דבר (עיתון)
 | |
| לוגו העיתון בראשיתו | |
| תדירות | עיתון יומי |
|---|---|
| סוגה | חדשות |
| פורמט | ברודשיט |
| מו"ל | חברת העובדים בע"מ |
| עורך ראשי | עורך ראשון: ברל כצנלסון |
| תאריכי הופעה | 1 ביוני 1925 – 21 במאי 1996 (71 שנים) |
| שפה | עברית |
| מדינה | ישראל |
| "דבר" (באתר עיתונות יהודית היסטורית) | |
דָּבָר היה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, והופיע בין 1925 ל-1996.
תולדות העיתון
בימי המנדט הבריטי
העיתון נוסד בידי ברל כצנלסון ומשה בילינסון, וגליונו הראשון ראה אור ב-1 ביוני 1925, בשם "דבר - עיתון פועלי ארץ ישראל". ההצעה לשם העיתון מיוחסת בדרך כלל לחיים נחמן ביאליק, אך יש המייחסים אותה לברל כצנלסון.[1] על כל פנים, ביאליק היה האיש שהכריע ובחר בשם "דבר".[2] את הצורה הגרפית של כותרתו עצבה לילי צדק.[3] כצנלסון ראה את העיתון כמכשיר בידי תנועת העבודה, לקידום חזונה הסוציאליסטי והלאומי. העיתון יצא באמצעות הוצאת דבר שהוקמה במיוחד לשם כך והוציאה לאור גם ספרים. בין הכותבים הקבועים בתחילת ימי העיתון גם זלמן שזר, לימים נשיא מדינת ישראל, אשר התמנה לעורך העיתון לאחר מותו של כצנלסון בשנת 1944.
טרם הוצאת העיתון נתחוללה שערוריה. באביב 1924 הוחלט במועצת ההסתדרות העשירית על בחירתו של כצנלסון לעורך, לצדם של שני חברי מערכת נוספים. הפועל הצעיר הציע את יצחק לופבן, אולם כצנלסון הודיע שלא יסכים לעבוד איתו. לופבן פרסם בתגובה מאמר בו האשים את כצנלסון בשימוש בבימת ההסתדרות להשמצת הפועל הצעיר. כצנלסון נעלב ושלח לוועד הפועל של ההסתדרות מכתב התפטרות מתפקיד עורך העיתון. בעקבות זאת, החליט הוועד הפועל לתבוע את לופבן למשפט ההסתדרות. במועצת ההסתדרות הי"א שנערכה בינואר 1925, הוכר כצנלסון כנציג כלל הציבור ונתמנה לעורך יחיד. כמו כן, התקבל רצונו שהעורך ייבחר אישית בוועידת ההסתדרות ולא על ידי הוועד הפועל שלה.[4]
ברל כצנלסון דחה הצעה לפרסם כותרות משנה מפורטות, שמספקות תקציר לתוכן המאמר ובמשך שנים רבות התנגד לפרסום תמונות. רק ב-1934 החל העיתון לפרסם תצלומים.[5]
בתקופת היישוב, כאשר תנועת העבודה על מפלגותיה ובראשן מפא"י, הנהיגה את היישוב, ולהסתדרות הכללית היה מעמד-על, נתפס "דבר" ככלי הביטוי של הנהגת היישוב. דבר היה העיתון הנפוץ ביותר בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל ובמיוחד בקרב אנשי ההתיישבות העובדת שראו בו את בטאונם.
עוז אלמוג מציין כי העיתון "עוצב בעיקרו במתכונת העיתונות המודרנית, אך היה שונה ממנה בחד-צדדיות המובהקת שלו שהתבטאה בנאמנות כמעט עיוורת למפא"י ולתנועה הציונית, בתקיפת יריבים מבית ומחוץ, ובטשטוש גבולות שכיח ובלתי מוסתר בין דיווח להבעת דעה".[6] העיתון ידע מאבקים רבים בין כותבים שביקשו חופש פעולה וסיקור לבין עסקני התנועה שהכתיבו את הקו.
