משכן הכנסת
.jpg) | |
| הכנסת, דצמבר 2023 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| שימוש | בית הרשות המחוקקת בישראל |
| כתובת | רחוב אליעזר קפלן 1, קריית הממשלה, גבעת רם, ירושלים |
| מיקום |
 ירושלים |
| מדינה |
 ישראל |
| בעלים | מדינת ישראל |
| נגישות | נגישות מלאה לבעלי מוגבלויות |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 14 באוקטובר 1958 – 22 באוגוסט 1966 (7 שנים ו־44 שבועות) |
| תאריך פתיחה רשמי | 30 באוגוסט 1966 |
| חומרי בנייה | בטון, אבן ירושלמית |
| עלות | 22 מיליון לירות ישראליות |
| אדריכל | יוסף קלארווין |
| סגנון אדריכלי | אדריכלות ברוטליסטית |
| מידות | |
| גובה מעל פני הים | 784 מ' מטר |
| קומות | 6 |
משכן הכנסת הוא הבניין המהווה מושבה ומקום פעילותה הקבוע של הכנסת - בית המחוקקים של מדינת ישראל. המבנה שוכן בקריית הממשלה שבגבעת רם בירושלים. בנייתו החלה ב-1958 והסתיימה ב-1966, ועלותה הסתכמה ב-22 מיליון לירות ישראליות. המבנה הראשי תוכנן על-ידי האדריכל יוסף קלארווין, ועיצוב הפנים נעשה על-ידי המעצבת דורה גד.
הבניין הוא בן 6 קומות וכולל בתוכו את אולם מליאת הכנסת, אולמותיהן של ועדות הכנסת, לשכותיהם של חברי הכנסת ועובדיה ואת משרדי מחלקות הכנסת, כמו גם חדרים נוספים כמו ספריית הכנסת וטרקלין שאגאל. קומפלקס המשכן הורחב פעמיים במשך השנים, ונוספו לו שני אגפים: נגבה, בדרום המשכן; וקדמה, במזרחו.
היסטוריה
מבנים זמניים
_-_Knesset_in_Tel-Aviv.jpg)
ב-18 באפריל 1948 הוקמה מועצת העם, ולצד מנהלת העם התכנסה בבית קק"ל שבתל אביב עד 14 במאי באותה שנה. עם הכרזת העצמאות בבית דיזנגוף, הפכה מועצת העם למועצת המדינה הזמנית ולגוף המחוקק של המדינה החדשה. ישיבות מועצת המדינה המשיכו להתנהל בבית קק"ל בתל אביב. בהפוגה הראשונה בחודש יוני חזרו אנשי הקרן הקיימת מירושלים הנצורה, ומועצת המדינה נדרשה לפנות את הבית. על פי מגילת העצמאות הבחירות לאספה המכוננת היו עתידות להיערך בקיץ, ולכן הוחלט לשכן את מועצת המדינה במקום זמני – לשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב (בית וילהלם אברלה). שני חדרי שינה בקומה השנייה חוברו לחדר אחד רחב ובמרכז החדר הוצבו ארבעה שולחנות שחוברו לשולחן אחד רחב, ומסביב ישבו 13 שרי הממשלה ו־24 חברי מועצת המדינה הצטופפו לאורך הקירות. הישיבות התקיימו שם כחודש, בין י' בסיוון לח' בתמוז. בעקבות קרבות עשרת הימים בחודש יולי 1948 הוחלט על דחיית הבחירות, ומשך כהונת מועצת המדינה הזמנית התארך. לכן הוחלט לחפש אולם ישיבות רחב שיתאים לישיבות המועצה. בניין הבימה לא התאים בשל הבולטות הטופוגרפית שלו שהיוותה סכנה מהפצצות מצריות, ולכן נבחר מוזיאון תל אביב ששכן בבית העצמאות שבשדרות רוטשילד. כדי לא להפריע לפעילות המוזיאון, התקיימו הישיבות רק בחודשי הפגרה ובשעות הערב לאחר סיום הפעילות במוזיאון (ולא בערבים של קונצרטים). הספסלים סודרו לפני כל ישיבה באולם, ובין הישיבות הם אוחסנו במחסן[1].
