הכרזת ירושלים כבירת ישראל
הכרזת ירושלים כבירת ישראל הייתה בנאום של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בכנסת ביום 13 בדצמבר 1949. מיום הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 ועד הכרזת ירושלים כבירת ישראל, לא הייתה למדינת ישראל עיר בירה ובפרק זמן זה הוצעו כמה חלופות. הכרזת ירושלים כבירת ישראל הביאה לקביעת מעמדה החוקי של ירושלים לפי החוק הישראלי, וחתמה תהליך מתמשך ומורכב. ההכרזה חלה על מערב ירושלים שעם תום קרבות מלחמת העצמאות בחזית ירושלים הייתה בשליטת ישראל, בה בעת שירושלים המזרחית הייתה בשליטה של ירדן עד מלחמת ששת הימים.
רקע
בכ"ט בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את החלטת החלוקה, אשר קבעה אזורים למדינה ערבית, אזורים למדינה יהודית ואת ירושלים (כולל בית לחם, אבו דיס, שועפט, עין כרם וכל השטח שביניהם) כ-Corpus Separatum ("גוף נפרד"), שינוהל על ידי משטר נאמנות מטעם האו"ם. למחרת יום ההחלטה נפתחה מלחמת העצמאות. ב-14 במאי 1948 הסתיים המנדט הבריטי, ובאותו יום הכריזה "מועצת העם" על הקמת מדינת ישראל. עם סיום המנדט הבריטי פלשו צבאות ערב לארץ ישראל והלגיון הירדני נכנס למזרח ירושלים. ב-3 באפריל 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן, שקבע את חלוקת העיר לעיר המזרחית - הערבית-ירדנית ולעיר המערבית - היהודית-ישראלית.
ב-9 בדצמבר 1949 נערך דיון נוסף בעצרת האו"ם ונתקבלה החלטה המאשרת את בינאום ירושלים, כפי שנכלל בהחלטת החלוקה. ישראל, שבשלב זה לא הייתה מעונינת בבינאום, הכריזה ב-13 בדצמבר 1949, על ירושלים כבירת ישראל. ב-14 בדצמבר 1949 הועבר לירושלים משרד ראש הממשלה וב-26 בדצמבר 1949 התכנסה הכנסת בירושלים.
אבא אבן העריך שייתכן שאלמלא אותה החלטת או"ם לא הייתה ירושלים מוכרזת כבירה[1]. גם זאב שרף אמר שלא פגש אנשים שסברו שירושלים תהיה הבירה במשך כל שנת 1948 ועד החודשים האחרונים של 1949 והשאלה לא הועלתה לדיון רציני[2]. דוד בן-גוריון עצמו אמר שירושלים לא נקבעה כבירת המדינה היהודית ויש למנוע דיבור נפסד על כיבושה (פירוט נאומו בהמשך).
מהחלטת החלוקה עד הכרזת המדינה
מעמד ירושלים
ב-2 באפריל 1947 ביקשה בריטניה לקיים דיון בשאלת פלשתינה בעצרת הכללית של האו"ם. ב-28 באפריל 1947 התקיימה ישיבה מיוחדת בה סירבה בריטניה לקבל אחריות על החלטה שלא תהיה על דעת היהודים והערבים. ב-15 במאי1947 הוקמה אונסקו"פ, שכללה 15 חברים אשר הגישו את המלצתם לעצרת הכללית ב-31 באוגוסט 1947. ההמלצה כללה דעת רוב ודעת מיעוט. דעת המיעוט הייתה להקים בשטח ארץ ישראל מדינה פדרלית עצמאית בעלת מחוז אוטונומי יהודי ומחוז אוטונומי ערבי, כשירושלים היא בירת המדינה ובה שתי עיריות: יהודית - שסמכותה תחול על חלקי העיר המיושבים יהודים; וערבית - שסמכותה תחול על חלקי העיר המיושבים ערבים וכן על העיר העתיקה, כמו כן יקים האו"ם גוף בינלאומי שיפקח על המקומות הקדושים[3].
דעת הרוב באונסקו"פ היא זו שהשתקפה בהחלטת החלוקה הקובעת את חלוקת שטח ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית ואת ירושלים (כולל בית לחם, אבו דיס, שועפט, עין כרם וכל השטח שביניהם) כ-Corpus-Separatum ("גוף נפרד"), אזור "בינאום" מפורז וניטראלי שינוהל על ידי משטר נאמנות מטעם האו"ם[4].
שלושה ימים לאחר מכן, ב-3 בדצמבר 1947, נאם דוד בן-גוריון בוועד הפועל של הסתדרות העובדים ואמר שאין ספק שבהחלטת החלוקה קוצצו שאיפות העם היהודי, קופחו התחייבויות בינלאומיות שניתנו לו על ידי אומות העולם לאחר מלחמת העולם הראשונה וצומצם השטח של ארץ העם היהודי. הוא הוסיף: "באופן מיוחד אי-אפשר שלא לציין שירושלים נעשתה בינלאומית". בנאומו ציין כמה מסקנות, אחת מהן הייתה שיש להפוך את ירושלים למרכז העם היהודי בעולם כולו. העיר אמנם לא נקבעה כבירת המדינה היהודית, לדבריו, אבל היא הייתה וצריכה להישאר לב העם היהודי, צריכה להיות מרכז לא רק של ישוב גדול וגדל, אלא מרכז של כל המוסדות היהודים הכללים והלאומיים, מרכז התנועה הציונית, מרכז כנסת-ישראל, שתקיף את כל יהודי ארץ ישראל וגם אלה שמחוץ למדינה היהודית; מרכז היהדות בעולם, מרכז מדעי, תרבותי, רוחני, אמנותי, אתר זיכרון לכל מה שנוגע לעם היהודי כולו ולחלקים חשובים בתוכו, גם של החיים וגם של המתים - וכל אלה צריכים להתרכז בירושלים. בן-גוריון הוסיף וציין שידוע שאין סידורים סופיים בהיסטוריה, אין גבולות נצחיים ואין תביעות פוליטיות סופיות ועוד יחולו הרבה חליפות ותמורות בעולם, לפיכך יש להשתמש בכוח מוסרי ולמנוע נאומים, ספרות, תעמולה על אירידנטה בארץ וכן "למנוע כל דיבור נפסד על כיבוש כל הארץ, על כיבוש ירושלים, וכדומה"[5].
מיכאל בריצ'ר הביא סימוכין מתוך ראיונות שערך שנים אחר כך עם דוד בן-גוריון, משה שרת, דב יוסף, גולדה מאיר וזאב שרף, לכך שהחלטת החלוקה נתקבלה על דעת הנהגת היישוב, במחיר "ויתור" על ירושלים, אך ורק משום שלא ראו כל דרך אחרת להקמת מדינה[6]. אליבא דזאב שרף, כתב בריצ'ר, החל רעיון ירושלים כ"קורפוס ספרטום" לפוג אצל מנהיגי היישוב עוד בינואר-פברואר 1948[7]. רק אבא אבן, לדברי בריצ'ר, שהיה אז חבר צעיר ומבטיח במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ובעל מהלכים אצל קובעי המדיניות הגבוהה, הזכיר שיש לראות שאלה זו על רקע המלצות ועדת-פיל לבינאום ירושלים ב-1937. יתר על כן, לדברי אבן, היישוב התפתח בגליל ובשפלת-החוף וירושלים הייתה מרכז של אוכלוסייה מעורבת, מוקף באזורים ערבים. אבן לא זכר דיונים כל שהם בין המנהיגים באותה תקופה שראו בירושלים חלק מהמדינה היהודית. לדבריו מוטב היה לגרוס בינאום, ובלבד שירושלים לא תיכלל במדינה ערבית[8]. אפילו תפיסה יחידה זו, של אבן, מסייגת את ההסכמה לבינאום, כמגן בפני הכללת ירושלים במדינה ערבית.
