פורטל:ירושלים/הידעת?/קטעי הידעת?

לקט קטעי "הידעת?"

1	למרות ששלטונם של הצלבנים בירושלים הסתיים ב-1299 עם כיבוש צבאו של בייברס, התואר "מלך ירושלים" לא נעלם. כיום, חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד, מחזיק בין שלל תאריו גם בתואר מלך ירושלים, כצאצא למלכי נאפולי, שקנו את התואר מידי הטוענת לכתר ממלכת ירושלים בשנת 1277.	עריכה | תבנית | שיחה
2	ביום ירושלים, נערך בהר הרצל טקס ממלכתי לזכרם של יהודי אתיופיה שמתו בנסותם לעלות לארץ ישראל.	עריכה | תבנית | שיחה
3	הטמפלרים, או בשמם המלא: מסדר אבירי היכל שלמה, שאגודתם נוסדה בימי הביניים אחרי מסע הצלב השלישי במטרה להגן על ממלכת ירושלים ועל הצליינים העולים אליה לרגל, קבעו את המטה המרכזי שלהם בארץ ישראל במסגד אל-אקצא שבהר הבית, אותו חשבו לחלק שנותר מארמונו של שלמה המלך. את סוסיהם הם שיכנו במבנה התת-קרקעי הסמוך, אשר בשל כך נקרא עד היום בשם אורוות שלמה.	עריכה | תבנית | שיחה
4	מיצג מתוך מוזיאון אגד בתקופה שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, נותר חלק מהר הצופים כמובלעת מעבר לקו העירוני, וכל שבועיים הייתה יוצאת שיירה דרך שער מנדלבאום כדי להחליף את מחצית הכוח שעל ההר. הירדנים התעקשו על שמירה מדוקדקת של המצב הפוליטי והדיפלומטי ששרר מאז תום המלחמה (מודוס ויונדי). הירדנים עמדו על דרישתם זו גם בסוגיות זניחות הקשורות בה. כך, למשל, הם עמדו על זה שישראל לא תחליף את כלי הרכב שהתיישנו, ובמשך 19 שנים השתמשו באותם שני אוטובוסים.	עריכה | תבנית | שיחה
5	כשחפרו את יסודות מלון פאלאס המוסלמי, נתגלו לפתע עצמות שהיו חלק מבית קברות מוסלמי סמוך. המופתי חאג' אמין אל חוסייני ביקש להמשיך בבנייה ופרסם פתווה המבטלת את קדושת בית הקברות בשל עתיקותו. בשנת 1990 סללה עיריית ירושלים שביל דרך בית הקברות, ושלפה את הפתווה ההיסטורית כדי למנוע סערה דתית-מוסלמית. כיום טוען מרכז שמעון ויזנטל את אותה טענה בבואו לבנות במקום את מוזיאון הסובלנות.	עריכה | תבנית | שיחה
6	מסגד עומר המסורת העממית מספרת שכאשר ביקר הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב בכנסיית הקבר בירושלים הציע לו הפטריארך סופרוניוס להתפלל במקום. כדי שהמקום לא יהפוך למקום קדוש גם למוסלמים ויפתח פתח לסכסוכים ומלחמות על המקום, סירב עומר ויצא להתפלל בחוץ. במקום בו התפלל נבנה מסגד עומר.	עריכה | תבנית | שיחה
7	בבוקר יום ראשון אחד בשנת 1948, כאשר יצא הנציב העליון הבריטי מכנסיית אנדראס ה"קדוש", הבחין לפתע בעמדה של ההגנה על כיפת טחנת הרוח במשכנות שאננים. הוא ציווה לפוצץ את המבנה, אבל נתקל בהתנגדות אנשיו, שגילו כי את הטחנה הקים האציל האנגלי משה מונטיפיורי. הפשרה שהושגה הייתה פיצוץ הכיפה בלבד, כפי שתיעדו צלמי המושבה האמריקנית בירושלים.	עריכה | תבנית | שיחה
8	במאות ה-18 וה-19 נהגו לחמם את הבתים בארץ ישראל בעזרת מנגל. הדבר יצר אמנם חום רב, אבל גם לא מעט עשן. משום כך פתחו אשנב קטן (בערבית - "טאקה") בקיר החיצוני מעל החלונות, דרכו העבירו ארובה שניקזה את העשן. יושבי הבתים כיום צריכים להתמודד עם ה"טאקה" המיותרת: לסתום אותה, להשתמש בה לצינור ניקוז או להפוך אותה לאלמנט קישוטי. ניתן לראות "טאקות" רבות בנחלאות ובשאר השכונות הראשונות מחוץ לחומה.	עריכה | תבנית | שיחה
9	שלט רחוב אבן ישראל בוני הנחלאות בחרו לשכונותיהם שמות המתובלים בראשי תבות, גימטריות ופסוקים. כך היא למשל שכונת זיכרון טוביה, ששמה לקוח מהפסוק "זכר רב טובך יביעו" בתהלים, המרמז על מקימה, רבי יוסף ריבלין, שהייתה זו השכונה ה-11 (ט"ב בגימטריה) שבנה. שכונה נוספת היא אבן ישראל הנקראת על שם 53 (אב"ן) מייסדיה. שכונת שבת אחים, נקראה על שם הפסוק בתהלים "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", ושמה מרמז על העדות שהסתופפו בה: שפניולים, בבלים, תימנים, אורפלים, חלבים, יוונים ומוגרבים.	עריכה | תבנית | שיחה
10	ברבות מהשכונות הישנות בירושלים ניתן לזהות קורות ברזל הבולטות מהקיר, ותומכות לרוב מרפסות ומשקופי חלון. קורות אלו נקראות בעגה המקומית בשם "רֶלְסים" שהוא שיבוש משעשע (ריבוי מיותר) של המילה האנגלית Rails (פסים). הסיבה לכינוי היא שהקורות מזכירות בצורתן פסי רכבת.	עריכה | תבנית | שיחה
11	שני קברי המהנדסים בשער יפו מזוהים בוודאות כקברים של גברים ולא של נשים, מפני שבראשם מפוסל טורבן באבן. עד היום נוהגים בטורקיה להניח בראש מצבות של גברים טורבנים, ואילו את מצבות הנשים מעצבים כזרי פרחים.	עריכה | תבנית | שיחה
12	ארבע פעמים נכנע ראש עיריית ירושלים בשנת 1917 בפני הבריטים, לאחר שכבשו את העיר מידי הטורקים: הפעם הראשונה הייתה בפני שני סמלי מטבח במקום בו הוקמה לימים כיכר אלנבי; הפעם השנייה הייתה באותו מקום מול מפקד בכיר יותר; הפעם השלישית הייתה שוב באותו מקום בפני מפקד הדיוויזיה, ולבסוף ניאותו הבריטים לקבל את הכניעה רק בפני הגנרל אדמונד אלנבי, הפעם בשער יפו.	עריכה | תבנית | שיחה
13	הצייר הבריטי ויליאם הולמן האנט, שהתגורר בשלהי המאה ה-19 ברחוב הנביאים 64, היה ידוע בגחמותיו ובמוזרויותיו, אך נראה שאשתו בכל זאת לא ציפתה לגלות שבצוואתו הוריש את ביתם המשותף לסוכנת הבית שלהם. למרות תדהמתה ואכזבתה היא הקדישה לזכרו של בעלה המנוח ספסל אבן בחצר מנזר מר אליאס, שם אהב לשבת ולצייר את נוף המדבר.	עריכה | תבנית | שיחה
14	הקישלה הוא ארמון קיץ עתיק ששימש את הצבא העות'מאני למגורי חיילים, לפני שהפך לבית מעצר. משמעות השם בטורקית היא "קסרקטין", וצורת הגייתו היא קישְלָה (במלרע). ותיקי ירושלים טוענים כי במהלך הפרות סדר והפגנות היו החיילים צועקים אל הקהל המתגודד: "קישְלָה! קישְלָה!", כאומרים: "התפזרו מיד, לפני שניקח אתכם לבית המעצר". מזה נולדה "מילת הגירוש הירושלמית" - קישטה.	עריכה | תבנית | שיחה
