נעמי שמר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נעמי שמר
לידה קבוצת כנרת, פלשתינה (א"י)
פטירה רמת גן, ישראל
מוקד פעילות ישראלישראל ישראל
תקופת הפעילות 1951–2004 (כ־53 שנים)
עיסוק מלחינה, פזמונאית, ומבצעת
סוגה זמר עברי
כלי נגינה פסנתר
חברת תקליטים ישראדיסק
סי בי אס
אן אם סי
צאצאים ללי שמר, אריאל הורוביץ

נעמי שמר (13 ביולי 1930, י"ז בתמוז ה'תר"ץ – 26 ביוני 2004, ז' בתמוז ה'תשס"ד) הייתה משוררת, מוזיקאית, מלחינה ופזמונאית ישראלית. כלת פרס ישראל לזמר עברי לשנת תשמ"ג (1983). שמר כתבה שירים רבים, בהם שנעשו לנכסי צאן ברזל במורשת הישראלית, כמו "ירושלים של זהב", "חורשת האקליפטוס", "לו יהי", "על כל אלה" ו"שירת העשבים". נחשבת בעיני רבים ל"משוררת הלאומית".

ביוגרפיה

בית ילדותה של נעמי שמר על הגבעה בקבוצת כנרת. הבית היה אחד משלושת הבתים הראשונים שנבנו ואוכלסו בשנת 1929
לוחית זיכרון על ביתה של נעמי שמר ברח' אופנהיימר 14 בתל אביב

שמר נולדה, גדלה והתחנכה בקבוצת כנרת בשם נעמי ספיר, למאיר ספיר (ספירוב), ממייסדי הקבוצה, ולרבקה, בתם של חנה ויונה שפרירי. בעידודה של אמה החלה שמר לנגן בפסנתר כבר בגיל שש. מנדבן אמריקני היא קיבלה פסנתר במתנה.[1] בשנת 1935, בהיותה בת חמש, נסעו נעמי ואמה לביקור משפחתי בווילנה, שם פגשה את דודתה ברטה, אחות אביה היחידה, ומשפחתה. דודתה ומשפחתה נספו כולם בשואה. לאחר שסיימה את לימודי התיכון דחתה את שירותה הצבאי, למרות התנגדותם של חלק מחברי הקבוצה, ויצאה ללימודי מוזיקה. תחילה בקונסרבטוריון הישראלי בתל אביב ובהמשך באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. בין מוריה היו פאול בן-חיים, פרנק פלג, אבל ארליך, אילונה וינצה-קראוס, ויוסף טל.[2] כששבה לקבוצה לאחר לימודיה באקדמיה, לימדה את ילדי הקיבוץ ריתמיקה, וכך נולדו שיריה הראשונים, כגון "הדואר בא היום" ו"אחינו הקטן" (יפה ירקוני הקליטה אותם לאחר מספר שנים באלבומה "שירים מכנרת" על אחיה יענקל'ה.[3])

בשנת 1951, לאחר דחייה של כ-4 שנים, התגייסה לצה"ל ושירתה בפיקוד הנח"ל כפסנתרנית.[4] ב-1953 פגשה את השחקן גדעון שמר, בעת שעבדו במשותף על עצרת של חטיבת בני איחוד הקבוצות והקיבוצים בנצר סרני.[5] ב-1954 הם נישאו, ולהם בת.

פזמונאות

לאחר שחרורה כתבה שירים לתיאטרון, ובהמשך כתבה מילים ללהקות ישראליות וללהקות הצבאיות.

אחד מרגעי השיא בקריירה המוזיקלית של שמר היה בשנת 1967, כאשר כתבה את השיר "ירושלים של זהב". השיר נולד כאשר החליט טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, להזמין שיר מיוחד על ירושלים לכבוד פסטיבל הזמר שנערך אותה שנה בבנייני האומה, שלא במסגרת תחרות השירים עצמה. השיר זכה להצלחה רבה בפסטיבל, וזכורה שירת הקהל ברטט את השיר.