עוד בקיץ 1924 פנה כצנלסון אל משה שרתוק, וביקש שישוב לארץ ישראל כדי להיות חלק ממערכת העיתון. שרתוק היה היחיד במערכת שידע אנגלית ויכול היה לתרגם ידיעות ממרכז השלטון הבריטי, ולכן ערך את ה"טלגרמות" מחוץ לארץ.[7] ב-1931 עזב את העיתון לטובת פעילות פוליטית.[8]
העיתון הקפיד להציג את התנועה הלאומית הפלסטינית כתנועת הסתה, המבצעת "פרעות" ומורכבת מ"אפנדים" ו"כנופות", תוך התעלמות מההיבטים הלאומיים של הסכסוך היהודי-ערבי.[9]
היחסים עם הצנזורה הבריטית
מספר פעמים נסגר העיתון על ידי שלטונות המנדט, במיוחד על רקע מאמרים כנגד מדיניות שלטונות המנדט ביחס להעפלה.
ב-22 באוקטובר 1937 פרסם העיתון מאמר מערכת שיצא בחריפות נגד כוונת השלטונות לצמצם את העלייה וטען שההצעה נגועה בגזענות.[10] בעקבות זאת סגרו השלטונות את העיתון לשבוע.[11][12]
ביולי 1937 נסגר העיתון לשבועיים ובמקומו שלח עיתון דבר למנוייו את העיתון "אֹמֶר" ואת החלק החדשותי של העיתון "הצופה",[13] משום שלעיתון חד-פעמי לא היה צורך ברישיון.
ב-13 באוגוסט 1939 כאשר נודע דבר העברתם ביום השבת של מעפילים שחולצו מסירות קטנות מחיפה למחנה המעצר בצריפין נכתבו במאמר המערכת של העיתון הדברים הבאים[14]:
- "כשהובאו מעפילי הסירות לחיפה הזדעזעו כל רואיהם; השוטרים הבריטים ופקידי הנמל גילו אליהם יחס אנושי למופת ונראה שאף הממונים נבהלו לשמע האסון האנושי הזה והתירו את העברתן של הנשים עם ילדיהן לבית העולים. אולם בהלה זו הייתה כנראה עד ארגיעה. משחזר לפקידות הגבוהה שיווי המשקל המוסרי התעורר יצר החשבון הפוליטי וזה אמר: להכביד ככל האפשר, להוסיף סבל על סבל, להמשיך בסידורים עד אין קץ, למען יפרפרו עוד ועוד לפני שחרורם, למען ידעו כי לא רק בארצות הרדיפות ולא רק בים מוכן להם סבל, אלא גם בארץ ישראל למען יראו האחרים ויפחדו. אולם אחרים יראו ולא יפחדו. כי סר כל פחד. כי אפסה ברירה. שלוש מאות מעפילי הסירות ודאי ידעו לפני צאתם כי לא דרך-שעשועים היא הדרך הצפויה להם. ואף על פי כן יצאו. ממשלת ארץ ישראל תווכח כי התעללותה בפליטים היהודים היא לא רק אכזרית ומשועת, כי אם גם נטולת תכלית... החרפה הזאת חרפת הממשלה היא וחרפת הממונים עליהם בלונדון...מתי תפסיק ממשלת ארץ ישראל התעללות זו שאין לה כל טעם וכל תכלית? סבל נוסף זה שגורמים לאנשים אשר סבלם עמוק מהים - הממנו ייבנו השלטונות? לא ייבנו!"
