המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות
 | ||||||||||||||||||
| חיילים ירדניים תוקפים את ישיבת פורת יוסף | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 29 בנובמבר 1947 – 18 ביולי 1948 (33 שבועות ויומיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ירושלים | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ללא הכרעה. הכוחות הישראלים הצליחו לכבוש את מערב ירושלים. צבא ירדן השתלט על חלקה המזרחי של העיר, בתוכו העיר העתיקה. העיר נותרה מחולקת עד מלחמת ששת הימים ב-1967. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
המערכה על ירושלים, סביבותיה והדרכים המובילות אליה נמשכה לכל אורכה של מלחמת העצמאות, החל משלב א' – מלחמת האזרחים, שפרצה למחרת קבלת ההחלטה באו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, עבור בשלב ב' – פלישת מדינות ערב לתחומי ארץ ישראל המערבית ובכללם שטחי מדינת ישראל ביום הכרזת עצמאותה וממועד ההפוגה השנייה עת התייצבו גבולות הפסקת האש, שלימים נודעו בשם הקו העירוני, ועד הסכמי שביתת הנשק באפריל 1949, בעצימות נמוכה. בירושלים נהרגו כ-400 תושבים יהודים. היא הייתה אחד ממוקדי הקרבות המרכזיים במלחמת העצמאות, משום היותה, במילותיו של דוד בן-גוריון, "נשמתה של ארץ ישראל...אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל".[1] כשליש מ-4,000 הלוחמים הנופלים במלחמה כולה נפלו בסביבות ירושלים. במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה היה חלקה היהודי של העיר נתון במצור חלקי, ומאמץ אזרחי וצבאי רב הושקע בהעברת אספקה אליה מהשפלה.
בראשיתה של המערכה התעמתו כוח המגן העברי וכוחות ערבים בלתי סדירים (מיליציות חמושות שנקראו ביישוב: 'כנופיות'), כאשר בתווך עומדים כוחות צבא ומשטרה בריטיים. לאחר ההכרזה על קום המדינה הלחימה הייתה בין כוחות צה"ל, שהוקם על בסיס כוחות ההגנה והפלמ"ח, לבין "הלגיון הערבי ("הלגיון הערבי של עבר הירדן")" הירדני והצבא המצרי. לצד כוחות צה"ל פעלו בירושלים כוחות עצמאיים של האצ"ל והלח"י, תוך שיתוף פעולה עם כוחות צה"ל, אך ללא קבלת מרותו המלאה עד לשלב בו פורקו המחתרות.
בלחימה בסביבות ירושלים נחלה ההגנה כישלון בקרבות מצפון, ממזרח ומדרום. יישובי גוש עציון מדרום לירושלים נכבשו על ידי הלגיון הירדני, ובעקבות זאת הוחלט לפנות את בית הערבה ומפעל האשלג שממזרח לעיר, ואת נווה יעקב ועטרות שמצפון לעיר. בלחימה במערב העיר נחל צה"ל ניצחון, השתלט על שטח רציף מירושלים ועד שער הגיא, ופתח את המעבר מירושלים אל מישור החוף והשפלה.
על אף הצלחת צה"ל בכיבוש שכונות ערביות במערב ובמרכז העיר ויצירת רצף שכונות בשליטה ישראלית, המערכה בעיר לא הוכרעה, והרובע היהודי במזרח העיר נכבש בידי הלגיון הירדני.
מהסכם שביתת הנשק עם ירדן באפריל 1949 ועד מלחמת ששת הימים, נחלקה ירושלים בין מדינת ישראל לבין ממלכת ירדן. קטע של הקו הירוק באורך שבעה קילומטרים חצה את העיר בין מזרחה, כולל הרובע היהודי לבין מערבה, מובלעת הר הצופים נותרה בידי ישראל. ארמון הנציב היה לשטח מפורז בשליטת האו"ם.