15	בשנת 1841 החליטו אנגליה וגרמניה, שתי מדינות פרוטסטנטיות, לשתף פעולה ביצירת בישופות מאוחדת בירושלים. הוסכם כי הבישוף יהיה אנגלי או גרמני לסירוגין, ויכהן עד יום מותו. הבישוף הראשון - המומר אלכסנדר - מונה מטעם האנגלים, אך נפטר לאחר פחות מחמש שנים. הגרמנים מינו מיד את סמואל גובאט ששימש בתפקיד לא פחות מ-30 שנה. עם מותו בשנת 1882 מינו הבריטים בישוף בשם ברקלי, אך הלה מת לאחר פחות משנה. האנגלים "נשברו" מחוסר הצדק וב-1883 הקימו בישופות משלהם.	עריכה | תבנית | שיחה
16	הכתובת MAHANAIM על בית מחניים "השני" והכתובת מחנים על בית אוסישקין, בית מחניים "השלישי" בירושלים עומדים שלושה מבנים שנקראים בית מחניים. בית נבון ביי הוא אחד הבניינים הראשונים מחוץ לחומות. הבית נבנה ברחוב הנביאים בשנת 1869 כבית מגורים עבור מוסד מיסיונרי, ונקרא בהתחלה בית מחניים על פי ספר בראשית ל"ב, ג': "ויאמר יעקב... ויקרא שם-המקום ההוא מחנים". ב-1873 עבר הבית לידי בנקאי שווייצרי בשם יוהנס פרוטיגר. ב-1885 מכר פרוטיגר את הבית ליוסף נבון ביי, יוזם ובונה מסילת הרכבת יפו-ירושלים. פרוטיגר בנה באותו רחוב בית מפואר יותר, וקרא גם לו בית מחניים. חלפו ימים ובבית השני התגורר בשכירות מנחם אוסישקין, מנהל הקרן הקיימת לישראל. ב-1927 דרש הנציב העליון הרברט פלומר לפנות את הבית לאחר שמשכנו במתחם אוגוסטה ויקטוריה נפגע ברעידת אדמה. אוסישקין עבר לשכונת רחביה וקרא לביתו החדש גם כן בשם "בית מחניים".	עריכה | תבנית | שיחה
17	בלילה שבין ה-18 ל-19 במאי 1948 פרצה כיתת פלמחניקים קטנה את שער ציון במסגרת קרבות הרובע היהודי במלחמת העצמאות. מפקד הכיתה הצעיר היה דדו, הלא הוא דוד אלעזר, לימים הרמטכ"ל התשיעי של מדינת ישראל. עם הישמע פיצוץ חומר הנפץ שהפעיל החבלן, זינק דדו אל השער, ובקריאות "אחריי!" פרץ אל העיר העתיקה. לאחר כשלושים מטרים גילה דדו לפתע שהוא לבדו. הסתבר שחייליו היו כה עייפים מימי הקרבות הארוכים, שאפילו הפיצוץ לא העיר אותם... דדו נאלץ לחזור על עקבותיו ולהעיר אותם, ורק אז הושלמה הפריצה באופן רשמי.	עריכה | תבנית | שיחה
18	לילה אחד, בשנת 1867 מצא עצמו הארכאולוג הבריטי צ'ארלס וורן בתעלת ביבים עמוקה ליד הר הבית. במהלך חפירה שניהל בעיר העתיקה, צדה את עינו התעלה העתיקה, והוא שכנע את אחד מפועליו להצטרף אליו. יחד הם שטו על גבי דלתות עץ ישנות, ולא פעם נפלו למים המעופשים. לימים סיפר על הרפתקאותיו בספרו Underground Jerusalem (בעברית: "ירושלים של מטה") שם הוא מתוודה כי חשש לטבוע בתעלה "והרי אין זה מכובד כלל למות כעכברוש בביצת מי שפכים." התעלה המדוברת, אגב, היא התעלה החשמונאית שנוקתה ופתוחה כיום לקהל במנהרות הכותל.	עריכה | תבנית | שיחה
19	ב-1898 נסע הרצל לארץ ישראל כדי לפגוש את קיסר פרוסיה, וילהלם השני ולשכנעו לפעול להקמת מדינת היהודים בפלשתינה. כשהגיע לירושלים, לא מצא ולו חדר אחד במלון, שכן כל המלונות התמלאו עד אפס מקום בפמליית הקיסר. את כבוד חוזה המדינה הצילה משפחת שטרן, שפתחה בפניו את ביתה בשכונת ממילא. בית שטרן זכה לתהילת עולם, ולמרות שהרצל לן בו לילות ספורים בלבד, הוא הפך לבית לשימור. בסוף שנת 2006 שוחזר הבית במלואו לאחר שפורק באופן זמני במסגרת פרויקט שיקום ממילא.	עריכה | תבנית | שיחה
20	על שלט בית הכנסת נחלת יעקב שבשכונת נחלת שבעה נכתב כי הוא "הראשון מחוץ לחומות". למעשה הוא נבנה בשנת 1870, מה שהופך אותו לבית הכנסת הרביעי, ואולי אפילו החמישי: בית הכנסת הראשון נבנה בחווה החקלאית כרם אברהם; בית הכנסת השני (ויש אומרים גם השלישי - אחד לספרדים ואחד לאשכנזים) הוקם במשכנות שאננים; והשלישי (או הרביעי) היה בשכונת מחנה ישראל. כשהם נשאלים על כך, אומרים מתפללי בית הכנסת: "לא אנחנו שמנו את השלט, אלא העירייה"...	עריכה | תבנית | שיחה
21	ברוך ג'מילי לא היה הראשון שחשב להנציח את שמו ותאריך ביקורו על רכוש שאינו שלו. התאריך הקדום ביותר המופיע בכתובת גרפיטי בארץ, נמצא חרוט על עמוד בחזית כנסיית הקבר. הכתובת רשומה באדום עז ומציינת את שמו ותארו של אציל ספרדי, ואת שנת ביקורו - 1384.	עריכה | תבנית | שיחה
22	הנציב העליון הבריטי השני בארץ ישראל, בין השנים 1925-1928, היה הלורד הרברט פלומר, קשיש אנגלי וגיבור מלחמה, שכיהן בתפקיד לאחר הרברט סמואל היהודי-ציוני. באחד הימים אמר לו המופתי חאג' אמין אל חוסייני כי אם יתקעו היהודים בשופר בכותל המערבי בתשעה באב "הוא לא יהיה אחראי למה שיקרה". פלומר הזקן נופף במקלו וצרח: "אתה לא תהיה אחראי? יופי, כי אני אהיה אחראי!" בתקופת כהונתו סייע רבות ליהודים. על שמו כיכר פלומר הצמודה לגן הפעמון בהצטלבות הרחובות ז'בוטינסקי וקרן היסוד.	עריכה | תבנית | שיחה
23	יד אבשלום עם גל אבנים מה"סקילה" במורדות הר הזיתים ובאפיקו של נחל קדרון, מצויים מספר קברים ומצבות, שהמסורת קשרה אליהם אגדות שונות. מבנה מונוליתי מרשים שם, מתקופת בית שני, זכה לכינוי יד אבשלום. הורים לילדים סוררים היו מביאים את ילדיהם למקום, וסוקלים את המצבה כדי לחנכם. גם נפוליאון מתקשר למסורת זו. מסע נפוליון בארץ ישראל לא עבר בירושלים, אך זה לא מנע את התפתחות האגדה כי הייתה פעם דמות יד מעל למצבה, אך נפוליאון, בזעמו על הבן שהעז למרוד באביו, הורידהּ ביריית תותח.	עריכה | תבנית | שיחה