בתגובה על מחאה זו הורו הבריטים על סגירת העיתון דבר למשך שבוע ימים והעיתון נסגר ולא ראה אור בין 17 באוגוסט ל-24 באוגוסט 1939. ביישוב שיערו שהעיתון נסגר בכוונה בעת קיום הקונגרס הציוני בז'נבה.[15] במשך אותו שבוע שודרג העיתון לעולים הגה שהופיע באופן רגיל בעברית קלה ובניקוד על ידי הוצאת דבר, למתכונת של עיתון יומי רגיל. "הגה" לא הסתיר את הקשר להופעתו באופן זה לבין סגירת העתון "דבר" ובמאמר המערכת שלו ב-17 באוגוסט נכתב[16]:
- "דבר עיתון פועלי ארץ ישראל, קיבל אמש את ההודעה מאת השלטונות, כי הוצאתו הופסקה למשך שבוע ימים. בעצם הערב שבו נפתח בז'אנאווה הקונגרס הציוני, והיישוב הפנה את לבו להקשיב לאשר ידובר אליו ועליו מעל בימת בית הנבחרים של האומה העברית, הוטל אלם על העיתון הנפוץ ביותר של היישוב.
- ואכן החטא אשר בגללו נענשו רבבות קוראי "דבר" הוא חטא כבד מנשוא. "דבר" אמנם לא שיסה עם בעם ולא הפיץ דיבות ולא פגע בקדשי שכנים ולא קרא למעשי אוון, אולם הוא הכביד לעשות מכל אלה: הוא העיז להביע מחאה נגד הקמת מחנה הסגר למעפילים עברים בהבית הלאומי ונגד הזריזות שנזדרזו השלטונות להעביר את שלוש מאות המעפילים מחיפה למחנה בצריפין בעצם יום השבת. והעיז להביע את ההכרה ואת הביטחון כי גם באלה לא יוכלו השלטונות לעליה העברית, שלא תפסק. וחטא כבד כזה לא יסולח לעיתון עברי ואת עוונו ישאו קוראיו מיד, ולו גם אור ליום הקונגרס הציוני.
- אולם האמנם תארו להם השלטונות כי מחנה הסגר יוקם בארץ לעולים עברים ולא ישמע קול מחאה? או האם מתארים להם השלטונות עכשיו כי אם ייסגר עתון עברי לשבוע ימים באשר הביע מחאה כזאת, ותוסר ההכרה מלב היישוב בארץ, כי דבר ההתעללות במעפילים עברים בארץ מולדתם דבר עוול הוא?"
ב-25 בנובמבר 1945 נסגר העיתון לשבוע בהוראת הצנזורה, בעקבות קריקטורה מאת אריה נבון.[17]
במלחמת העצמאות
במהלך המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות הייתה העיר במצור חלקי במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה, ולא ניתן היה להעביר אליה את עיתונים שהודפסו בתל אביב. בתקופה זו התאגדו עיתונאי ירושלים השונים וייסדו עיתון משותף בשם 'דבר ירושלים', בראשו עמד יצחק בן דור, עורך העיתון דבר בירושלים, שנהרג במהלך המלחמה מהפגזה.
לאחר קום המדינה
בשנת 1961 הפך "דבר השבוע" משבועון עצמאי שסופק למנויים בלבד, למוסף השבת של "דבר", שסופק לכלל קוראי העיתון. "דבר השבוע" שינה את פניו בהופכו למוסף והיה למגזין תרבותי, יותר מאשר שבועון חדשות. כמו כן התרכז בסקירות פוליטיות על הנעשה בעולם, לרבות כתבות שתורגמו מעיתוני העולם וצילומים שהגיעו מסוכנויות הידיעות בעולם. בשנת 1964 מונה אהד זמורה לעורך המוסף והפך אותו למגזין מוביל. זמורה קיבץ סביבו חבורת כותבים צעירים (חלקם עיתונאים וחלקם סופרים ומשוררים) כנחום ברנע, דורון רוזנבלום, מיכאל הנדלזלץ, עלי מוהר, דני קרמן, יאיר גרבוז ויהונתן גפן ואחרים, אשר הפכו את השבועון למוסף שבת איכותי בעיתונות העברית. בנוסף שכנע סופרים בולטים כעמוס עוז, יורם קניוק, חיים באר, נסים אלוני, דן צלקה, חנוך ברטוב, ס. יזהר ומשה שמיר לכתוב רשימות וסיפורים במיוחד עבור גליונות החגים והמועדים המרכזיים (ראש השנה, יום כיפור, פסח, יום העצמאות ויום הזיכרון לשואה ולגבורה) של השבועון שהפכו עקב כך לפריטי אספנות.