שלושה שבועות לאחר הופעת הבכורה של השיר בפסטיבל, פרצה מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה אוחדה ירושלים בשלטון ישראל, שמר הוסיפה לשיר בית חדש בו הנגידה את המצב לפני ואחרי המלחמה. לעומת "איכה יבשו בורות המים" ו"ואין פוקד את הר הבית" הכריז הבית החדש "חזרנו אל בורות המים" ו"שופר קורא בהר הבית".[6] בחודשים שאחרי המלחמה ובשנים שבין המלחמות קנה לו השיר שם והפך למעין המנון-משנה, שהיו אף שקראו להפכו להמנון הלאומי החדש.

מאז "ירושלים של זהב" הפכה שמר בעיני רבים - אף כי לא בעיני עצמה - ל"פזמונאית לאומית" ואף ל"משוררת הלאומית".[7][8] האמונה על שיקוף הלכי הרוח בישראל וניסוחם בפזמוניה.

במאי 2005 פרסם העיתון "הארץ" כי שמר הודתה במכתב לגיל אלדמע, כי שמעה שיר עם בסקי ישן (השיר "Pello Joxepe", ששמעה בביצועו של פאקו איבנז[9]), והושפעה ממנו באופן לא מודע בכתיבת הלחן ל"ירושלים של זהב".[10][11] בימי חייה הכחישה שמר את הטענות על פלגיאט. שמר עצמה תיארה את חדירת הלחן הבסקי לשיר כ"תאונה מצערת", ואמרה שגרמה לה עוגמת נפש כה רבה, עד שאפשר שהביאה למחלתה. חוקר הזמר העברי, אליהו הכהן, אינו רואה כל בעיה של פלגיאט בלחן של "ירושלים של זהב", אלא רק השפעה המקובלת בשירה, ועל תגובתה של שמר אמר: ”לדעתי נעמי מייחסת להשפעה של השיר הבסקי משקל גדול מדי ביצירה שלה, וכנראה זה העיק עליה כל השנים, וכשהייתה כבר במצב של שכיב מרע אמרה לעצמה: 'אדברה וירווח לי'.”[12] כלומר שההתבטאות במכתב הייתה לדעתו בעיקר מתוך מצוקה רגשית.

בינואר 1983 זכתה ב"פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר", בטקס שנערך במוזיאון תל אביב. באותה שנה קיבלה שמר את פרס ישראל לזמר עברי. ועדת השופטים כתבה: "פרס ישראל לזמר עברי מוענק לנעמי שמר על שיריה, אשר מטבעם מזדמרים בפי כל בזכות איכותם השירית והמוזיקלית, בזכות המיזוג המופלא בין המילה והלחן ובזכות הביטוי הניתן בהם לרחשי לב של העם". בנוסף הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית וממכון ויצמן ותואר אזרח כבוד של תל אביב.

בשיריה מסוף שנות ה-70 ואילך ניכרת נוכחות הולכת וגוברת של תכנים יהודיים ומסורתיים. אלו היו קיימים גם בשירים מוקדמים יותר, כמו "שירו של אבא" ("יבנה המקדש") ו"לא אמות כי אחיה", אך הפכו מודגשים יותר ויותר בשירים כמו "שירת העשבים", או "אל בורות המים". לצדם, בלטו בתקופה זו שירים אלגיים (כמו "בכל שנה בסתיו, גיורא") ושירי-המנון בנוסח "עוד לא אהבתי די".