הכנסת הראשונה קיימה את ארבע ישיבותיה הראשונות בבניין הסוכנות היהודית בירושלים (בין 14 בפברואר ל-17 בפברואר 1949), והחל מ-8 במרץ אותה שנה התכנסה בתל אביב בבניין קולנוע קסם (שלימים נהרס ובמקומו נבנה מגדל האופרה) שבכיכר הכנסת[1].
ב-9 בדצמבר 1949 התקבלה החלטה 303 בעצרת האו"ם המאשרת את בינאום ירושלים. ב-13 בדצמבר 1949 בתגובה להחלטת האו"ם, ראש הממשלה דוד בן-גוריון הכריז על ירושלים כבירת ישראל. ב-14 בדצמבר 1949 הועבר לירושלים משרד ראש הממשלה. ב-26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, והחל מ-13 במרץ 1950 ישבה בבית פרומין שבמרכז העיר.
שנים ראשונות
כבר באפריל 1949 דובר על הקמת משכן הכנסת בגבעת רם. בתחילה הוצע להקימו לצד בנייני האומה, וזאת כדי ליצור קשר סמלי בין העם היושב בארץ לבין יהדות התפוצות (שנהגה לקיים קונגרסים וועידות בבנייני האומה). מיקומו של המשכן בתוך מתחם קריית הממשלה השתנה בתוכניות השונות: באחת מהן תוכננה הכנסת בצדה הצפוני-מערבי של רחבה ייצוגית, בצד בית הנשיא ומשרד ראש הממשלה; ובאחרת היא ממוקמת באמצע קריית הממשלה ומוקפת במשרד ראש הממשלה, משרד החוץ ומשרד האוצר; בית הנשיא, בתוכנית זו, שוכן על גבעה בחלקה הדרומי-מזרחי של הקריה (עליה נבנתה בסופו של דבר הכנסת עצמה).
לבסוף הוחלט ב-1955 שמן הראוי שהמשכן יהיה לצד קריית הממשלה, במקומו הנוכחי, ולא בתוכה, וזאת כדי לסמל את הפרדת הרשויות ומשיקולים של סדרי תנועה, גישה של הציבור הרחב למבנה ושעות העבודה של הכנסת. ב-25 ביולי 1956 הוכרזה תחרות לתכנון המשכן, אבל בשל העובדה שלא היה מימון לבנייה רוב האדריכלים בישראל לא נגשו לתחרות. ב-24 ביולי 1957 פורסם שבתחרות זכתה תוכניתו של האדריכל יוסף קלארווין. תשעה ימים לפני כן נודע שהברון ג'יימס דה רוטשילד הוריש סכום של 1.25 מיליון לירות שטרלינג (6 מיליון לירות ישראליות)[2] למימון הבנייה.
חבר השופטים נימק את החלטתו:
[הבניין] מבטא יפה ומשרת את ייעודו המיוחד על ידי העמדתו על רמה בעלת ממדים לא מוגזמים... ועל ידי הופעה אצילה של גוף הבניין מכל הצדדים... השימוש ברמזים קלסיים בקומפוזיציה הארכיטקטונית מעניק לבניין את הסגולה לעודד יראת כבוד לכל המתקרב אליו
תוצאות התחרות עוררו סערה בקרב אדריכלים בישראל. העיתונאי אורי אבנרי פרסם בשבועון העולם הזה כתבה שטענה כי בפרסום תוצאות התחרות יש חשד לפרוטקציה ולשיפוט לקוי. בישיבה שערך הוועד הארצי של איגוד הארכיטקטים הוחלט לפעול כנגד הקמת משכן הכנסת לפי התוכנית שנבחרה. יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק הורה להקים ועדת מומחים, אשר פסקה לבסוף לטובת התוכנית הזוכה בתחרות.
