רחביה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רחביה
רחוב רמב"ן, אחד הרחובות הראשיים בשכונה
רחוב רמב"ן, אחד הרחובות הראשיים בשכונה
מידע
עיר ירושלים
תאריך ייסוד 1922
שכונות נוספות בירושלים
רחביה בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, מבט מקרית שמואל. בחזית בית קדימה, ומשמאל למטה הפילבוקס בצומת עזה-טשרניחובסקי.
שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
ראש רחביה (1937-1936) מאת אלפרד ברנהיים. אוסף מוזיאון ישראל
מסמטאות רחביה (רחוב אלחריזי)
רחביה בתצפית ממגדל העיר לכיוון דרום מערב. הבניין עם חזית הזכוכית בימין התמונה הוא מרכז ז'ראר בכר.

רחביה היא שכונה בירושלים. היא משתרעת מדרום-מערב לרחוב קרן היסוד ולרחוב המלך ג'ורג', גובלת בשכונת נחלאות ושערי חסד מצפון, בשכונות טלביה וקריית שמואל מדרום, ובשכונת שערי חסד ממערב. על פי השנתון הסטטיסטי של מכון ירושלים למחקרי מדיניות ב-2016 התגוררו בשכונה (בצירוף תושבי קריית שמואל הסמוכה) 7,710 תושבים[1].

היסטוריה

השכונה הוקמה בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 על אדמות בבעלותה של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, אשר כונו ג'נזריה[2], והוחכרו לחברת הכשרת היישוב בשנת 1922. החברה העסיקה את האדריכל היהודי יליד גרמניה ריכרד קאופמן, שתכנן אותה כשכונת גנים בהשראת עיר הגנים האירופאית, תוך יישום עקרונות הסגנון הבינלאומי שרווח באותה עת בארץ ישראל. בוני השכונה היו ברובם מהפכנים, אנשי גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור שאת אוהליהם פרסו ליד מנזר רטיסבון. בשלב הראשון תוכננה "רחביה א'", שגבולותיה היו רחוב המלך ג'ורג' במזרח, רחוב רמב"ן בדרום, רחוב אוסישקין (אז - הקרן הקיימת) במערב, ורחוב הקרן הקיימת (אז - שמואל הנגיד) בצפון. בשלבים מאוחרים יותר הורחבה השכונה דרומה, והיא תחומה ברחובות ז'בוטינסקי ובלפור.

הבית הראשון בשכונה, בית אליעזר ותלמה ילין בתכנונם של האדריכלים אליעזר ילין ווילהלם הקר, נבנה בשנת 1924 ברחוב רמב"ן (היום מס' 14, פינת רחוב אלחריזי). במקביל נבנו בשכונה גם בית גד פרומקין וביתו של דניאל אוסטר (כיום בית הכנסת "חורב"), גם הם בתכנון הקר וילין. הראשונים לגור בשכונה היו יצחק בן-צבי ואריה דוסטרובסקי שהקימו במקום צריפים ונכנסו לגור כבר בשנת 1924[3].

מאוחר יותר נבנו גם הרחבות לשכונה - רחביה ב'[4], ג' וד' שהשתרעו עד רחוב התיבונים ובן סרוק בדרום מערב, והרחובות שלמה מולכו ורד"ק בדרום מזרח. על פי התקנות המקוריות של ועד השכונה הותר לפתוח בתי מסחר רק בשני הרחובות הראשיים שבשולי השכונה, וזאת כדי לשוות לה אופי פסטורלי. הרחובות שנועדו למעבר לכלי רכב היו צרים כדי שלא יהפכו לסואנים מדי, ואילו השדרה הירוקה החוצה את השכונה מצפון לדרום נועדה להולכי רגל ולמטיילים והיא רחבה יחסית. על פי המסופר, נבנו הרחובות כשהם מעוקלים - סגולה נגד שדים ומזיקים.

ראשוני התושבים באו ממשפחות ספרדיות מבוססות שהשפיעו על בחירת שמות הרחובות[5]. גם מנהיגי היישוב היהודי הנבנה בארץ ישראל נמנו על תושבי השכונה הראשונים, ורבים מתושביה הבאים לאורך הדורות היו מנכבדי המדינה. בשנת 1936 התגורר ברחביה היילה סלאסי, מלך אתיופיה הגולה, במשך שלושה חודשים בווילה לאה, ברחוב בן מימון שבשכונה. לרחביה יצא שם של שכונה אריסטוקרטית של יוצאי מרכז אירופה, אף על פי שבפועל התגוררו בה גם משפחות ספרדיות מבוססות, בהן משפחות אלישר, ולירו, מולכו וקוקיה. מספר הרופאים בשכונה תרם ליוקרתה הרבה, בפנקס התושבים של שנת 1936 נספרו 56 רופאים מתוך 988 תושבים[6].

בראשית פברואר 1947 החרימו השלטונות את בתיהם של כשליש מתושבי רחביה לצורך הצבא הבריטי ואלו נאלצו למצוא לעצמם מקומות מגורים אחרים[7].

החל משנות השישים אופייה של רחביה כשכונה פסטורלית ושקטה החל להשתנות, עם הפיכת חלק מרחובותיה לעורקי תחבורה ראשיים המחברים בין חלקי העיר החדשים והישנים. לרבים מהבתים והוילות נוספו תוספות בנייה וקומות נוספות. מחירי הדירות הגבוהים והעדר שטחים לבנייה חדשה הגבילו את היכולת של דיירים חדשים לקנות בתים בשכונה, אך היא המשיכה להוות מרכז בולט לאנשי אקדמיה- ובעיקר מהאוניברסיטה העברית, רופאים, שופטים ובכירים מהשירות הציבורי.

תחילת המאה ה-21

בתחילת המאה ה-21 החלה התעוררות לכך שהחכירה של האדמות מהכנסייה היוונית-אורתודוקסית מסתיימת עד אמצע המאה ה-21[8]. ובמקרה של בתי ראש רחביה, אף לפני כן. ב-2016, עדיין לא היה שינוי במצב זה. פרט למקרה של ראש רחביה. שם, חוכר אחר שילם עבור הארכת החכירה ב-200 שנה. אולם כל דייר קיים יאלץ לשלם חלק ניכר משווי דירתו אם ברצונו שהחזקה בה תשאר בידיו אחרי סיום החכירה הראשונית.

נכון לשנת 2018. גרים ברחביה כ-7000 תושבים. מתוכם כ-20% מעל גיל 65 ו20% מתחת לגיל 14 ושליש מהאוכלוסייה הם בין הגילאים 20-35[9]. שכבת הגיל הצעירה מוסברת בכמות הסטודנטים הגדולה המתגוררת בשכונה. ישנה ירידה בכמות הילדים המתגוררים בשכונה ובפרט מהאוכלוסייה החילונית. בין 1986–2006 ירד מספר התלמידים בבית הספר היסודי הממלכתי "פולה ודוד בן-גוריון" בכ-50%. ומספר התלמידים בגימנסיית רחביה ירד בכשליש, בעוד שבבתי הספר הממלכתיים דתיים נשאר יציב[10]. החל משנות התשעים ישנה תופעה של כניסת עולים חרדים מודרניים מבוססים בעיקר מארצות הברית שהגיעו אל השכונה והם כיום מהווים חלק ניכר מאוכלוסייתה[11][12].

מבני ציבור

אחד המוקדים המרכזיים בשכונה הוא בנייני המוסדות הלאומיים, הכוללים את משרדי הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד, היכל שלמה, בית הכנסת הגדול, שעל ידם הוקמו בנייני הגימנסיה העברית.

במרכז השכונה ההיסטורית שוכנים גם מתחם יד בן צבי, המשמר את המקום בו עמד בעבר צריף המגורים של הנשיא יצחק בן-צבי שלידו (בית ולירו) שכן משכן נשיאי ישראל עד שנת 1971, ובית לוי אשכול, השוכן במבנה ששימש כמעון ראש הממשלה הרשמי בין 1974-1950.

בשכונה בתי כנסת היסטוריים רבים בהם בית הכנסת ישורון, בית כנסת הנשיא ובית הכנסת חורב.

שמות הרחובות

שמות הרחובות ברחביה הם שמותיהם של חכמים ומשוררים יהודים מתקופת תור הזהב של יהדות ספרד. השמות ניתנו בזמנו על ידי מוכתר רחביה יצחק רפאל מולכו שהיה ממקימי השכונה ומנושאי המשא ומתן לרכישת הקרקעות מהכנסייה. בין שמות הרחובות ניתן למצוא את אברבנאל, בן מימון והרמב"ן. זאת למעט שני רחובות שקיבלו שמות אחרים, מתוך ההקשר המיוחד: רחוב מנחם אוסישקין, שבמקור נקרא על-שם הקרן הקיימת[13], (כיום נקרא רחוב על-שמו של שמואל הנגיד מחוץ לשכונה). יש בשכונה אף רחובות בשם המטייל היהודי בנימין מטודלה, עובדיה מברטנורא וחיים ארלוזורוב וחוֹצָה אותה לארכה דרך עזה.

גנים ציבוריים

תדמית

בשכונה התגוררו מאז הקמתה סלתה ושמנה של ירושלים. תושבים מפורסמים מבין דרי השכונה היו זלמן שזר, משה שרת, אליעזר ילין, ארתור רופין, מנחם אוסישקין, יצחק בן-צבי, דב יוסף, גרשם שלום, אליעזר סוקניק, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, עקיבא ארנסט סימון, משה לנדוי, אברהם חן, מנחם אלון, ישעיהו ליבוביץ, גד פרומקין, נתן ברדקי, דוד תאודור אולמן, לאה גולדברג ויוסף לכמן. כמו כן התגוררו בשכונה משה דיין, גולדה מאיר, וטדי קולק, וכיום בנימין נתניהו ודן מרידור.

בשנת 1926, לאור פינוי גדוד העבודה מהשכונה, טענו המפונים שוועד השכונה הביא לפינויים מהשכונה מפני שהיו כתם לשכונה המכובדת[14]. כן התלוננו אנשי הגדוד על שאנשי השכונה מנעו מהם לקיים מחצבה בשכונה משום שהיא מפריעה את שנת הצהריים שלהם[15][16].

בנוגע לתדמית "רחביה" שדבקה במיוחד בשופטי בית המשפט העליון, אמרה דורית ביניש:

מילת גנאי חדשה התפתחה בעשור האחרון ושמה "רחביה". אני מניחה שרבים מבני הדור הצעיר ברחבי הארץ אינם יודעים כלל מה משמעות רחביה. לפני שנים – עשרות שנים – הייתה זו שכונה יוקרתית בירושלים, שיוקרתה לא הייתה בכך שהיא שכונה של עשירים, אלא בכך שחיו בה אינטלקטואלים, אנשי רוח, מרצים באוניברסיטה העברית, ראשי הציונות וגם חלק מהשופטים שתרמו מכישוריהם לבית המשפט העליון; יהודים לאומיים, כנשיא לנדוי והמשנה לנשיא מנחם אלון. לימים, המציא מאן דהוא גימיק פופוליסטי כאילו רחביה היא של העשירים המנותקים מהעם בישראל, וכיום היא מוצגת – ללא כל ביסוס במציאות – כמעוז השמאל.

גלריית תמונות


לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה


הערות שוליים

  1. ^ מכון ירושלים למחקרי מדיניות, האוכלוסייה בירושלים לפי רובע ותת-רובע 2016
  2. ^ ג'נזריה. בתוך: תכניות בניה בשביל ארץ ישראל., ריכרד קאופמן., 1921
  3. ^ שכונת רחביה, דואר היום, 26 במאי 1924
  4. ^ כץ, א, רחביה ב' - מפה 1:1000, אוסף המפות ע"ש לאור בספרייה הלאומית.
  5. ^ שמות לרחובות, דבר, 25 במרץ 1926
  6. ^ ירושלים, שכונה אליטיסטית לה: האם רחביה השתנתה?, באתר מקור ראשון, ‏11 בפברואר 2020
  7. ^ כאלפיים נפש נושלו, דבר, 11 בפברואר 1947
  8. ^ גור מגידו, ‏קרקעות הפטריארכיה היוונית: העליון הכיר בחיסיון מסמך של הכנסייה, באתר גלובס, 04/09/2016, 18:47
  9. ^ אוכלוסייה ומרכיבי גידול ביישובים ובאזורים סטטיסטיים, 2018-2014
  10. ^ ערן אבני, פרופיל-שכונתי רחביה, באתר מכון ירושלים לחקר ישראל, ‏נובמבר 2007
  11. ^ כך הפכה רחביה לשכונה מתחרדת, מצטופפת ומבוקשת במיוחד, באתר mynetjerusalem, ‏2018-10-03
  12. ^ ליאת לוי, איך הליכוד השתלט על השכונה האליטיסטית בישראל, באתר themarker, ‏07.03.2020
  13. ^ ראו: יהושע בן אריה ירושלים היהודית החדשה עמ' 277 הערה 537 |ערן אבני שכונת רחביה מכון ירושלים לחקר ישראל 2007|עיתון דבר 25.3.1926 'שמות לרחובות ברחביה' שם נכתב בפירוש ששדרות יהודה הלוי הן שדרות ולא רחוב. כך גם במפות מאותה התקופה. מדובר בטעות חמורה שקנתה לה חסידים כאילו שמו הקודם של רחוב אוסישקין היה רחוב יהודה הלוי ואוסישקין שינה אותו ולא היא. רחוב אוסישקין נקרא רחוב הקרן הקיימת, רחוב הקרן הקיימת נקרא רחוב שמואל הנגיד ושדרות יהודה הלוי נקראות היום גן הכוזרי. לעומת זאת בספרו של מר דב גנחובסקי "סיפורים ירושלמים" בהוצאת כרטא עמוד 329 מופיע צילום מפה של חברת הכשרת היישוב שבה אכן שמו של רחוב "קרן קיימת" הוא שמואל הנגיד, אך שמו של רחוב אוסישקין הוא "שדרות יהודה הלוי" כמסופר, מה גם שהגינה הגדולה ברחוב רמב"ן הידוע היום לכול כ"גן הצפרדע" או "גן הג'ירפה" שונה ל"גן הכוזרי" כפצוי ליהודה הלוי על אובדן הרחוב, פצוי שאבד לאחר ששמו של הגן שונה שוב לגן "אליעזר ילין".
  14. ^ י. למנדברג, כתם על פני שכונה הגונה, דבר, 25 ביולי 1926
  15. ^ דאגת רחביה למנוחת חבריה, דבר, 2 בספטמבר 1926
  16. ^ גדוד העבודה ושכונת רחביה, דבר, 4 באוגוסט 1926
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33242730רחביה

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=רחביה&oldid=2033741"