24	משה מונטיפיורי שהקים את שכונת משכנות שאננים במחצית המאה ה-19 לא סמך על התעשייה המקומית, והביא את כל המכשור הטכנולוגי ועבודות הפרזול מן העיר רמסגייט (Ramsgate) שבאנגליה. בזכות כך השתמרו קטעי הפרזול האיכותיים עד ימינו באופן מרשים, אך דווקא טחנת הרוח סבלה מכך, שכן ההמתנה עד בוש לחלקי החילוף של חלקיה השביתו אותה סופית לאחר שנים ספורות.	עריכה | תבנית | שיחה
25	הבריטים כבשו אמנם את ירושלים כבר ב-9 בדצמבר 1917, אך צפון הארץ נותר בידי הטורקים למשך כעשרה חודשים נוספים. קו הגבול עבר כעשרה קילומטרים צפונית לירושלים (הוא "קו העוג'ות"), ובתקופה זו סללו הבריטים בירושלים מסילת רכבת צרה במיוחד, שנועדה לאספקת ציוד ותחמושת לחיל המצב שישב אז בגבעה הצרפתית. קו זה החל בתחנת הרכבת במושבה הגרמנית; עבר באזור טלביה; פנה מזרחה מעל קברי המלכים והמשיך צפונה עד הגבעה הצרפתית. רק באוקטובר 1918 אוחדה כל ארץ ישראל תחת שלטון המנדט.	עריכה | תבנית | שיחה
26	בית כנסת הרמב"ן המצוי היום בתחומי הרובע היהודי לא הוקם על ידי פרשן התורה הידוע, אלא השם "נדד" אליו ודבק בו: הרמב"ן, שביקר בירושלים ב-1267, הקים כנראה בית כנסת בהר ציון, שם התגוררו אז היהודים. במאה ה-15 נדד מניין המתפללים הקבוע אל מבנה בית הכנסת היום, ונשא עמו את השם. בשנת 1948 גורשו יהודי הרובע מביתם, ורבים מהם עברו לגור בשכונת קטמון. גם הפעם נדד השם הוותיק עם מניין מתפלליו, ועד היום פועל "בית כנסת הרמב"ן" בקטמון, עתה כבר במקביל ל"תאומו" ברובע היהודי.	עריכה | תבנית | שיחה
27	עם קבלת כתב המנדט הבריטי ב-1918 היה חיים ויצמן משוכנע שהנה עומדת לקום מדינה יהודית, אליה יזרמו מיליוני יהודים מכל העולם. הוא מיהר לירושלים ודרש מהבריטים את מבנה אוגוסטה ויקטוריה שעל הר הצופים, לשיכון הפרלמנט היהודי; כן ביקש את בתי המושבה הגרמנית הירושלמית שעמדה אז ריקה (תושביה גורשו עם פרוץ המלחמה), כדי לשכן בה את ההמונים שיגיעו. מושל ירושלים הבריטי רונלד סטורס צינן את התלהבותו, ובסופו של דבר ויצמן הסתפק בהנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים.	עריכה | תבנית | שיחה
28	בשנת 2000 הציעה העיר פירנצה ליצור עותק של הפסל דוד של מיכלאנג'לו עבור העיר ירושלים לרגל חגיגות ה-3,000 לכיבוש העיר על ידי דוד המלך. ההצעה עוררה סערה בירושלים, בייחוד בחוגים החרדיים בה, בשל אי רצונם שיוצג פסל של גבר ללא בגדים בעיר. לבסוף ניתן עותק של פסל אחר של דוד, גם הוא מפירנצה אך לבוש בגדים, מעשה ידיו של אנדריאה דל ורוקיו והוצב במוזיאון מגדל דוד.	עריכה | תבנית | שיחה
29	מגדל דוד אינו קשור כלל לדוד המלך, שכן ירושלים בימיו כלל לא הגיעה עד למקום בו עומדת המצודה. הראשונים שבנו ביצור במקום היו החשמונאים שחיו כמעט אלף שנים אחרי דוד המלך. נראה כי הטעות השתרשה בתקופה צלבנית, כאשר צליינים נוצרים זיהו את המצודה כ"מצודת ציון" המוזכרת בתנ"ך, כמקום שאותו כבש דוד מידי היבוסים. בעקבות כך בכל המפות הצלבניות מסומן במקום זה "מגדל דוד" ולידו אף "שער דוד" ככינוי לשער יפו. הטעות השתרשה כה חזק, עד כי כל סביבותיה של המצודה מושפעות ממנה עד היום: הרחוב היורד מהמצודה לשוק העיר העתיקה נקרא רחוב דוד; המלון המפואר הנשקף אליה נקרא מלון המלך דוד, ואפילו השכונה שנבנתה למרגלותיה בשנים האחרונות (ליד ממילא) נקראת בשם 'כפר דוד'.	עריכה | תבנית | שיחה
30	שידורי הרדיו בארץ ישראל התחילו עם שידורו הראשון של קול ירושלים, ממשרדי התחנה ברמאללה. ב-30 במרץ 1936 בשעה 16:17 הגיע לרמאללה הנציב העליון, ארתור גרנפל ווקופ. הנציב חיבר את המשדר לזרם החשמל, והמנהל הכללי של הדואר בארץ ישראל, ויליאם הדסון, פתח את השידורים בהכריזו "It is Jerusalem Calling". לאחר מכן נשמעה קריאה דומה בערבית מפי השדרן קעבאני, ולאחריו קרא קריין עברי בשם עבאדי, "הלו! הלו! ירושלים מדברת!".	עריכה | תבנית | שיחה
31	במשך שנים רבות, ידעו אנשי ירושלים להצביע על מערת צדקיהו, שלפי המסורת, השתמש בה צדקיהו המלך בניסיונו להימלט מכוחות נבוכדנצר. ברבות השנים, נעלמה המערה מעין, עד שגולתה מחדש על ידי חוקר נועז בדמותו של כלב, ומעשה שהיה, כך היה: בחורף של שנת 1854, יצא הרופא וחוקר המקרא הבריטי, ג'יימס טרנר ברקלי,‏‏ לטיול עם כלבו סמוך לשער שכם לפתע נעלם הכלב, ולאחר חיפושים התברר כי החליק לתוך פתח מערת ענק, שהיה מוסתר בערימת אשפה גדולה. הפתח נחשף בעקבות גשמים עזים שירדו באותה שנה, וסחפו את האשפה לתוך חלל המערה. נרעש מן הגילוי, מיהר ברקלי לביתו, ולמחרת בלילה יצא שוב בחברת שני בניו לבדוק את המערה מקרוב. הם התחפשו לערבים כדי לא למשוך תשומת לב, ונכנסו דרך הפתח הקטן מצוידים בלפידים כבויים, שהודלקו רק בתוך המערה. הייתה זו הפעם הראשונה לאחר מאות שנים שרגל אדם דרכה במערת צדקיהו.	עריכה | תבנית | שיחה
32	במרכז העיר ירושלים, בין הרחובות שמואל הנגיד והלל, עובר רחוב מרכזי שנקרא "בארי". ירושלמים רבים תוהים מה הקשר בין הקיבוץ הדרומי ולב לבה של ירושלים, והתשובה היא שהרחוב והקיבוץ נקראו שניהם על שמו של ברל כצנלסון, שכינויו היה בארי. הרחוב הקרוי על שמו נקבע במרכז ירושלים, מפני שבסמוך לרחוב שוכן בניין המשביר לצרכן. מפעל המשביר לצרכן הוקם ביוזמתו ובעידודו של כצנלסון.	עריכה | תבנית | שיחה
33	השם שער האשפות מופיע כבר בספר נחמיה פרק ג', וסוברים כי דרכו הוציאו את האפר ואת האשפה מבית המקדש לנחל קדרון. עם זאת, האגדה הירושלמית מספרת כי כאשר כבשו המוסלמים את ירושלים בשנת 640 לספירה, הם גילו כי יושביה הנוצרים נושאים את האשפה הביתית שלהם לדרום-מזרחה של העיר, ומוסיפים אותה להר אשפה גדול. הם מצאו שמדובר במסורת נוצרית ארוכת שנים, שנועדה לכסות את הר הבית וסביבותיו. המוסלמים ניקו את המקום, שיפצו את הר הבית, ורק השם שדבק בשער הסמוך, משמר את זכר הימים ההם.	עריכה | תבנית | שיחה