רקע היסטורי
ירושלים של 1947 הייתה עיר מעורבת בה חיו יהודים לצד ערבים, כאשר שכונות יהודיות שוכנות בסמוך לשכונות ערביות, בפסיפס של שכונות, ומרכזי מסחר, מוסדות עירוניים ודרכי גישה משותפים לכלל התושבים. מרבית השכונות היהודיות החדשות התרכזו בצפון מערב העיר, והשכונות הערביות במזרח ובדרום. הרובע היהודי בעיר העתיקה היה מובלעת יהודית בתוך אזור ערבי צפוף, והדרך אל הר הצופים עברה דרך אזור יישוב ערבי. כבר במחצית המאה ה-19 היה רוב יהודי בירושלים וערב מלחמת העצמאות מנתה אוכלוסיית ירושלים היהודית כ־100,000 נפש (האוכלוסייה היהודית הכפילה עצמה במהלך תקופת המנדט הבריטי, אך חלקה מתוך האוכלוסייה היהודית הכללית בארץ ישראל ירד מ-50% ל-16% במהלך תקופה זו), בעוד האוכלוסייה המוסלמית מנתה כ־33,000 נפש, והאוכלוסייה הנוצרית כ־31,000 נפש. בתקופת המנדט הבריטי שימשה ירושלים כמרכז השלטון הבריטי בארץ, ועל כן הייתה בה גם אוכלוסייה בריטית וכוחות צבא ומשטרה גדולים.
ביישובים שמסביב לירושלים היה רוב לאוכלוסייה המוסלמית, שכללה לפי אומדן כ-300,000 נפש. האוכלוסייה היהודית כללה כ-3,500 נפש והייתה מרוכזת ביישובים אחדים סביב ירושלים: גוש עציון בדרום, נווה יעקב ועטרות בצפון, בית הערבה ומפעל האשלג במזרח, מוצא, מעלה החמישה, קריית ענבים, נווה אילן במערב, והר טוב בשפלה. לצידי הדרכים העיקריות מירושלים לתל אביב, לבאר שבע ולים המלח שכנה אוכלוסייה ערבית צפופה. בסביבה ההררית אתגרה את ההגנה על השיירות מפני התקפה וחסימת הדרך (בעיה טקטית כבר בתקופת המרד הערבי הגדול בסוף שנות השלושים).
ירושלים נקבעה כעיר הבירה והמרכז מנהלתי של השלטון הבריטי בארץ ישראל בעיקר מסיבות דתיות-תרבותיות, בעוד המרכז הכלכלי היהודי התפתח במישור החוף, בעיקר באזור תל אביב והשרון. ירושלים עמדה במרכז העימותים בין יהודים לערבים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. מאורעות תר"פ התרכזו בה, ומאורעות תרפ"ט (1929) החלו בירושלים והתפשטו ממנה לכל הארץ. היותה של ירושלים מרכז השלטון הבריטי גרר התקפות רבות על סמלי השלטון מצד המחתרות היהודיות.
האוכלוסייה היהודית בירושלים התאפיינה בשיעור גבוה של בני עדות המזרח ושל אוכלוסייה חלשה מבחינה כלכלית. חלק גדול מהאוכלוסייה היה חרדי ולא ציוני, ושיעור גדול מהממוצע בירושלים היה של אוכלוסייה קשישה.
מבחינה כלכלית הייתה ירושלים היהודית תלויה לגמרי בקשר אל השפלה ומישור החוף, משם הובא מזון, מים ודלק לעיר. לעומת זאת, לירושלים הערבית היה עורף חקלאי נרחב עליו יכלה להתבסס בשעת מלחמה. 75% מהאוכלוסייה היהודית עבד במקצועות שירות (פקידות, בעיקר במוסדות הלאומים היהודיים, האוניברסיטה העברית, בצלאל ובית החולים הדסה, ובמוסדות השלטון הבריטיים, הוראה ותחבורה). בעיר הייתה גם אוכלוסיית תלמידים גדולה: בני ישיבות וסטודנטים.
מהחלטת עצרת האו"ם ועד לפלישת צבאות ערב
ההכרזה על תוכנית החלוקה באו"ם
ב־29 בנובמבר 1947 ("כ"ט בנובמבר") קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה על תוכנית החלוקה, שהמליצה על כך שבסיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל יקומו בשטח שתי מדינות, יהודית וערבית. על פי התוכנית, שטחה של ירושלים לא ייכלל באף אחת מהמדינות, אלא יהיה מפורז ותחת שליטת האו"ם. הנהגת היישוב היהודי הודיעה על הסכמתה לתוכנית, מתוך הנחה שזהו מחיר בלתי נמנע להשגת תמיכה בין לאומית בהקמת מדינה יהודית. ההנהגה הערבית התנגדה לתוכנית מכל וכל ופעלה לסיכולה. למחרת החלטת החלוקה התקיפה קבוצה של ערביי ארץ ישראל אוטובוס 'אגד' שנסע מנתניה לירושלים (ההתקפה על אוטובוס 2094) ורצחו 5 יהודים בסמוך למושב נחלים ליד פתח תקווה. בכך נפתחה המלחמה. בערבו של אותו יום נערכה התקפה ראשונה בירושלים, בשכונת שייח' ג'ראח, על אוטובוס 'המקשר' בקו מס' 9 שנסע ממרכז העיר להר הצופים.[2]
לחימה בירושלים
על פי תוכנית החלוקה של האו"ם הייתה ירושלים אמורה להיות, יחד עם בית לחם, באזור מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם, עם פרוץ מלחמת העצמאות התעלמו מכך שני הצדדים: היהודי והערבי, וניסו לתפוס את השליטה בעיר.