החלופות שהוצעו למקום מושבה של הממשלה
ב-15 בינואר 1948 כתב בן-גוריון בהקשר אחר, אך ניתן ללמוד ממנו על השקפתו לגבי מצבה של ירושלים:
"...אזור התורפה השלישי הוא אזור ירושלים. ירושלים הוא היישוב היהודי הגדול היחיד בארץ שאין לו בסביבתו "הינטרלנד" חקלאי - מה שישנו בחיפה ובתל אביב. ירושלים תלויה במזונותיה בתחבורה, והתחבורה אינה מובטחת. מסביב לירושלים יש נקודות - קרובות יותר ורחוקות יותר - הנמצאות במצב קשה: גוש עציון, ים המלח, בית הערבה...[9]
כלומר, העובדה האובייקטיבית שירושלים היהודית הייתה שרויה במגבלה קשה של ניתוק השפיעה על אופן אימוץ העמדות. עיקר עניינה של ההנהגה המדינית בשלב זה, מבחינה צבאית, היה לדאוג שהיישוב העברי בירושלים לא ייכבש בידי הכוחות המזוינים הערביים[10]. כמו כן, העמדות לגבי ירושלים נקבעו לפי אילוציה של החלטת החלוקה על בינאום[11]. לכן, לאחר החלטת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947 התעורר צורך מעשי במציאת מקום מושב לממשלה, הנושא היה על סדר היום בין דצמבר 1947 לפברואר 1948 והוצעו האתרים הבאים:
- הצעתו של בן-גוריון, שהיה להוט ליישוב הנגב, בו ראה שטח המצפה להתיישבות יהודית, חקלאית ותעשייתית.
- לכורנוב החרבה הייתה היסטוריה מגוונת וממושכת.
- המרכז הממשלתי יהיה רחוק מכל גבול.
- מאידך, שליטת ישראל על הנגב הייתה מועטה ביותר, לכן אילו נתקבלה הצעתו של בן-גוריון משמעותה הייתה שיש לכבוש את מזרחו של הנגב הדרומי, הצעה שלא ניתנה להגשמה במציאות שהייתה קיימת.
- הצעתה של גולדה מאיר.
- מחוץ לנגב זה המקום המרוחק ביותר מגבול כלשהו של המדינה העתידה.
- הררי, בדומה לאזורה של ירושלים.
- יש בו שטחים ריקים מספיקים כדי תכנון עיר חדשה.
- הרצל, כאשר ביקר בארץ ישראל, "אמר משהו על הכרמל כמקום הבירה".
- הרעיון שהממשלה תשב בבתים הגרמניים בשרונה לא מצא חן בעיני גולדה מאיר.
- ליד הכרמל היו קיבוצים ומושבים רבים וכן מרכז תעשייתי גדול.
- זהו העורף היבשתי העמוק ביותר בארץ.
- עם זאת, חיפה תהיה שער היציאה לצבא הבריטי ובה ישבו הבריטים עד הרגע האחרון, לכן אל לממשלה העתידה לפתוח פעולתה תחת קני מכונות-ירייה בריטיות.
ג. זכרון יעקב[12]:
- ההצעה הייתה מטעם ועד המושבה.
- זיכרון יעקב נמצאת במקום מרכזי של המדינה.
- יושבת על הר.
- האוויר בריא, הנוף יפה והמים בריאים.
- ברור כמעט שתחנת השידור של המדינה תהיה שם, וטוב לממשלה שתשב ליד תחנת השידור.
- זיכרון יעקב נמצאת בין תל אביב לבין חיפה ושתיהן ערי נמל, יש להניח שהנמל השלישי ייבנה בקיסריה.
- בסביבת זיכרון יעקב נמצא שטח נרחב, כוונתם של המציעים הייתה לרמת הנדיב - שטח המקיף את קברו של הברון רוטשילד.
- ההצעה הייתה מטעם המועצה המקומית של הרצליה.
- המושבה קרויה על שם הוגה המדינה היהודית.
- הסביבה שהיא שקטה, גם מוקפת יישובים עבריים וגם מקיימת יחסי שכנות טובה עם הכפרים הערביים המעטים שמסביב לה.
- נמצאת בשכנות לתל אביב הקרובה ועתידה להתקרב אליה עוד יותר אם ייסלל כביש ישיר אליה (הכוונה לכביש תל אביב - נתניה שנסלל אחר קום המדינה).
- מושבה פרוגרסיבית המצטיינת בהבנה השוררת בין הזרמים השונים.
- שטחה נרחב ומתוכנן ויש בו מקום המתאים למושב הממשלה, כוונתם הייתה לשטח הרצליה פיתוח.
ה. שטח מחנות הצבא מדרום ומצפון לנתניה[12].
ו. המושבה שׁרונה ("הקריה") הסמוכה לתל אביב:
- שרונה הוקמה 75 שנים לפני כן על ידי "בני ההיכל", כת דתית, מיוצאי וירטמברג שבגרמניה, שהקימו בארץ כמה כפרים ושכונות בירושלים, ביפו ובחיפה. משעלה היטלר לשלטון הפכו נכדיהם וניניהם לנאצים נאמנים, הצעירים שבהם הסתלקו מהארץ ערב מלחמת העולם השנייה כדי להילחם בשורות הנאצים. עם פרוץ המלחמה רוכזו הנותרים תחילה במחנה מעצר ולאחר מכן הועברו לאוסטרליה. שרונה הייתה בשנות המלחמה ובשנים שלאחריה מרכז המשטרה הבריטית ומקום מגורים לפקידים בריטיים. משנוצרו אזורי הביטחון, עקב פעולות הטרור נגד הבריטים, הייתה שרונה ל"בווינגרד" של תל אביב. כאשר יצאו הבריטים מסביבות תל אביב מסרה מחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט את "מפתחות" שרונה לידי עירית תל אביב.
- למעשה קיבלה "ההגנה" את הכפר לידיה וקראה לו בשם "מחנה יהושע" על שם יהושע גלוברמן מיגור, שם שכנה מפקדת ה"הגנה" של מחוז תל אביב, שם נערכו אימונים, לשם הובאו משלוחי הרובים הצ'כים הראשונים וממנה יצאו לפעולות העונשין בשכונות יפו הערביות ולמסעי הכיבוש של "מבצע חמץ".
- הייתה בפועל מרכז היישוב היהודי, קרובה לתל אביב ולא רחוקה מאד מירושלים.
- הנקודה החזקה ביותר מבחינת הגנה צבאית.
לסיכום, אמנם הוצעו חלופות לאתרים שישמשו כבירה, אך לא היה בהן עיסוק רציני ומעמיק. ההצעות לגבי זיכרון יעקב והרצליה לא היו משמעותיות. אין מקום להתרשם, שהייתה כוונה כלשהי להכריז, בשלב שלאחר ההכרזה על מדינת ישראל, על שום אתר כ"בירה", אלא ששאלת הבירה, בשלב זה, כלל לא הייתה על סדר היום, שכן היה הכרח מעשי למצוא מקום מושב למוסדות השלטון שעמד להתהוות, וזה נבחר באופן "טבעי", משיקולים ענייניים להיות ב"שרונה" - "הקריה", הצמודה לתל אביב. יצוין כי דב יוסף, כאחרים, התנגד לשם זה בנימוק שיש רק "קריה" אחת והיא ירושלים. שרונה הייתה, לדבריו, בחירה של נוחיות בעלמא, לא כבירה אלא כמושב ממשלה[14].
מהכרזת המדינה עד הכרזת הבירה
ביום ו', 14 במאי 1948, הסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל, אותו ערב שבת, בשעה 16:00, הוכרזה מדינת ישראל.
הכרזת המדינה ושאלת הבירה
בהכרזת העצמאות הצהירה מדינת ישראל על עצמה, מרגע ההכרזה ואילך, ככזו שקמה על בסיס החלטת החלוקה וקיבלה על עצמה את החלטת החלוקה, הגדירה את מוסדות השלטון: רשות מכוננת ורשות מבצעת, וקראה גם לערבים לקבל את החלטת החלוקה תוך השכנת שלום בארץ ישראל ובינה לבין שכנותיה. הכרזת העצמאות לא הזכירה את ירושלים ולא קיום בירה למדינת ישראל.
