הסולטנות הממלוכית

הסולטנות הממלוכית
سلطنة المماليك مصر

דגל
ממשל
משטר	מונרכיה
שפה נפוצה	ערבית
עיר בירה	קהיר 30°05′8″N 31°22′9″E (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אסיה, אפריקה
היסטוריה
הקמה	מותו של א-צאלח איוב
תאריך	1250
פירוק	קרב רידאניה
תאריך	1517
ישות קודמת	השושלת האיובית
ישות יורשת	האימפריה העות'מאנית

ממלוכ עות'מאני (1800)

הסולטנות הממלוכית הייתה סולטנות שנשלטה על ידי עבדים שרובם היו ממוצא צ'רקסי ממלוכים בעלי אוריינטציה אסלאמית. מרכז הסולטנות היה במצרים, וזו השתרעה במשך מרבית זמן קיומה גם על ארץ ישראל ועל סוריה.

שושלות הסולטנות הממלוכית

שתי קבוצות ממלוכיות עיקריות שלטו במצרים - השושלת הבחרית (משמעות שמם "מן הים" - بحري בשל היות מרכז שלטונם על האי אל מניאל במרכז הנילוס) והשושלת הבורג'ית (משמעות שמה: "מן המגדל" برجي, שכן מרכז שלטונם היה במצודת קהיר).

הבעייתיות בכינויים של שושלות הממלוכים

קיפצ'קים באירואסיה בסביבות 1200 לספירה

השושלת הבחרית הוא כינוי בעייתי ולא מדויק לשורה של סולטאנים ממלוכים, שרובם נקנו כעבדים בערבה הקיפצ'קית, או שהיו צאצאים של ממלוכים קיפצ'קים. למעשה רק שניים מהסולטאנים של שושלת זו, ביברס וקלאון, באו מקרב הגדוד הבחרי של צאלח איוב. השושלת הבורג'ית הוא כינוי בעייתי לא פחות לשורה של סולטאנים ממלוכים, שרובם היו צ'רקסים במוצאם.

ההיסטוריה של הסולטנות הממלוכית

עליית השושלת הבחרית

ראשית השלטון הבחרי ב-1250, כאשר גדוד ממלוכי בשירות השושלת האיובית הביס את הצלבנים בקרב מנצורה ועצר את מסע הצלב השביעי. כשהבינו הקצינים הממלוכים שאין בכוונת הסולטאן האיובי החדש אלמלך אלמועט'ם תוראן שאה להעניק לממלוכים פרס על כך שהביסו את הצלבנים, חיסלו קוטוז וביברס את הסולטאן. סגנו של קוטוז, קצין בשם אייבכ נשא לאשה את פילגשו של הסולטאן אל-מלכ אל-צאלח איוב, שג'ר אל-דור והפך לסולטאן הממלוכי הראשון. בני הזוג שלטו יחדיו, עד שבהתקף זעם רצחה שג'ר אל-דור את אייבכ. לאחר ששג'ר א-דור רצחה את אייבכ, תפס קוטוז את המלוכה.

ביברס

ב-1260 יצא הסולטאן קוטוז עם צבאו לבלום את פלישתו של מונגקה חאן המונגולי. קוטוז הצליח להביס את הצבא המונגולי בקרב עין ג'אלות (מעיין גוליית – הוא מעיין חרוד). זמן קצר אחרי הקרב, רצח ביברס את קוטוז ועלה לשלטון. ביברס היה המחוקק שקבע את דמותה של ממלכת הממלוכים עד אחריתה, כ-250 שנה מאוחר יותר. במשך 17 שנות שלטונו קיצץ אט-אט במה שנותר מממלכת ירושלים הצלבנית. ב-1263 כבש את הר תבור ונצרת. ב-1265 קיסריה וארסוף. בהרסו ערי נמל קבע עקרון ממלוכי חשוב - הוא הרס את המצודות לחלוטין ובאבניהן מילא את הנמל והוציא אותו מכלל שימוש. כך נמנעה הגשת סיוע ימי לצלבנים וכמו כן המסחר הימי חייב היה לעבור דרך ערי מצרים במקום דרך ערי ארץ-ישראל. ב-1266 הטיל בייברס מצור על צפת. מצודת צפת נפלה כתוצאה מהסכם כניעה וביברס ערף את ראשיהם של 700 אבירים טמפלרים ושיפד אותם על החומות. ב-1277 מת ביברס בעוד נותרים שרידים לממלכת ירושלים הצלבנית בשטח ארץ ישראל.