34	בשנת 1898 פרצו הטורקים את חומת ירושלים העות'מאנית, ליד שער יפו, כדי לאפשר לאורחם, וילהלם השני קיסר פרוסיה, להיכנס לעיר בעודו רכוב על סוסו. כמעט עשרים שנה חלפו, ובשנת 1917 כבש הפילדמרשל אדמונד אלנבי את ירושלים מדי הטורקים. בטקס הכיבוש שנערך ב-11 בדצמבר התעקש אלנבי להיכנס רגלית דרך שער יפו המקורי, ולא דרך הפרצה, בהסבירו כי: "חייב אדם להיכנס לירושלים הקדושה בצניעות."	עריכה | תבנית | שיחה
35	קבר הנביא שמואל שכונת רמות היא אחת השכונות הגדולות ביותר בירושלים כיום, וכוללת קרוב ל-48,000 תושבים. (נכון ל 2009) השכונה נחנכה ב-1970 על פסגה צפונית לירושלים, סמוך לנבי סמואל. שמה נבחר בשל שתי "רמות" הקשורות זו בזו: "רמה" בה נקבר שמואל הנביא: "וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה" (שמואל א פרק כ"ח); ו"רמה", שהייתה ישוב חלוצי שהוקם באזור בשנת 1890 וניטש בימי מלחמת העולם הראשונה.	עריכה | תבנית | שיחה
36	על פי הגישה היהדות המסורתית, נובעת קדושתו של הכותל המערבי מסמיכותו להר הבית. למרות זאת, במלחמת ששת הימים, החשיבו חיילי חטיבה 55 את הכותל יותר מאשר את הר הבית, בשל הכיסופים ההיסטוריים דווקא אליו: הם פרצו לעיר העתיקה דרך שער האריות, נכנסו להר הבית, אבל השתהו עליו רק עד תום חיסול קני ההתנגדות בכיפת הסלע, המקום בו מקובל לזהות את מקום המקדש. מכאן המשיכו הצנחנים ישירות לכותל המערבי, ורק כשהגיעו לשם, פסקו מספר רגעים מהמולת הקרב, ונתנו פורקן לרגשותיהם.	עריכה | תבנית | שיחה
37	לאחר פיצוץ מלון המלך דוד החלו הבריטים לבצר את משרדי הממשלה ולבתר את העיר מטעמי ביטחון. הבריטים פינו בעלי חנויות ועסקים יהודים ממגרש הרוסים ומרחוב יפו הסמוך, והקימו באזור מתחם צבאי מבוצר ומגודר. המתחם נקרא בפי תושבי ירושלים היהודים בלעג בשם "בווינגרד", על שם שר החוץ הבריטי ארנסט בווין ולזכר ביצורי העיר סטלינגרד שעמדה בגבורה בקרבות מלחמת העולם השנייה.	עריכה | תבנית | שיחה
38	קבר הנביא שמואל שכונת רמות היא אחת השכונות הגדולות ביותר בירושלים כיום, וכוללת קרוב ל-48,000 תושבים. (נכון ל 2009) השכונה נחנכה ב-1970 על פסגה צפונית לירושלים, סמוך לנבי סמואל. שמה נבחר בשל שתי "רמות" הקשורות זו בזו: "רמה" בה נקבר שמואל הנביא: "וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה" (שמואל א פרק כ"ח); ו"רמה", שהייתה ישוב חלוצי שהוקם באזור בשנת 1890 וניטש בימי מלחמת העולם הראשונה.	עריכה | תבנית | שיחה
39	כיבוש ירושלים בשנת 1099 במהלך מסע הצלב הראשון כשהגיעו הצלבנים לירושלים במסע הצלב הראשון, החלו צרים עליה כדי לכובשה. הם ערכו מספר מתקפות על חומות העיר, אך לא הצליחו לפרוץ פנימה. לאחר כחודש, הגיע תורם של כלי הנשק הכבדים. בשלב ראשון, הוכרז על צום, והכמרים הובילו תהלוכה של חיילים יחפים סביב העיר. אולם למרות הסיפור המקראי על נפילת חומות יריחו בפני יהושע בן נון, הנס לא חזר על עצמו. יומיים לאחר מכן הושלמה הצבתם של מגדלי המצור, וחמישה ימים לאחר מכן נכבשה העיר.	עריכה | תבנית | שיחה
40	במשך מאות שנים אסרו המוסלמים שליטי ארץ ישראל על הנוצרים לצלצל בפעמוני כנסייה בירושלים, כחלק מחוקים מפלים שנחקקו נגד מיעוטים דתיים. בשל כך השתמשו הנוצרים בנאקוס - קורת עץ שהשתלשלה מהתקרה, ועליה הקישו בפטיש עץ. רק במחצית המאה ה-19 הוסר האיסור, והפעמון הנוצרי הראשון צלצל בירושלים בפסגת הר הזיתים, בכנסיית העלייה הרוסית. עם זאת, ישנן עדות נוצריות (הארמנים למשל), המשתמשות עד היום ב'נאקוס' בנוסף לפעמון, לזכר הימים ההם.	עריכה | תבנית | שיחה
41	קטעו של נחל קדרון, התוחם את העיר העתיקה של ירושלים ממזרח, מכונה בערבית בשם "ואדי ג'וֹז". מקור השם הוא בשיבוש של התרגום האנגלי לעמק יהושפט הנזכר בספר יואל פרק ד': Josaphat valley, על שמו של המלך יהושפט. בשנות ה-20 של המאה ה-20 ביקש הגאוגרף היהודי זאב וילנאי "לגייר" את שם הנחל, וקרא לו "נחל האגוזים" (ג'וז-אגוז), כנראה מתוך אי ידיעת מקור שמו העברי האמיתי. בנחל לא צמחו מעולם אגוזים, ואולי בשל כך לא נתפס השם המחודש.	עריכה | תבנית | שיחה
42	כיבוש שכונת קטמון הערבית בירושלים במלחמת העצמאות נחשב להישג של ממש מבחינה ישראלית, שכן השכונה היוותה טריז בין גוש השכונות היהודיות בעיר. בעקבות כך שונה שמה של השכונה ל"גוננים" (מלשון הגנה), וכמעט כל רחובותיה זכו לשמות "קרביים", דוגמת הפלמ"ח; החי"ש; יורדי הסירה; הגדנ"ע וכדומה. הבדחנים הירושלמים נדים למתגוררים ברחוב "המצור", וששים לדווח על כל פריצה ברחוב "הפורצים"...	עריכה | תבנית | שיחה
43	חמש שכונות בירושלים נקראות על שמו של משה מונטיפיורי, מפני שכולן נבנו בתמיכתה הכספית של קרן צדקה שהקים: ימין משה; אוהל משה; מזכרת משה; זיכרון משה; וקריית משה. על כך כתב ש"י עגנון בספרו 'תמול שלשום': "וכל מקום שם בירושלים נקרא משה - אוהל משה, וזיכרון משה, וימין משה, ומזכרת משה. מבקש אתה ללכת לאחד ממשה אלה, אך שוכח אתה אותה מילה קטנה שנטפלה למשה, ואתה הולך ממשה למשה, ואין אתה מגיע למשה זה שרצית."	עריכה | תבנית | שיחה
44	הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים בשנת 1538, וצייד אותן באמצעי הגנה מתוחכמים מפני אויב: מגדלי שמירה; בתי שער מבוצרים; מרפסות מעל השערים, דרכן ניתן היה לשפוך שמן רותח, וכדומה. אך בשנת 1917, כאשר כבשו הבריטים את ירושלים, נכנעו בפניהם הטורקים, מבלי שירו אפילו ירייה אחת בעיר. החומה, אם כן, לא זכתה מעולם לעמוד במבחן.	עריכה | תבנית | שיחה