עד תום הקרבות בירושלים
ב-28 במאי 1948 נפל הרובע היהודי. מאותו יום עברה ירושלים העתיקה לשליטת ממלכת ירדן. ב-11 ביוני 1948 נכנסה לתוקף ההפוגה הראשונה, כשירושלים המערבית בשליטת צה"ל. במהלך ההפוגה, ב-24 ביוני 1948 נערכה הישיבה השישית של מועצת המדינה הזמנית, כשעל סדר היום גם דיון על ירושלים. לישיבה הגיעו גם חברי המועצה אנשי ירושלים - שנבצר מהם להשתתף בישיבות הקודמות - כשבפיהם ביקורת קשה על הממשלה. בהביאם לידי ביטוי את תחושות הרחוב הירושלמי הנצור, כשברקע החרדה והדיכאון, כדברי הדוברים, כי הנה עומדת ההפוגה להסתיים וישובו ימי הקרב והמצור, הודגשה התחושה כי המנהיגות המדינית אינה פועלת די לשמירת הקשר הבלתי אמצעי עם ירושלים. עלתה שאלת הממשל: צבאי או אזרחי, ונאמר כי בינאום ירושלים הוכח כבלתי מעשי.
במהלך הדיון אמר ראש הממשלה: "החברים שיבואו לירושלים ימסרו נא ליהודי ירושלים שהם לא נשכחו, לא רק בדיבור ובנאומים ובשירת "התקווה", אלא בדבר הרציני והמעשי ביותר - במלחמה. ישנם אלפים בני נוער המוסרים את חייהם על שחרור ירושלים ועל גאולתה. אין מזל לעיר הבחירה. דוד המלך בחר לבירתו את אחד המקומות הקשים ביותר בארץ..."
לשאלה בנוגע למגעים בדבר פירוזה של ירושלים, ביקש ראש הממשלה ששר החוץ, משה שרתוק ישיב, שרתוק התייחס למתווך מטעם האו"ם אך הכחיש שישנה יוזמת פירוז מעשית. בן-גוריון סיכם: "בנוגע לשאלה אם ירושלים היא בתוך המדינה או לא. כרגע יש רק תחומים פאקטיים, שבהם שולט הצבא היהודי. עד שייכון השלום ויקבעו התחומים בגושפנקא בינלאומית ובהסכמה של הצדדים, אנו מדברים על תחומים של הממשלה היהודית. ירושלים היא בתחומי הממשלה היהודית (לפי שעה לצערי, בלי העיר העתיקה) בדיוק כמו תל אביב, ואין שום הבחנה בין ירושלים לבין תל אביב, בין חיפה ובין חניתה ובין עסלוג'. הן כולן בתחומי הממשלה היהודית."[15]
במהלך המלחמה דיבר דוד בן-גוריון בשיחות סגורות על כוונתו לקבוע את הבירה בירושלים, אך מתוך מודעות לרגישות העולם לגורל העיר, הוא הסתפק בצעדים מוגבלים שקבעו סיפוח דה-פקטו של העיר למדינה[16].
ב-29 ביוני עלתה הצעת המתווך מטעם או"ם - הרוזן השוודי, פולקה ברנדוט - להעביר את ירושלים כולה לידי ירדן עם אוטונומיה יהודית. ההצעה נדחתה על ידי מועצת העם הזמנית ב-5 ביולי. ב-7 ביולי נחתם הסכם ישראל-ירדן לפירוז הר הצופים. מ-8 ביולי התנהלו קרבות עשרת הימים, בתוכם מבצע קדם לשחרור העיר העתיקה - שנכשל.
תום הקרבות וכינון הממשל הצבאי
ב-17 ביולי 1948 נכנסה לתוקף ההפוגה השנייה ומשלב זה הסתיימה הלחימה בעיר.
ב-2 באוגוסט פורסם מִנשר שלטון צבא-הגנה לישראל בירושלים (מנשר מס' 1). למִנשר צורפה גם מפת הסבר. כמו במקרה של המִנשר על ארץ ישראל שנספח לפקודת שטח השיפוט והסמכויות שפורסמה ב-22 בספטמבר 1948, המִנשר על ירושלים, שדרשה מאז ומעולם טיפול מיוחד, החיל את המשפט של המדינה על שטחי ירושלים וסביבותיה שהוחזקו בידי צה״ל ב-1948, ובעקבותיו בא מִנשר מס׳ 2, שמינה מושל צבאי לעיר, דב יוסף[17].
ב-10 בספטמבר, לקראת ישיבת הממשלה ב-12 בספטמבר 1948, העביר שר החוץ משה שרתוק את ההוראות למשלחת ישראל לעצרת האו"ם. במסמך מספר פרקים, בפתיחתו עסק בניסיונה של מדינת ישראל להתקבל כחברה בארגון האומות המאוחדות ובקבלת ההמלצה להמתין עד להתחלפות נשיא מועצת הביטחון הבריטי באמריקאי. הנחות היסוד באשר לירושלים היו:
- הוכח שמשטר בינלאומי יעיל בירושלים לא ייכון אלא בעזרת כוח צבאי ניכר וחמוש כהלכה.
- הוברר שהקמת כוח כזה במסגרת בינלאומית היא כיום מחוץ למסגרת המדיניות המעשית.
- נוכח הפקרת העולם הנוצרי את ירושלים לכיבוש מוסלמי, השתתפות פיקוד בריטי במסע הכיבוש הזה, הצלת ירושלים משלטון ערבי בכוחם של היהודים בלבד, ועובדת שליטתה של ישראל כיום ברחבי העיר החדשה, הננו רואים עצמנו זכאים לחידוש התביעה על כלילת ירושלים בתחום מדינת ישראל.
לאור הנחות אלה נקבעת עמדת המשלחת:
- אנו תובעים את ירושלים החדשה כחלק בלתי נפרד של מדינת ישראל, אלא אם כן תוכח בעליל אפשרות מעשית של משטר בינלאומי אשר יבטיח הבטחה מוחלטת את קיומה, ביטחונה והתפתחותה של ירושלים העברית על כל מוסדותיה, עם זיקתה הלאומית למדינת ישראל, וימנע לחלוטין שלטון ערבי באיזה חלק שהוא של העיר.
- אנו מסכימים שהעיר העתיקה תימצא בשלטון בינלאומי בהשתתפות העדות הנוגעות בדבר.
- אנו מסכימים שבוועידת השלום בינינו ובין מדינות ערב תעמוד לדיון, בין השאר, שאלת כלילת חלק מסוים של ירושלים החדשה בשטח המדינה הערבית, בתנאי שבמשך שנים מספר לא תשמש ירושלים כמרכז שלטון לא למדינה היהודית ולא לערבית, ושלא יחול שינוי במצב הזה אלא בהסכמת שני הצדדים[18]
ב-16 בספטמבר נטש ברנדוט את הצעתו להעביר את ירושלים כולה לידי ירדן עם אוטונומיה יהודית, וחזר לרעיון הבינאום. למחרת היום, 17 בספטמבר 1948, נרצח ברנדוט על ידי "חזית המולדת" (לוחמי לח"י). בין התאריכים 22-19 באוקטובר נערכו מבצע ההר ומבצע יקב, כנגד כוחות הצבא המצרי שהחזיקו בדרום פרוזדור ירושלים ובהר חברון. תוך הקפדה שלא לגרור את הלגיון הירדני לקרב, שוחררו צירי גישה בפרוזדור ירושלים, מהלך שאפשר עיצוב נוח יותר לישראל של מפות הסכמי שביתת הנשק ברודוס. ב-30 בנובמבר נחתם הסכם ההפוגה הכנה במוסררה בין סא"ל משה דיין וקולונל עבדאללה א-תל מהלגיון ובו הותוותה מפת הקו העירוני - הגבול החוצה את ירושלים בין ישראל לירדן. ב-1 בדצמבר החליטה הועידה הערבית פלסטינית ביריחו לאחד את ירדן ופלסטין תחת שלטון עבדאללה וב-7 בדצמבר הצהירה ממשלת ירדן על הסכמה לאיחוד הירדני-פלסטיני. בהמשך לשליחותו של ברנדוט התקבלה ב-11 בדצמבר החלטת או"ם 194(III) להעמיד את ירושלים תחת משטר פיקוח אפקטיבי של האו"ם, לצורך כך התבקשה ועדת הפיוס (Palestine Conciliation Commission) להגיש הצעות לפיקוח כזה. ב-13 בדצמבר 1948 אישר הפרלמנט הירדני את האיחוד הירדני-פלסטיני.