קלאון

ב-1279 עלה לשלטון הסולטאן קלאון. בנו, אל מלכ אל-אשרף ח'ליל בן קלאון כבש את עכו, דבר שהביא לנטישת צור, צידון, וחיפה. עתלית שרדה עד אוגוסט 1291. בתאריך זה בא הקץ על ממלכת ירושלים הצלבנית ואזור המזרח התיכון נשלט על ידי האימפריה הממלוכית.

אל-נאצר מוחמד בן קלאון

בן נוסף של קלאון, מוחמד בן קלאון מלך ארבע שנים, הודח, חזר לתקופה של 10 שנים, הודח שוב וחזר לתקופת שלטון שלישית שהיא הקדנציה הארוכה ביותר של שליט ממלוכי אי פעם: 1309-1341. רוב הבניה הממלוכית המוכרת היא מימיו. הוא היה מוסלמי מלידה והפגין מידה גדולה של ביטחון עצמי מול אנשי הדת. כמו כן הפגין רוחב לב יחסי למיעוטים הנוצרי והיהודי. הוא התיר לפרנציסקנים לבנות מנזר בהר ציון בירושלים וליהודים התיר לבנות בתי כנסת בירושלים, עזה וקהיר.

עליית הצ'רקסים

בשנים 1347–1382 סבלה האימפריה הממלוכית, כמו יתר העולם מן המגפה השחורה והשלכותיה. אין מספר מדויק למתים, אך לפחות מאות-אלפים מתו במרחב המזרח התיכון. גם מקורות גיוס העבדים התדלדלו באופן חמור. הממלוכים פנו לרכישת ילדים-עבדים מן הבלקן ובעיקר מן העמים הצ'רקסים של הקווקז.

ברקוק

בשנת 1382 עלה לשלטון הסולטאן הצ'רקסי הראשון. הסולטאן הראשון שלא בא משורות הגדוד הבחרי - ברקוק. ברקוק שלט שמונה שנים וממותו ואילך, במשך 125 שנה, התחלפו בשלטון סולטאנים צ'רקסים בתדירות גבוהה.

עלייתם של הסולטאנים הצ'רקסים (הבורג'יים) מבשרת תקופה של נסיגה. המצב הכלכלי העולמי התדרדר ומרכז הסחר עבר לערי איטליה, שנמצאו בסכסוך מתמיד עם הממלוכים. השליטים הבורג'ים היו שמרנים ביותר מכל הבחינות. במיוחד מן הבחינה הצבאית. בעת בה עלה בעולם השימוש בנשק אש (נשק חם וארטילריה) סיסמת הממלוכים הייתה: "רק נשים הורגות מרחוק. גברים הורגים פנים אל פנים." דבר זה היה להם לרועץ כאשר הסתערו באומץ רב, בחרבות שלופות, אל מול קני תותחים.