45	בשנת העשור למדינת ישראל בחרה ועדת השמות הממשלתית שמות חדשים לשכונות הערביות שנכבשו בירושלים במהלך המלחמה ויושבו ביהודים. כמעט כל השמות נושאים אופי צבאי: קטמון הפכה ל"גוננים"; טלביה - ל"קוממיות"; בקעה - ל"גאולים" וכך הלאה. רוב השמות לא נקלטו, והירושלמים ממשיכים להשתמש בשמות הישנים.	עריכה | תבנית | שיחה
46	במחצית הראשונה של המאה ה-20 קידמו את פני הבאים לירושלים משער הגיא שני מוסדות: "מושב זקנים", ששכן במקום שבו שוכנת היום התחנה המרכזית; ומעבר לכביש - "בית מרפא לחולי רוח". לאחר קום המדינה הורחק מושב הזקנים לשכונת קטמון, ובית החולים הועבר לגבעת שאול, כדי שהכניסה לעיר תהיה מכובדת יותר. על כך סיפר הסופר חיים באר: כאשר אבי היה מגיע לירושלים, הוא היה מביט לצד אחד ואומר: "אל תשליכני לעת זקנה", ואז מביט לצד השני ואומר: "ורוח קודשך אל תיקח ממני"...	עריכה | תבנית | שיחה
47	שכונת מאה שערים אינה נקראת כך בשל מספר שעריה (יש לה רק ששה שערים), אלא זהו ביטוי לשפע, שכן משמעות "שער" כאן היא "ערך" (כמו "שער הדולר"). השכונה נוסדה בשנת ה'תרל"ד 1874, בשבוע שבו קראו את פרשת תולדות. בפרשה זו מסופר על יצחק אבינו שזרע תבואה, ונתברך וקצר פי מאה ממה שזרע: ""וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (בראשית פרק כ"ו, יב)	עריכה | תבנית | שיחה
48	בשנת 1952 נסלל כביש חדש לכפר הערבי עין כרם, שניטש והפך לשכונה יהודית לאחר מלחמת העצמאות. הטרקטורים הרסו כמה חנויות עתיקות שהפריעו לתוואי הדרך, וכאשר פגעו בקירותיה של אחת מהן, התעופפו לכל עבר מאות מטבעות זהב. הסתבר שהקירות העבים שימשו את בעליו הקודמים של הבית להטמנת רכוש, דבר שהפך את עין כרם ל"אֶלְדוֹרָדוֹ הירושלמית": תושבי עין כרם החלו להקיש על הקירות, אך לא ידוע על כל אוצר נוסף שנתגלה מאז.	עריכה | תבנית | שיחה
49	המושבה הגרמנית בירושלים נבנתה בשנת 1873 לאורך עמק רפאים על ידי הטמפלרים. תושבי הכפרים הערביים שבסביבה לא הורשו לעבור עם בהמותיהם בכביש הראשי של המושבה, ולכן הם עברו ב"רחוב העמק" המקביל מדרום ("טָאל שְטְרָאסֶה", רחוב סמאטס של ימינו). תושבי הרחוב כה סבלו משיירות אלו, עד כי דרשו להחליף את השם ל"רחוב גללי הסוסים". השם לא הוחלף, אך ועד המושבה הבין את הרמז, והשיירות לא הורשו עוד להיכנס כלל למושבה.	עריכה | תבנית | שיחה
50	בין מלון המלך דוד ושכונת ימין משה ישנה מערת קבורה מפוארת, הכוללת אבן גולל ושרידי מבנה גדול. במשך מאות שנים נחשב המקום לקברם של בני משפחת הורדוס. במפה משנת 1921 (משבצת ח-8), נראה כי יש שזיהו את המקום כקברו של הורדוס עצמו. אלא שבשנת 2007 חשף הארכאולוג אהוד נצר את קברו של הורדוס בהרודיון, וחידת הקבר הירושלמי נותרה בעינה.	עריכה | תבנית | שיחה
51	במלחמת העצמאות הוכשרו שני שדות תעופה בירושלים: האחד בסמוך לשכונת קריית משה והשני בתחומי עמק המצלבה. הראשון כלל מסלול נחיתה ארוך, שהפך ברבות השנים לרחובה הראשי של גבעת שאול (ולכן נקרא עד ימינו "רחוב כנפי נשרים"), אך הוא לא היה שימושי כל כך בשל ריחוקו. השני פעל זמן קצר, אך נסגר לאחר שהטייסת זהרה לביטוב נהרגה בהתנגשות מטוסה במנזר המצלבה. עד סוף המלחמה לא הוכשר שדה תעופה נוסף, וירושלים סבלה מאד מהמצור.	עריכה | תבנית | שיחה
52	בעקבות פיגועי 11 בספטמבר החליפה עיריית ירושלים את שמו של רחוב יפו במרכז העיר ל"רחוב ניו יורק", למשך חודש ימים, כמחווה לתושבי ניו יורק. בתום חודש זה פנו תושבי "רחוב עזה" לעירייה בבקשה לקבל את לוחות השם הזמני לרחובם, ולהחליפו ל"רחוב ניו יורק" באופן קבוע. העירייה סירבה, ועד ימינו משמר רחוב ראשי זה את הדרך העתיקה בין ירושלים לעזה. לבסוף נקרא שמו של צומת רחובות הסמוך למשרד החוץ בשם "ככר ניו יורק".	עריכה | תבנית | שיחה
53	רבים חושבים כי שער הפרחים נקרא כך בשל עיטורי הורדים שבחזיתו, אך רוב שערי חומות ירושלים מעוטרים באופן דומה. הסיבה האמיתית לשם היא בשם "שער הפרחים" בערבית: 'באב א-זאהירה', שהוא שיבוש של 'באב א-סאהירה' ("אלה המהלכים בשנתם" - סאהירה=סהרורים). השם מתייחס לבית קברות עתיק השוכן מול השער, שעל פי האמונה המוסלמית מתיו יקומו לתחייה באחרית הימים.	עריכה | תבנית | שיחה
54	בעשורים האחרונים, קופות החולים מנהלות תחרות על לבו וכיסו של צרכן שירותי הבריאות הישראלי. מצב זה אינו לגמרי חדש. למעשה, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים, המצב היה קיצוני בהרבה. עם היציאה מן החומות, הרחוב היוקרתי בירושלים היה רחוב הנביאים. ודווקא ברחוב זה, התמקמו שמונה בתי חולים, ולצדן מרפאות קטנות, שהתחרו זה בזה, בטיפול ואשפוז חולי אוכלוסייתה הקטנה של העיר. אלא שבניגוד לימנו, הקרב בין מוסדות הרפואה לא היה על כספו של המטופל. אחדים ממוסדות אלו אפילו הציעו שירות חינם. הקרב היה על נשמת המטופל. חלק נכבד ממוסדות הרפואה מומן בידי המיסיון, והצוות הרפואי בו ניסה לפתות את היהודים והמוסלמים להמיר את דתם. המוסדות האחרים קמו כדי לתת למטופלים ברירה רוחנית, יותר מאשר ברירה בריאותית.	עריכה | תבנית | שיחה
55	שכונת תלפיות הירושלמית הוקמה ב-1922, וכמה מפורסמים בנו בה את ביתם. ביניהם היה אליעזר בן יהודה, שנהג לתקן את הבנאים בעברית, כפי שסיפר אחד מהם: "כאשר... שמע שאמרתי למגיש לי כי ייתן לי את הזווית, ואחר כך יגיש לי את אבני התתמינה, חייך ותיקן המלומד: 'יש לומר אבן פינה, ולא זווית סתם; ותתמינה – מילה ערבית היא, ובעברית שמה - אבן תושבת'." (הטקסט המלא מופיע בערך).	עריכה | תבנית | שיחה