סיום הממשל הצבאי - החלת החוק הישראלי וביצור מעמד ירושלים
יום 25 בינואר 1949 נקבע ליום הבחירות לאספה המכוננת.
ב-4 בפברואר 1949, על פי החלטת הממשלה, בוטל הממשל הצבאי בירושלים והוחל עליה החוק הישראלי, מהלך שמשמעותו - מעבר להשפעתו המעשית על חיי היומיום של התושבים - כי ירושלים היא חלק משטחי מדינת ישראל.
עמדת מפא"י בנושא ירושלים
במועצת המדינה הזמנית הייתה מפלגת פועלי ארץ ישראל - מפלגתו של בן-גוריון - מפלגת הרוב, ורוב זה התקיים גם באספה המכוננת (לימים - הכנסת). לכן יש משקל לעמדתה של מפא"י בנושא ירושלים. במצעה של מפא"י לקראת הבחירות לאספה המכוננת נכתב:
"תפקידיה של מדינת ישראל
מפעל המהפכה הגדול טרם הושלם: עוד לא הובטחו הגבולות הנאותים; עוד לא נכללה ירושלים במדינה; עוד לא הובטח השלום;...
מפלגת פועלי א"י תעמוד באספה המכוננת על תוכנית פעולה, שאלה הם ראשי פרקיה העיקריים: ...
ו. ירושלים והמדינה
ירושלים, עיר הבירה הנצחית של האומה העברית, תיכלל כחלק בלתי נפרד בתוך מדינת ישראל. המדינה תשקוד במיוחד על פיתוחה המשקי של ירושלים - העברת תעשיות מתאימות לתוכה והקמת רשת של כפרים עברים סביבה. המדינה תדאג להקמת ישוב עברי צפוף בין עמק החוף וירושלים."[19]
מפא"י, במצע זה, ראתה את הכללת ירושלים במדינת ישראל כיעד. ירושלים כונתה: "עיר הבירה הנצחית של האומה העברית", אך לא בירת מדינת ישראל.
על דעות מפא"י ניתן ללמוד גם ממנשר בשם "אגרת לשליחים" שהופץ על ידי המחלקה לענייני הגולה ו"החלוץ" במרכז מפא"י. אגרות אלה מביאות, אמנם, מידע מגמתי, עם זאת יש בהן "מריח התקופה", האגרות אינן חתומות בשם כותבן. באחת האגרות, תחת הכותרת: "בוטל הממשל הצבאי בירושלים" נכתב:
"...עם ביטול הממשל הצבאי הושוותה ירושלים רשמית לכל יתר הערים שבשטח מדינת ישראל.
תגובות בעיתונים
עם ההחלטה הנ"ל אנו קוראים בעיתונים לאמור: ההחלטה של ממשלת ישראל היוצאת לבטל את הממשל הצבאי בירושלים ולהשוותה לכל עיר אחרת במדינת ישראל מהווה סיום מזהיר לתקופת שלטונה רבת המבצעים...
... ירושלים לא תהיה עיר בינלאומית, אלא העיר הראשונה של מדינת ישראל."[20]
עשרה ימים אחר כך - מבלי להכריז על ירושלים כבירה, ב-14 בפברואר, נפתח המושב הראשון של האספה המכוננת בירושלים. ב"אגרת לשליחים" נכתב: "עוד שעות אחדות ונעלה ירושלימה. לא רבים זכו לכרטיס כניסה. אנו דואגים כי בעקב זכות זו לא תקופחו השבוע בקבלת האיגרת, שגם תהיה הפעם קצרה יותר."[21] בהמשך ניתן תיאור ססגוני ונרחב של ההכנות בבניין המוסדות הלאומיים לקראת האירוע, ששולב בחגיגות ט"ו בשבט ובנטיעות. בן-גוריון עמד על פתיחת האספה בבית הסוכנות, אירוע שחייב שבירת קירות חיצוניים, מפאת כמות המשתתפים בו והדברים לא היו פשוטים. בן-גוריון העמיד אולטימטום: או באולם שבבית הסוכנות - או במקום אחר לא בירושלים. בסופו של דבר, בן-גוריון ניצח גם כאן[21]. בגיליון שיצא עשרה ימים אחר כך נכתב:
"אגרת זו תהא מוקדשת לפתיחת האספה המכוננת... ... מתוך התרוממות רוח עילאית ובמעמד היסטורי ממלכתי נשגב, נפתחה האספה המכוננת בירושלים. באולם המוגדל של הסוכנות היהודית, הצופה על מגדל דוד, חומות העיר העתיקה והרי ירושלים מסביב, נערך הטקס שבו ניתן תוקף חוקי לגוף הנבחר של מדינת ישראל. בירת הנצח של עמנו זכתה למאורע זה, כגמול לסבלה בחודשי המצור."[22]
עמדות הכנסת והממשלה בנושא ירושלים
במשך ארבעה ימים נערכו שש ישיבות. ב-16 בפברואר נבחר חיים ויצמן לכהונת נשיא המדינה, אם כי כיהן בתפקיד בפועל גם קודם לבחירתו. אותו יום נערך דיון בחוק הראשון שחוקקה האספה המכוננת - חוק המעבר[23]. מנחם בגין מתנועת החרות, אמר בדבריו לאספה המכוננת שהוא בא להגן על ההצעה להכניס סעיף מיוחד בחוקת-המעבר על מקום מושבן של האספה המחוקקת או של הכנסת והממשלה, בהתאם לתקדימים במדינות רבות שבשעת חירום נאלצו להעתיק את מקום המושב הקבוע של ממשלתם לעיר אחרת, כגון צרפת בשתי המלחמות העולמיות, ברית המועצות - במלחמת העולם השנייה וארצות נוספות. לדבריו אין לטעון שלא זה המקום וזה לא הזמן לקבל החלטה ברורה ביחס למקום המושב הקבוע של הממשלה ואין להשיב על כך בהצעה לעבור לסדר-היום מנימוקים פורמליים. הוא סיים במילים: "גם אם תעברו לסדר-היום, ההיסטוריה תעבור על החלטתכם לעבור לסדר-היום וירושלים תהיה בירת ישראל ומדינתו. זוהי על כן ההצעה: מקום מושבן של האספה המכוננת והממשלה הוא ירושלים הבירה."[24]
אחריו נאם שר החוץ משה שרתוק ומדבריו עלה כי:
- כשם שהוקמה מדינת ישראל על ידי אלה שהורידו את ההצעה להקימה מסדר היום - כך תוכרז ירושלים כבירת מדינת ישראל - בהגיע שעתה על ידי אלה המבקשים כעת להוריד את ההצעה להכריזה מסדר היום.
- הכרזת ירושלים כבירה בשלב זה, תחתור תחת מוסדות היסוד הראשיים שקבעה הממשלה.
- יש לאפשר לממשלה החדשה להגשים את "משאת נפש כולנו" - כינון ירושלים כבירה הוא גם משאת נפשם של אלה שיורידו את ההצעה מסדר היום.
לבסוף הוחלט שיש לקיים בנושא ירושלים דיון נפרד[24].
המושב השישי של הכנסת נערך ב-17 בפברואר, אז גם הושבע הנשיא חיים ויצמן. במושב זה נסתיים המושב הירושלמי של הכנסת.
מושב הכנסת השביעי התקיים ב-8 במרץ בתל אביב. ב-10 במרץ, בישיבה ה-12 השתמע מדברי בן-גוריון שרעיון הכרזת ירושלים כבירת מדינת ישראל, הוא רעיון שכעת השתיקה יפה לו, אך עוד יבוא יומו[25].
