טבילה (יהדות)
טבילה ביהדות משמשת בעיקר לטהרה ולעיתים לתוספת קדושה. בדרך כלל נעשית הטבילה כדי לטהר אדם או כלי מטומאתו, בכדי לאפשר לו לעסוק בתרומה וקדשים, או כדי להתיר נידה לבעלה. הטבילה נצרכת גם לגיור, וכדי להתיר שימוש בכלים שיוצרו על ידי גוי. בנוסף מהווה אמצעי לתוספת קדושה לצורך כניסה לעזרה בבית המקדש, או לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. טבילה צריכה להיות במקווה מי גשמים או במי מעיין, אך לא במים שאובים. ישנן טומאות הטעונות טבילה דווקא במים חיים (מעיין נובע מים מתוקים)[1]. הטובל כדי להיטהר מטומאתו קיים מצווה מן התורה[2].
לרוב אין הטבילה חובה, שכן מותר לאדם להישאר במצב של טומאה ולהימנע ממגע עם תרומה וקדשים או, במקרה של נדה, להמנע מאישות[3][4], עם זאת, בזמן שבית המקדש קיים חייב אדם לטהר עצמו לפני הרגל, כדי[5] שיוכל להיכנס למקדש ולהקריב קרבן עולת ראייה[6].
לאחר חורבן בית המקדש וביטול עבודת הקורבנות, טבילה משמשת בעיקר לצורך טהרת נידה, בעל קרי, גיור וטבילת כלים שיוצרו על ידי גוי. לתוספת קדושה נוהגים רבים לטבול בערב שבת ויום טוב כהכנה לקדושת היום, בעיקר בערב יום הכיפורים. בנוסף, בקרב החסידים יש הנוהגים לטבול כל יום לפני תפילת שחרית וכהכנה לקיום מצוות שונות.
מקור החיוב
טבילת הטמאים
אצל מרבית הטמאים מפורש בתורה חיוב הטבילה, ובלשון המקרא: "ורחץ במים"[7] או "ורחץ בשרו במים"[8][9]. יוצאים מכלל זה הם נידה וזבה, שחיוב טבילתם אינו כתוב במפורש בתורה וחכמים למדו זאת על פי כללי הדרש; בדברי חז"ל ישנם כמה מקורות שונים לכך:
- לפי הרמב"ם נלמד דין זה בבניין אב[10], מהפסוק "וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב"[11], שנאמר לגבי טומאת אשה בביאה.
- לפי ר"י[12], הדבר נלמד מהפסוק וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ[13], כלומר שגם אחרי שתמו שבעת ימי הנידה עדיין היא "בנידתה" וצריכה להיטהר במקוה[14].
- לפי רבינו תם[15] והרשב"א[16] ניתן ללמוד מהפסוק "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא" שנאמר לגבי הכשרת כלי המדינים, כלומר שהכלים טעונים טבילה כמו נידה[17].
- לפי רב האי גאון[18] נלמד בקל וחומר מדבר שנטמא במגע הנידה שמפורש בפסוק "וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם".
- מקור נוסף מדברי קבלה הובא בסמ"ג[19]על פי הגמרא במסכת יומא: ”רבי אליעזר בן יעקב אומר מים מפכין עתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית, מכאן ואילך היה מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד. כיון שמגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף שבו רוחצין זבין וזבות נדות ויולדות שנאמר (ספר זכריה, פרק י"ג, פסוק א') "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מָקוֹר נִפְתָּח לְבֵית דָּוִיד וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם לְחַטַּאת וּלְנִדָּה".” (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ח עמוד א')
טבילת כלים
ערך מורחב – טבילת כלים
כלי שיוצר על ידי גוי טעון טבילה קודם השימוש בו. דין זה נלמד מציווי התורה לאחר מלחמת מדין, שם נצטוו להכשיר את הכלים שנלקחו שלל מן המדיינים ולהגעילם, מלשון הפסוק "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא" דרשו חז"ל שכלים אלו של המדיינים טעונים טבילה כנידה[20].
טבילה זו היא חידוש התורה[21], ואינה באה לשם טהרה, שהרי אין הכלי טמא בהכרח, וכתבו הראשונים[22] שטעם החיוב הוא משום קדושת ישראל, וכדי להעלותו מרשות טומאת הגויים, צריך טבילה כטבילת הגר. מקור דבריהם הוא בתלמוד הירושלמי:[23] ”לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל”.
לפי רוב הראשונים[24], בניגוד לכלי טמא שמן התורה די ברביעית לטהרו, טבילה זו דורשת מקווה ארבעים סאה או מעיין[25].
טבילת הגר
גוי שרוצה להתגייר ולהפוך ליהודי, עליו לטבול בפני שלשה אנשים. דין זה, כמו דינים רבים בהלכות גירות, נלמד מהפיכתם של בני ישראל לעם ביציאת מצרים ומתן תורה, תהליך שהיה מעין גיור קולקטיבי. בספר שמות כתוב:
וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע
לאחר מכן נאמר:
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
חכמים למדו מכך שהזאה זו היתה מעין תהליך טהרה לצורך הכנסתם תחת כנפי השכינה, וקבלה בידם של חכמים שאין הזאה בלי טבילה, ומכאן שהמתגייר טעון טבילה[26].