בשנים 1970–1990 הייתה חנה זמר עורכת העיתון. קודם לכן הייתה כתבת פרלמנטרית ומדינית בעיתון, ואחר־כך משנה לעורך הראשי.
במשך שנים רבות היה "דבר" עיתון רב השפעה, בשמשו במה עיקרית למאמריהם של חברי מפא"י, שהייתה מפלגת השלטון בשלושים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל (והגוף הפוליטי המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית גם בשנים שקדמו להקמת המדינה). לעיתון הייתה מערכת מסועפת של סניפים שדאגו להפצתו, וכן שימשו שילוב של חנות ספרים וסוכנות ידיעות מקומית. בשנת 1950 העסיק העיתון כ-400 עובדים בכל רחבי הארץ.
דעיכת העיתון
לאחר המהפך הפוליטי של שנת 1977 בישראל, עליית הימין לשלטון וירידת כוחן של ההסתדרות ושל מפלגת העבודה, ירד גם העניין בעיתון "דבר", שסבל מתדמית "מפא"יניקית" וארכאית, ובשנות ה-80 הוא נקלע לקשיים כספיים חמורים.
לאחר פרישתה של זמר לגמלאות, ערכו את העיתון במשותף יורם פרי ודניאל בלוך.
בנסיון ליצור לעיתון תדמית עדכנית וצעירה יותר, שונה שמו של העיתון בימיו האחרונים ל"דבר ראשון", ולעורכו נתמנה רון בן ישי, אך בן ישי לא הצליח להבריאו ולהצילו. אף חיים רמון ששימש יו"ר ההסתדרות החדשה לא הציל את העיתון מפני סגירה. דבר ראשון נסגר בשנת 1996.
ב-24 בספטמבר 2004 (יום שישי) הודפס ונמכר גיליון מיוחד של העיתון לציון 60 שנה לפטירתו של ברל[18].
בשנת 2005, במלאת שמונים שנה להופעת העיתון לראשונה, ערך בלוך מהדורת אינטרנט חד פעמית של העיתון.
בית דבר, שעמד ברחוב מלצ'ט פינת רחוב שינקין בתל אביב נהרס, ובמקומו נבנה בית דירות.
בשנת 2015 החליטה ההסתדרות לפתוח אתר חדשות שישתמש במותג "דבר", וב-7 ביוני 2016 עלה לאוויר אתר "דבר ראשון".[19]
בטאונים נלווים
בימי היישוב ובראשית שנות המדינה, כש"דבר" היה רב תפוצה, הוא הוציא את הבטאונים הבאים:
- "דבר השבוע": שבועון מצויר שיצא החל מ-1946, שהפך בשנת 1961 למוסף השבת של "דבר".
- "דבר לילדים": שבועון ילדים בו נטלו חלק טובי הסופרים והמשוררים. עורכו היה יצחק יציב והמאייר הקבוע שלו היה נחום גוטמן. החל לצאת ב-1931 כמוסף לעיתון, ובהמשך היה לבטאון עצמאי.
- "דבר הפועלת": ביטאון תנועת הפועלות, שהחל לצאת ב-1934.
- השבועון "הגה": ולאחר מכן היומון "אומר", עיתונים מנוקדים לעולים חדשים
- "הדור": מהדורת ערב (1948=1955)
- "המשק השיתופי".
- "ועדכן": ביטאון ועדי העובדים.
- הגה בעברית קלה לעולים חדשים (שבועון, 1940-1950)
מוספים אלו נתנו כיסוי מלא לתחומי המשפחה והחיים, בפרט בקרב אנשי ההתיישבות העובדת, שניהלו על דפי דבר את פולמוסיהם וליבנו מחלוקות בתחומים שונים מנושאי התיישבות וכלכלה ועד ספרות ותיאטרון.