בתאריך 27 במרץ עלה בישיבת הממשלה נושא כינון ירושלים כבירה דה פקטו גם אם לא דה יורה. סעיף ג' על סדר היום היה "העברת משרדי ממשלה לירושלים". מזכיר הממשלה, זאב שרף, סקר את שנעשה בנושא. מסתבר שאף שכבר הייתה החלטה להעביר משרדים ומחלקות שונות לירושלים, ערערו משרדים שונים על הכוונה להעבירם. הדיון נגע בעניינים פרקטיים ויומיומיים, כגון הצורך של חלק מהשרים להיות נוכחים בישיבות הכנסת והממשלה בתל אביב, דבר שלא מותיר להם פנאי לעבודה במשרדיהם בירושלים, שכן הנסיעה אז מתל אביב לירושלים וחזרה, לא הייתה פשוטה וכן הקשיים התקציביים שבביצוע ההעברה:
"השר ד. יוסף: ...אילו אפשרי היה הדבר מנקודת המבט הצבאית - האם העם היהודי היה מוותר על הקמת הבירה בירושלים? אנחנו מתרצים את עובדת קביעת מקום מושבה של הממשלה בתל אביב במצב המסוכן המונע לעשות זאת בירושלים. אולם יש לעשות את המקסימום האפשרי ואין להסתפק במינימום בלבד."... השר ז. שזר: הפתרון יימצא לאחר שהכנסת תעבור לירושלים, ועלינו להתחיל להתרגל למחשבה הזאת. השאלה היא שאלה פוליטית ולא שאלה של נוחיות. אין לנבא מתי יהי אותו רגע, אבל יש להיות מוכנים לו."... ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אינני גורס את תפיסתו של מר שזר, שבה הוא קושר את העברת המשרדים לירושלים לקביעת מקום מושבה של הכנסת בתוכה. ברור הדבר שנוח יותר להיות בתל אביב, אבל אין אנחנו יכולים להתחשב עם היחיד, עם הפרט. יש הכרח לפנות את תל אביב (עוד מעט יבוא הפרזידנט של ארצות הברית ולא יימצא חדר למענו). לשם מה לרכז כאן את כל הפקידים ולעשות פלסתר מכל מה שאנחנו מתכננים לגבי ירושלים, אין אנחנו יכולים להתחשב בשיקולים של היום בלבד לגבי מה שאנחנו עושים היום, כי דברים אלה נקבעים לדורות. עלינו להפוך את הסדר: יש להעביר את כל המשרדים מלבד אלה שיש הכרח להשאירם כאן...
...אני מציע לשנות את מועד כינוס הממשלה כדי למנוע מהשרים להיות קשורים בתל אביב יום נוסף. אני מציע את ישיבת הממשלה או ביום ב' או ביום ג', כך שהשרים יהיו קשורים לתל אביב שלושה ימים בלבד. נוסף על כך אין המרחק בין ירושלים לתל אביב גדול ביותר - הקדוש ברוך הוא נתן לנו ארץ קטנה...
... מ ח ל י ט י ם למנות ועדה לקביעת העברת מחלקות ומשרדים לירושלים. חברי הוועדה: ראש הממשלה והשרים ד. יוסף ומ. רוזנבליט. ...
...מ ח ל י ט י ם להעביר את המחלקות והמוסדות הבאים:
המדפיס הממשלתי - במשרד ראש הממשלה;
השירות הגאולוגי - במשרד למסחר ולתעשייה;
המחלקה לרישום תושבים - במשרד הפנים;
משרד החינוך פרט למדורים שהוועדה תחליט אחרת;
משרד הדתות;
משרד הבריאות, פרט למדורים שהוועדה תחליט אחרת;
הדואר, הטלגרף והטלפון, פרט למדורים שהוועדה תחליט אחרת;
משרד הסעד;
משרד לנפגעי המלחמה;
מחלקת הקיצוב לצרכנים במשרד לקיצוב ולאספקה.
מ ח ל י ט י ם להטיל על הוועדה לבדוק העברת המחלקות הבאות:
רכוש נפקדים במשרד האוצר;
השירות המטאורולוגי במשרד התחבורה."[26]
המילה "בירה" לא נכללה אמנם בהחלטות, אך המשמעות היא שיהיו בירושלים הפונקציות המנהליות שישנן בעיר בירה.
ב-3 באפריל נחתם הסכם רודוס הוא הסכם שביתת הנשק בין ישראל לבין ירדן ובו אושרר הקו העירוני, כפי ששורטט ב-30 בנובמבר 1948 על ידי משה דיין ועבדאללה א-תל החוצה את ירושלים בין ישראל לירדן.
ב-8 בנובמבר נערכה ישיבת ממשלה גם בנושא "המשך בניית הקריה" (ראש הממשלה עצמו עזב טרם הדיון בסעיף זה).
"המזכיר ז. שרף: להבהרת המצב - אילו הייתה הממשלה כולה יושבת בירושלים, הייתה מוכרחה לקיים חלק מהמשרדים בתל אביב, וזאת מאותה הסיבה שדרשנו מממשלת המנדט לקיים משרדים בתל אביב, כדי שלא בכל דבר קטן יצטרכו לנסוע לירושלים. יש לנו למשל משרד מסחר ותעשייה, ויהיה בזאת משום בזבוז רב אם מחלקת התעשייה לא תהיה כאן, כי רוב התעשייה מרוכזת בסביבת תל אביב. נוכל להעביר מחלקה זו לירושלים, אלא אם כן נחליט שאין אנו רוצים במגע חי עם הציבור... ...האם עלי לתאר לכם מראה בית המשפט המחוזי בתל אביב, ממשלת המנדט החרימה את תל אביב ולא בנתה בה בנין לבתי משפט - אני מביא דוגמה ידועה לכולכם זו אינה הדוגמה היחידה. ההעברה לירושלים אינה פותרת את השאלה, פה יצטרכו להיות משרדים מרכזיים ומשרדים אזוריים...
...מ ח ל י ט י ם
א) להטיל על משרד ראש הממשלה להכין דו"ח על סידור המשרדים בירושלים וציון הצרכים לעתיד הקרוב. ...
ד) להעמיד לרשות התקנת משרדים בירושלים סכום נוסף של 10,000 (עשרת אלפים) לירות.
ה) לאפשר בניית 500 (חמש מאות) דירות לפקידים בירושלים מכספי הפיתוח."[27]
עולה מדברי שרף, שעוד בתקופת הבריטים הייתה דרישה מלמטה להקים משרדי ממשל בתל אביב לצורך קיום חיי היומיום של ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר בארץ, אך בשלב ההוא נושא קיום מוסדות הממשלה בירושלים כבר היה מובן מאליו, ונתעורר הצורך "להגן" על מעמדה של תל אביב דווקא. כלומר, ירושלים הלכה ורוכשה מעמד מעשי של בירה בפועל, ומרכז שלטוני. עם זאת, גם כאשר השאלה הביטחונית, לכאורה, שוב לא הייתה קיימת, עמדו על סדר היום בעיות מינהל ציבורי. רוב רובו של היישוב היה מרוכז בתל אביב וסביבותיה, ונדרש צורך לקיים את מוסדות השלטון באופן פרופורציונלי לנזקקים לשירותיהם.
מהדברים עולה שעוד טרם הכרזת הבירה, כבר כוננה ירושלים כבירת מדינת ישראל בפועל.
הכרזת הבירה והאירועים שהובילו להכרזה
האירועים המדיניים בחודשים נובמבר - דצמבר 1949, הם אלה שהובילו, בסופו של דבר, להכרזה הרשמית של ירושלים כבירת מדינת ישראל.
