקופה הכלקוליתית - תקופה שנמשכה במקומות מסוימים כאלף שנים, ובה התקיים כבר עיבוד המתכת נחושת על ידי התכה ויציקה, אך לא היה ידוע עדיין כיצד להפיק את סגסוגת הארד.

מגדירים את עידן הברונזה של תרבות עתיקה מסוימת על פי זה שהיא התיכה נחושת בעצמה ומיזגה אותה בתהליך מטלורגי עם בדיל, עם ארסן (ואולי גם עם מתכות אחרות) או בכך שהיא סחרה בכלי ברונזה שיוצרו במקומות אחרים. הארד הוא קשה ועמיד יותר לעומת שאר המתכות שהיו נפוצות עד אותה תקופה, דבר שהעניק יתרון טכנולוגי לתרבויות שהשתמשו בארד.

תקופות אזוריות

תקופת הברונזה במזרח התיכון

ערך מורחב – תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל

תקופת הברונזה במזרח התיכון החלה בשנת 3300 לפנה"ס בערך, עם העלייה בשימוש בברונזה לייצור כלים ותופעת העיור בשני המרכזים העיקריים של העולם העתיק - מצרים ומסופוטמיה. אזורים אלה היו הראשונים להשתמש בכלים עשויים ברונזה, ואחריהם החלו לעשות כן גם בלבנט, באנטוליה וברמה הפרסית.

תקופת הברונזה מתחלקת במזרח התיכון לארבע תקופות: תקופת הברונזה הקדומה (הכוללת שלוש תקופות משנה), תקופת הברונזה הביניימית (שנקראה בתחילה תקופת הברונזה התיכונה I עד שהובחן שמדובר בתרבות שונה לחלוטין מהתרבות של תקופת הברונזה התיכונה וניתן לה שם נפרד), תקופת הברונזה התיכונה ותקופת הברונזה המאוחרת, סופה של תקופת הברונזה במאה ה-12 לפנה"ס לוותה בהגירה מסיבית שסימנה את תחילת תקופת הברזל.

בתקופה זו הפך האזור שמכונה כיום ארץ ישראל לפרובינציה המצרית כנען, והופיעו לראשונה הפלשתים והעברים. תקופה זו הייתה מכונה בפי החוקרים גם "התקופה הכנענית", השם במחקר שונה לתקופת הברונזה המאוחרת. זהו גם ראשיתו של הכתב האלפביתי. אתרים ארכאולוגיים מתקופת הברונזה ניתן למצוא בישראל בעיר דוד שבירושלים, בתל אפק, בתל חצור, בתל מגידו, בתל עכו, בתל יהודיה, בבקעת באר שבע ובמקומות רבים אחרים.

תקופת הברונזה באסיה המרכזית

בשנת 2000 לפנה"ס שגשגה באזור שהוא כיום אפגניסטן, טורקמניסטן ומזרח איראן תרבות הידועה בשם "הקומפלקס הארכאולוגי של באקטריה-מארגיאנה" (Bactria-Magriana או Bmac), שנתגלתה בידי ויקטור סאריאנידי (Viktor Sarianidi) ב-1976. על פי רוב ההשערות, הייתה תרבות זו הינדו-אירופית.

בסין שלטה באותה תקופה שושלת שאנג, שהשתמשה באמצעי תחבורה, כלי פולחן וכלים חקלאיים העשויים ברונזה.

תקופת הברונזה האגאית

ערך מורחב – תרבויות אגאיות

בתקופת הברונזה בים האגאי נוסדה תשתית מסחר רבת היקף, שנועדה לייבא בדיל ופחם לקפריסין, שם היו מתיכים נחושת עם הבדיל על מנת לייצר ברונזה. כלי ברונזה שיוצרו בקפריסין יוצאו לכל מדינות הים התיכון. התרבות ששלטה וארגנה את המסחר בים האגאי הייתה התרבות המינואית. הניווט התפתח אף הוא באותה תקופה, והגיע לנקודת שיא ממנה לא יתפתח עד לגילוי השיטה למדידת קווי אורך ב-1750, אך המינואים עדיין חסרו שיטה מודרנית לניהול חשבונות, ולכן סבורים שטעו רבות בחישוב הכנסותיהם.

הסיבה לסוף תקופת הברונזה עדיין נחקרת. כיום ידוע כי אוכלוסיות גדולות באימפריה נספו כתוצאה ממגפות ורעב, וכן משערים כי תשתית המסחר המינואית המפותחת קרסה בשלב כלשהו. כמו כן ידוע כי האזור הצפוני של הים השחור, שהיה הרווחי ביותר בים האגאי, סבל במיוחד מהתדלדלות האוכלוסייה.

מחקרים עדכניים טוענים כי סופה של תקופת הברונזה נבע מהכחדתם של היערות הקפריסאיים, שחוסלו בידי תעשיית הפחם המינואית המשגשגת. תאוריה אחרת גורסת כי השימוש בכלי ברזל התפשט, ולכן כבר לא היה צורך במסחר בבדיל.

קבוצת תאוריות אחרת גורסת כי התפרצות הר הגעש בסנטוריני בסביבות 1450 לפנה"ס, 100 ק"מ צפונית לכרתים בירת האימפריה גרמה לרעידת אדמה ולצונאמי אשר הרסו את האי. תאוריה נוספת היא שרעידת אדמה זו הרסה את הצי המינואי ואיפשרה פלישת אויבים לאי.

תקופת הברונזה בבריטניה הגדולה

תקופת הברונזה בבריטניה הגדולה נמשכה בין 2200 לפנה"ס ל-700 לפנה"ס^[1]. הגירה מיבשת אירופה הביאה אל האיים הבריטיים אנשים שהתנהגותם הייתה שונה מאוד מתושביה הנאוליתים של בריטניה, והשוני התרבותי היה ניכר. בדרום בריטניה התפתחה באותה תקופה תרבות וסקס.

השינוי באקלים - שהפך קר ורטוב יותר ככל שהזמן חלף - כפה על האנשים לעבור מן הגבעות המוגנות לעמקים. משק החי התפתח מאוד, ותרם לתנופה הכלכלית ולבירוא היערות. תרבות דוורל-רימברי, שהייתה מפותחת יותר מבחינה טכנולוגית, החלה להתפתח בחציה השני של תקופת הברונזה התיכונה (1100-1400 לפנה"ס) בעקבות תנאים אלו. האזור שנקרא כיום קורנוול הפך למקור חשוב לבדיל.

החברות, על אף שעדיין היו שבטיות, הפכו למורכבות יותר ובעלות היררכיה ברורה. קבורת המתים הפכה אינדיבידואלית יותר מאשר בתקופה הנאוליתית.