דבר אחר
ערך מורחב – דבר אחר
לפופולריות רבה זכה המדור הסאטירי "דבר אחר", שהתפרסם ב"דבר" במשך 12 שנה, מיולי 1983. עם דעיכת העיתון החל המדור להתפרסם במקביל גם ב"ידיעות אחרונות", ולאחר סגירת "דבר" המשיך "דבר אחר" להתפרסם עד 2004 ב"ידיעות אחרונות". תחילה נכתב המדור על ידי דני קרמן, חיים באר, יצחק בן-נר ואהרן שמי. מאוחר יותר עזבו שלושת האחרונים ובמקומם הצטרפו שלמה ניצן ויאיר גרבוז. עורך ידיעות אחרונות משה ורדי החליט להפסיק את פרסום המדור, וב־20 באוגוסט 2004 הוא הופיע בפעם האחרונה. אולם כותביו העבירו אותו לאתר אינטרנט שנקרא "דבר אחר ברשת". מ-2010 גם האתר איננו פעיל.
כותבים בדבר
הטקסט:
זאת לתעודה בידי לאה גולדברג מתל אביב כי הוא סופרו הקבוע של "דבר", העיתון היומי של פועלי ארץ ישראל, המופק בתל אביב. המערכת תכיר טובה לכל מי שיעזור לו במילוי תפקידו.
חתום: מ. בילינסון, עורך, 1936.]]}}
מעבר לכותבים שצוינו לעיל כתבו בעיתון כותבים נודעים נוספים בשלב כלשהו בקריירה העיתונאית שלהם:
- נתן אלתרמן - (החל משנת 1943 פרסם את "הטור השביעי")
- לאה גולדברג
- דוד זכאי
- אורי צבי גרינברג
- ש"י עגנון
- דב סדן
- יצחק יציב
- משה בילינסון
- דן בן אמוץ
- יוסי ביילין (בשנים 1969–1979)
- אמנון דנקנר
- אהרון מגד
- גדעון קוץ
- מאיר בראלי
- טלי ליפקין-שחק
- יורם פרי
- א.ש. שטיין - עורך לילה, חבר מערכת עד יום מותו בסוף 1960
- אוריאל זוהר
- חיים גורי
הקריקטוריסט הקבוע של דבר היה הצייר אריה נבון.
עורכי העיתון
- ברל כצנלסון: 1925–1944
- זלמן שזר: 1944–1949
- מערכת משותפת: הרצל ברגר, ד"ר יחיאל הלפרן,[20] חיים שורר (1949–1953)
- חיים שורר: 1954–1966
- יהודה גוטהלף: 1966–1970
- חנה זמר: 1970–1990
- יורם פרי ודניאל בלוך: 1990–1995
- רון בן ישי: 1995–1996
גלריה
-
דפוס דבר, מכונת רוטציה (אנ'), 1937 -
-
דפוס דבר, מכונת דפוס, 1937 -
דפוס דבר, סדר, 1937 -
מוכרי העיתונים של דבר, 1937 -
קוראים את דבר בקיבוץ הזורע, 1937 -
קוראים את דבר במושב אלישיב, 1939 -
עיתונים שונים שהודפסו בדפוס דבר, 1937: דבר לילדים, דבר הפועלת, דבר לעולה, המשק השיתופי ועוד
לקריאה נוספת
- מרדכי נאור, ראשית דבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015.