אבן הפינה הונחה ב־14 באוקטובר 1958 במעמד נשיא המדינה יצחק בן-צבי. את אבן הפינה הניחה אלמנת התורם, הברונית דורותי רוטשילד[3][4]. אולם הן התוכנית עצמה, והן עצם זכייתו של קלרויין נותרו שנויות במחלוקת, ולכן בתהליך התכנון שותפו אדריכלים נוספים, בהם דב כרמי ובנו רם. הערכת התקציב הראשונה עמדה על כ-9 מיליון ל"י, אולם התקציב הסופי עמד על למעלה מ-20 מיליון ל"י. הבנייה נעשה על ידי יחידת הסמך הממשלתית מע"צ, והקבלן הראשי היה חברת סולל בונה. עיצוב פנים הבניין הופקד בין השאר בידי דורה גד. את הקיר הדרומי של אולם המליאה, הקיר שמאחורי בימת היושב ראש עיצב דני קרוון, ושם היצירה: "שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך".
על פי התוכנית המקורית, היה טקס הפתיחה של המשכן להתקיים בט"ו באב[5], 1 באוגוסט 1966. אולם חנוכת הכנסת התמהמהה וב-22 באוגוסט 1966 הועבר הבניין באופן רשמי מידי הממונה על מע"צ, שר העבודה יגאל אלון, לידי יושב ראש הכנסת, חבר הכנסת קדיש לוז[6].
טקס חנוכת המשכן
בניית המשכן נמשכה חמש שנים, ותקציב הבנייה היה 22 מיליון ל"י[7]. בפברואר 1960 חשף מבקר המדינה אי-סדרים תקציביים בעבודות הבניה[8]. חנוכת משכן הכנסת לוותה בשורה ארוכה של אירועים שהחלו ביום שני, 29 באוגוסט 1966[9]. לנמל התעופה לוד החלו מגיעים לישראל עשרות יושבי ראש של פרלמנטים ברחבי תבל. את פניהם קיבלו יו"ר הכנסת וסגניו. בשעות אחר הצהריים נערך טקס בו נקרא שמו של הרחוב המחבר את משכן הכנסת עם רחוב קפלן בקרית הממשלה על שם ג'יימס דה רוטשילד[10]. בטקס השתתפו ראש עיריית ירושלים טדי קולק, חברי מועצת העיר ובני משפחת רוטשילד ואילו דוד בן-גוריון החרים את האירוע[11]. עוד באותו היום נערכה קבלת פנים חגיגית במשרד החוץ לראשי הפרלמנטים האורחים. בשעות הערב נערך בירושלים מצעד לפידים חגיגי בהשתתפות כ-1,500 בני נוער.
.jpg)
לטקס חנוכת המשכן שנערך ביום שלישי, 30 באוגוסט 1966 הגיעו כ-5,000 מוזמנים. למחרת בשעות הבוקר נערכה הישיבה החגיגית הראשונה של הכנסת, בנוכחות יושבי ראש הפרלמנטים הזרים[12]. בין האורחים היו הוראס קינג, יושב ראש בית הנבחרים הבריטי, וכן יושבי ראש בתי נבחרים מקנדה, אוסטריה, גרמניה המערבית, צרפת, נורווגיה, שוודיה, פינלנד, חוף השנהב, סיירה לאון, אוסטרליה, יושב ראש הבית התחתון מיפן, חברים מבית הנבחרים של ארצות הברית והסנאטור וולטר מונדייל. בטקס נשא דברים יושב ראש האלת'ינגי, הפרלמנט של איסלנד, הנחשב לפרלמנט הקדום ביותר בעולם[13].
שנות ה-60 וה-70
ב-1967 ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, לפני פריצת כוחות צה"ל למזרח ירושלים, הכנסת הופגזה מירי של חיילים ירדנים[14].