ב-1 בדצמבר 1947, הכריז הוועד הערבי העליון על שביתה כללית ברחבי הארץ, ומנגד, בפיקוד "ההגנה", שקיבל ידיעות על תוכניות לפגוע ביהודים באזור שער יפו, הכריזו על מצב כוננות כללי בעיר. ההתקפה המשמעותית הראשונה של ערבים כנגד יהודים בתוככי העיר התרחשה למחרת, ב־2 בדצמבר, בעת ההתקפה על המרכז המסחרי בממילא. מכאן ואילך, התנהלה הלחימה בירושלים בעצימות נמוכה בין ההגנה לכוחות ערבים בלתי סדירים, בעיקר ביידוי אבנים, פיגועי דקירה, התקפות ירי וצליפות, ובהחדרת מטעני נפץ, לחימה שהתרכזה בנקודות החיכוך בין האוכלוסייה היהודית והערבית. הלחימה שיתקה את המסחר, החינוך ואת החיים התקינים בירושלים, כבערים והיישובים המעורבים האחרים. כבר בשלב המוקדם של הלחימה הוטל מצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה, והגישה אליו מהשכונות היהודיות התאפשרה בעיקר בשיירות אשר לוו על ידי כוחות בריטים חמושים.
ירושלים הייתה זירה למעשי איבה של שני הצדדים הלוחמים ולעיתים בעזרת חיילים בריטים, מעשי איבה אשר פגעו גם באזרחים. פעולות אלו כללו בין היתר:
- ב-13 בדצמבר 1947, נהרגו 10 אנשים ו-50 נפצעו לאחר שאנשי האצ"ל הטילו שתי חביות נפץ אל תור ההמון סמוך לשער שכם.
- ב-5 בינואר 1948 פוצצו לוחמי ההגנה את מלון סמירמיס בשכונת קטמון בירושלים שהייתה בידי הכוחות הערבים. בפיצוץ נהרגו 26 איש וכ-60 נפצעו, מרביתם אזרחים.
- ב-1 בפברואר 1948 פוצצו פקודיו של עבד אל קאדר אל חוסייני ועריקים בריטים מכונית תופת ליד מבנה העיתון "פלסטיין פוסט", האנגלי, בבעלות יהודית, ששכן ברחוב החבצלת (אז "רחוב הסולל"). מולו היה בית מלון בו התאכסנו מלווי השיירות לירושלים, שחוסייני התכוון לפגוע גם בהם. בפיגוע נהרג אדם אחד, נפצעו עשרים ונזק רב נגרם לרכוש.
- ב-22 בפברואר 1948 ביצעו אנשי עבד אל קאדר אל חוסייני ועריקים מהצבא הבריטי פיגוע ברחוב בן-יהודה, ליד שני בתי המלון שבהם שהו חברי הפלמ"ח שליוו את השיירות לירושלים[3] ומפונים מרחוב הסולל. בפיגוע נהרגו 58 בני אדם. בעקבותיו נמנעו החיילים הבריטים מלהיכנס לאזורים היהודיים בירושלים. הפיגוע נעשה באמצעות שלוש משאיות תופת שיצאו מהכפר עמואס.[4]
- ב-11 במרץ 1948 פוצץ אנטון דאוד, ערבי נוצרי, מכונית תופת בחצר בניין המוסדות הלאומיים. שנים-עשר אנשים נהרגו, מאה נפצעו ואגף קרן היסוד נהרס.
- ב-9 באפריל 1948 במהלך כיבוש כפר דיר יאסין במבואותיה המערביים של ירושלים, על ידי כוחות האצ"ל, נהרגו לפי הערכות שונות, בין 81 ל-120 מתושביו, בהם זקנים, נשים וילדים.