בין אמצע שנות ה-70 לאמצע שנות ה-80 הלך וגבר הניכור בין הימין הישראלי והשמאל הישראלי, על רקע מלחמת יום הכיפורים, המהפך של 1977, הסכם השלום בין ישראל למצרים שכלל את פינוי סיני, מלחמת לבנון הראשונה ופרוץ האינתיפאדה. שיריה של שמר נותרו פופולריים במשך רוב התקופה הזו. באמצע שנות ה-80 הציבור החל לזהות אותה עם הימין (ראו סעיף זיהויה הפוליטי), "הילת הממלכתיות" הוסרה ממנה ואישי ציבור ואמנים שונים הדירו אותה וביקרו אותה בחריפות.[13]

מאמצע שנות השמונים, הצלחותיה המסחריות של שמר פחתו.

פטירתה והנצחתה

ארבעה קברים צמודים בבית הקברות כנרת: מרדכי הורוביץ (בעלה השני של נעמי שמר), נעמי שמר, מאיר ורבקה ספיר (הוריה של נעמי)
הנצחה לנעמי שמר בגן האקליפטוס ברמת אפעל
שלט הנצחה במצפור נעמי שמר בעין פוריה

לקראת סוף שנות ה-70 סבלה שמר ממחלת הסוכרת וסיבוכיה ואיבדה הרבה ממשקלה, מה שעורר אצל רבים חשש לחייה. לאחר עשרים שנה התגלתה בגופה מחלת הסרטן שהביאה למותה בליל 26 ביוני 2004, ז' בתמוז ה'תשס"ד.

נעמי שמר נטמנה בבית הקברות כנרת, הסמוך לקבוצת כנרת שבה נולדה, לצד הוריה, מאיר ורבקה ספיר. אחרי מותה הפכו קברה של נעמי שמר והבית שבו גרה לאתר עלייה לרגל לישראלים שרצו לחלוק כבוד לאשה שגילמה בשיריה ופזמוניה את "ארץ ישראל היפה".

לאחר מותה נקראו על שמה רחובות במספר ערים, ובהן קריית מוצקין, הרצליה, חולון, בת ים, קרית אונו, רעננה, מזכרת בתיה, גן יבנה, גבעת שמואל, באר יעקב, קריית ביאליק, כפר סבא ובאר שבע, וכן בתי ספר יסודיים. כמו כן נקראת על שמה מנהרת הר הצופים בירושלים.[14] בשנת 2005 הנפיקה החברה הממשלתית למטבעות ומדליות מטבעות בכסף וזהב עם דיוקנה.

ב-22 במאי 2009, הנפיק דאר ישראל סדרה של 12 בולי דאר על "מוזיקה ישראלית"; בסדרה זו הוקדש בול לזכרה של נעמי שמר שעליו מופיע דיוקנה. האמנית מירי ניסטור סופר עיצבה את הבול. על השובל , כיתוב מתוך הלהיט שחיברה והלחינה שמר : " ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור" [15]

בשנת 2010 מסרה משפחתה של שמר את ארכיונה ועזבונה האמנותי לספרייה הלאומית, אשר התחייבה להנגיש אותו לחוקרים ולאלו שיגלו בו עניין.[16]

בשנת 2021 נחנך בפארק הלאומי ברמת-גן "שביל נעמי שמר", ובו תחנות מוזיקליות והסברים על השירים[17].

משפחתה

בשנת 1954 נישאה לשחקן גדעון שמר, וב-1956 נולדה בתם הללי (ללי) שמר (לימים אשתו של דור הררי ואימו של אמנון הררי). ב-1962 השניים נפרדו וב-1968 התגרשו.

בפברואר 1969 נישאה בשנית, לעורך הדין מרדכי הורוביץ, וב-1970 נולד בנם, הזמר והמלחין אריאל הורוביץ.