56	אגנס, בתו הצעירה של המלך בלדווין השני, ששלט בממלכת ירושלים הצלבנית במאה ה-12, נחטפה על ידי מוסלמים כקלף מיקוח במשא ומתן בענייני בעלות קרקעות בירושלים. לאחר שהוחזרה מהשבי, איש לא הסכים להינשא לה מחשש שנאנסה בשבי, והיא הצטרפה למנזר סנטה אנה. אחותה, המלכה מליסנדה, הקימה בשבילה מערך שווקים בירושלים, שמימנו את כל הוצאות המנזר.	עריכה | תבנית | שיחה
57	האדריכל והמתכנן ריכרד קאופמן תכנן את שכונת רחביה, כך שבפסגתה ייבנה בית כנסת. בפועל נבנתה שם הגימנסיה העברית, ואילו בית הכנסת השכונתי נדחק לקרן זווית. בפסגת שכונת תלפיות, לעומת זאת, תכנן קאופמן אקדמיה לאמנות, אך בסופו של דבר נבנה שם דווקא בית כנסת.	עריכה | תבנית | שיחה
58	צמח החובזה (חלמית) עשה היסטוריה, כאשר במצור הערבי על ירושלים במהלך מלחמת העצמאות ב-1948, לא היה ליהודים בעיר מה לאכול, והם ניזונו מקציצות חובזה. רבים סוברים שמה ששימש למאכל הוא הפרות הקטנים של הצמח, אך את הקציצות עשו דווקא מהעלים הגדולים, שנקצצו דק ועורבבו עם מעט שמן ומלח. העשירים הוסיפו לתערובת גם ביצה.	עריכה | תבנית | שיחה
59	את הקמת קריית עיריית ירושלים יזם טדי קולק, ששימש במשך שנים רבות כראש העיר שלה. בשנות ה-80 גייס את המיליונר הקנדי, דב רייכמן, ויחד ירו את אבן הפינה. שנים ספורות לאחר מכן פשט רייכמן את הרגל, ומאוחר יותר נאלץ טדי קולק לפנות את כסאו לאהוד אולמרט. בשנת 1993 נחנכה הקריה ברוב הדר בנוכחות ראש העיר החדש והתורם החדש, אדמונד ספרא, שהכיכר המרכזית נקראה על שמו. שמם של קולק ורייכמן, לעומת זאת, נקבע על לוח זיכרון צנוע ובלתי נראה, בקצה הקריה.	עריכה | תבנית | שיחה
60	מסגד אל-אקצא, מבט מצפון תסמונת ירושלים הוא שמה של פסיכוזה נדירה האוחזת בצליינים העולים לרגל לירושלים. בהגיעם לעיר, מתנהגים הלוקים בתסמונת כאילו יש להם כוחות א-לוהיים ומשיחיים. בעקבות כך, רבים מהם מאושפזים באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים הפזורים בירושלים ובסביבותיה. מקרה מפורסם אירע ב-21 באוגוסט 1969 כאשר התייר האוסטרלי מייקל רוהאן ניסה להצית את מסגד אל-אקצא שבהר הבית. לדבריו, הוא פעל בהתאם להוראות בספר זכריה.	עריכה | תבנית | שיחה
61	מערת צדקיהו היא המערה המלאכותית הגדולה בישראל, המוכרת וידועה כבר למעלה מ-1800 שנה, ואף מוזכרת בתוספתא. למרות זאת ישנו "חור שחור" של 300 שנה, בין המאה ה-16 למאה ה-19, בהן לא ידע איש היכן היא. האחרון שהזכיר אותה היה רבי משה באסולה בשנת 1522, ולכן נראה כי פתחה הוסתר במכוון זמן קצר לאחר מכן, ב-1538, עם הקמת חומות ירושלים בידי סולימאן הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית. ההשערה היא כי הסולטאן הורה על העלמת המערה, כדי למנוע הסתננות של אויבים דרכה לירושלים בעת מלחמה. מאז ועד היום נפתחה המערה ונסגרה חליפות לקהל מסיבות בטחוניות ובטיחותיות שונות. נכון לשנת 2009 היא פתוחה באופן רציף.	עריכה | תבנית | שיחה
62	בעת העתיקה נהגו לקבור מתים עם מנחות, תכשיטים, קמעות ומטבעות, בשל האמונה כי כשהמת ימשיך את חייו בעולם הבא, יהיה זקוק שם לרכוש ראשוני כדי להסתדר. הימצאותם של הפריטים בעלי הערך במערות קבורה משכה שודדי עתיקות, שלא בחלו אף בהשלכת עצמות המתים אל מחוץ לקברם. הציבור ניסה למנוע את הדבר על ידי קביעת דלתות אבן כבדות ואבני גולל בפתחי מערות הקבורה, אך השודדים יכלו גם להם. במערת קבורה בנחל קדרון שבירושלים ביקש אדם לפני כ-2500 שנה להציל את עצמו מפני שוד קברים, ולכן חקק מראש על המשקוף הודעה לשודדים: "אין פה כסף וזהב, כי אם עצמותיו ועצמות אמתו אתו." האיש, הידוע כ"יהו אשר על הבית", אף הוסיף קללה: "ארור האדם אשר יפתח את זאת"! זה, אגב, לא עזר לו, שכן הארכאולוגים מצאו את קברו כשהוא ריק לגמרי.	עריכה | תבנית | שיחה
63	מגדל דוד הוא מצודה יוצאת דופן, המורכבת מגיבוב של ביצורים מתקופות שונות: הראשונים שהקימו מצודה במקום זה, מעל גיא בן הינום, היו החשמונאים (שחיו, אגב, כאלף שנים אחרי דוד המלך). הורדוס שיפץ את הביצור החשמונאי ובנה עליו שלושה מגדלי שמירה. על חורבותיהם הקימו לימים הערבים מבצר גדול בעל חצר פנימית, והצלבנים הוסיפו סביבו אולמות גדולים לשימוש חיל המשמר. גם האיובים והממלוכים לא טמנו ידם בצלחת, ועיבו את המצודה במגדלי ענק. הטורקים הצטרפו לפאזל הירושלמי, כאשר הפכו את המצודה לקסרקטין, הקיפו אותה בחפיר, ובמאה ה-17 אף עיטרו אותה בצריח המסגד, שהפך לסמל ירושלמי. הבריטים היו הראשונים שהשתמשו במצודה למטרות שלום, כאשר הפכוה למוזיאון קטן. מדינת ישראל המשיכה בקו זה, ועד היום משמשת המצודה כמרכז תרבות ותיירות.	עריכה | תבנית | שיחה
64	הפקולטה לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים הוקמה בתקופת המנדט הבריטי על הר הצופים, ובראשה הוצב הארכאולוג אליעזר ליפא סוקניק. החוקר הצעיר נחמן אביגד הצטרף לסוקניק, והשניים קבלו חדר קטן ובו שולחן ושני כיסאות, והתבקשו לפעול בתקציב זעום. הם עמלו שנה אחרי שנה, עד שהגיעו לכדי אוסף נאה, ששוכן לבסוף בבית קבע בקמפוס. במבנה נפתח אף מוזיאון ארכאולוגי, שנקרא 'בית נכות לעתיקות היהודים'. עם נטישת הר הצופים במלחמת ששת הימים נאלצו סוקניק ואביגד לזנוח את האוסף, שאת רובו לא ניתן היה להוריד מההר. האוסף התפזר ואבד, והשניים מצאו עצמם שוב, הפעם בשכונת רחביה, בחדר קטן, שולחן ושני כיסאות, מתחילים הכל מהתחלה...	עריכה | תבנית | שיחה
