כתב האמנה

לואי ה-14 מקבל את כתב ההאמנה משליח האפיפיור לצרפת.

כתב הַאֲמָנָה הוא מכתב רשמי מראש מדינה אחד לראש מדינה אחר, המודיע על מינוי שגריר או נציג דיפלומטי. הנציג הממונה מוסר את כתב ההאמנה לראש המדינה המארחת בטקס מיוחד, שמבשר את כניסת המינוי לתוקפו.

שגריר או ראש משלחת דיפלומטית נמצא במעמד מיוחד המעוגן במסורות שונות של המשפט הבינלאומי ובאמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים. עד למסירת כתב ההאמנה ראש המשלחת הדיפלומטית אינו יכול למלא את חובותיו ואינו יכול ליהנות מהזכויות המיוחדות המוקנות לו בתוקף תפקידו (למשל, חסינות דיפלומטית מהעמדה לדין). כמו כן, הוותק של ראש המשלחת הדיפלומטית נקבע על-פי המועד שבו מסר את כתב ההאמנה. באירועים רשמיים מסוימים, מוזמן הסגל הדיפלומטי כולו, כלומר כלל השגרירים וראשי המשלחות הדיפלומטיות המתארחים במדינה. באירועים כאלה מקובל שהוותיק ביותר מבין חברי הסגל הדיפלומטי נושא נאום או נוטל חלק בטקסים. מועד מסירת כתב ההאמנה הוא הקובע לעניין זה.

מדינה יכולה למנות נציג אחד מטעמה לכמה מדינות בו-זמנית. במקרה כזה על הנציג למסור כתבי האמנה לכל אחד מראשי המדינות שהוא נשלח אליהן בנפרד, והוא ייחשב חבר בסגל הדיפלומטי של כל אחת מהמדינות האלה בלי קשר לחברותו בסגל הדיפלומטי של מדינה אחרת.

תוכנו של כתב ההאמנה הוא רשמי וסטנדרטי, ובדרך כלל אין לתוכן חשיבות, אלא בכך שהוא מעיד על המינוי. בכל זאת, אופי ניסוח הפנייה אל ראש המדינה עשוי להעיד על אופי היחסים בין המדינות בזמן מסירת המכתב. לדוגמה, לאחר שאיטליה כבשה את אתיופיה הוכרז מלך איטליה כקיסר אתיופיה. באותה תקופה נשאו כתבי ההאמנה של שגרירי המדינות השונות פניות אל מלך איטליה בתארים שונים: המדינות שהכירו בשלטון האיטלקי על אתיופיה כינו את המלך: "מלך איטליה וקיסר אתיופיה". לעומת זאת, המדינות שראו בשלטון איטליה על אתיופיה כיבוש בלתי-חוקי הסתפקו בתואר "מלך איטליה" בלבד. מצב מוזר נוצר עקב העובדה שג'ורג' השישי כיהן באותה תקופה כמלך בריטניה וכמלך אירלנד בעת ובעונה אחת. בריטניה סירבה להכיר בשלטון איטליה על אתיופיה, ולפיכך בכתב ההאמנה של שגריר בריטניה באיטליה פנה ג'ורג' השישי אל מקבילו האיטלקי בתואר "מלך איטליה". לעומת זאת, בכתב ההאמנה של השגריר האירי, הופיעה הפנייה "מלך איטליה וקיסר אתיופיה" כיוון שממשלת אירלנד הכירה בשלטון איטליה על אתיופיה.

ממשלות קנדה, אוסטרליה וניו זילנד מכירות במלכה אליזבת השנייה כמלכת מדינותיהן. כיוון שמושבה של המלכה בלונדון, בירת בריטניה, היא מיוצגת בכל אחת מהמדינות האלה על ידי אזרח מקומי המחזיק במשרת המושל הכללי. עד לאחרונה מקובל היה שעל כתבי ההאמנה של קנדה, אוסטרליה וניו זילנד חתומה המלכה אליזבת השנייה, אולם בשנת 2005 החליטה קנדה שעל כתבי ההאמנה שלה תחתום המושלת הכללית. בעקבות זאת החלו גם אוסטרליה וניו זילנד לשלוח כתבי האמנה חתומים בידי המושלים הכלליים שלהן במקום בידי המלכה אליזבת השנייה. צעד זה עורר מחאות בקרב תומכי המלוכה במדינות האלה, והם מנסים להפוך את ההחלטה.

בישראל מופקד נשיא המדינה על קבלת מכתבי ההאמנה של השגרירים המוצבים בישראל, ועל חתימה על מכתבי ההאמנה שמגישים שגרירי ישראל בחו"ל. לנשיא אין סמכות להחליט אם לקבל או לכתוב כתב האמנה, והוא חייב לקבל את המלצת הממשלה בעניין זה. טקסי מסירת מכתבי ההאמנה לנשיא המדינה מתקיימים במשכן נשיאי ישראל בירושלים. השגרירויות הזרות בישראל אינן נמצאות ברובן בירושלים עקב המחלוקת הבינלאומית לגבי מעמדה של העיר, והיעדר הכרה בינלאומית בהיותה בירת מדינת ישראל. על אף זאת כל הנציגים הדיפלומטיים הזרים מוכנים לקיים את טקס מסירת כתב ההאמנה בירושלים. בירושלים נמצאות קונסוליות שאינן מואמנות לנשיא המדינה, כלומר ראשי הקונסוליות לא הגישו כתבי האמנה לנשיא ואינם כפופים לשגרירות מדינתם בישראל. קונסוליות אלה מייצגות בדרך-כלל את האינטרסים של מדינותיהם בעיר ירושלים ובשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. מדינת ישראל מקבלת את המצב הזה, אף שהיא רואה את ירושלים כבירתה וכחלק משטחה הריבוני.