"במקביל למאבק הדיפלומטי מבחוץ התנהל מאבק פנימי מבית על קביעת מעמדה של ירושלים כבירת ישראל והצורך בנקיטת צעדים להעברת מוסדות השלטון לעיר... בניגוד לעמדתם של דורשי החשת התהליך גרס שרת כי קביעת עובדות בירושלים תסכן את סיכויי ישראל להדוף את המתקפה המדינית הצפויה באו"ם וביקש להמתין עד לסיום עבודתה של העצרת... דיונים אחדים שהתנהלו בממשלה בחודשי הקיץ של שנת 1949 החריפו את היחסים בין שר החוץ לבין ראש הממשלה וכמה מהשרים... שרת הוטרד והעמיד את חבריו בממשלה על פגיעתם במעמדו של משרד החוץ ובעקיפין גם במדיניות החוץ של ישראל. עד להחלטת הבינאום הצליח שרת לעמוד בפני הלחץ הפנימי בישראל. משנתקבלה ההחלטה כשל במאמציו..."[28]
ב-15 בנובמבר, לקראת הדיון בהצעה השוודית באו"ם, עלתה לדיון על שולחן הממשלה "שאלת ירושלים בעצרת האומות המאוחדות". שר החוץ סקר את המהלכים המדיניים ואת דרכי הפעולה האפשריות של מדיניות החוץ הישראלית, השיב לשאלות השר יעקב שמשון שפירא, ואז אמר ראש הממשלה:
"... אני רוצה להביע דעתי בשאלה אחת. אם לא תתקבל שום החלטה (בעצרת האו"ם), הרי לדעתי, לא מבחינה פורמלית, נשארות ההחלטות הקודמות, אבל מבחינה מוסרית ופוליטית נפל עניין בינאום ירושלים, ויש לנו אפשרות ולדעתי חובה עלינו למהר לעבור לירושלים, כי ההחלטה בעצם הייתה שמחליטים על ועדת הפיוס להביא תוכנית של בינאום ירושלים לעצרת. הם עשו זאת והביאו תוכנית. העצרת לא קבלה את התוכנית. הוותיקן עשה תעמולה לעניינו ולא קיבל את שלו, והעצרת לא קיבלה החלטה... אם לא מתקבלת החלטה הפעם - זה ניצחון גדול שלנו, ויכולים אנו בלב שקט לעבור לירושלים, אם שר האוצר לא יעשה לנו קשיים בגלל חוסר כסף לבנין דירות לפקידים...
...חלק רב מהקושי שיש לנו בדיבור (בעצרת האו"ם) על שאלה זו הוא כיצד להימנע מהודיה כלשהי שחלק של ירושלים שייך לעבדאללה. מר שפירא רוצה שנציע כי חלק זה שייך אמנם לעבדאללה ואנחנו נעשה אתו הסכם... ברור שאיננו מוותרים על זכויותינו בעיר העתיקה וכו', אבל לא נגיד שמכירים אנו בסיפוח העיר העתיקה לעבדאללה. המסקנה הנובעת מהצעותינו היא שירושלים זו הנמצאת בידינו היא שלנו, ועל השאר איננו דנים ברגע זה."[29]
מכל חברי הממשלה שדיברו בישיבה זו, ראש הממשלה הוא לבדו העלה את נושא המעבר לירושלים כפועל יוצא מהחלטת האו"ם. שאר השרים עסקו בנושא מעמד מדינת ישראל בירושלים ומעמד עבדאללה בעיר העתיקה, לא דנו במעבר לירושלים וגם לא הסתייגו מכך.
ב-22 בנובמבר, בצל ההמתנה להחלטת האו"ם, נערך דיון בכנסת, בו העלה בגין שוב את נושא עיר הבירה. הוא מתח ביקורת על כך שההחלטה במושב הירושלמי של האספה המכוננת, להטיל על ועדת החוקה להביא הצעת פתרון למעמדה של ירושלים ולקרוא למושב מיוחד של האספה המכוננת לדיון ביחס למעמדה של ירושלים, לא הוצאה לפועל במשך קרוב לשנה, ולפיכך הוא מבקש להכריז כי ייקבע "חוק עיר הבירה, ירושלים". בן-גוריון, שבשלב זה עדיין נזהר מעשיית מעשה שיקומם על מדינת ישראל עולם ומלואו, פנה לחבר הכנסת מנחם בגין, באומרו "כי יש נימוקים אחרים שלא נדון עכשיו על ירושלים. אני פונה למר בגין שלא יעמיד את הצעתו להצבעה", ומנחם בגין הסכים לכך[30].
"המאמץ הדיפלומטי הישראלי בשאלת ירושלים ערב כינוס העצרת התרכז בשלילת תוכנית ועדת הפיוס שהציעה לכונן משטר בינלאומי בירושלים... מנאומיהם של ראשי המשלחות לאו"ם במליאת העצרת ומן הפעילות הדיפלומטית הענפה שקיימו בין באי העצרת הגיעו נציגי ישראל למסקנה שתוכנית הוועדה תיפול בדיונים המעשיים וכי אין סכנה שתוכנית הבינאום תועלה שוב. כפי שנקבע מראש בסדר עבודתה של העצרת עבר הדיון בנושא ירושלים לוועדה המדינית וממנה לוועדת המשנה ... הצעה אוסטרלית לבינאום ירושלים שהוגשה במפתיע לוועדת המשנה ב-24 בנובמבר טרפה את הקלפים והביאה למפנה דרמטי במערכה על ירושלים. התפתחויות פנימיות באוסטרליה גרמו למהלך המפתיע: ראש-ממשלתה, אוואט, אימץ את ההחלטה בלחץ מערכת בחירות שהתקיימה בארצו ממש באותם ימים. אוואט קיווה שצעדו המכריע יזכה אותו בתמיכת הקתולים באוסטרליה. העובדה שדווקא אוסטרליה הגישה את ההצעה ולא ברית-המועצות, למשל, הכריעה את הכף לטובת הבינאום..."[31]
ב-4 בדצמבר שלח בן-גוריון מברק לשרת: "מכנס מחר בבוקר הממשלה. אציע לה הצהרה בכנסת שמדינת ישראל לא תשלים עם שום צורה של שלטון זר בירושלים היהודית וקריעתה מהמדינה, ואם נעמוד בפני ברירה של יציאה מירושלים או מאו"ם - נבכר לצאת מאו"ם"[32].
ב-5 בדצמבר בשעה 09:20 נפתחה ישיבת ממשלה כשעל סדר היום "בעיית ירושלים בעצרת האומות המאוחדות". מנכ"ל משרד החוץ, ולתר איתן, מסר את סקירתו. ניכר שהאווירה הייתה מתוחה והדברים קשים. הועלתה אף האפשרות שהאו"ם ישלח כוח צבאי לבצע החלטתו. בראש הדוברים בזכות העברת הבירה לירושלים היה השר הרב יהודה לייב הכהן פישמן מימון מהמזרחי והשר ד"ר דב יוסף ממפא"י. ראש הממשלה סיפר כי תגובת שר החוץ למברקו מאמש, היא שיש למתן את התגובה ובכל אופן לא לאיים ביציאה מהאו"ם. נאמר בישיבה כי יש לפעול לכינון ירושלים כבירה, אך אין לדבר על כך עדיין. לקראת סיום אמר ראש הממשלה:
"אני סבור שביום שלישי הבא נוכל לדון למעשה על העניין, לאחר פיזור העצרת. היום לא נדבר על זה. עצרת או"ם מסתיימת השבוע, וביום שלישי הבא נדון על הצעדים המעשיים של ההעברה לירושלים. אני מניח שאין התנגדות להצהרה ברוח זו. כמובן, צריך אני עוד לנסח זאת, וההצהרה תתחיל באדיבות. יאמר שאנו חברי או"ם ונאמני עקרונות של שלום עולמי וכו', ורואים חובה לעצמנו לקבל עניין הפיקוח, וזאת קיבלנו כל הזמן. את זאת נדגיש. אחר-כך אדבר על כך שהחלטת או"ם מ-29 בנובמבר נתבטלה: ירושלים היא חלק אורגני של ישראל, לקחו אותה מאתנו בכוח, ורק כך לקחנו אותה בחזרה ואנו נחזיק בה. בטוחים אנו שלא יכריחו יהודים לשפוך דמם על עניין זה."[33]
אותו יום בשעה 16:10 נפתחה ישיבת הכנסת ב"הודעת ראש הממשלה בדבר ירושלים והמקומות הקדושים", בה אמר בן-גוריון כי "לאחר שאו"ם לא הצליח לבצע החלטותיו, לדעתנו החלטת 29 בנובמבר על ירושלים בטלה ומבוטלת... ישראלים ימסרו נפשם על ירושלים לא פחות מאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקאים על וושינגטון."
את ה"דיון על הודעת ראש הממשלה על ירושלים והמקומות הקדושים" חתם יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק: "הכנסת כולה מאוחדת בהצהרה שירושלים היא חלק בלתי-נפרד ממדינת-ישראל ואין להטיל עליה שלטון זר בשום צורה ואופן. זוהי דעתה והודעתה של הכנסת הראשונה למדינת ישראל. (הבית קם על רגליו ושר את "התקווה")[34].