65	המומיה היחידה בארץ ישראל שוכנת במוזיאון הארכאולוגי במכון האפיפיורי למקרא השייך למסדר הישועי בירושלים. המומיה, שהיא גופתו החנוטה של נער כבן 17 שמת לפני כאלפיים שנה, נתגלתה באלכסנדריה שבמצרים במהלך חפירה ארכאולוגית שערך המסדר בראשית המאה ה-20. החנוט, המכונה 'אלכס' בפי הנזירים בשל עיר מוצאו, מתנשא לגובה נמוך יחסית של כ-1.60 מטרים, דבר המעיד אולי על גובהם הממוצע של בני מינו בעת העתיקה. לפני שנים אחדות נתגלו סדקים ב'אלכס', והוא נשלח לטיפול בהול במרכז הרפואי הדסה. 'אלכס' חזר למכון בריא ושלם, וניתן לראותו מדי יום בתוך ארון עץ, כשהוא עטוי במסכת מוות בגווני זהב.	עריכה | תבנית | שיחה
66	כבר במאה ה-19 הביעו ארכאולוגים עניין רב בגבעת עיר דוד שבירושלים. חוקרים כמו צ'ארלס וורן וקונרד שיק ניהלו בה חפירות חשובות, שחשפו רבות מצפונותיה של הגבעה הקטנה. בשנות ה-60 שכרו הירדנים, ששלטו באותה עת במזרח ירושלים, את שירותיה של הארכאולוגית הבריטית הנודעת, קתלין קניון, להשלמת החפירות במקום. קניון ניהלה חפירה מקיפה, שאת תוצאותיה פרסמה בדו"ח עב כרס. בתום הדו"ח ציינה קניון כי "החפירה בעיר דוד הסתיימה, ולא נותר לגלות בה עוד כל דבר חדש." מאז איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים ניהלה מדינת ישראל חפירות רבות בעיר דוד, שהעלו ממצאים יקרים מפז ושינו לחלוטין את הידע על אודות עיר דוד לאורך ההיסטוריה. תאוריות הועלו והופרכו, וכיום איש אינו מעז לטעון כי לו המילה האחרונה בעיר דוד.	עריכה | תבנית | שיחה
67	ב-2006 התפוצץ צינור ביוב בתחתית עיר דוד שבירושלים. במהלך תיקונו, התגלה בעומק של פחות ממטר רחוב מרוצף מימי בית המקדש השני, שהשתמר באופן יוצא דופן. הארכאולוג רוני רייך, שנקרא לבצע חפירת הצלה במקום, מצא כי מתחת לאבני הריצוף של הרחוב עוברת תעלת ניקוז ובה כלי בישול שלמים מחרס. העובדה שהכלים התגלו בשלמותם מלמדת כי נעשה בהם שימוש בתוך תעלת הניקוז, שאחרת, אילו הושלכו לתעלה כפסולת, הם היו מתגלים שבורים. רייך מצא בכך הוכחה לדבריו של ההיסטוריון היהודי-רומי, יוסף בן מתתיהו, שיהודים הסתתרו וחיו בתעלות הביוב של ירושלים בעת המרד הגדול, עד שנתפסו והומתו בידי הרומאים. במהלך החפירה הזמין רייך את חברו שמחה רותם (קאז'יק), ניצול שואה שלחם במרד גטו ורשה, לבקר בתעלה, והשניים עמדו על כך שלוחמים יהודים בוורשה פעלו בלא יודעין באופן דומה ללוחמים יהודים בירושלים אלפיים שנה קודם לכן.	עריכה | תבנית | שיחה
68	תצלום קברי פינסקר ואוסישקין במערת ניקנור מאז הקמת המדינה נקברים גדולי המנהיגים של מדינת ישראל בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל שבירושלים, אך עוד קודם לכן נעשה ניסיון להקים פנתאון לגדולי האומה שלא צלח. ב-1934 העלה מנחם אוסישקין, ששימש יו"ר הקרן הקיימת לישראל, את עצמותיו של יהודה לייב פינסקר, שנפטר כ-50 שנה קודם לכן באודסה והיה מראשי חובבי ציון, ארצה. המקום שנבחר היה מערת ניקנור שבהר הצופים שבירושלים, אשר שימשה כמערת קבורה עוד בתקופת בית שני. הרעיון כשל, ולבד מפינסקר רק אוסישקין עצמו נקבר עוד במקום, עם פטירתו ב-1941. היותו של הר הצופים מובלעת בשטח ירדן בין השנים 1948 ל-1967, בעקבות הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, הקשתה אף היא על הקבורה במקום.	עריכה | תבנית | שיחה
69	בשנים בהן הייתה ירושלים מחולקת בין ישראל וירדן (1948-1967), נפתחו גדרות התיל שסימנו את הגבול באופן רשמי רק פעם אחת: היה זה בשנות ה-50, כאשר חולָה בבית החולים סן לואי שעמד על הגבול, הפילה בטעות את שיניה התותבות מהחלון הפונה אל שטח ההפקר שתחתיו. כוחות האו"ם, בסיוע צוות ישראלי וצוות ירדני, ירדו לחפש את השיניים האבודות, אשר נמצאו והוחזרו לבעליהן. אחת הנזירות העובדות במקום אף הונצחה במצלמתו של צלם העיתון 'לייף', דוד רובינגר, כשהיא מחזיקה את השיניים בידיה. רבים טועים ומייחסים את הסיפור למנזר נוטרדם הסמוך, אולם שם מעולם לא אושפזו חולים, וגם מעולם לא שירתו נזירות, אלא נזירים בלבד.	עריכה | תבנית | שיחה
70	ביום 16 בפברואר 1949 הנפיק דואר ישראל בול דואר אשר הוקדש לירושלים. בבול, שעוצב על ידי האחים שמיר, מתוארות הדרכים החוצות את הרי יהודה ומובילות אל הבירה. העיר ירושלים, המופיעה בחלקו העליון של הבול, מוצגת באמצעות דמותם של מגדל דוד וחומות העיר העתיקה, וזאת למרות שחלק זה של העיר היה נתון באותה עת תחת שלטון ירדן. הבול הונפק לרגל פתיחת האספה המכוננת למדינת ישראל, אשר ישיבתה הראשונה התקיימה יומיים קודם לכן בבניין הסוכנות היהודית בירושלים.	עריכה | תבנית | שיחה
71	מבט על הכביש המכושף מטיילת ארמון הנציב. הכביש המכושף הוא קטע כביש מפורסם בירושלים, מתחת לארמון הנציב, בתחומי השכונה הערבית, ג'בל מוכאבר. הכביש זכה לכינויו הייחודי מכיוון שכאשר עוצרים את המכונית באמצע כביש זה, היורד מפסגת ההר לעבר מדבר יהודה, ומשחררים את בלמיה, מבחינים בתופעה מעניינת: המכונית נראית כאילו היא נעה לכיוון מעלה, אף שעליה לנוע מטה בהתאם לכוח הכבידה. הדבר אינו אלא אשליה אופטית, הנובעת מהזווית שבו נסלל הכביש.	עריכה | תבנית | שיחה
72	עיסוויה השכונה הערבית עיסאוויה, היא השכונה המזרחית ביותר בירושלים. למרות זאת היא נחשבת לחלק ממערב ירושלים. זאת משום שהיא הייתה חלק ממדינת ישראל כבר בתום מלחמת העצמאות. שכונה זו הייתה חלק ממובלעת הר הצופים, כשירושלים הייתה מחולקת בין ישראל לבין ממלכת ירדן. לבד ממובלעת הר הצופים, בירושלים של לפני מלחמת ששת הימים הייתה מובלעת נוספת. מובלעת, שבה גרו שש משפחות של ערביי ישראל, בתוך החלק הירדני של השכונה הערבית בית צפאפא. השכונה הערבית חולקה בין המדינות בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ומדידות מ-1962 גילו מובלעת זו, שנוצרה בשל שגיאה ביישום ההסכמים.	עריכה | תבנית | שיחה