לחימה בסביבות העיר ובדרכים
ערך מורחב – השיירות לירושלים
נקודת התורפה העיקרית של ירושלים היהודית והיישובים הסמוכים לה היו צירי התנועה אליהם, שעברו באזורי יישוב ערבים, והיו חיוניים לצורך העברת אספקה מהשפלה וממישור החוף. הכוחות הערבים הבלתי סדירים ניסו להשתלט על צירי התנועה, לשם מניעת אספקה לעיר והיישובים הסמוכים לה, וכבר בראשית דצמבר 1947 הותקפו כלי רכב יהודיים בדרך ירושלים – תל אביב, והוחל במתוכנת של נסיעה בשיירות מאובטחות על ידי כוחות ההגנה, כאשר במקרים שונים הייתה גם אבטחה מצד כוחות בריטיים. עם הזמן עברה התנועה בחלקה המערבי של הדרך (בין תל אביב ללטרון) לנתיבים עוקפים אך לא היה תחליף לחלק המזרחי, בין שער הגיא לירושלים. הדרך לירושלים נחסמה ונפרצה לסירוגין, והשיירות שעלו אליה ספגו התקפות ונפגעים רבים. הותקפו גם שיירות שיצאו מהעיר ליישובים היהודים בסביבותיה: (לגוש עציון ולגוש הצפוני נווה יעקב – עטרות), ובהן שיירת העשרה, שהובילה אספקה מירושלים ליישובי גוש עציון ב-11 בדצמבר 1947, ועשרה מאנשיה נהרגו במארב. המעבר לאוניברסיטה העברית ולבית החולים הדסה אשר שכנו בהר הצופים הותר אך ורק בשיירות חמושות. אחת מהן (שיירת הדסה) הותקפה על ידי הכוחות הערביים ו-78 אנשיה נרצחו. שיירות נוספות שיצאו מירושלים והותקפו:
- שיירת עטרות, שיצאה ב-24 במרץ 1948 לעטרות.
- שיירת נבי דניאל, שיצאה ב-27 במרץ 1948 לעזרת יישובי גוש עציון הנצור.
הכוחות הערביים חסמו את הדרך לירושלים עבור היהודים ואף הפסיקו את זרם המים אליה. שיירות של משוריינים הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה.
ב-31 במרץ 1948 נבלמה שיירת חולדה בניסיונה להעביר אספקה לירושלים וכוחות הפלמ"ח דיווחו לבן-גוריון, שהדרך לירושלים חסומה. בן-גוריון הורה על הוצאתו לפועל של מבצע נחשון.
תוכנית ד'
- ערך מורחב – תוכנית ד'
ב-10 במרץ 1948 הוציא מטכ"ל ההגנה פקודת-אב לתוכנית שנקראה תוכנית ד', שהייתה התוכנית האסטרטגית הראשונה במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב. התוכנית כללה גם השתלטות על הדרך לירושלים ועל הכפרים הערבים הסמוכים.[5]
מבצע נחשון
- ערך מורחב – מבצע נחשון
מטרת מבצע נחשון הייתה פריצת הדרך לירושלים. לצורך זה רוכז לראשונה כוח של מספר חטיבות שפעלו בתיאום במתכונת של צבא סדיר, כשהוא מצויד ברובים ומקלעים שהגיעו ערב המבצע במשלוח גדול מצ'כוסלובקיה. במהלך המבצע הועברו שיירות מזון ואספקה לירושלים (אם כי הדרך לירושלים נחסמה שוב בהמשך, בהיעדר כוחות להחזקתה). מבצע נחשון היה נקודת המפנה לטובת היישוב במלחמה עם ערביי ארץ ישראל. בעקבותיו באו מבצע הראל, להעברת שיירה של מאות משאיות לירושלים ערב פסח תש"ח (1948) ומבצע מכבי, שנכשל, לכיבוש לטרון ולהרחבת הדרך לירושלים.
הכוחות העבריים כבשו שכונות וכפרים ערביים כמו ליפתא, קטמון, ודיר יאסין.[6]
מבצע יבוסי
- ערך מורחב – מבצע יבוסי
בין 22 באפריל ו-4 במאי 1948 ביקשה ההגנה לפתוח את הדרך לנווה יעקב ולנתק הכוחות הערבים בצפון ירושלים על ידי כיבוש נבי סמואל, בית איכסא ושועפט, לכבוש את שייח' ג'ראח וכך לפתוח את הדרך להר הצופים, וכן ליצור רציפות עם שכונת מקור חיים המנותקת בדרום העיר על ידי כיבוש שכונת קטמון. מכל יעדים אלה, רק כיבושו של מנזר סן סימון בקרב סן סימון הושג. כיבוש זה אפשר להגנה ליצור רצף טריטוריאלי בין שכונות מרכז העיר ודרום ירושלים.