בליל שבת 9 בדצמבר התקבלה החלטת או"ם 303(IV) - אשרור ההצעה האוסטרלית לבינאום ירושלים. בן-גוריון, שעשה את השבת בטבריה, קיבל את הידיעה, עקב הפרש השעות, בבוקר שבת 10 בדצמבר.
ביום ראשון, 11 בדצמבר, בשעה 17:20 נפתחה ישיבת הממשלה בנושא "החלטת עצרת או"ם בדבר בינאום ירושלים". מנכ"ל משרד החוץ סקר את המצב, ואחרי דבריו נערך דיון. שוב עמדו בראש הדוברים יהודה לייב מימון מהמזרחי, שאף אמר שיצטרף בכנסת להצעת חירות לפטר את הממשלה, ודב יוסף.
"ראש הממשלה ד. בן-גוריון: רק מילים אחדות: אינני מייחס ערך כל כך רב להחלטת או"ם, אולי אני טועה, הציבור מייחס לה ערך גדול יותר. איני רואה איך יבצעו ההחלטה. הכוח העיקרי הוא הוותיקן, לוותיקן אין צבא, גם האומות הקתוליות לא ישלחו צבא הנה... עלינו להודיע שהבהרנו עמדתנו לפני שבוע, ההחלטה אינה בת ביצוע, הממשלה ממשיכה בהעברת משרדיה לירושלים, ובקרוב תעבור גם הכנסת לשם."
... "אם הממשלה תהיה בירושלים, ממילא תהיה הבירה, לא קבענו את הקריה כבירה, אבל אם הממשלה יושבת פה, הרי היא בדי-עבד הבירה, נעשה בדי-עבד את ירושלים לבירה...
... מ ח ל י ט י ם לאשר ההצעה להודיע בכנסת:
א) עמדת הממשלה, כפי שבוטאה בכנסת בשבוע שחלף שרירה וקיימת.
ב) החלטת עצרת או"ם אינה בת ביצוע ולא נשתף פעולה בביצועה.
... מ ח ל י ט י ם לאשר ההצעה להציע בכנסת:
ג) ממשיכים בהעברת הממשלה לירושלים (ברוב של 1:5).
... מ ח ל י ט י ם לאשר ההצעה להציע בכנסת:
ד) מציעים לכנסת לעבור לירושלים (ברוב של 1:5)..."[35]
ב-13 בדצמבר, בדיון על "העברת הכנסת והממשלה לירושלים" בכנסת, קרא ראש הממשלה לחברי הכנסת להחליט על העברת הכנסת לירושלים:
"מאז כינון הממשלה הזמנית העמדנו הדאגה לשלומה, ביטחונה וחיזוקה הכלכלי של ירושלים במרכז דאגותינו. בסערת המלחמה, כשירושלים הייתה נתונה במצור, היינו נאלצים לקבוע זמנית מושב הממשלה בקריה, על-יד תל אביב, אולם למדינת-ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת - ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים - עד סוף כל הדורות."[36]
נאום זה הוא שהיווה את ההכרזה הפורמלית: "למדינת-ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת - ירושלים הנצחית."
למחרת, 14 בדצמבר, כתב בן-גוריון ביומנו: "עליתי הבוקר לירושלים - לקבוע משרדי (לא משרד הביטחון) בירושלים, ולבצע בזאת העברת הממשלה לירושלים... בינאום ירושלים מוציא ממדינת ישראל 100,000 יהודים. לא ביום אחד אנו מסוגלים להקים יישוב כזה... אולם ירושלים זה לא רק 100,000 יהודים. זוהי עיר דוד. אם ארץ-ישראל היא לב האומה העברית - ירושלים היא לב לבה. ... הצלחתנו בשאלת ירושלים - פותרת כל בעיות בינלאומיות סביב מדינת ישראל. הנצליח? ייתכן וייתכן... מלחמתנו זו תרים קרננו בעולם - גם בקרב מתנגדינו ותרכז סביבנו את כל עם ישראל."[37]
בשולי האירועים
ב-14 בדצמבר שלח משה שרת, שר החוץ, מברק אל מנכ"ל משרדו, ולטר איתן, עבור ראש הממשלה בו הגיש את התפטרותו מהסיבות הבאות:
- לדבריו, הוא לא חזה מראש את המפנה הבינלאומי החמור שחל בשאלת ירושלים,
- הממשלה והמפלגה דחו הקו שלו לאחר ההכרעה בעצרת האו"ם,
- לדעתו לא יוכל להגן ביעילות ובלב שלם על הקו שנקבע בממשלה.
הוא כתב שהוא מעריך כראוי הנזק שעלולה לגרום הסתלקותו, אך במצב שנוצר חובתו להחזיר התיק לראש הממשלה[38].
יומיים אחר כך ב-16 בדצמבר, החזיר בן-גוריון מברק לשרת בו הוא דוחה מכל וכל את התפטרותו כבלתי מוצדקת ופירט:
- איש אינו מחויב ומסוגל לראות מראש כל דבר ובייחוד עניין מסובך שהמידע לגביו היה מוטעה.
- היו מקרים שהממשלה והמפלגה לא קיבלו את דעתו של בן-גוריון והיה עליו לבטל דעתו מפני דעת הרוב (אך הדבר לא הביא להתפטרותו).
- על כולם לעמוד יחד במשבר הזה, לדוגמה, דעת מפ"ם הייתה כדעת שרת, אך גם היא העמידה עצמה מאחורי הממשלה.
מכל הטעמים האלה, כתב בן-גוריון שכלל לא יביא את מברקו של שרת בפני הממשלה או המפלגה[39].
הודעת ההתפטרות של שר החוץ משה שרת ודחייתה על הסף על ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון חותמות את פרשת הכרזת ירושלים כבירת מדינת ישראל.
ירושלים הוכרזה כבירת המדינה. הועברו אליה, כאמור, משרדי הממשלה, אם גם בלאות מסוימת. ב-26 בדצמבר 1949 נפתח בה מחדש מושב הכנסת ומאז שוב לא עזב אותה בית המחוקקים הישראלי. עוד קודם לכן הוקם בה בית המשפט העליון. הוקמו בית חולים ואוניברסיטה במערב העיר, במקום אלה שעל הר הצופים. מדינות העולם לא מיהרו להכיר בעיר כבירת המדינה ולא העבירו אליה את שגרירויותיהן.