קישורים חיצוניים
- דבר באתר הספרייה הלאומית
- חיפוש וקריאה מקוונת בדפי העיתון "דבר" בשנים 1925–1983, באתר עיתונות יהודית היסטורית
- דבר, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
- דוד זכאי, לאחר 22 שנות דבר, דבר, 17 ביוני 1947
- אליהו אגרס, כך נולד "דָּבָר", דבר, 23 ביוני 1965, המשך
עשור לעיתון דבר, יומני כרמל, 31 במאי 1935 (התחלה 1:19)- חנוכת הבית של בית דבר - המערכת והדפוס, במעמד בן-גוריון והעורך זלמן שזר. יומני כרמל, נובמבר 1948
- מרדכי נאור, "דבר" (1996-1925) - עשרה "אבות מייסדים", באתר של מרדכי נאור
- מרדכי נאור, דבר ראשון: עוללות משנותיו הראשונות של העיתון 'דָּבָר', בבלוג "עונג שבת", 17 ביוני 2015
- אסף צבי, זיכרון דברים, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 7 ביוני 2016
- מנוחה גלבוע, ראשית "דבר", קשר 16, נובמבר 1994, עמ' 80–91
- עוזי אלידע, על ראשית "דבר", קשר 48, חורף 2016, עמ׳ 130-136
- דיוויד סלע, נחנך בית ל"עיתון פועלי ארץ ישראל", באתר ישראל היום, 22 נובמבר 2018
הערות שוליים
- ^ מרדכי נאור, דבר ראשון: עוללות משנותיו הראשונות של העיתון 'דָּבָר', בבלוג "עונג שבת", 17 ביוני 2015
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 249; מראה מקום בעמ' 361, הערה 24: ר' בנימין, "שיחה עם ב"כ על 'דבר'", על ב"כ, עמ' 70.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 253.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 243–246.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 267.
- ^ עוז אלמוג, מעיתונות מגויסת לביקורתית, מבוסס על ספרו ספרו "פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית"
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 251.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 268.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 264–265.
- ^ מ.ד., דבר היום - הצעת חוק העלייה, דבר, 22 באוקטובר 1937
- ^ העתונות על סגירת דבר, דבר, 31 באוקטובר 1937
- ^ בספר זלמן שזר: הנשיא השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו, 1974-1889, עמ' 223, נאמר שההוצאה הוציאה את מוסף האמר כדרך לעקוף את הסגירה. נראה שיש פה בלבול עם הסגירה ביולי 1938
- ^ לחותמי דבר ונאמניו, דבר, 25 ביולי 1938
- ^ דבר היום, דבר, 13 באוגוסט 1939
- ^ מלחמתה של העיתונות, הספרייה הציונית, 1969, עמ' 73
- ^ הגות היום, דבר, 17 באוגוסט 1939
- ^ שבוע בלי "דבר", דבר, 2 בדצמבר 1945
- ^ אביבה קרול, יוזמה של קרן ברל כצנלסון לחידוש "דבר", באתר גלובס, 22 בספטמבר 2004
- ^ נועה פרייס, כעבור 20 שנה: ההסתדרות השיקה מהדורה מקוונת של "דבר ראשון", באתר וואלה!, 7 ביוני 2016 – אתר דבר ראשון
- ^ על המשמר, "מחצית האמת בשפת חלקות", מ. תלמי, 29/06/1951
 | ||
|---|---|---|
| עיתונים כלליים בתשלום | הארץ • ידיעות אחרונות • מעריב השבוע | |
| עיתונים כלליים בחינם | ידיעות אחרונות (גרסה מקוצרת) • ישראל היום • מעריב הבוקר | |
| כלכלה ועסקים | גלובס • כלכליסט • TheMarker | |
| המגזר החרדי | המבשר • המודיע • הפלס • יתד נאמן | |
| יומונים ושבועונים ברוסית | נאשה סטראנה • נובוסטי נדלי | |
| עיתונים בשפות נוספות | אל-איתיחאד (בערבית) • ג'רוזלם פוסט (באנגלית) • הניו יורק טיימס הבינלאומי (באנגלית) | |
| יומונים שהפכו לתקופונים | מקור ראשון | |
| עיתונים שנסגרו | 24 דקות • דבר • הבקר • היום • הצופה • וסטי (ברוסית) • זמנים • חדשות • חרות • טלגרף • יום חדש • ישראלי • למרחב • מעריב • על המשמר • קול העם • שערים • חדשות ישראל (בגרמנית) • לעצטע נייעס (ביידיש) • רוסקי איזראילטיאנין (ברוסית) | |
26792116דבר (עיתון)