73	מלון פנינת ירושלים מלון פנינת ירושלים נבנה במקום בית מלון קודם, מלון פאסט, שהיה בעל אותם קווי מתאר (אותו גובה ואותו מיקום של הקירות החיצוניים). אולם למרות הבנייה מחדש, מלון פנינת ירושלים עומד ריק כבר משנת 2008, בדיוק כמו קודמו, שעמד ריק בין השנים 1967 ו-1975. זאת למרות שהמלון הנוכחי, כמו קודמו, נמצא לכאורה, במקום אופטימלי עבור התיירים. הוא במרחק חציית כביש מחומת ירושלים, בקרבת שער יפו והשער החדש, שהם שערים מרכזיים. הוא צמוד לרחוב ממילא המשוקם, שמושך הרבה תיירים. הוא גם ממוקם ברחוב יפו, קרוב למרכז העירוני הראשי של ירושלים המודרנית. עיריית ירושלים נתנה לבעלי המקום אישור להרוס שוב את המבנה ושוב לבנות במקומו מלון חדש. אלא, שגם הוא יצטרך להיות בעל אותם קווי מתאר בדיוק.	עריכה | תבנית | שיחה
74	קבר דוד המזויף 1920 לפי הכתובים, כמו גם לפי המסורת היהודית, ולהבדיל גם הנוצרית והמוסלמית. דוד המלך קבור באחד המרתפים שעל הר ציון. במהלך שלטון האימפריה העות'מאנית, משפחת דג'אני המוסלמית שהופקדה על מתחם "קבר דוד", נתנה רק למוסלמים להיכנס אליו. עם כיבוש ארץ ישראל בידי בריטניה, ציוו שלטונות המנדט הבריטי על משפחה זו לפתוח את המקום לביקורו של כל אדם מכול לאום ודת. אולם, ב-1948, עם כיבוש הר ציון בידי הפלמ"ח וכניסת חיילי צה"ל למתחם, התברר כי משפחת דג'אני הציגה במשך כל השנים סרקופג מזויף בפני המבקרים היהודים והנוצרים. זיוף זה שכן בקומה שמעל לסרקופג, שהמסורת מזהה כקבר דוד. הזיוף היה גוש אבנים ומלט, שנבנה במטרה להרחיק את הזרים מהסרקופג האמיתי, ששוכן קומה תחתיה.	עריכה | תבנית | שיחה
75	שרטוט גאולוגי המסביר לאן מחלחלים מי מאגר בית זית, תחת האדמה עד שנות החמישים, מי הגשמים, שירדו על מרבית שטח מזרח ירושלים, התנקזו מזרחה, אל ים המלח, ומרבית מי הגשמים שירדו על מערב ירושלים, התנקזו מערבה, אל הים התיכון. אולם כיום, כל מי הגשמים משטח ירושלים מתנקזים לים המלח. יתרה מזאת, גם מי הגשמים מחלק מפרווריה המערביים של ירושלים, כמו מוצא, בית זית וחלק ממבשרת ציון מתנקזים לים המלח. השינוי נגרם בשל הקמת האגם המלאכותי, "מאגר בית זית", בעזרת הקמת סכר על נחל שורק - גדול נחלי הרי ירושלים, שבאופן טבעי התנקז לים התיכון. המאגר הוקם במטרה לעכב את המים, ולאפשר להם לחלחל אל האדמה, להגיע אל שכבת מי התהום, המכונה אקוויפר ההר, ולהישאב בבארות באזור השפלה. זאת במקום להישפך לים התיכון, ולהתבזבז. אלא שלהפתעת אנשי המקצוע, המים המחלחלים לאדמה במאגר בית זית, זורמים לים המלח.	עריכה | תבנית | שיחה
76	המילה "רובע", פירושה, על פי רוב, הוא חלק גדול מעיר או צבר שכונות. בשפות רבות (למשל עברית, אנגלית וצרפתית), מילה זו דומה למילה "רבע". ישנה תפישה שגויה, על פיה הקשר בין המילים "רובע" ו"רבע" הוא שבעיר העתיקה של ירושלים, בעת החדשה ישנם ארבעה רבעים (הרובע היהודי, הנוצרי, הארמני והמוסלמי). תפישה שגויה זו אינה מסתדרת עם העובדה, שעד 1967 היה בעיר העתיקה רובע נוסף - הרובע המוגרבי. גם לא עם העובדה, שרובעי העיר העתיקה של ירושלים, בעת החדשה, התגבשו רק במאה ה-19, אחרי שהמילה "רובע" השתרשה כבר בשפות רבות. כדי לבין את מקור המילה, יש לגשת לרחוב "קארדו מקסימוס", פינת "דקומנוס", בהרבה ערים עתיקות, שהיו קיימות בתקופת האימפריה הרומית (למשל ירושלים). הרומאים נהגו לחלק ערים לארבע שכונות בעזרת סלילת שני רחובות ראשיים בעלי שמות אלו.	עריכה | תבנית | שיחה
77	קטע מתוך קטע הרחוב המרוצף, שבמנהרות הכותל. מקובל לחשוב, שאתרים ארכאולוגיים ממחישים לבני העת החדשה את אורחות חייהם של בני תקופות קדומות. אך לא תמיד כך הדבר. כשהארכאולוגים חשפו את קטע הרחוב המרוצף במנהרות הכותל, מתחת שכבות העפר, ששפכו הממלוכים על המתווה הישן של רחוב הגיא ותחת אבני הריסות בית המקדש השני, הם ייחסו את ריצוף הרחוב להורדוס. הם חשבו, שמאז שיפוץ בית המקדש בידי הורדוס, בָּאֵי ירושלים הלכו על מרצפות אלו. אולם השערה זו עוררה שאלות. מדוע ריצוף הרחוב מעולם לא הושלם עד סוף תוואי הרחוב? מדוע מחצבת המרצפות, בקצה הרחוב, מעולם לא כוסתה? ומדוע על המרצפות לא ניכרים שום סימני שחיקה של הליכת עולי הרגל הרבים ושל נסיעת כרכרות? הפתרון נמצא בכתבי יוסף בן מתתיהו, שחי בתקופה זו ותיעד אותה. את הריצוף יזם נינו של הורדוס, אגריפס השני, באמצע המאה הראשונה. הרצפים לא סיימו מעולם את מלאכתם, כי חורבן הבית עצמו קטע אותה. למעשה, קטע הרחוב המרוצף נפתח לראשונה לקהל רק בסוף המאה העשרים, בידי הארכאולוגים.	עריכה | תבנית | שיחה
78	שני השערים המרכזיים של העיר העתיקה בירושלים הם שער יפו ושער שכם. שני הרחובות הראשיים בתוך העיר העתיקה הם רחוב השלשלת, שהוא חלק מהדרך המובילה בין שער יפו להר הבית, ורחוב הגיא, המוביל בין שער שכם להר הבית. לכאורה, שמותיהם של רחובות אלו תמוהים – קשה להבחין באיזה שהוא גיא בין שער שכם להר הבית, וקשה לקשר את רחוב השלשלת לשלשלאות כל שהן. אלא שממצאים ארכאולוגיים מורים כי בעבר אכן היה גיא ברחוב הגיא, ורחוב השלשלת בנוי על שלשלת של גשרים, שחצו גיא זה. בעת בה הממלוכים שלטו בעיר, הם כיסו את הגיא הזה באדמה, כדי ליצור מפלס אחיד בין מרבית חלקי העיר, וליצור גישה נוחה להר הבית, בהליכה מתוך העיר. הממלוכים "קברו" את רחוב הגיא הישן, כולל בנייניו, שנבנו בתקופות מגוונות, וכולל את חלקו התחתון של הכותל המערבי (ראו תמונה), כמעט לכל אורכו. חלק מהמבנים ה"קבורים" ניתן לראות כיום, כשמטיילים במנהרות הכותל.	עריכה | תבנית | שיחה
79	-	הוספה
80		עריכה | תבנית | שיחה
81	-	הוספה

בחזרה לפורטל