מבצע קִלשון 14–18 במאי
במבצע קלשון, שנערך עם צאת הבריטים מהארץ ב-14 במאי 1948 השתלטו הכוחות הישראלים על מתחמי השלטון הבריטי, לאחר שקיבלו מהבריטים את לוח הזמנים ליציאה ונערכו בהתאם. כן נתפסו או נכבשו כנסיית נוטרדם (ירושלים), והשכונות המושבה האמריקאית, שייח' ג'ראח, טלביה, המושבה הגרמנית, בקעה, תלפיות והמושבה היוונית.[7]
סדר הזמנים של המבצעים
- מבצע נחשון – המבצע החל בליל 5–6 באפריל 1948 והסתיים ב-16 באפריל.
- מבצע הראל – המבצע התרחש בין 16 ל-21 באפריל, כהמשך למבצע נחשון.
- מבצע יבוסי – בין 22 באפריל ו-4 במאי.
- מבצע מכבי – 8–18 במאי.
- מבצע קלשון – 14–18 במאי.
פלישת צבאות ערב
- ערך מורחב – הרובע היהודי במלחמת העצמאות
הלגיון הערבי, שחלק מיחידותיו היו תחת פיקוד בריטי, פעל בעוצמה רבה. ב-12 במאי תקפו יחידות הלגיון בגוש עציון וכבשו אותו ב-13 במאי. ב-14 במאי 1948, יום לפני סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, הועברו כל יחידות הלגיון דרך גשר אלנבי ועלו לכבוש את ירושלים. הלגיון, בסיוע יחידות "האחים המוסלמים" שהגיעו ממצרים, תקפו בדרום ירושלים; ב-21 במאי הפגיזו את קיבוץ רמת רחל וכבשו אותו. היישוב נהרס ורכושו נבזז על ידי ערבים מקומיים. לאחר קרבות אחדים בהם עבר שטח הקיבוץ מיד ליד, הצליחו כוחות הפלמ"ח, ההגנה והאצ"ל לשוב ולכבוש את הקיבוץ ואף להבריח את כוחות הלגיון ממנזר מר אליאס שממנו הופגזה רמת רחל.[8]
הכוחות הבריטים עזבו את העיר העתיקה ב-13 במאי. ב-16 במאי נפתחה התקפת הלגיון על הרובע היהודי; הלוחמים שלחו מברק אל מפקדת ההגנה: "המצב נואש, מתפרצים מכל הצדדים"; במבנה ישיבת פורת יוסף התנהלו קרבות פנים-אל-פנים; למחרת ב-17 במאי התקרבו כוחות הלגיון אל בית החולים משגב לדך; ועדיין לא הגיעה העזרה המצופה מחוץ לחומות של כוחות המגן העבריים או של הצלב האדום. אז הוחלט על פריצה אל הרובע היהודי של כוחות חטיבת הראל-פלמ"ח ועתודת החי"ש עציוני. שני ניסיונות הפריצה בלילות 16–17 במאי נכשלו, תוך אבדות כבדות. ב-19 במאי הצליח כוח של הפלמ"ח להיכנס דרך שער ציון אל הרובע היהודי ולהביא אספקה ותגבורת אל הרובע. אולם למחרת השתלט הלגיון שוב על אזור שער ציון, והמצור על הרובע חודש. ב-28 במאי, לאחר שרבים ממגיניו נפלו ותחמושתם אזלה, נכנעו תושבי הרובע והכוחות הלוחמים.[9] השבויים היהודים יצאו לשבי בירדן (ושוחררו לאחר חודשים אחדים וחזרו לישראל). הלגיון הערבי ניסה לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת שייח' ג'ראח, אך נכשל בניסיונותיו לכבוש את השכונות היהודיות בצפון ובמערב העיר, עקב בלימתו ב-20 עד 24 במאי בקרב אכסניית נוטרדאם (Notre-Dame de France), כיום נוטרדאם דה ז'רוזלם על ידי כוחות ההגנה, בהם יחידה מפלוגת יהונתן.
כוחות הלגיון התקדמו לכיוון מערב ותקפו באזור גבעת הרדאר, מעלה החמישה וקרית ענבים, אך שם נהדפו על ידי לוחמי הגדוד הרביעי והשישי של חטיבת הראל-פלמ"ח. הם הצליחו לתפוס את רכס לטרון וחסמו את הדרך לירושלים המערבית. שלושה ניסיונות של צה"ל לכבוש את מתחם לטרון (מבצע בן נון א', מבצע בן נון ב' ומבצע יורם) נכשלו, והכוחות התוקפים ספגו אבדות כבדות. כיבוש הכפרים בית ג'יז ובית סוסין ורכס הגבעות מדרום לרכס לטרון, איפשר סלילת דרך עוקפת, שנודעה בשם דרך בורמה, והביא לפריצת המצור הירדני על חלקה המערבי של ירושלים. במקביל ל"דרך בורמה" הוקם "מפעל השילוח" אשר עקף את לטרון, איפשר הזרמת מים לירושלים הנצורה. (הוא כלל קו צינורות עם שתי תחנות שאיבה, יצא מבריכה ליד חולדה והגיע עד לשער הגיא).