זיהויה הפוליטי

חורשת האקליפטוס על-שם נעמי שמר, ליד קיבוץ כנרת

שמר זוהתה במהלך השנים עם עמדות המקורבות לימין הפוליטי ול"גוש אמונים", במיוחד אחרי נישואיה למרדכי הורוביץ, שעמדותיו היו דומות.[18]

היו שמתחו ביקורת על "ירושלים של זהב" בגלל 'היעדרם' של הערבים שישבו בירושלים המזרחית מן השיר ("כיכר השוק ריקה", "אין יורד אל ים המלח"). שמר הגיבה על כך לימים: ”זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה... עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה”.[19]

באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 הביעה הזדהות עם אנשי "גוש אמונים".[20] באותן שנים חיברה את "איש מוזר" שאותו הקריאה באחת העליות של "גוש אמונים" לסבסטיה,[21] ו"פרנואיד" שהביעו תמיכה באנשי גוש אמונים. בשיר "הכריש", שנכתב ב-1975 על רקע חתימת הסכם הביניים בין ישראל למצרים 1975,[22] מתארת שמר מפגש בין כריש לבין סרדין. הסרדין רוצה לכרות שלום בכל מחיר, אולם הכריש מתעלם. בסופו של דבר, מכריז הסרדין ("דיפלומט מזהיר") כי "תמורת שלום גדול-גדול, אני מוכן לתת הכול." והכריש מחסל אותו: "אמר שלום - חשף שיניו - והסרדין טָרוֹף טורַף". שירים אלו עוררו דיון ציבורי[23][24] ומופיעים בספר שירים של שמר, אולם לא זכו להשמעות רבות ברשתות הרדיו[25] וספגו ביקורת משמאל,[26] שגם טענה כנגד הרמה המוזיקלית של השירים.[27] ביולי 1976 פרסמה בדבר תגובה למבקריה ובה כתבה[28]: ”שטף עז של אלות, חרמות ונידויים שניתכו על ראשי מאז השמעתי את דעתי בקול רם, לפני פחות משנה... אינני חברה בשום מפלגה שהיא, וגם לא בתנועה למען א"י השלמה... אני מאמינה בצדקתה של הציונות. זה הכל”.

בתקופה שבה התנהל המאבק נגד הנסיגה מסיני הביעה שמר תמיכה במתיישבי חבל ימית ושירה "על כל אלה", הכולל את השורה "אל נא תעקור נטוע" הפך לסמל המאבק, אף על פי שנכתב במקור כשיר עידוד פרטי לאחותה רות נוסבאום לאחר שהתאלמנה.[29] ישנה טענה האומרת, כי בשורות לא מוכרות של שיר זה שצונזרו מאוחר יותר ניכר שמראשיתו היה מכוון להיות כנגד הנסיגה מסיני.[30] לאחר פינוי ימית, משנוכחה לדעת שלא היה בידה להשפיע, החליטה שלא להתערב עוד בסוגיות ציבוריות.[31]

מצפור נעמי שמר בעין פוריה הצופה לנופי ילדותה

ספריה

  • נעמי שמר - כל השירים, 1967
  • הספר השני של נעמי שמר, 1975
  • נעמי שמר - ספר גימל, 1982
  • נעמי שמר - יש לי חבר-שירים (כולל קלטת), 1986
  • נעמי שמר - ספר ארבע, 1995
  • נעמי שמר - קצה המזלג, 1999
  • נעמי שמר - סימני דרך-121 שירים נבחרים (כולל דיסק), 2003
  • נעמי שמר - הכל פתוח - כל שירי הילדים, 2006

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: נעמי שמר
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נעמי שמר

מידע ביוגרפי:

הערות שוליים

  1. ^ נעמי שמר בשיחה עם רבקה מיכאלי, לחם האוהבים חלק א', באתר קול ישראל, רשת ב', דקה 22:05, ‏שבועות 1991
  2. ^ בדברי התשובה שלה בקבלת תואר דוקטור כבוד באוניברסיטת בן-גוריון 17.5.1993
  3. ^ אריאל קרס, "אחינו הקטן" של נעמי שמר נחבא אל הכלים - ופורח על הבמה, באתר Xnet‏, 7 בספטמבר 2018
  4. ^ אורי קיסרי, גדעון שמר, שחקן ואופי - הפירמה שמר, מעריב, 24 בינואר 1969
  5. ^ בשדה תלתן, עיתון "הקיבוץ", 8 ביולי 2004
  6. ^ תמר אבידר, נעמי עדכנה את ירושלים שלה, מעריב, 11 ביוני 1967
  7. ^ סיכום העשור | כך הפכה נעמי שמר למשוררת הלאומית, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2009
  8. ^ יעקב בר-און, ‏הילדה שניגנה בפסנתר בערבי המשק בקיבוץ והפכה למשוררת הלאומית, באתר מעריב אונליין, 11 ביולי 2020
  9. ^ שירות הארץ, פאקו איבנז: "שמעתי את 'ירושלים של זהב', ואמרתי - 'הי, זה השיר 'פיו חוספה'", באתר הארץ, 6 במאי 2005
  10. ^ ביצוע לשיר באתר יוטיוב
  11. ^ אבנר הופשטיין, ירושלים של מי, באתר ynet, 5 במאי 2005
  12. ^ פרסום ראשון: אליהו הכהן על "ירושלים של זהב", "חדשות בן עזר" 39, 9 במאי 2005
  13. ^ נדב שרגאי, ‏כך התנכלו לנעמי שמר - בגלל דעותיה, באתר ישראל היום, 21 ביוני 2013
  14. ^ שלמה פיוטרקובסקי, מנהרת הר הצופים נקראה על שם נעמי שמר, באתר ערוץ 7, 28 ביולי 2011
  15. ^ התאחדות בולאי ישראל, קטלוג בולי ישראל
  16. ^ משפחתה של נעמי שמר מסרה את ארכיונה ועיזבונה לספרייה הלאומית, הספרייה הלאומית
  17. ^ רמת גן: סימני דרך בפארק הלאומי
  18. ^ נחום ברנע, הכל בגלל מסמר קטן, דבר, 25 באפריל 1980
  19. ^ נעמי שמר מתייחסת לביקורת של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב"
  20. ^ טוביה מנדלסון, נציגות גוש אמונים נפגשה עם קבוצת עבודה של כינוס ירושלים, דבר, 5 בדצמבר 1975
  21. ^ נעמי שמר חיברה שיר, דבר, 7 בדצמבר 1975
  22. ^ יורם קניוק, מעולמו של סרדין, דבר, 3 בספטמבר 1975
  23. ^ מדוע לא?, דבר, 15 בדצמבר 1975
  24. ^ הסרדין, הלוויתן ונעמי שמר, דבר, 4 בספטמבר 1975
  25. ^ אריאל זילבר ביצע בלחן חדש את השיר בשנת 2005, באלבומו "אנבל". ראו: מילות השיר "כריש", באתר שירונט
  26. ^ ראו למשל - פזמונה הלאומני של נעמי שמר יהודה גוטהלף, נשק הביקורת וביקורת הנשק, דבר, 25 ביוני 1976
  27. ^ טדי פרויס, מיעוט שהוא רוב ורוב שאינו אלא מיעוט, דבר, 27 במאי 1976
  28. ^ אשמת שומרון ואהבת ציון, דבר, 2 ביולי 1976
  29. ^ תחנות בחייה של נעמי שמר באתר הספרייה הלאומית
  30. ^ ניתוח השיר 'על כל אלה', באתר "תרבות•il" המבוסס על כתבה משבוע לפני פרסום השיר
  31. ^ יעקב בר-און, ‏עשור למותה: הראיונות הגנוזים והשיחות האינטימיות עם נעמי שמר, באתר מעריב השבוע, 29 ביוני 2014
  32. ^ אתר למנויים בלבד חנוך מרמרי, הביוגרפיה של נעמי שמר: היוצרת שתימרנה בין ראייה חודרת לעיוורון מרצון, באתר הארץ, 10 בנובמבר 2017
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38887260נעמי שמר

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=נעמי_שמר&oldid=2606309"