נפילת הסולטנות הממלוכית

ערך מורחב – המלחמה הממלוכית-עות'מאנית

תום האימפריה הממלוכית היה ב-24 באוגוסט 1516 בקרב מול הכוחות העות'מאניים ליד מָרג' דאבֶּק, צפונית לחלב. המערכה נמשכה מעלות השחר ועד הצהריים. בתחילתה ידיהם של הממלוכים הייתה על העליונה, אך לאחר שהצטרפו התותחים גברו העות'מאנים על הממלוכים. הנשק החם גרם למהומה בקרב הפרשים הממלוכים, בייחוד בין הסוסים ולמנוסתם. קיים בידנו תעוד יוצא-דופן, בעברית, מאת אליהו קפשאלי בן התקופה המתאר:

"ויהי כאשר ראה המלך (הסולטאן עות'מאני) כי החלו הממ"לוקי להתגבר על התורגמי' (טורקים) וכי ראה כי כבר החלו להתקרב אל מול פני הסוללות הגדולות ויאמר לעמו: מהרו חושו אל תעמודו והשליכו הארטל"ריאה הגדולה עליהם ועליהם תבוא אש וגופרית ורוח זלעפות. הדבר יצא מפי המלך ויבעירו את הסוללות כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים... ולממ"לוקי מלקו את ראשם... ואשר נמלטו מהארטל"ריאה הכום הסוסים וימותו כי לא היו כל כך מלומדי קול הברת הארטל"ריאה וישמעו את קול הסוללות ויסולו עליהם דרכם באש פלדות... והם היו בעוכריהם כי לא ידעו הארט"לריאה וכשמוע קולה קול גדול ולא יסף, נסו וקראו: כולנו מתים, ונסו מנוסת חרב ובחופזם לנוס נפלו ונשברו... ויבואו עליהם התורגמי וימיתום... וינגפו לפני התורגמי וינוסו איש לאוהליו וימותו כל גיבורי הממ"לוקי."

— אליהו קפשאלי, סדר אליהו זוטא, כרך א'. מהדיר: אריה שמואלביץ', יד בן-צבי והאוניברסיטה העברית, תשל"ו. ע"מ 327-8

הממלוכים במצרים לאחר תקופת האימפריה

"ה-2 במאי 1808" (הסתערות הממלוכים), תמונה מאת פרנסיסקו גויה המתארת את לחימתם של חיילים ממלוכים בשירות צבא נפוליאון בספרד

שלטונם של הממלוכים במצרים הסתיים בשנת 1517 לאחר שזו נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית. הממלוכים המשיכו לשלוט במצרים שנותרה לה אוטונומיה בענייני פנים.

בשנת 1768 הסולטאן עלי ביי אל כאביר הכריז עצמאות מהאימפריה העות'מאנית, אך חיילות המצב הממלוכים דיכאו את מרידתו.

נפוליאון הביס את הכוחות הממלוכים בקרב הפירמידות בשנת 1798 כאשר פלש למצרים, ולאחר שנפוליאון עזב את מצרים הכוחות הצבאיים שהשאיר לא הצליחו לדכא את המרד הממלוכי, ובעקבותיו, בשנת 1801 נאלצו הכוחות הצרפתיים שהשאיר לברוח ממצרים. נפוליאון לקח עמו כוח ממלוכים קטן לשירות צבאו במלחמותיו באירופה. אפילו במשמר הקיסרי של נפוליאון היו חיילים ממלוכים, ובהם שומר הראש האישי של נפוליאון - רוסטאן.

בשנת 1806 מונה מוחמד עלי למושל מצרים, ובשנת 1811 הזמין אליו את מנהיגי הממלוכים (בין 64 ל-700 מנהיגים - ישנן מספר גרסאות) והרג את כולם למעט ניצול אחד. החיילים הממלוכים נמלטו לסודאן בעקבות אירוע זה, ובכך הסתיימה שליטתם במצרים.