בקרבות עשרת הימים, 8–18 ביולי, פתח צה"ל בהתקפות על עמדות הלגיון הערבי ועל הצבא המצרי דרומית לירושלים. יחידות גדנ"ע, בהן פלוגת יהונתן, כבשו את מצפה כרם, הכפר מלחה ועין כרם.[10] בהתקרב מועד ההפוגה השנייה נערכו שתי התקפות במאמץ לכבוש את העיר העתיקה במבצע קדם. גדוד "בית חורון" תקף מכיוון הר ציון, אצ"ל ולח"י תקפו מכיוון השער החדש. אולם הכוחות לא הצליחו לפרוץ את חומת העיר העתיקה ונסוגו. במקביל תקפו כוחות חי"ר ומשוריינים של הלגיון את אזור "שער מנדלבאום" במטרה לחדור לעיר החדשה. התקפה זו נהדפה על ידי כוחות "עציוני", שזה עתה נסוגו מהר ציון.
בימי ההפוגה השנייה הגיע לישראל הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם. הוא הציג תוכנית, שכללה בין היתר את החזרת הפליטים הערביים ובינאום ירושלים. תוכנית ברנדוט נפלה עקב דחייתה על ידי ישראל מחד גיסא וסירוב מדינות ערב לפתוח במשא ומתן ישיר לשלום מאידך גיסא. ב-2 באוגוסט 1948 הכריז שר הביטחון דוד בן-גוריון על שטח ירושלים וסביבותיה שתחת שליטת צה"ל כ"שטח מוחזק" ומינה את ד"ר דב יוסף למושל הצבאי של ירושלים.[11] ב-17 בספטמבר 1948 נרצח ברנדוט על ידי חוליה של אנשי הלח"י. בתגובה הוציאה הממשלה את פקודת מניעת טרור, לח"י הוכרז כארגון טרור ורבים מאנשיו נעצרו.
יציאת ערבים מהעיר
הכפר ליפתא והשכונות רוממה ושיח' בדר היו האזורים הראשונים בירושלים שהחלו להתרוקן מתושביהם הערבים, במהלך החודשים דצמבר 1947 וינואר 1948.[12] לאחר פיצוץ מלון סמירמיס על ידי ההגנה בלילה שבין 4 ל-5 בינואר, החלו הערבים תושבי שכונת קטמון האמידה לפנות את בתיהם.[13] לדעת בני מוריס, לבריחתם של בני המעמד העליון ומעמד הביניים מקרב ערביי ירושלים, תרם בין היתר הפחד מפני סכסוכים בין-ערביים, כתוצר לוואי של האלימות בין הערבים והיהודים, וזאת לאור אירועי המרד הערבי הגדול (1936–1939), אז השליטו חבורות לוחמים ערבים לא-סדירים טרור בקרב עירוניים עשירים וכפריים בני עמם.[14] ב-5 בפברואר הורה בן-גוריון למפקד ההגנה בירושלים, דוד שאלתיאל, לכבוש שכונות ערביות וליישב יהודים בשכונות שננטשו על ידי הערבים או שנכבשו מידיהם.[15] דוח בריטי מסר כי ב-12 בפברואר, לאחר שאשה יהודיה נורתה למוות בטלביה, עברה בשכונה משאית של ההגנה, שבאמצעות רמקול ציוותה על התושבים הערבים שנותרו בשכונה לעזוב. המשאית ואנשיה נעצרו על ידי הבריטים, אולם הערבים התפנו מהשכונה.[15]
במהלך ינואר 1948 יצאו משפחות ערביות רבות משכונות התפר מוסררה ושנלר ומן השכונות והכפרים בית צפאפה, אבו דיס, אל-עזריה (ביתניה) ובית סחור, ובשבועות הבאים התפנו משפחות נוספות מקטמון, משכונות התפר ומפרברים כפריים שונים של העיר. ירושלים המערבית נעשתה עתה יהודית כולה, ואילו חלקיה המזרחיים, הערביים, התרוקנו מחלק מתושביהם.[16]
הפסקת אש
ב־7 ביולי 1948, יום אחד לפני סיומה של ההפוגה הראשונה, נכנס לתוקפו הסכם בין משה דיין, מפקד חטיבת עציוני, לבין מפקד הלגיון הערבי, על פירוזו של הר הצופים. הושג הסדר של מעבר שיירות אספקה למובלעת הר הצופים ולהחלפת משמרות השוטרים היהודיים (למעשה היו אלו חיילי צה"ל במדי משטרה) שהוצבו בהר. כמו כן הוסכם על הפסקת כל פעולה צבאית, לרבות בניית ביצורים, צליפות והפגזות. כל צד התחייב שלא להפריע לתנועת גייסות הצד שכנגד בתחומו הוא.
הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן
עם תום המלחמה שרטטו משה דיין ועבדאללה א-תל את גבולות "הקו העירוני" שחילק את העיר לשניים. בעפרון בו שרטטו השניים את הגבולות על המפה נקבע שטחי הפקר לאורך הקו. עיפרון של אחד הצדדים היה בצבע אדום ואילו העיפרון השני היה בצבע ירוק, ומכן נתבע המושג "הקו הירוק". עם זאת, לא ברור מי מבין הצדדים השתמש בעיפרון האדום ומי בעיפרון הירוק. על פי ההסכם העיר העתיקה, השכונות שמצפון לה והר הזיתים, היו בתחום הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים היו בתחום הישראלי. אזור ארמון הנציב היה אזור מפורז ובו שכנו כוחות האו"ם. בין שני חלקי העיר היה מעבר בשער מנדלבאום.
במשך 19 שנות השלטון הירדני במזרח ירושלים נמנעה גישה של ישראלים לעיר העתיקה, להר הבית, לכותל המערבי ולהר הזיתים, ואף הוגבלה גישת יהודים שאינם ישראלים לאגן הקדוש. זאת תוך הפרה של הסכם שביתת הנשק. פרוזדור ירושלים הצר הוליך מהשפלה ומישור החוף לבירה.
עיתונות ירושלים בזמן המצור
כיוון שהעיר הייתה מנותקת ולא קיבלה עיתונים מתל אביב, ראו בה אור העיתונים העצמאיים "ידיעות ירושלים", "חדשות הצהרים", "חדשות הערב", "ידיעות אחרונות" (מהדורת ירושלים) ו"ידיעות חדשות" (בגרמנית).[17]
בתרבות הישראלית
המערכה והמצור על ירושלים היו מהנושאים המדוברים בציבוריות הישראלית ובדיפלומטיה של מדינת ישראל הצעירה; וכך למשל, נקראה אוניית מעפילים "ירושלים הנצורה". המערכה והמצור תוארו בספרות העברית וזכו למחקרים היסטוריים אחדים. אתר הזיכרון חאן שער הגיא מנציח את המערכה ואת הלוחמים בדרך אל העיר.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אהרן לירון (אלטשולר), ירושלים העתיקה במצור ובקרב, תל אביב: הוצאת מערכות, 1957
- בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, ג', תל אביב 1964
- ישראל בר, ביטחון ישראל אתמול היום מחר – פרק שני – המלחמה הבלתי גמורה, הראשונה בהחלטות הגורליות: הקרב על ירושלים, תל אביב: הוצאת עמיקם, תשכ"ו 1966
- דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים, ירושלים, (תרגם אהרן אמיר), תל אביב וירושלים: הוצאת שוקן, 1978
- יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין – ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, תל אביב: הוצאת מערכות, 1986
- מרדכי נאור (עורך), ירושלים בתש"ח, ספריית עידן, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1988 (חלקו הראשון של הספר זמין לצפייה באתר כותר)
- יהודה ואלך (עורך), אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", ירושלים 1991, עמ' 119–125
- אליצור בן-גור, יומן ירושלים, תש"ח – ברובע הנצור ובשבי הלגיון, ירושלים 1993
- צביקה דרור, הראל, חטיבת פלמ"ח-הראל במערכה על ירושלים תש"ח, תל אביב 2005
- ניר מן ואיתמר רדאי (עורכים), ירושלים: עיונים במערכה על העיר במלחמת העצמאות, עלי-זית וחרב י"ג, המרכז לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי, 2013
ספרי ילדים ונוער
- גלילה רון פדר עמית, ירושלים במצור, מנהרת-הזמן 1, תל אביב, הוצאת מודן, 1997 (הספר בקטלוג ULI)
- פועה שטיינר, מתוך ההפיכה: בין חומות ירושלים במצור בתש"ח, מהדורה 12, ירושלים תשע"ב
קישורים חיצוניים
- אורן אלחנן, סא"ל (מיל') ד"ר – המערכה במבואות ירושלים (אפריל 1948) – מערכות 243. המחלקה להיסטוריה (צה"ל), מלחמות צה"ל
- ירושלים – במלחמת העצמאות ו-6 הימים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- ירושלים הנצורה במלחמת העצמאות דצמבר 1947 עד יוני 1948, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- "באב אל ואד בדרך אל העיר" על ההשתתפות חברת ההסעה אגד בפריצה לירושלים
