קבורה (יהדות)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מצוות קבורה
(מקורות עיקריים)
הלוויה בבית הקברות בהר הזיתים
הלוויה בבית הקברות בהר הזיתים
מקרא דברים, כ"א, כ"ג
משנה תורה הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"ו, הלכה ח'
שולחן ערוך יורה דעה, סימנים שמ"ג-שס"ח
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רל"א
ספר החינוך, מצווה תקל"ז

קבורת המת היא מצווה שהיא חובה לקבור מתים בקרקע. במצווה זו ישנה חשיבות רבה, ויש בה ציווי כפול: מצוות עשה ומצוות לא תעשה[1]. יש לכבד את המת - ועיקרון זה משמש בקביעת פרטי הדינים של קבורה.

מצוות איסור הלנת המת מחייבת שהקבורה תיערך ללא דיחוי, מלבד עיכובים החיוניים לכבוד המת.

מקור המצווה

הציווי ההלכתי לקבורת נפטר נלמד מהפסוק ”לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ, כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא” (ספר דברים, פרק כ"א, כ"ג)- פסוק המכיל מצוות לא תעשה ומצוות עשה כאחד. יש לציין שהפסוק מדבר על נידון למוות בבית דין שלאחר שהומת - צריך לתלות אותו כדי לפרסם ולהרתיע: ”כי יהיה באיש חטא, משפט מוות והומת, ותלית אותו על עץ” (שם, כ"ב). מזה למדים בקל וחומר: אם יש חובה לדאוג לכבוד של מי שהוצא להורג - קל וחומר לכל אדם.

עיקרון קבורת הנפטר מבוסס גם על מספר מקורות נוספים במקרא. ההתייחסות היא לא רק לנפטרים יהודים אלא אף לאלו שאינם יהודים וכך מסופר כי יהושע תלה את מלך העי, ולעת ערב קבר אותו תחת גל אבנים[2]. אחד העונשים הקשים לאדם שהוא לא יקבר כראוי ונבלתו תהיה מושלכת על הארץ למאכל לחיות ועופות, ואחת הקללות מ"פרשת התוכחה" במקרא היא: ”וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל, לְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ; וְאֵין, מַחֲרִיד” (ספר דברים, פרק כ"ח, כ"ו). התלמוד רואה בחיטוט קברים עונש קשה: ”'והייתה יד השם בכם ובאבותיכם' - אמר רבה בר שמואל: זו חטוטי שכבי (חיטוט בשוכבים - המתים), דאמר מר: בעוון חיים מתים מתחטטין”[3].

העובדה כי בן אנוש במותו "שב אל האדמה" מוזכרת לראשונה לאחר שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת אמר לו ה': ”בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב” (ספר בראשית, פרק ג, 19). בפרקי דרבי אליעזר מסופר שאדם הראשון למד מן העורב לקבור את המת כשהרג קין את הבל: ”היו אדם וחוה יושבים ובוכים ומתאבלים עליו, ולא היו יודעים מה לעשות להבל, שלא היו נהוגים בקבורה. בא עורב אחד שמת לו חברו, לקח אותו, חפר בארץ וטמנו לעיניהם אמר אדם ואמר 'כעורב אני עושה' וקבר את הבל.” (פרקי דרבי אליעזר, פרק כא). כך גם מסופר במקרא על אברהם אבינו שקנה "אחוזת קבר" לשרה במערת המכפלה וקבר אותה שם[4]. ועל משה נאמר ”וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (ספר דברים, פרק לד, ו).

היבט ראשון שבו בא לידי ביטוי העיקרון של כבוד המת הוא באיסור הלנת המת; כלומר, שאין להשתהות שלא לצורך בקבורת הנפטר[5]. הקבורה מהווה יישום של "כבוד המת", וכל זמן שלא נקבר הרי הוא שרוי בביזיון, ולכן ביום שניתנה רשות לקבור את הרוגי ביתר לאחר מרד בר כוכבא, תיקנו חכמים ביבנה את ברכת "הטוב והמטיב" בברכת המזון, כהודאה על השבת כבודן האבוד של הגופות[6].

אופן הקבורה

מהות הקבורה היא הטמנת המת בקרקע עטוף בתכריכים, אבל "הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום מלין את המת"[7]. הדרך הראויה היא לקבור את המת בקרקע עצמה בלי להניחו בארון, אך גם כאשר מניחים את המת בארון הטמון בקרקע - מקיימים את מצוות הקבורה. יש להניח את המת כשהוא שוכב על גבו ופניו כלפי מעלה.

קבורה דו-שלבית

סוג קבורה שהתקיימה בתקופה הראשונה, בה היו ממתינים עד שיתעכל הבשר מגופת הנפטר. לאחר התעכלות הבשר, ולאחר שמגופת המת נשארו רק העצמות, היו אוספים את העצמות ומעבירים אותם אל המקום המיועד להם - חדר ובו עצמות כל מתי המשפחה ("מאספה") בתקופת בית ראשון, וגלוסקמאות בתקופת בית שני. ארון הקבורה היה נטמן באדמה או במערה ובכך היה בא אל סופו תהליך קבורת הנפטר. כשפסק המנהג לקבור את הנפטר באופן דו שלבי פחת השימוש בהלכה הרלוונטית - יום ליקוט עצמות. למרות זאת הלכה זאת מצויה בשימוש גם בימינו אנו.

הימנעות מקבורת מתים בדרגות שונות זה לצד זה

לפי המשנה,[8] הנידונים למוות היו נקברים בבתי קברות מיוחדים, אחד למי שנידונו למיתה בסיף או בחנק, והשני למי שעברו את העברות החמורות ביותר ונידונו למיתה בסקילה או בשריפה. התלמוד[9] מכליל זאת: "וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל". בעקבות כך ישנן בתי קברות עם חלקות המיועדות לשומרי שבת בלבד. במיוחד ישנה הקפדה שלא לקבור יהודים וגויים זה לצד זה, הלכה שבאופן מסורתי עלתה בקנה אחד עם המנהג הרווח לייעד בתי קברות שונים לבני דתות שונות.[10] גם בהתייחס לחללי צה"ל, עד שנות התשעים הנופלים הגויים נקברו בדרך כלל בחלקות צבאיות בבתי עלמין דרוזיים או מוסלמים. בעקבות מספר מקרים שקרו בתקופת הרב שלמה גורן כהרב הראשי לצה"ל, הוא הורה שההלכה שאין לקבור יהודי עם גוי אינה שייכת במקרה של אדם שהצטרף למלחמה למען העם והארץ, הנחשב כחסיד אומות העולם, במיוחד כשהוא מזרע ישראל.[11] אולם בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 ואילך, התרבו חללי צה"ל שאינם יהודים לפי ההלכה, אך למשפחתם שורשים יהודיים, עלו לארץ מכח חוק השבות, ונקלטו בחברה היהודית. באותה תקופה הרבנות הצבאית נהגה לקבור חללים אלו בקצה בתי העלמין הצבאיים, במרחק ניכר משאר החלקות. בשנת 1993 נוהג זו עורר סערה תקשורתית, ובעקבותיה הוחלט לקבור חללים שאינם יהודים לפי ההלכה, בחלקות נפרדות אך בתוככי בתי הקברות. הרבנות הצבאית ניסתה למצוא פתרון שיקיים את ההלכה ובמקביל ישביע את רצון משפחות החללים, גם אלו שמתנגדות להפרדה, וגם המשפחות הדתיות שדורשות אותה. בתקופת הרב רפי פרץ כרב הצבאי הראשי, הוחלט על קבורה בשורות נפרדות, שביניהן מפרידים עצים או אלמנטים אחרים.[11]

קבורה בארץ ישראל

במקרא בתלמוד ובמדרש

יעקב אבינו נתן כל ממונו לעשיו, בשביל לזכות להקבר בארץ ישראל - במערת המכפלה[12]

קבורה בארץ ישראל נחשבת לזכות גדולה, דבר זה נלמד מיעקב אבינו שביקש מבניו שיעלו את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל לאחר מותו[13], וכן יוסף. גם על אברהם אבי האומה הישראלית מסופר במקרא שקנה מערת קבורה לאשתו שרה במחיר יקר[14] וכתב האבן עזרא (שם) "נזכרה זאת הפרשה להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים". בתלמוד[15] אמרו: ”כל הקבור בארץ ישראל - כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא: מזבח אדמה תעשה לי, וכתיב התם: וכפר אדמתו עמו” במדרש[16] מסופר שיעקב שילם את כל ממונו לעשיו עבור הזכות להקבר בארץ ישראל, ואמרו "אתה מוצא באבות העולם אין סוף על מה שנצטערו על קבורת ארץ ישראל".

בהלכה

כתב הרמב"ם [17] וכן הקבור בה (בארץ ישראל) נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר וכפר אדמתו עמו, ובפורענות הוא אומר על אדמה טמאה תמות, ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו, ואעפ"כ גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק.

מעלת הקבורה בארץ

רבינו בחיי[18] מבאר שהמעלה בקבורה בארץ היא מחמת ג' טעמים: א. ארץ ישראל קדושה ומכפרת העונות ככתוב: (ישעיה לג, כד) "העם היושב בה נשוא עון", וכתיב: (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו". ב. ארץ ישראל קרובה לשער השמים, לכן הנשמה לא תצטרך לטרוח ולהתגלגל בשביל לשוב לשרשה. ג. מתי ארץ ישראל חיים תחלה לימות המשיח, אבל מתי חוצה לארץ אינם חיים, ורק הצדיקים יזכו לבא לארץ על ידי צער גלגול מחילות ואז יקומו לתחיה כמובאר בגמ' (כתובות קיא, א).

בפלא יועץ[19] כותב: כשם שהאדם מתפלל על כל צרכיו כן יתפלל גם לזאת שתהיה קבורתו בארץ ישראל.

ביישוב הישן הייתה מקובלת תופעה של אנשים מבוגרים שעלו לארץ ישראל בערוב ימיהם על מנת למות בארץ ולהקבר בה.

קבורה בהיסטוריה היהודית

מתנדבי ארגון "חסד של אמת"

בכל הדורות דאגו היהודים להביא את מתיהם לקבורה ב"קבר ישראל" - בית קברות של יהודים בלבד, ופעמים שנעשו מאמצים גדולים כדי לפדות גופות יהודים שנהרגו כדי להביאם לקבורה יהודית. כך גם הוקם בכל קהילה יהודית ארגון שתפקידו הוא הדאגה לטיפול במת על פי ההלכה ושמירה על כבודו - "חברא קדישא".

השפעתה של תפיסה יהודית זו מגעת עד למשפט במדינת ישראל, וכך קובע בית המשפט העליון:

זכותו של כל אדם לקבורה מהירה, מכובדת ונאותה היא חלק בלתי נפרד מזכותו לכבוד, שכן כבוד האדם אינו רק כבודו של אדם בחייו, אלא גם כבודו של אדם לאחר מותו. זכות האדם המת לכבוד הוכרה בפסיקה כחלק מזכות האדם החוקתית לכבוד המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בג"ץ 2941/02, בדיע ראיק סואבטה וקאנון נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון.

פינוי קברים

בשל השמירה על כבוד המת נאסרה פתיחת קברים לצורך העברת עצמות נפטרים ממקום למקום. וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: ”אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד, ולא מבזוי לבזוי, ולא מבזוי למכובד; ואין צורך לומר מן המכובד לבזוי.” (תלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ב', הלכה ד') הפרשנים מסבירים הלכה זו בשני טעמים: הראשון - בגלל ניוול המת, כלומר פגיעה בכבודו בכך שרואים אותו במצב של ריקבון או כשלד ועצמות[20]. השני מטעם פנימי - משום שהזזת שרידי המתים מדאיגה את נשמותיהם, המפחדות מיום הדין הגדול העתיד לבוא[21].

ישנם מקרים בהם מותר לפנות מתים מקבריהם, וכך נאמר בברייתא: ”שלוש קברות הן: קבר הנמצא, קבר הידוע, וקבר המזיק את הרבים. קבר הנמצא - מותר לפנותו. קבר הידוע - אסור לפנותו. קבר המזיק את הרבים - מותר לפנותו.”[22]. הפרשנים מסבירים ש"קבר הנמצא" הוא קבר שהתגלה בתוך שדה פרטי, והמת נקבר שם ללא רשותו של בעל השטח. קבורתו של מת זה נעשתה בגזל ולכן מותר לפנותו. "קבר הידוע" פירושו קבר שנעשה ברשותו של בעל השטח, ולכן אסור לפנותו גם כשהבעלות מתחלפת. קבר המזיק את הרבים הוא קבר שגורם היזק כלשהו לציבור. דוגמה ל"קבר המזיק את הרבים" הוא קבר הסמוך לדרך ציבורית, שהעוברים שם עלולים להיטמא בטומאת מת עקב נוכחות הקבר. קבר כזה מותר בפינוי על מנת למנוע נזק מן הרבים. הלכות אלו נפסקו גם בשולחן ערוך[23]

בתוספתא מובא כי מותר לפנות קבר כאשר העיר גדלה, והשטח המיושב בעיר מתקרב אליו ומקיף אותו: ”קבר שהקיפתו העיר, בין מארבע רוחות בין משלש רוחות בין משתי רוחות זו כנגד זו: רחוק יתר מחמשים אמה לכאן ומחמשים אמה לכאן - אין מפנין אותו, פחות מכן - מפנין אותו. כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא, רבי עקיבא אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין” (תוספתא, מסכת בבא בתרא, א, ז).

העברת ארונו של שניאור זלמן פוגצ'וב לישראל, וינה, סוף שנת 1949.

הרשב"א התיר הוצאת נפטר מקברו על מנת להעבירו לקבר המשפחתי, שנחשב כקבר מכובד יותר וכך נכתב גם בערוך השולחן: ”אין מוליכין מת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת, אלא אם כן מחוץ לארץ לארץ, או שמוליכין אותו למקום קברות אבותיו. ואם צוה להוליכו ממקום למקום, או שצוה לקוברו בביתו ולא בבית הקברות – שומעין לו. ומותר ליתן סיד עליו כדי לעכל הבשר מהר, ולהוליכו למקום אשר צוה.” (יורה דעה שסג.)

פינוי לשם קבורה בישראל

בשולחן ערוך מסויג איסור פינוי המת בשני מקרים:

אין מפנין את המת והעצמות; לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד. ואין צריך לומר ממכובד לבזוי.
ובתוך שלו - אפילו ממכובד לבזוי מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו. וכן כדי לקברו בארץ ישראל.

.

אמנם בירושלמי[24] אמרו על העלאת גופת נפטר לארץ ישראל "ותבואו ותטמאו את ארצי", ורק ביוסף הצדיק ויעקב שהיו אנוסים לגור בחו"ל מותר להביאם. גם בזוהר[25] מחמיר בזה מאוד. בנוסף יש מצדדים שבזמנינו שקל לעלות לארץ ישראל ולא עלה, ורוצים להעלות לאחר מיתה, לפעמים עלייתו כשהוא מת דווקא עלול להביא קטרוג ח"ו. ומיהו אם רצה לעלות לארץ ישראל או שעסקו היה בהרבצת תורה בחו"ל, בודאי הוא טובה לנשמתו ליקבר בארץ הקודש שעל זה נאמר וכפר אדמתו עמו, לדוגמה הלוויתו של הרב משה פיינשטיין, שנפטר בארצות הברית, נערכה בירושלים, והרב נקבר בהר המנוחות[26].

לעיתים מועלות עצמות נפטרים זמן רב לאחר מותם, אם בעקבות בקשתם המפורשת או עקב החלטת צאצאיהם. כך לדוגמה יעקב אבינו ביקש מיוסף כי ידאג לקבור אותו בארץ ישראל: ”ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם”. עצמותיו של יוסף הועלו לקבורה בארץ ישראל על ידי בני-ישראל כשעלו ממצרים על פי בקשתו קודם פטירתו (שמות יג, יט), ובשעת יציאת מצרים משה עצמו נשא עמו את ארונו של יוסף שבו הייתה גופתו החנוטה. דוגמאות מימינו הם העלאת עצמות החיד"א, הרב מאיר שפירא, ולהבדיל, העלאת עצמותיהם של זאב ז'בוטינסקי, בנימין זאב הרצל ובני משפחתו ואחרים.

בנושא העלאת עצמותיו של משה מונטיפיורי לקבורה בארץ ישראל התגלעה מחלוקת בין הפוסקים: לפי דעה אחת, משתמע מפסק ההלכה בשולחן ערוך כי ניתן להעלות כל עצמות שהן לארץ ישראל, וכך אכן פוסק הרב עובדיה יוסף[27]. לעומתו מסייג זאת הרב משה פיינשטיין, וטוען כי עניין זה שייך רק "לבנים הרוצים בטובת אביהם, אבל לא לאחרים". כלומר, לדעתו אין היתר להעלות כל עצמות שהן לארץ ישראל באופן אוטומטי, אלא רק במקרים מיוחדים[28]. בקרב חסידי ברסלב ניטשה מחלוקת בשאלה האם לפעול להעלאת עצמותיו של הרב נחמן מברסלב ממקום קבורתו באומן לארץ ישראל.

פינוי קברים במדינת ישראל

פשקוויל של ארגון אתרא קדישא נגד חפירות ארכאולוגיות בממילא

לאחר קום המדינה נדרש הרב צבי פסח פרנק לנושא פינוי חללים מבתי קברות בירושלים לבית הקברות הצבאי בהר הרצל. הרב פרנק פסק כי אין להעביר חללים לבית קברות אחר, בייחוד כאשר הדבר כרוך בשבירת עצמות, אולם הוא התיר פינוי חללים שנקברו ללא סדר אלו על אלו[29]. העברת גופותיהם של חללי צה"ל לבית קברות צבאי מוסדרת בחוק בתי קברות צבאיים, התש"י-1950.

העברת מתים מקברם או הריסת קברים עתיקים, לצורך עבודות בנייה או חפירות ארכאולוגיות באזור נתקלת בהתנגדות עזה של הציבור החרדי, ובפרט ארגון "אתרא קדישא" המוביל התנגדות זו.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו על כך בפרק "מקור המצווה", כי זו כפילות הנלמדת מהפסוק "(1-)לא תלין נבלתו על העץ, (2-)כי קבור תקברנו ביום ההוא".
  2. ^ ספר יהושע, פרק ח', פסוק כ"ט.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ג עמוד ב'.
  4. ^ ספר בראשית, פרק כ"ג.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו עמוד א'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ח עמוד ב'.
  7. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שס"ב, סעיף א'.
  8. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ה'
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ז עמוד א'
  10. ^ הראי"ה קוק, שו"ת דעת כהן סימן רא'
  11. ^ 11.0 11.1 כיצד ייקברו חללי צה"ל אשר אינם יהודים?, וואלה
  12. ^ מדרש פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא א - והיה מדי חודש - יעקב כל זהב שסיגל מימיו וכל ממון שהיה לו (מסר לו) [הכרה] כדי ליתן לפני עשו בקבורתו שלא יכנס עשו בקבורה לתוכה שנאמר בקברי אשר כריתי לי
  13. ^ ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק כ"ט.
  14. ^ ספר בראשית, פרק כ"ג
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קי"א עמוד א'
  16. ^ פסיקתא א - והיה מדי חודש
  17. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה י"א
  18. ^ בראשית פרק מז
  19. ^ ערך קבורה
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קנ"ד עמוד ב'.
  21. ^ ספר 'כלבו' בהלכות אבלות; צוטט בבית יוסף, יורה דעה, סימן שס"ג.
  22. ^ הברייתא מצוטטת בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ז עמוד ב'.
  23. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שס"ג, סעיף א', יורה דעה, סימן שס"ד, סעיף ב' ויורה דעה, סימן שס"ד, סעיף ה'.
  24. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק י"ב, הלכה ג'
  25. ^ ח"א, רכ"ו א
  26. ^ ע' שו"ת יביע אומר חלק ז - יורה דעה סימן לט, ושו"ת תשובות והנהגות (כרך א סימן תשז)
  27. ^ שו"ת ילקוט יוסף, חלק שביעי, סימן לב, הערה ה, עמ' רסט.
  28. ^ שו"ת אגרות משה על חלק יורה דעה, חלק ג, סימן קנג; יש להבחין כי הרב פיינשטיין אסר רק העלאת גופה שכבר נקברה, אולם גופה שטרם נקברה מותר להעלותה לארץ ישראל, וכך גם נהגו לאחר פטירתו של הרב פיינשטיין עצמו, שהועלה לארץ ישראל לקבורה בהר המנוחות.
  29. ^ שבתי ד' רוזנטל, משואה לדור, עמ' קכג.


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26198327קבורה (יהדות)