סדרי השלטון באימפריה הממלוכית

קמרון גומחת הכניסה לארמון הגבירה טונשוק. ניתן לראות שימוש באבלק, עיטורי נטיפות (מוקרנס) ועיטורים גאומטריים

העקרון החשוב ביותר במינהל הממלכה הממלוכית היה שממלוכ הוא רק דור ראשון, כלומר רק מי שנמכר בעודו נער לעבדות, חונך, אומן ואוסלם, חי בקסרקטין והיה חלק מהצבא המובחר - רק הוא יכול לתפוס עמדות בכירות בממשל. העמדה, הכוללת רכוש (בעיקר נחלות חקלאיות ומתקני עיבוד תוצרת חקלאית), לא הייתה ניתנת לירושה. בנו של ממלוכ אינו ממלוכ, הוא מוסלמי מלידה ואינו יכול לשאת במשרה רשמית. פירוש הדבר הוא שהממלוכים היו קבוצת מיעוט קטנה, לא ערבית, השולטת ברוב ערבי. ההגבלה נעשתה על-מנת שלא תהיה דריסת רגל לנפוטיזם, העדפת קרובי משפחה בשל קרבתם ולא בגלל כישוריהם. וכן על מנת שרק קצינים מובחרים שהתחשלו בקסרקטינים ישאו בעמדות כח. כל דור רכש ילדים-עבדים כדי למלא את שורות הממלוכים של הדור הבא. כל נער בקסרקטין ידע, בסוף אימון מפרך, שהוא יכול להיות סולטאן, לא כסיסמה אלא כמציאות בפועל. הממלוכים גדלו ולחמו יחד מגיל צעיר ביותר במסגרת אותו גדוד, דבר שיצר ביניהם יחסי רעות, אחווה ואמון יוצאי דופן, שהמשיכו גם כאשר התמנו (אם התמנו) למשרות בכירות בממשל. הנתינים זכו למשטר שומר חוק וסדר, שהיה הגון בדרך-כלל ושמר על ביטחון נתיניו.

העמדה היחידה בממשל שנמסרה בירושה הייתה משרת הסולטאן. בבית המלוכה הבחרי חוזר דפוס לפיו שולטן ממנה אחד מבניו ליורש, הוא מודח עד מהרה ואח קטן יותר ממונה תחתיו, גם האח הצעיר מודח עד מהרה ואז עולה שוב על כס השלטון קצין ממלוכי. יוצא מכלל זה השולטן מוחמד בן קלאון שהיה דור שני לממלוכ ושלט במשך כ-40 שנים, בשלוש קדנציות ובימיו הגיעה האימפריה לשיא פריחתה.

השלטון הממלוכי (הבנוי ממתאסלמים, שהאסלאם איננו אמונת אבותיהם), נשמע באדיקות למנהיגי הדת. בעוד שלכלכלתם של הקצינים ואנשי השלטון נמסרו נחלות שהקנו להם הכנסה בעת שנלחמו או שימשו בשירות הציבור, לאנשי הדת נמסרו הקדשים (ווקף, وقف). ההקדשים היו נחלות ונכסי-דלא-ניידי נושאי תשואה שכל הכנסותיהם היו קודש למימון אנשי דת ומוסדות דת. אדיקותם של הממלוכים באה לידי ביטוי גם בשמירתם הקנאית על חוקי אפליית בני החסות, היהודים והנוצרים. החוקים באו בעיקר על-מנת לפגוע בנוצרים אך פגעו גם ביהודים, לגביהם לא הייתה לממלוכים שנאה מיוחדת. למשל האיסור על מכירת יין נועד כדי לפגוע בנוצרים אך פגע גם ביהודים.

ממלוכים בארץ ישראל

ערך מורחב – התקופה הממלוכית בארץ ישראל

ערך מורחב – ירושלים בתקופה הממלוכית

העובדה שממלוכ לא יכול להוריש הובילה לשיטה בה הממלוכ הקדיש את רכושו בחייו להקדש ומינה בן משפחה למנהל נכסי ההקדש. לפי החוק מגיעה למנהל ההקדש הכנסה קבועה מן ההקדש. כך הבטיח הממלוכ רווחה כלכלית לבני משפחתו. רבים מהקצינים הממלוכים בחרו לבנות כהקדש מבני מדרסה (مدرسة). כלומר מוסדות ללימוד הדת. חלק ניכר ממדרסות אלה נבנו בירושלים. ירושלים לא הייתה עיר מרכזית באימפריה הממלוכית אך הייתה מרכז דתי חשוב שריכז הקדשים רבים, ביניהם למעלה מחמישים מדרסות בשטח העיר העתיקה לבדה.

השלטון הממלוכי נתן חשיבות עליונה לרישות הממלכה בדרכים טובות. על הדרכים היו יכולים לנוע שליחים נושאי דברי דואר והודעות וכן גייסות, בעת הצורך. הדרכים הממלוכיות נקראו "דרכי דואר". דרך הדואר הראשית עברה בתוואי: קהיר - עזה - יבנה - לוד - ראש העין - נחל עירון - מגידו - בית-שאן - צמח - דמשק. יצירת דרכים טובות חייבה הקמת גשרים (גשר מרכזי על דרך הדואר נמצא בכניסה הצפונית לעיר לוד). ומתקנים שונים לרווחת הנוסעים כמו חאנים, כמו ח'אן אל-תוג'אר (חנות תגרים) ליד בית קשת, וסבילים - מזרקות שתייה (סביל ממלוכי יפה ושמור היטב נמצא ברחוב השלשלת בעיר העתיקה בירושלים).

הצבא הממלוכי

הדוקטרינה הצבאית השלטת של הממלוכים הייתה הסתערות ויציאה אל מול פני האויב. הם לא דגלו בהתבצרות אלא בהתקפה, שהתבססה על מידע מוקדם ומודיעין טוב ועל אומץ לבם של הלוחמים, שהיה הערך החשוב ביותר עליו התחנכו.

אצל הממלוכים התקיימה מחשבה רציונלית לגבי ניצול משאבים. הם לא הצטיינו במסע בים ולא היו בעלי צי, לכן ויתרו על שימוש בדרך זו. יתרה מכך, הים היווה איום מתמיד של פלישה אירופית-צלבנית ולכן מספר ערי הנמל במרחב השליטה שלהם צומצם בכוונה כדי למנוע שימוש במתקני חוף אם וכאשר תהיה פלישה צלבנית חוזרת. הם לא דגלו בביצורים, ולכן לא בנו מבצרים סביב ירושלים על מנת לחסוך בתקציב, אסטרטגיית ההגנה על פנים הארץ הייתה העוצמה הממלוכית בכללותה.

לפי מחקריו של ראובן עמיתי, הן הממלוכים והן המונגולים היו גם פרשים וגם קשתים והתאמנו בקשתות על מנת להילחם בגושים גדולים יחסית. בשני המקרים ידעו להתקדם בגושים מסודרים וגל אחרי גל, תוך כדי הלחימה קדימה יורים ומסתובבים ונותנים לגל החדש לעבור, עד שצד אחד נחלש ונוצר מגע פנים אל פנים. הממלוכים היו מסוגלים להילחם בכלי נשק אחרים כמו חרב, רומח, גרזן ואלה כבדה. בגרזן השתמשו תוך כדי לחימה בעוד הרוכב לוחם על הסוס, הוא נתן מכה לאויבו על מנת להורידו מהסוס. אך עיקר גאוות והתמחותם של הממלוכים היה הקשתים.

הקרב התנהל כך שהמונגולים היו תוקפים ראשונים. הממלוכים היו סופגים, מחזיקים מעמד, מתארגנים ויוצאים נגדם ובכל פעם צד אחר תוקף, עד שצד אחד נשבר. בקרב כל צד ניסה להפתיע, להשתמש בלוחמה פסיכולוגית.

התפישה הממלוכית כלפי המונגולים הייתה שאין מוותרים על אף פלישה, ואף פשיטה ולכן הממלוכים יש מערכות תקשורת בדמות סיירים על הגבול, יוני דואר, מדורות. כל אלה על מנת להודיע שהמונגולים הם בדרך, ואז הצבא הממלוכי היה יוצא ממצרים במהירות לכיוון סוריה. מערכת הריגול של הממלוכים הייתה מסועפת למדי אצל המונגולים, הארמנים, והצלבנים. הם טיפחו קשרים עם בדווים בספר ואף מעבר לו. ערכו פשיטות בצד השני ולצורך כך השתמשו בתחבולות להכפיש את שמם של אנשים בכירים בצד המונגולי וכך יצרו מצב בו המונגולים חושדים בפקודים שלהם. המטרות קידשו את האמצעים.

דמות המפתח במערכת הריגול היה הקאדר, במשמעותו המילולית של שליח. במסגרת הממלוכית זה מונח טכני המתייחס לבלדר חשאי הנוסע הלוך ושוב. לא היו אלה ממלוכים בעצמם, כי אם ארמנים, סוחרים וכדומה. הם נסעו הלוך ושוב על דרך הדואר וטיפחו לעצמם קשרים עם בני המקום כשהמינוח היה חיובי מאוד, לא מלשין, כי אם מנציחון, אדם שנותן עצות נכונות או עוזר בצורה כנה וכך הביעו הממלוכים את הערכתם לאנשים האלה שהיו מוכנים לסייע נגד המונגולים.

בקהיר שירת אחד המקורבים לסולטאן כאחראי על מערכת הריגול, ולו תקציב מיוחד. אותם פעילים או בלדרים גם היו אוספים ומלקטים ידיעות לא נכונות על מנת לבלבל את האויב ולהכפיש את שמם של אנשים בצד השני, על מנת להיפטר מהם. השתמשו בג'אסוס –גשש (מקור המילה העברית גשש), היה מיועד בעיקר לסיירים, דהיינו אנשי שטח.

אדריכלות ממלוכית

ערך מורחב – אדריכלות ממלוכית

את השפעתם של הממלוכים על האדריכלות של המסגדים, המדרסות, הגשרים, הסבילים והספריות במצרים, סוריה וארץ ישראל ניתן לראות עד ימינו. הממלוכים פיתחו ארכיטקטורה מיוחדת, שהושפעה מאלמנטים שראו במקומות אותם כבשו, בעיקר באסיה הקטנה. ישנם פריטים ארכיטקטוניים הנחשבים עד היום כממלוכיים במובהק, דוגמת אבלק, מוקרנס, שימוש במובאה משוקעת עם ספסלי אבן (מצטבא) משני הצדדים, שילוב של סמלים הראלדיים של קציני צבא בכירים בחזיתות מבנה וכדומה.

הסולטאנים העיקריים

לרשימה המלאה ראה:

ערך מורחב – הסולטאנים הממלוכים במצרים

הסולטאנים העיקריים של בית המלוכה הבח'רי

שם	שנות שלטון	אירועים מרכזיים
שג'ר א-דור (شجر الدر)	1250	פילגשו של הסולטאן האחרון לשושלת האיובית, הומלכה על ידי בייברס וקוטוז לאחר קרב פארסכור (1250) ושלטה כסולטאנית הממלוכית הראשונה לבדה כ-80 יום. הוצאה להורג לאחר שרצחה את בעלה השני.
עיז א-דין אייבכ (عز الدين أيبك)	1250–1257	נישא לשג'ר א-דור ומלך לצידה עד שרצחה אותו.
אל-מנסור עלי (نور الدين علي بن أيبك)	1257–1259	בנו של אייבכ מאשתו הראשונה. הודח על ידי קוטוז
סייף א-דין קוטוז (سيف الدين قطز)	1259–1260	הקצין הממלוכי הבכיר ביותר, מנצח קרב עין ג'אלות. נרצח על ידי בייברס, לאחר שלא נתן לו להיות סולטאן.
אלמלכ אלט'אהר רוכן א-דין ביברס אל-בנדוקדרי (الملك‭ ‬الظاهر‭ ‬ركن‭ ‬الدين‭ ‬بيبرس‭ ‬البندقداري)	1260–1277	המחוקק וקובע דמותה של הסולטנות. כבש את רוב ערי הצלבנים בארץ-ישראל. קבע את העקרון של החרבת ערי החוף ופיתוח פנים הארץ.
א-מאלכ אל-מנצור סייף א-דין קלאון אל-אלפי (الملك المنصور سيف الدين قلاوون الألفى)	1280–1290	כבש את טריפולי וצר על עכו וצור.
אל-מלכ אל אשרף סלח א-דין ח'ליל בן קלאון (الملك الاشرف صلاح الدين خليل بن قلاوون)	1290–1293	כבש את עכו וחיסל את המדינה הצלבנית בארץ ישראל.
נאצר א-דין מוחמד בן קלאון (ناصر الدين محمد بن قلاوون)	1294–1295 1299–1309 1310–1340	מלך שלוש קדנציות, בכל פעם הודח וחזר. בימיו הגיעה הסולטנות הממלוכית לשיא. בנה רבות בכל רחבי האימפריה.

סוף בית המלוכה הבח'רי - 1382.

הסולטאנים העיקריים של בית המלוכה הבורג'י

שם	שנות שלטון	אירועים מרכזיים
אלמלכ אלט'אהר סייף א-דין ברקוק (المالك الظاهر سيف الدين برقوق)	1382–1389 1390–1399	הסולטאן הראשון ממוצא צ'רקסי. נלחם נגד צבאו של טימור לנג בבגדד.
אל-מלכ אל-אשרף סייף א-דין ברסבאי (الملك الاشرف سيف الدين ﺑﺮﺳﺒﺍﻱ)	1422–1438	הצליח לשעבד את מלך קפריסין הצלבנית. פתח את נמל ג'דה בערב הסעודית, לאחר ששליטים מקומיים מתימן מנעו גישה אליו. העלה את המס על סוחרים נוצרים ופתח בכך מערכה מול שליטי ונציה.
אלמלכ אלט'אהר סייף א-דין ג'קמק (الملك‭ ‬الظاهر سيف الدين ﺟﻗﻣﻚ )	1438–1453	שיקם את דרך הדואר, גירש את היהודים והנוצרים מקבר דוד המלך אך התיר ליהודים להקים בית כנסת בירושלים.
אל-מלכ אל-אשרף סייף א-דין קאיתבאי (الملك الاشرف سيف الدين قايتباي)	1468–1496	"הסולטאן הבנאי" בנה רבות בירושלים ושיקם את אמות המים בה, בנה גם בדמשק, מכה, מדינה וכן רובע שלם בקהיר.
אל-מלכ אל-אשרף קאנסוה אל-ע'ורי (الملك الاشرف قانصوه الغوري)	1501–1516	ניגף מפני העות'מאנים בקרב מרג' דאבק. מותו מציין את סוף התקופה הממלוכית.

סוף בית המלוכה הבורג'י והשלטון הממלוכי.

ראו גם

מדינות מוסלמיות אחרות השתמשו גם הם בעבדים לוחמים:

• היניצ'רים של האימפריה העות'מאנית
• הסקוואליבים

חוקרי האימפריה הממלוכית:

• דוד איילון
• יוסף דרורי
• עמליה לבנוני
• אמנון כהן
• ראובן עמיתי

לקריאה נוספת

• אמנון כהן (עורך), היסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 7: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1250), ירושלים, כתר ויד יצחק בן צבי, 1981
• יוסף דרורי, ירושלים בתקופה הממלוכית בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, אריאל 84-83, 1992, ע"מ 206-173.
• אליהו אשתור, תולדות היהודים במצרים ובסוריה תחת שלטון הממלוכים

קישורים חיצוניים

• הממלוכים, סקירה כוללת תאריכים ואישים, - באנגלית
• תערוכה של אמנות ממלוכית באתר מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק

הערות שוליים

הקודם: האיובים

הממלוכים

הבא: העות'מאנים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0