קמע

קמעות יהודיות בנות ימינו

קָמֵעַ (גם קָמִיעַ) הוא חפץ שמיוחסים לו כוחות סגוליים. לרוב יהיה הקמע פיסת נייר או קלף שעליה כתובה ברכה כלשהי, צירופי אותיות של פסוקים, שמות מלאכים או שמות קדושים אחרים. את הקמע נושא אדם על גופו או מניח בביתו כדי להבטיח את שלומו, לשמירה מעין הרע או משדים ורוחות רעות.

אטימולוגיה

השורש האטימולוגי של השם "קמע", לדעתו של בעל הערוך הוא משורש "קמע" שפירושו בארמית קשר, מכיוון שהיו עונדים אותו על הגוף; וכך מקובל בקרב חוקרי הלשון כיום.

לדעתו של רבי אליהו בחור, הוא מן המילה הארמית "קימעא", שפירושה "מעט", כיוון שהיו כותבים בקמע מילים מועטות.

הקמע ביהדות

בתלמוד מוזכרים קמעות שונים (כמו במסכת שבת ס, ב ובבכורות ל, ב), עובדה המראה שדעתם של חכמי התלמוד לא שללה קמעות כלל. בדברי גאונים מסוימים יש גם התייחסות מפורשת חיובית לקמעות:

"שיש כמה דברים שהמלאכים עושים בהם לפי מה שהם רואים ואינם צריכים רשות מלמעלה. ולכן נכתבות קמיעות ונאמרים שמות מלאכים כדי שיעזרו המלאכים בדבר"

— תשובת הגאונים הרכבי סי' שעג

האמונה בקמעות רווחה ביותר בימי הביניים, ובעיקר בזמן מסעות הצלב.

דעתו של הרמב"ם

יחסו של הרמב"ם לקמיעות מורכב. מחד, מבוטאת שלילתו את הקמעות שהכיר בצורה הברורה ביותר בספרו מורה הנבוכים:

"ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות. כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשמעם, כל שכן לסבור אותם".

— מורה נבוכים חלק ראשון, פרק סא, מהדורת הרב קאפח

מאידך, הרמב"ם עצמו בספרו ההלכתי משנה תורה הביא הלכות פסוקות מן התלמוד באשר להיתר טלטול מרשות לרשות של קמעות "מומחים" (היינו שכבר הוכח ששמרו על האדם שלוש פעמים) בשבת, וכיוצא בזה, הנובעים מייחוס ממשי לקמעות. יושם לב ששלילתו האמורה לעיל של הרמב"ם אינה את מוסד הקמעות כשלעצמו, אלא את הקמעות שהכיר, ובהם "שמות קדושים", במקום אחר הרמב"ם מסביר שכל דבר שהוכח שהוא פועל, אין זה משנה שאיננו יודעים את הסיבה (והיא יכולה להיות פסיכולוגית גרידא, או כוח טבע שאיננו מכירים), בשביל שהדבר יהיה מותר וסביר להשתמש בו. יחסו זה של הרמב"ם מבטא את השקפת עולמו המדעית-אמפירית, הגורסת כי יש לשפוט דברים לפי הוכחת יעילותם בפועל, ולא לפי דעות קדומות שיש לנו עליהם.

פרשנים רבים סברו כי לדעת הרמב"ם דרך הפעולה היחידה שבה הקמיעות פועלים והיא יכולה להיות פסיכולוגית גרידא, או כוח טבע שאיננו מכירים בלבד, דבר המשתלב עם גישתו הרציונלית-שכלתנית המובהקת, ולדעתם ההיתר לטלטול קמעות בשבת אינו אלא מחמת ההשפעה על החולה, בדומה לאפקט הפלצבו.

יחסם של חכמי הקבלה לקמעות

גם בין חכמי הקבלה נמצאו כאלו שהסתייגו מהשימוש בקמעות, אף שלדעתם הקמעות המקוריים אכן מכילים כוחות על טבעיים. לדעתם, על פי מסורת מהאר"י, במשך השנים הלך ופחת הידע הנכון לעשיית הקמעות, ו"שמות" הכתובים בספרים שונים לכתיבה בקמעות שונו בכוונה כדי שלא ישתמשו בהם אנשים שאינם ראויים להשתמש בהם, ולכן לדעתם אין להשתמש בקמעות בזמננו. אך יש בין חכמי הקבלה של הדור האחרון שטענו למסורת ברורה על קמעות מועילים, והם הרבו להשתמש בקמעות. ביניהם נמנו הרב יצחק כדורי (ראו גם בהסכמתו לספר "תמים תהיה"), נטען שהבעל שם טוב לא התנגד לשימוש ב"שמות קדושים" בקמעות, והראיה היא שנמצאו בכתבים המיוחסים אליו (כתבים שמקורם בגניזה החרסונית המפוקפקת) מכתבים לבתו אדל, ובהם בקשה שתשלח לו על ידי שליח את ספר השמות הקדושים בדחיפות כשהיה במסע. בחלק מהקמעות שכתב הופיע שמו בלבד.

ישנם גם רבים המתייחסים אל המזוזה כאל קמע, רעיון שהרמב"ם מתנגד לו בחריפות.

קמעות רבים רוכזו בספר רזיאל המלאך. קמעות שונים נפוצים עד זמננו אצל שומרי מסורת, בעיקר בביתן של יולדות כסגולה ללידה קלה. קמע נפוץ ביותר הוא החמסה.

הקמע בתרבויות שונות

קיימות עדויות על שימוש בקמעות מזה שנים רבות. בכל התקופות, בני דתות רבות, נשאו עימם קמעות. ציורים עם דמות עין נמצאו כבר על קברים קדומים המצרים, לצידם של מומיות. קמעות כתובות נמצאו אף הן בחפירות ארכאולוגיות המתייחסות לתקופות חיים מאוחרות יותר.

עד ימינו, נפוץ השימוש בקמעות בתרבויות שונות. במקרים רבים ישנה השפעת גומלין בין תרבויות, ועל קמעות הנמצאות בשימוש רב בין היהודים, נטען כי מקורן בתרבויות לא יהודיות. כך ידוע שמקורה של החמסה הוא בתרבות האסלאמית.

קמעות בחוק הישראלי

בישראל הפיצו אנשי מפלגת ש"ס, במערכות בחירות שונות, קמעות שונות כדי לענדם, במיוחד ביום הבחירות. בעקבות תופעה זו תוקן, בשנת 2000, סעיף 122 לחוק הבחירות לכנסת, ונקבע שהמשדל אדם להצביע או להימנע מלהצביע באמצעות מתן קמע, עונשו מאסר חמש שנים או קנס.

ראו גם

• אפוטרופאיזם

לקריאה נוספת

• יצחק מזרחי, שלא נדע מצרות - סגולות, קמעות וחותמי שלמה, ספר בהוצאת המחבר
• ניצה בהרוזי (עורכת) יד המזל - ח'מסות מאוסף משפחת גרוס ומאוסף המוזיאון, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב 2002

קישורים חיצוניים

• החוק האוסר על חלוקת קמעות, באתר הכנסת
• דיון בפסקי דין נגד חלוקת קמעות, באתר האייל הקורא
• ג'וי שבריאן, השעיר לעזאזל והטליסמא - העברה בתרפיה באמנות, מתוך: דאלי ועמיתים - תרפיה באמנות.
• חן מלול, אוסף הקמעות בספרייה הלאומית, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, ספטמבר 2018
• יהונתן הרשברג, חמסה על הילד, אלכסון, דצמבר 2021.
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32940288קמע