אדמות משכן הכנסת היו בבעלות הכנסייה היוונית אורתודוקסית, ובשנת 1951 הוחכרו לקרן הקיימת לישראל למשך 99 שנים. בסוף המאה ה-20 רכשה מדינת ישראל מהכנסייה את השטח עליו בנוי המשכן[15].
בקיץ 1972 העלה קצין הכנסת את החשש שמגדלי קריית וולפסון שנבנו אז, יוכלו לשמש לצליפה על הכנסת[16]. בפברואר 1973 התכנסה ישיבה של נשיאות הכנסת עם שר הפנים, שר המשטרה ושר המשפטים בה הוצע לשריין את החלונות לכיוון המגדלים ולטעת עצים שיסתירו את הכנסת[17].
הרחבה ראשונה
כבר בתחילת 1984 פעל יושב ראש הכנסת, מנחם סבידור, להקמת אגף חדש להרחבת משכן הכנסת[18]. לכל חבר כנסת היה חדר בודד בו הוא שוהה עם עוזריו הפרלמנטריים. לצורך כך נחפר בשנת 1986 בור ענק בחצר בצמוד לכנסת, אך הבנייה התעכבה בגלל התקציב שהוקצה לבנייה היה נמוך משמעותית מהעלות[19]. לאחר הבחירות הוחלט בכנסת לאשר את תקציב הבנייה היותר גבוה והבנייה החלה בתחילת 1989[20]. בשנת 1990, מכיוון שבניית האגף לא הושלמה[21], ביקש יושב ראש הכנסת, דב שילנסקי, היתר להצבת קראוונים בחצר הכנסת. העירייה מצדה סירבה לכך, מתוך חשש שהם יישארו במקום למשך זמן רב ויכערו את הנוף[22]. למרות זאת, בדצמבר 1990 הוצבו בחצר הכנסת קראוונים לשימוש זמני עד השלמת האגף החדש[23]. האגף החדש, שנקרא אגף נגבה, הושלם בשנת 1992.
הרחבת המשכן
 |
פרק זה עוסק במיזם עתידי
| |
| פרק זה עוסק במיזם עתידי |
בדצמבר 2020 פורסם כי התקיים דיון בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים, בדיון דובר על הרחבת משכן הכנסת כחלק מתוכנית "כנסת ישראל 2040", על פי התוכנית השטחים הבנויים באזור הכנסת צפויים להתרחב פי יותר מ-2.5 מהשטחים הקיימים, על מנת לעשות זאת קיים צורך לעקור 716 עצים[דרושה הבהרה]שנמצאים בצמוד למשכן, בנוסף לכך לבנות כ-35 לשכות חדשות ל-20 חברי כנסת חדשים, מספר חדרי דיונים, כ-4 מתחמים לוועדות סטטוטוריות, כ-6 מתחמים לוועדות שיעסקו בנושאים מייחודים והוספה של כמה עשרות מקומות חנייה. בתוכנית המקורית היה רעיון להקים הקים מתחם לינה לחברי הכנסת שלא גרים בירושלים או באזור המשכן, המתחם היה צפוי להכיל כ-30 חדרי מגורים שכל אחד מהם בשטח של כ-45 מ"ר אך לבסוף החלק של מתחם הלינה נגנז מהתוכנית[24][1]. מעל ל-4000 אזרחים הגישו התנגדויות לתוכנית זו.
בתחום התחבורה קיים תכנון שאחת מתחנות הקו הצהוב של הרכבת הקלה בירושלים תעבור בכניסה למשכן ותחבר אותו לבית המשפט העליון, בנייני האומה ומחנה יהודה, תוכנית זו אושרה עוד באותו החודש[25].