- אספקת המים לירושלים האתגר והפתרונות, באתר חברת מקורות
- מסמכים ותצלומים מהמצור על ירושלים, בבלוג של ארכיון צה"ל
יוסף מזרחי, הקרב על העיר העתיקה – דצמבר 1948, יומן, באתר הארץ, 10 באפריל 2019
עמית נאור והצלם משה לוין, המצור על ירושלים במלחמת העצמאות בצבע, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 2 במאי 2021- יומן ירושלים 1950, דו"ח המחלקה לפיתוח ירושלים של הסוכנות היהודית, באתר הארכיון הציוני
חללי ירושלים וסביבתה מובאים למנוחתם האחרונה בצלע הר הרצל, דתמבר 1949, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים- מידע על המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות בקטלוג הספרייה הלאומית
- חן מלול, "מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 23 באפריל 2017
- עמית נאור, המצור על ירושלים במלחמת העצמאות, בלוג צילום, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, מאי 2022
- צבי אלוני, דואר שליחים מירושלים הנצורה 1948, שׂבֶל 65, פברואר 2007
מחקרים
- נתנאל לורך, מזלה של עיר הבחירה בשולי המאבק על ירושלים בשנת תש"ח, קתדרה 7, אפריל 1977
- יצחק לוי, נתנאל לורך, עוזי נרקיס ויעקב סלמן, דיון: המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, קתדרה 44, יוני 1987, עמ' 158–190
- אברהם אייזין, בשולי הדיון על ירושלים במלחמת השחרור, קתדרה 48, יוני 1988, עמ' 187–188
- מוטי גולני, הנהגת היישוב ושאלת ירושלים במלחמת העצמאות (דצמבר 1947 – מאי 1948), קתדרה 54, טבת תש"ן, דצמבר 1989
- אלחנן אורן, מקומה של ירושלים במדיניות הביטחון בתש"ח, עד הכרזת העצמאות, קתדרה 54, טבת תש"ן, דצמבר 1989
- מרדכי גיחון, עדות: המודיעין הצבאי בירושלים במלחמת העצמאות ותפעולו, בתוך: אסנת שירן, מלחמה בת 60, כרך ח: עלי זית וחרב: מקורות ומחקרים בגנזי ה"הגנה", שער רביעי: עדויות, עמודים 421–446
הערות שוליים
- ^ דוד בן־גוריון, "מערכת ארבעה חדשים ולקחה" בפרויקט בן-יהודה
- ^ התקפה ראשונה בירושלים, עדותו של הנהג יוסף אשכנזי, בתוך: מ. הורביץ (עורך), המקשר ליובלו ל"ה שנות תחבורה ציבורית בירושלים, ירושלים, תשכ"ו, 1966, עמ' 52
- ^ המלווים יצאו את המלון בבוקר מוקדם ולא נפגעו.
- ^ בני מוריס, 1948 : תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, ספריית אופקים, עמ' 128
- ^ Benny Morris (2008). 1948: a history of the first Arab-Israeli war. Yale University Press. p. 119. נבדק ב-13 ביולי 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Benny Morris, 1948: a history of the first Arab-Israeli war, Yale University Press
- ^ יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", עמ' 121
- ^ יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", עמ' 122
- ^ יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", עמ' 119–120
- ^ אהוד אמיר, גדנ"ע ירושלים בתש"ח, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2003, ע' 185–186
- ^ שלטון צבא ההגנה לישראל בירושלים, מנשר מס' 1 ומנשר מס' 2, 2 באוגוסט 1948, ע"ר 12 עמ' 65, 66
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 76.
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 77.
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 78.
- ^ 15.0 15.1 בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 79.
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 79–80.
- ^ יחיאל לימור ואינס גבל, "עיר נצורה ועיתונים בה הרבה – העיתונות בירושלים במלחמת העצמאות". קשר 23, עמ' 25–44. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
38810267המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות