ביכורים

ביכורים
(מקורות עיקריים)

שבעת המינים שאת ביכוריהם היו מעלים לירושלים. מימין למטה בכיוון השעון: גפן, תאנה, רימון, זית, חיטה, שעורה, תמר
מקרא	ספר דברים, פרק כ"ו, פסוקים א'-י"א שמות, כ"ג, י"ט
משנה	מסכת בכורים, פרק א'-פרק ג'
תלמוד ירושלמי	מסכת ביכורים, פרק א'-פרק ג'
משנה תורה	הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק ב'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה קכ"ה, לאו קמ"ח ספר החינוך, מצווה צ"א, מצווה תמ"ט

מצוות בִּיכּוּרִים היא מצווה מן התורה להביא את הפירות הראשונים ("הביכורים") מהיבול השנתי משבעת המינים לבית המקדש, שם ניתנים הפירות לכהנים, מצוה זו נוהגת בעיקר מחג השבועות - חג הקציר, עד חג הסוכות - חג האסיף. מצוות נתינת הביכורים היא אחת מכ"ד מתנות כהונה, והיא מצווה התלויה בארץ, ונוהגת רק בזמן שבית המקדש קיים.   פירות הביכורים נאכלים בירושלים שבין החומות בלבד וקדושים בקדושת תרומה ואסורים באכילה לזר וטמא.

מקור המצווה

מקור המצווה בתורה הוא בפסוק ”רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ” (שמות, כ"ג, י"ט). בפרשת כי תבוא, בספר דברים, מופיע תיאור מפורט של מעמד הבאת הביכורים, בצירוף מצוות מקרא ביכורים. על פי המתואר במקרא, יש שלושה חלקים בהבאת הביכורים: הנחה, הנפה, וקריאה. האדם היה מביא את הביכורים ומניחם לפני המזבח, אחר כך היה מניף את הביכורים ואומר לפני הכהן את מקרא ביכורים:

וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ".
וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה [...] וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה'" וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

— ספר דברים, פרק כ"ו, פסוקים א'-י"א

טעם הבאת הביכורים מפורש בתורה כהודיה לאל על רוב הטוב שהשפיע. הרמב"ם מציע ביאור לסמיכות שבין מצוות הביכורים לבין איסור בישול גדי בחלב אימו, בכך שהיה בו פולמוס מסוים עם מנהגי האלילים, שבהם בושל גדי בחלב אימו כמנחת הודיה לאחת מאלילות הפריון^{[דרוש מקור][מפני ש...]}, והתורה מורה לא לנהוג באופן הזה, אלא להביא את ראשית התבואה לה'.

תנאים להבאת ביכורים

בעלות על האדמה

כדי להביא בכורים נדרשת בראש ובראשונה בעלות משפטית מלאה על האדמה שבה ניטע העץ. המשנה קובעת, כי אם אדם נטע עץ בגינתו, אבל הבריך ענף ממנו לאדמה שאינה שלו, של יחיד או לתוך של רבים וממנו גדל עץ חדש, או ההפך - המבריך מתוך של יחיד לתוך שלו או מתוך של רבים לתוך שלו, אינו מביא בכורים. משום שנאמר "ראשית, ביכורי אדמתך, תביא", עד שיהו כל הגידולין מאדמתך. האריסין והחכורות והסיקריקון והגזלן--אין מביאין מאותו הטעם, משום שנאמר "ראשית, ביכורי אדמתך". קיימת מחלוקת בין החכמים בדין אדם הנוטע לתוך שלו והמבריך לתוך שלו, ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע. לפי תנא קמא גם במקרה כזה אינו מביא בכורים, אך רבי יהודה סובר שבמקרה כזה ניתן להביא בכורים. בתלמוד ירושלמי נפסק, כי אם אדם הבריך לתוך קרקע אחרת באישורו של בעל הקרקע, ניתן להביא בכורים, וכן נפסק ברמב"ם. ובביאור הגר"א מבואר שנחלקו באיזה אופן די ברשות כדי להביא בכורים, לפי רבי יוחנן ורבי יונה בשם רבי אימי די ברשות לשעה, ומוכיח את שיטתו מהאמור ש"כולם מתורת גזלן ירדו להן", ומכיוון שנתן לו רשות להבריך אפילו לפי שעה אין הוא גזלן, ולפי רבי יוסי דווקא רשות לעולם מועילה לעניין זה, כדי לפתור את בעיית הבעלות הגמורה כדי שתקרא ה"אדמתך".