מבנה המשכן וחדריו
הכניסה למתחם ורחבת הכנסת
משכן הכנסת ממוקם על שלוחה של גבעת רם, כאשר הכניסות אליו הן כמעט כולן מכיוון צפון. הכניסה הראשית (הנקראת כניסת אתרוג) היא מכיוון רחבת הטקסים וממוקמת בקומה הרביעית של המשכן. בכניסה לרחבת הטקסים עמדו בעבר שערי פלומבו העשויים ברזל ומוקדשים לזכר השואה. במהלך השיפוץ שנערך במשכן בשנת 2007 הוזזו שערי הברזל ויצאו משימוש והוחלפו בזכוכית ממוגנת. השערים המקוריים ממוקמים כיום במעלה הרחוב המגיע אל הכניסה הראשית, ולצדם פסל הסנה הבוער שעמד בעבר על יד הכניסה למבנה המשכן.
מול הכניסה, מחוץ למתחם, מוצבת מנורת הכנסת בדמות מנורת שבעת הקנים, בעיצובו של הפסל האנגלי-יהודי בנו אלקן, תרומת הפרלמנט הבריטי. רחבת הכנסת בפתח המשכן משמשת לטקסים רשמיים. ליד הכניסה הראשית מוצד גלעד לזכר חללי מערכות ישראל מעשה ידי האמן זליג סגל (2007) ובו דולקת אש תמיד. דלתות הכניסה למשכן הכנסת נקראות "שער השבטים", והן מצופות ברונזה.
הקומה הרביעית כוללת את המעבר ליציע המכובדים וליציע העיתונאים, את טרקלין שאגאל ואת גלריית חברי הכנסת זוכי פרס ישראל. כמו כן, קיימת קומה חמישית, מעל לקומת הכניסה. בעבר מוקמו בה חדרי הסיעות וכיום שוכנים בה משרדי חלק ממחלקות הכנסת.
-
שערי פלומבו -
פסל הסנה הבוער -
אחת מדלתות שער השבטים -
הקומה העליונה במשכן המשמשת את מחלקות הכנסת
טרקלין שאגאל
ערך מורחב – טרקלין שאגאל
טרקלין שאגאל הוא המרחב בו מתקיימים אירועים רשמיים של הכנסת, והוא מעוטר ביצירות אמנות מעשה ידי האמן היהודי מארק שאגאל: שלושה גובלני ענק המתארים את ההיסטוריה של העם היהודי, עיטורי פסיפס המפוזרים על רצפת הטרקלין, וקיר פסיפס גדול המתאר אלמנטים יהודיים.
בטרקלין ממוקם גרם מדרגות המוביל לכניסה אל לשכת יושב-ראש הכנסת וממנה אל מליאת הכנסת. בנוסף, ניתן להגיע מאזור הכניסה אל יציע הציבור, ואל הקומה החמישית בה מוקמו בעבר חדרי הסיעות והיום נמצאים בה משרדים של מחלקות הכנסת השונות.
-
קיר המוקדש לחברי הכנסת שזכו בפרס ישראל -
תבליט נחושת מעשה ידי האמן דן בן שמואל -
טרקלין שאגאל מכיוון הכניסה הראשית אליו -
קיר הפסיפס בטרקלין שאגאל
אולם המליאה
- ערך מורחב – מליאת הכנסת
.jpg)
אולם מליאת הכנסת הוא המקום בו מתכנסים חברי הכנסת לישיבות המליאה, והוא ממוקם בקומה השלישית. באולם 116 מקומות ישיבה לחברי הכנסת (מלבד המקומות סביב שולחן הממשלה)[26] כולם מסודרים בצורת מנורה בארבע שורות. בראש האולם ניצבת בימת הנשיאות, ממנה מתנהל הדיון. יושבים בו יו"ר הישיבה, מזכיר הכנסת וסגנו ושני קצרנים, ובנוסף ממוקם בו דוכן הנואמים המרכזי. הקיר הדרומי של אולם המליאה, המכונה "שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך", תוכנן על ידי דני קרוון. לכל אחד מחברי הכנסת מקום קבוע במליאה, המסומן בשמו. חברי הקואליציה יישובים משמאל לבימת הנשיאות, וחברי האופוזיציה יישובים מימינה. חברי הממשלה יישובים בשולחן הפנימי ביותר, כאשר מקומו של ראש הממשלה הוא ממול ליושב-ראש הכנסת. במקומו של כל חבר הכנסת מצויה מערכת ממוחשבת המשמשת להצבעה אלקטרונית. בארבע פינות האולם מצויים מיקרופונים המאפשרים דיבור ברשות יו"ר הישיבה להערה מן הצד. בפאות הימנית והשמאלית של האולם מצויים תאים המשמשים את עוזרי חברי הכנסת ואת מנהלי הסיעות.
לאולם המליאה חמש כניסות, כולן מתוך מסדרון רחב המכונה "הפרסה", משום שהוא מקיף את האולם משלושה צדדים. הפרסה הוא מקום בו יכולים חברי הכנסת להיפגש ביחידות ובפרטיות, שכן הכניסה אליו מוגבלת לחברי הכנסת ולמורשים בלבד. בפרסה ממוקם חדר עישון קטן, טלוויזיות ומקומות ישיבה לפגישות.
בקומה השלישית ממוקמים גם המזנונים: מזנון חברי הכנסת המיועד לחברי הכנסת ולמוזמנים על-ידיהם ונמצא בסמוך לאולם המליאה ומזנון הכנסת הכללי בו יכולים לסעוד כל באי המשכן ועובדיו. כן ממוקמים בקומה לשכת יושב-ראש הכנסת, ספריית הכנסת ומרפאת הכנסת. בקומה זו נמצאת הכניסה הראשית לאגף קדמה.
קומת הממשלה
הקומה השנייה במשכן הכנסת משמשת בעיקר את חברי הממשלה, ומצויים בה לשכותיהם הפרלמנטריות של השרים. הכניסה הראשית אליה היא מכיוון גרם מדרגות שתחילתו בכניסת הקואליציה למליאת הכנסת. אל מול המדרגות ממוקמת לשכת ראש הממשלה, ועל ידה נמצא חדר מיוחד לישיבות ממשלה, הנערכות בו באירועים מיוחדים. בקומה ממוקמת היצירה "שיר תהילה לירושלים" מאת האמן משה קסטל.
-
קומת הממשלה -
"שיר תהילה לירושלים" מאת האמן משה קסטל -
דיוקן של חיים ויצמן משנת 1945, המוצב בקומה -
חדר ישיבות הממשלה -
גרם המדרגות הראשי בקומה
קומת הסיעות
הקומה הראשונה שימשה בעבר את ועדות הכנסת, אך לאחר השיפוץ שנערך במשכן בשנת 2007, עברו הוועדות לאגף קדמה ובקומה הראשונה התמקמו הסיעות. הקומה מאופיינת בקיר לבנים אדום הנמתח לכל אורכה. בקומה ממוקמים גם בית הכנסת (שעוצב במקור בידי האדריכל דוד קאסוטו) והמסגד של הכנסת וחדרי העיתונאים. במסדרון הראשי מוצבת גלריה של "תמונות מחזור" מכל הכנסות החל ממועצת המדינה הזמנית ועד ימינו אנו. מקומה זו ניתן להגיע אל אגף נגבה.
אגפים חדשים
אגף נגבה
האגף, שבנייתו הסתיימה בשנת 1992, מכיל בתוכו 48 לשכות עבור חברי הכנסת. בנוסף, נמצא בו אודיטוריום בן 330 מושבים המיועד לאירועים. קיר העץ המרכזי באודיטוריום עוצב על-ידי האמן דני קרוון, שעיצב גם את קיר האבן באולם המליאה.
-
מסדרון באגף הוועדות, אגף קדמה -
חצר פנימית באגף קדמה -
המבואה לאודיטוריום באגף נגבה -
אודיטוריום הכנסת
אגף קדמה
אגף קדמה הוא החדש שבאגפי הכנסת, ובנייתו הושלמה בשנת 2008. כשנחנך, הכפיל שטח האגף את שטחו הכולל של המשכן. באגף שלוש קומות מעל הקרקע ועוד קומה אחת מתחת לפני הקרקע. מצויות בו חצרות פנימיות רבות, שבחלקן מוצגים ממצאים ארכאולוגיים מכל רחבי הארץ.
באגף ממוקמות ועדות הכנסת, כל אחת באולם ייעודי המצויד בטכנולוגיה שלא נמצאה באולמות הישנים: מיקרופונים, מקרן ומסך, ומצלמות לשידורי הדיונים. בצמוד לאולם של כל ועדה נמצא חדר עבור מנהל הוועדה. בנוסף, נבנו באגף 49 לשכות לחברי הכנסת בגדלים שונים, פינת עישון עבור הקהל הרחב והמזנון החלבי. באגף ממוקמים משרדיהן של מרבית מחלקות הכנסת, כמו גם חדר הכושר, ארכיון הכנסת, אולפני ערוץ הכנסת ואף סניף הדואר בכנסת (שנסגר באפריל 2023).
יצירות אמנות בכנסת
לאורך השנים היו אמנים רבים ומגוונים שהעניקו או תרמו יצירות אמנות שונים לחברי כנסת או לכנסת עצמה. כשהיצירה על קיר המליאה, מאחורי בימת היושב-ראש, נתרמה על ידי האמן דני קרוון, יצירת השטיחים האמצעי, הימני והשמאלי ופסיפס רצפה נתרמה על ידי מרק שאגאל. וכן קיים שטיח פרסי על אחד הקירות, כשהתורם אינו ידוע[27].
מחוץ למשכן הכנסת
מנורת הכנסת
- ערך מורחב – מנורת הכנסת
מנורת הכנסת היא אנדרטת ברונזה בגובה כחמישה מטרים, הניצבת בקצה גן הוורדים, מול משכן הכנסת. את המנורה העניק הפרלמנט הבריטי כמחווה למדינת ישראל הצעירה בשנת 1956, והיא מעשה ידיו של בֶּנוֹ אֶלְקָן, אמן יהודי-בריטי ממוצא גרמני. המנורה מציגה כשלושים אירועים, ביטויים, דמויות ומושגים מכוננים בתולדות עם ישראל, ונחשבת ל"ספר לימוד" ויזואלי של ההיסטוריה היהודית לדורותיה.
המנורה נחנכה בשנת 1956 בגן המנורה בסמוך לבית פרומין במרכז ירושלים. בשנת 1966 נדדה המנורה יחד עם הכנסת אל המשכן החדש בגבעת רם.
מנחת המסוקים
סמוך למשכן הכנסת, בצידו המזרחי של גן וואהל לוורדים פועל מנחת מסוקים, המשרת מפעם לפעם את באי הכנסת. המנחת נקרא על-שם תא"ל שמואל אלדר.
.jpg)
ראו גם
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של משכן הכנסת
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: משכן הכנסת |
- שידורי וידאו מתוך משכן הכנסת, באתר ערוץ הכנסת
- משכן הכנסת בגבעת רם: תכנון ובנייה, באתר הכנסת
- סיור וירטואלי במשכן הכנסת, באתר הכנסת
- תמונות ירושלים - הכנסת
- משכן הכנסת החדש נחנך בירושלים, דבר, 31 באוגוסט 1966
- קטעי עיתונות - עיצוב פנים של 'משכן הכנסת', ירושלים, ארכיון דורה גד, הספרייה הלאומית
- שילה הטיס-רולף, משכן הכנסת בגבעת רם – תכנון ובנייה, קתדרה 96, יולי 2000, עמ' 170-131
- שלמה הטיס רולף, תכנון הכנסת: תוספות ותיקונים, קתדרה 105, ספטמבר 2002, עמ' 180-171
- בית חדש לכנסת ישראל, באתר ynet, 14 במאי 2008 (צילום וידאו, צוות יומני גבע ויומני כרמל)
- הרחבת משכן הכנסת, באתר האדריכל נחום מלצר
- בוני אבנס, תוספות הבנייה במתחם הכנסת, באתר הכנסת
כאן סקרנים | למה הכנסת נראית כמו מקדש יווני?, סרטון בערוץ "כאן דיגיטל", באתר יוטיוב (אורך: 6:21)
נעמה ריבה, "זה לא הקפיטול": בשביל מה צריך להרחיב את משכן הכנסת?, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2019- מיכאל יעקובסון: סקירה על בית הכנסת שבמשכן הכנסת, באתר 'חלון אחורי', 31 במאי 2024
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 ניר מן, נדודי הכנסת ברחובות תל אביב, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2014
- ^ דברי הכנסת, 22 ביולי 1957 עמוד 2475
- ^ אבן פינה למשכן הכנסת, שערים, 15 באוקטובר 1958
- ^ בן גוריון: הקשר בין מפעלנו למשפחת רוטשילד לא ייפסק, דבר, 15 באוקטובר 1958
- ^ פסטיבל הכנסת בקיץ 1966, מעריב, 13 בדצמבר 1965
- ^ צבי לביא, "אדוני השר - אני מקבל את משכן הכנסת", מעריב, 23 באוגוסט 1966
- ^ היסטוריה: הכנסת השישית – אירועים מרכזיים, באתר הכנסת
- ^ ביקורת על סדרי המינהל בוועדת הביצוע למשכן הכנסת, למרחב, 11 בפברואר 1960
- ^ צבי לביא, 11 טקסים - לחנוכת משכן הכנסת, מעריב, 29 באוגוסט 1966
- ^ יחיאל לימור, ירושלים לבשה חג - לחנוכת הכנסת, מעריב, 30 באוגוסט 1966
- ^ לשכת יו"ר הכנס על טכס חנוכת המשכן, מעריב, 5 בספטמבר 1966
- ^ מיכה לימור, נמל לוד המה אורחים, מעריב, 30 באוגוסט 1966
- ^ י. לפיד, 'סנדק' הכנסת - יושב ראש ה'אלתינג', מעריב, 29 באוגוסט 1966
- ^ תום שגב, "1967 והארץ שינתה את פניה", עמוד 362
- ^ ניר חסון, רחביה תחילה: הסערה הנדל"נית שעומדת לטלטל את ירושלים, באתר הארץ, 3 ביוני 2016
- ^ יחיאל לימור, רבי הקומות הנבנים מול הכנסת עלולים להוות סכנה לנבחרי העם, מעריב, 14 באוגוסט 1972
- ^ דניאל בלוך, הכנסת וקריית וולפסון, דבר, 18 בפברואר 1973
- ^ טדי קולק מתנגד לתת כסף לפיתוח גבעת התחמושת, מעריב, 21 בפברואר 1984
- ^ שחר אילן, התנחלות בחצר הכנסת, כל העיר, 16 בדצמבר 1988
- ^ שחר אילן, בכנסת מתחילים לבנות, כל העיר, 27 בינואר 1989
- ^ "לא שמים קצוץ על העם", מעריב, 13 ביולי 1990
- ^ אודי ארנון, העירייה נגד קראוונים בכנסת, כל העיר, 15 ביוני 1990
- ^ אודי ארנון, מאה עשרים עברייני בנייה, כל העיר, 14 בדצמבר 1990
- ^ גילי מלניצקי, דווקא עכשיו: תוכנית ענק להרחבת מתחם הכנסת, באתר TheMarker, 30 בדצמבר 2020
- ^ גיא נרדי, אור ירוק לקו הרכבת הקלה שתחבר את שוק מחנה יהודה והכנסת, באתר גלובס, 15 בדצמבר 2020
- ^ The Plenum Hall, The Knesset (באנגלית)
- ^ יצירות אמנות במשכן הכנסת
39228306משכן הכנסת