ראו גם
לקריאה נוספת
- דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת כרך ראשון, תל אביב, עם עובד, 1969
- זאב שרף, שלושה ימים, תל אביב, עם עובד, 1959
- אבא אבן, פרקי חיים כרך ראשון, תל אביב, ספריית מעריב, 1978
- מוטי גולני, ציון בציונות "המדיניות הציונית בשאלת ירושלים 1937-1949", מטכ"ל/קצין חינוך ראשי/גלי צה"ל ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור / ספריית אוניברסיטה משודרת, תשנ"ב-1992
- מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון [ב], תל אביב, עם עובד, 1977
- מיכאל בריצ'ר, המאבק המדיני על ירושלים, בתוך, אלי שאלתיאל (עורך), "פרקים בתולדות ירושלים בזמן החדש ספר זיכרון ליעקב הרצוג", ירושלים, יד יצחק בן צבי משרד הביטחון ההוצאה לאור, תשמ"א
- מיכאל בריצ'ר, ירושלים, בתוך, בנימין נויברגר (עורך), "דיפלומטיה בצל עימות", תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1984; פורסם במקור כדימויים, החלטות והיזון-חוזר במדיניות החוץ הישראלית: ירושלים, בתוך "מדינה וממשל", כרך א', מס' 3 (אביב 1972), עמודים 21-7
- אורי ביאלר, הדרך לבירה - הפיכת ירושלים למקום מושבה הרשמי של ממשלת ישראל בשנת 1949, קתדרה מס' 35, אפריל 1985
- ימימה רוזנטל (עורכת), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל כרך רביעי (ירושלים, מדינת ישראל / גנזך המדינה, תשמ"ו), עמודים יט-כג
קישורים חיצוניים
- הודעת ראש הממשלה בכנסת מיום 5 בדצמבר 1949 מתוך דברי הכנסת
- הודעת ראש הממשלה בכנסת מיום 13 בדצמבר 1949 מתוך דברי הכנסת
הערות שוליים
- ^ מיכאל בריצ'ר, דימויים, החלטות והיזון-חוזר במדיניות החוץ הישראלית: ירושלים, בתוך "מדינה וממשל", כרך א', מס' 3 (אביב 1972) עמודים 7-21; מופיע בשם: ירושלים, בתוך, בנימין נויברגר (עורך), "דיפלומטיה בצל עימות" (תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1984), עמוד 310
- ^ מיכאל בריצ'ר, שם, עמוד 311
- ^ משה הירש, דבורה האוסן-כוריאל, בהנחיית רות לפידות, ירושלים לאן? הצעות בדבר עתידה של העיר, ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1994, עמ' 30–31
- ^ משה הירש, דבורה האוסן-כוריאל, שם, עמ' 32–33
- ^ מדינת ישראל / גנזך המדינה, ההסתדרות הציונית העולמית / הארכיון הציוני המרכזי תעודות מדיניות ודיפלומטיות דצמבר 1947 - מאי 1948, ירושלים, מדינת ישראל / גנזך המדינה, תש"ם, עמודים 24-21
- ^ מיכאל בריצ'ר, שם, עמודים 294–298
- ^ מיכאל בריצ'ר, שם, עמ' 297
- ^ מיכאל בריצ'ר, שם, עמ' 296
- ^ דוד בן-גוריון, בראשית המלחמה, בתוך, זלמן רובשוב (עורך), "במבחן קרבות קובץ לדברי ספרות, עיון וסקירה", שנתון דבר תש"ח-תש"ט, תל אביב, דפוס "דבר", עמ' 8
- ^ מאיר פעיל, האסטרטגיה הציונית-ישראלית בשאלת ירושלים במלחמת העצמאות, בתוך, אלי שאלתיאל (עורך), פרקים בתולדות ירושלים בזמן החדש - ספר זיכרון ליעקב הרצוג, ירושלים, יד יצחק בן צבי ומשרד הביטחון ההוצאה לאור, תשמ"א, עמודים 356-357
- ^ מאיר פעיל, שם, עמ' 355
- ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 זאב שרף, שלושה ימים, תל אביב, עם עובד, 1959, הפרק מקום מושבה של הממשלה, עמודים 127-125
- ^ מיכאל בריצ'ר, שם, עמוד 311 וכן מיכאל בריצ'ר, המאבק המדיני על ירושלים, בתוך, אלי שאלתיאל (עורך), פרקים בתולדות ירושלים בזמן החדש ספר זיכרון ליעקב הרצוג, ירושלים, יד יצחק בן צבי משרד הביטחון ההוצאה לאור, תשמ"א
- ^ מיכאל בריצ'ר, ראיון עם דב יוסף ב-1971, שם, הערת שוליים מס' 70 בעמ' 311
- ^ מועצת המדינה הזמנית, הישיבה השישית, (תל אביב, המדפיס הממשלתי, י"ז סיוון תש"ח; 24 יוני 1948), עמודים 21-9
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון [ב], תל אביב, עם עובד, 1977, עמ' 889
- ^ הווארד גריף, המנשר הנשכח של דוד בן גוריון מ-1948 על סיפוח יהודה ושומרון, נתיב 6 (119), נובמבר 2007, עמוד 55
- ^ יהושע פרוינדליך (עורך), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך ראשון, (ירושלים, מדינת ישראל / גנזך המדינה, תשמ"א), עמ' 585, תעודה 502
- ^ מצע הבחירות של מפלגת פועלי א"י אל האספה המכוננת של מדינת ישראל, מכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון, מכון למחקר וארכיון העבודה והחלוץ, IV406 מצע
- ^ מפלגת פועלי א"י / המרכז, המחלקה לענייני הגולה ו"החלוץ", אגרת לשליחים פ"ז, תל אביב, ד' שבט תש"ט 3.2.1949, מכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון, מכון למחקר וארכיון העבודה והחלוץ, IV406 1949, עמודים 9-8
- ^ 21.0 21.1 מפלגת פועלי א"י / המרכז, המחלקה לענייני הגולה ו"החלוץ", אגרת לשליחים פ"ט, תל אביב, 14.2.1949. מס' 649, מכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון, מכון למחקר וארכיון העבודה והחלוץ, IV406 1949
- ^ מפלגת פועלי א"י / המרכז, המחלקה לענייני הגולה ו"החלוץ", אגרת לשליחים צ', תל אביב, 24.2.1949. מס' 761 (מכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון, מכון למחקר וארכיון העבודה והחלוץ, IV406 1949
- ^ חוק המעבר, התש"ט-1949 [פורסם: ס"ח 1, התש"ט (17.2.49), עמ' 1]
- ^ 24.0 24.1 דברי הכנסת, מושב ראשון, כרך I, ישיבה ד', י"ז שבט תש"ט (16 פברואר 1949), ירושלים - תל אביב, המדפיס הממשלתי, עמ' 44
- ^ דברי הכנסת, מושב ראשון, כרך I, ישיבה י"ב, ט' אדר תש"ט (10 מארס 1949), ירושלים - תל אביב, המדפיס הממשלתי, עמ' 136-135
- ^ פרטי-כל ישיבה ה/ש"ט של הממשלה כ"ו אדר תש"ט - 27.3.49, (מדינת ישראל / גנזך המדינה, תרשומת ישיבות הממשלה הראשונה תש"ט, כרך ג'), עמודים 24-10
- ^ פרטי-כל ישיבה ח/ש"י של הממשלה ט"ז בחשוון תש"י - 8.11.49, (מדינת ישראל / גנזך המדינה, תרשומת ישיבות הממשלה הראשונה תש"י, כרך ט"ו), פרק י"ג לסדר היום עמודים 64-57
- ^ ימימה רוזנטל (עורכת), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל כרך רביעי (ירושלים, מדינת ישראל / גנזך המדינה, תשמ"ו), עמ' כ'
- ^ פרטי-כל ישיבה ט/ש"י של הממשלה כ"ג בחשוון תש"י - 15.11.49, (מדינת ישראל / גנזך המדינה, תרשומת ישיבות הממשלה הראשונה תש"י, כרך ט"ו), פרק ג' לסדר היום, עמודים 22-7
- ^ דברי הכנסת, מושב שני, כרך III, ישיבה פ"ח, א' כסלו תש"י (22 נובמבר 1949), (ירושלים - תל אביב, המדפיס הממשלתי), עמודים 136-135
- ^ ימימה רוזנטל, שם, עמודים כ'-כ"א; ר' גם אבא אבן, פרקי חיים כרך ראשון, תל אביב, ספריית מעריב, 1978, עמודים 140-139
- ^ ימימה רוזנטל, שם, עמ' 675, תעודה 453
- ^ פרטי-כל ישיבה יב/ש"י של הממשלה י"ד בכסלו תש"י - 5.12.49, מדינת ישראל / גנזך המדינה, תרשומת ישיבות הממשלה הראשונה תש"י, כרך ט"ז
- ^ דברי הכנסת, מושב שני, כרך III, ישיבה צ"ג, י"ד כסלו תש"י (5 דצמבר 1949), ירושלים - תל אביב, המדפיס הממשלתי, עמודים 221-226
- ^ פרטי-כל ישיבה טו/ש"י של הממשלה כ' כסלו תש"י - 11.12.49, מדינת ישראל / גנזך המדינה, תרשומת ישיבות הממשלה הראשונה תש"י, כרך ט"ז, עמ' 3 ועמודים 22-31
- ^ דברי הכנסת, מושב שני, כרך III, ישיבה צ"ו, כ"ב כסלו תש"י (13 דצמבר 1949), ירושלים - תל אביב, המדפיס הממשלתי, עמודים 281-287
- ^ ימימה רוזנטל, שם, עמודים 720-716, תעודה 487 (מארכיון צה"ל)
- ^ ימימה רוזנטל, שם, עמ' 722, תעודה 490
- ^ ימימה רוזנטל, שם, עמודים 730-729, תעודה 498