שבעת המינים

מדברי ספר נחמיה, עולה כי המנהג היה להעלות את ביכורי כל מיני פירות העץ לבית המקדש: "וּלְהָבִיא אֶת-בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל-פְּרִי כָל-עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית ה'". אך לפי חז"ל אין מתקיימת מצוות ביכורים בפירות אחרים שאינם משבעת המינים; וגם שבעת המינים אינם כשרים תמיד להבאת בכורים. כך: אין מביאים לא מתמרים שבהרים, ולא מפירות שבעמקים, ולא מזיתי שמן שאינן מן המובחר. החיסרון במינים אלו הוא שלא אלו הם המצוינים כשבעת המינים, שכן התמרים מוזכרים כ"דבש" - תמרים שיש בהם הרבה דבש, ומ"זית שמן" לומדים כי מדובר בזית מסוג "אגורי", אמר רבי חנינא: כל הזיתים הגשמים יורדים עליהן והן פולטין את שמנן, וזה הגשמים יורדים עליו והוא אוגר את שמנו לתוכו". נחלקו החכמים בהלכה זו: לפי רבי יוחנן המקור לכך הוא פסוק ”וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ”, ומכאן מלמדת התורה שהתנאי לבכורים הוא לא רק "מראשית" למעט פירות שאינם שבעת המינים, אלא גם "מארצך" - פירות שבעת המינים - אינם כשרים כולם אלא רק "מ" - חלק מהם. מכיוון שכך, פוסק רבי יוחנן שאם הביא פירות כאלו, לא חלה עליהם קדושת בכורים. לעומת זאת ריש לקיש סבור שהפסוק "מארצך" הוא היקש לפסוק "ארץ חיטה ושעורה", ובא ללמד דורש רק שהפירות יהיו משובחים ויהיו כאלו שהם שבחה של ארץ ישראל, אך לא משנה אם התמרים גדלו, למשל, בהרים או בבקעה.

זמן הבאת הביכורים

זמן הבאת הביכורים מתחיל בחג השבועות (עצרת). מקורו של דין זה במשנה המתארת כי אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהם קודם לעצרת, ולא קיבלו מהם, מפני הכתוב בתורה "וחג הקציר ביכורי מעשיך, אשר תזרע בשדה", וכך כותב גם הרמב"ם: ”אין מביאין ביכורים קודם לעצרת שנאמר "וחג הקציר ביכורי מעשיך", ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא מניחם שם עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן”.

יש שהסבירו (רבי עובדיה מברטנורא) כי קרבן שתי הלחם הקרב בשבועות הוא המאפשר את תחילת הבאת הביכורים, באופן דומה לכך שקרבן זה מתיר את התבואה מאיסור חדש בבית המקדש, ומתיר להקריב קרבן מנחה שנעשה מהתבואה החדשה.

זמן הבאת הביכורים העיקרי הוא עד סיום חג הסוכות, אך ניתן להביא ביכורים גם לאחר חג הסוכות, עד חנוכה. אך ישנה מחלוקת במשנה האם ההבאה בזמן של אחר חג הסוכות נעשית כהרגלה עם קריאת מקרא ביכורים, או בלעדיה.

דרך הפרשת הביכורים

במשנה במסכת ביכורים (פרק ג) מתואר סדר הבאת הביכורים: היה יורד האדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר; כלומר כשהם עדיין פגים וקושרן בגומי ואומר, הרי אלו ביכורים. רבי שמעון אומר שצריך אף לאחר תלישתן לומר במפורש ולהחיל עליהם שם ביכורים. לאחר שגדלו הפירות ובשלו כל צרכם היה תולש את אלו המסומנות בגמי ושם אותם בסל - עני בסל נצרים פשוט, ועשיר בסל מכסף או מזהב ומעטרים את הביכורים שיהיו נראים יפה.

בתוספות יום טוב כתב "קשה למה לא תקנו כדי שלא יתביישו העניים שאף העשירים יביאו בנצרים כמו שמצינו בכמה מקומות. וי"ל משום כבוד בית אלקינו ומשרתיו לא חשו על שיתביישו העניים". מאידך במדרש חמדת ימים מובא ש”היו עשירים מביאין בקלתות של זהב והעניים בסלי נצרים, חזרו כולם להביא בסלים נצרים שלא לבייש העניים”, וכן מובא בפירוש רבי יהושע אבן שועיב בפרשת כי תבוא. הרב יצחק רצאבי הסיק שמדובר בגירסה משותפת שהיתה לפניהם בגמרא.

הבאת הביכורים

בכל עיר ואזור היו מתאספים בעלי פירות ביכורים רבים יחדיו ויוצאים בשיירות עליזות לעבר ירושלים, שור שקרניו מצופות זהב וכלי נגינה (חליל) היו צועדים לפניהם, ובכול מקום בו עברה השיירה היו אנשים עוצרים ממלאכתם ומקדמים בכבוד את פני מביאי הביכורים, כשהיו מתקרבים לירושלים היו שולחים שליח לפניהם להודיע על בואם והכהנים היו יוצאים לקראתם ומכניסים אותם לירושלים בכבוד רב, כך הייתה השיירה ממשיכה עד שהגיעו להר הבית ולבית המקדש.

במשנה ובתלמוד מסופר על קבלת ביכוריו של אריסטון מאפמיה שבצפון סוריה: ”מפני שאמרו הקונה בסוריה כקונה בפרוור של ירושלים”.

ביד החזקה לרמב"ם (הלכות בכורים, פרקים ב-ד). נעשות אבחנות רבות מי ראוי להביא ביכורים, ממה ומתי. וכתוב עוד שארץ ישראל הייתה מחולקת ל-24 מחוזות, וכל מחוז היה מביא בקהל רב את הביכורים בזמן שהבשילו באותו אזור, כך שהיו 24 הבאות ביכורים בתקופה של כמה חודשים בכל שנה.

קריאת פרשת הביכורים

ערך מורחב – מקרא ביכורים

בעוד סל הביכורים נתון על כתפו, קורא הבעלים את נוסח מקרא ביכורים הכולל גם תנופה, ולאחר מכן מניח את הביכורים על המזבח והם עוברים לרשות כהני המשמר

כמו כן במשנה במסכת מכות (דף יז.) נאמר שהאוכל ביכורים עד שלא קרא עליהם בעליהם את פרשת הביכורים לוקה. בגמרא (שם) נחלקו איזה חלק בהבאת הביכורים מעכב (הקריאה או ההנחה, לפי תנא קמא הקריאה מעכבת וההנחה לא, ולפי חכמים להפך).

דין פירות הביכורים

פירות הביכורים דינם כתרומה על פי הפסוק בספר דברים:

"וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם"

— ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ו'

ודרשו חז"ל ש"תרומת ידכם" הכוונה לביכורים ולא לתרומה אחרת שהרי רק ביכורים צריך להביא לבית המקדש, ולכן ביכורים מותרים באכילה רק לכוהנים ולא ללויים וישראלים, זר האוכל מהם במזיד חייב מיתה בידי שמים, ובשוגג משלם קרן וחומש, פירות ביכורים נאכלים רק בטהרה כמו תרומה וחלה.

מאידך בכמה הלכות דין הביכורים שונה מתרומה ודומה יותר למעשר שני, שניהם נאכלים רק בירושלים ולא מחוצה לה, וטעונים וידוי, לעניין איסור אכילה באנינות וכן לעניין מצוות ביעור נחלקו תנאים, לדעת תנא קמא אם דינם כמעשר שני ואסורים באנינות וחייבים בביעור, ולפי רבי שמעון אין דינם של פירות ביכורים כמעשר שני משום שנאמר עליהם בתורה לשון תרומה, כמו כן ישנם כמה דינים שחלים רק על פירות ביכורים ולא על שאר תרומות ומעשרות, כמו החיוב להביאם לעזרה, חלוקה לאנשי המשמר והיעדר איסור טבל לפני ההפרשה ועוד, ראה טבלה:

הדין	תרומה גדולה	תרומת מעשר	חלה	ביכורים
ביטול ב-1:100	כולם בטלים במאה וצריך להביא לכהן כנגד מה שאבד
הערב שמש	כהן שנטמא חייב לחכות לאחר הטבילה עד השקיעה
חיוב מיתה קרן וחומש	כן, וכולם מצטרפים אחד עם השני לכמות מינימלית (כזית) כדי לחייב
טבל לפני ההפרשה	כן			לא
ממון כהנים וטובת הנאה	משעת ההפרשה וקריאת שם ויש לבעלים טובת הנאה			מתחלק בין אנשי המשמר ואין לבעלים טובת הנאה
תחילת חיוב מיתה	לאחר ההפרשה וקריאת שם			אחרי שנכנסו לירושלים
אחריות	אין אחריות			יש אחריות עד שנכנס לעזרה
מקסימום נתינה	חייבים לתת משהו אבל אסור לתת הכל			ללא מקסימום
נוסח הברכה	לאכול תרומה			לאכול ביכורים
כהן טהור שאכל תרומה טמאה	פטור ממלקות			לוקה
קיום בזמן הזה מדרבנן	כן			לא
נקראים קדשי הגבול נאכלים בכל מקום ונוהגים גם שאין מקדש	כן			לא, נאכל רק בירושלים ונוהג רק בזמן המקדש
סוג יבול	מכל הסוגים		חמשת מיני דגן	שבעת המינים
מתקיים בחו"ל מדרבנן	לא, אבל מתקיים בארצות הסמוכות לישראל		כן	לא
מתקיים בשמיטה, הפקר, מתנות עניים, ושליש גידול	לא		כן
כמות ההפרשה מינימלית	1/60 - 1.67%	1/10 - 10%	1/24 כ-4%	אין שיעור
מפרשים מטהור על טמא	לא	כן	לא	כן
מפריש לא מן המוקף

כיום

טקס ביכורים במושב נהלל, 2006

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

החל מראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל נוהגים לערוך, בעיקר ביישובים החקלאיים (מושבים, קיבוצים וכפרים), טקסי הבאת ביכורים, שבהם חוגגים גם את סוף הקציר. בטקסים אלו הנערכים על פי רוב בעיצומו של חג השבועות מועלים מופעים ססגוניים של שירים וריקודים, בלווית תהלוכה של כלים חקלאיים מקושטים ועוד.

בעת שהחל נוהג זה בתחילת המאה ה-20, שלח הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק, אגרת מחאה אל היישובים נהלל, עין חרוד ואחרים, על חילולו של חג השבועות בפרהסיה. בהדגישו כי רואה הוא ברכה ביישובה של הארץ ובשמחה על הצלחת היבולים, אולם אל לה לשמחה בביכורי הארץ המתחדשת לחבל בקדושתו של יום טוב.

"ביכורים" כביטוי מושאל

כיום מקובל בשפה העברית להשתמש בביטוי "ביכורים": ככינוי לספר, מחזה או סרט קולנוע, ראשון של סופר, מחזאי, במאי או שחקן. כך יאמר למשל: "'צוואה' הוא ספר הביכורים של הסופר חיים גרינבוים".

ראו גם

• פדיון הבן
• פטר חמור
• סלינו על כתפינו

לקריאה נוספת

• משנה, מסכת ביכורים, פרקים א-ג

קישורים חיצוניים

• אביגדור שנאן, "ארמי אובד אבי" מיהו הארמי ומיהו האב ב"מקרא ביכורים"?, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
• בנימין דומוביץ, ‏שאלות ותשובות על ביכורים, באתר "דעת"
• ביכורים לחג, באתר האקדמיה ללשון העברית, ‏5 ביוני 2011
• בתל אביב, יומני כרמל, מאי 1937
• בִּכּוּרִים פְּרִי הִלּוּלִים - שַׁי הֵבֵאנוּ, שַׁי לָעָם, חלונות: צהר לתרבות יהודית-ישראלית, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ביכורים26065110