התנאים נחלקו[26] האם טבילה לבדה מועילה לגיור: לפי רבי יהושע, גר שטבל ולא מל נחשב ליהודי, שהרי גם נשים שאינן נימולות היו במעמד זה לפני מתן תורה, ובהכרח שטבילה לבד מגיירת; לפי רבי יוסי ורבי עקיבא[27], גר שטבל ולא מל אינו גר, ואין דנין אפשר משאי אפשר; ולפי רבי אליעזר ורבי יהודה, לגיור גברים מספיק או מילה או טבילה, ורק נשים המתגיירות חייבות בטבילה.
בנוסף גזרו חכמים חיוב טבילה והזאה בגר, לענין קדשים[28].
טבילות הכהן הגדול ביום הכיפורים
עבודת יום הכיפורים הייתה נעשית על ידי הכהן הגדול בשני סוגים של בגדים: בגדי זהב, ובגדי לבן. את העבודות המיוחדות ליום הכיפורים הכהן הגדול היה עושה בבגדי הלבן, ואת שאר עבודות המקדש השוטפות היה עושה בבגדי הזהב. בכל החלפת בגדים היה הכהן הגדול טובל[29], סך הכל היה הכהן הגדול טובל חמש פעמים ביום הכיפורים. את כל הטבילות האלו היה הכהן טובל בבית הפרווה שבתוך המקדש, שנאמר ”וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ” (ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוק כ"ד) חוץ מטבילה ראשונה אותה היה צריך לטבול בחוץ, "שאין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול"[30], וככל טבילה של שחרית במקדש.
טבילות אלו אינן מעכבות ואם לא טבל עבודתו כשרה[31].
טבילת עזרא
- ערך מורחב – טבילת עזרא
תקנת עזרא
מן התורה בעל קרי אסור רק בתרומה ובקדשים ובכניסה להר הבית, אך מתקנות עזרא הסופר שאסור לבעל קרי ללמוד תורה עד שיטבול[32]. חכמים מצאו אסמכתא לתקנה זו בפסוק ”רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב...” (ספר דברים, פרק ד', פסוקים ט'-י'), על פי פסוק זה ניתן להקיש את מצוות שינון ולימוד התורה למעמד הר סיני, וכמו שמעמד הר סיני וקבלת התורה היו באימה וביראה ברתת ובזיע, אף לימוד התורה כך[33], ובעל קרי אינו אלא מחמת קלות ראש וזחות הדעת, ולכן הוא אסור בלימוד התורה[34].
בתקופה מאוחרת יותר[35] הרחיבו חכמים את התקנה גם לקריאת שמע, תפילה, וברכות[36][37].
בניגוד לשאר הטבילות, טבילת עזרא כשרה גם במים שאובים, ובלבד שיהיה המקווה מחובר לקרקע. עוד הקילו חכמים לחולה או למי שאינו יכול לטבול, שיטהר את עצמו בשפיכת תשעה קבין מים על גופו.
ביטול התקנה
החל מהדור השני לאמוראי ארץ ישראל בוטלה התקנה, ומאוחר יותר בדור החמישי נהגו אף בבבל כרבי יהודה בן בתירא ש"דברי תורה אינם נטמאים" ובעל קרי אינו צריך לטבול כדי ללמוד תורה. מדברי התוספות משמע שכבר רבי יהודה בן בתירא, שהיה בתקופת התנאים הוא זה שביטל את התקנה, שיטתו היתה על פי הפסוק: ”הֲל֨וֹא כֹ֧ה דְבָרִ֛י כָּאֵ֖שׁ נְאֻם־ה'” (ספר ירמיהו, פרק כ"ג, פסוק כ"ט) שדברי תורה נמשלו לאש, שאינה מקבלת טומאה. סיבה נוספת כותב הרמב"ם, שהציבור לא יכול היה לעמוד בתקנה הזאת, והיא לא פשטה בציבור.
נחלקו הראשונים האם ביטלו את טבילת עזרא רק ללימוד תורה או גם לתפילה[38]. רב האי גאון מעיד שנהגו כל ישראל לטבול טבילת עזרא לתפילה, משום שהתקנה בוטלה רק ללימוד תורה, ורוב הפוסקים סוברים שהתקנה בוטלה לגמרי.
ואולם תקנה זאת נשארה בגדר "הנהגה" שאנשי מעשה נוהגים בה בתורת חומרה[39], וכך מעיד הרמב"ם, שבזמנו, גם בבבל וגם בספרד, נוהגים כולם בטבילת עזרא לתפילה[40]. למעשה פסק השלחן ערוך[41] שאין צריכים לנהוג בטבילת עזרא, והמשנה ברורה[42] כתב שמי שרוצה לנהוג ולטבול תבוא עליו ברכה, ודוקא אם על ידי זה לא יעבור זמן קריאת שמע ותפלה.
גם כיום נוהגים רבים להחמיר על עצמם לטבול טבילת עזרא, וכך מורים להחמיר בקהילות החסידים, ובחוגי חזון איש[43].
חיובי טבילה דרבנן
כניסה למקדש - חכמים גזרו על הטהור הנכנס למקדש שהוא טעון טבילה[44]. הראשונים נחלקו אם חיוב זה הוא רק אם נכנס לעבודה במקדש[45], או שחיוב זה הוא בכל אדם[46]. וכן מצורע ביום השמיני לטהרתו, צריך לטבול לפני כניסתו למקדש לצורך הקרבת קרבנותיו[47]. ככלל, חיוב טבילה זה אינו פוסל את הקרבן באם עבר ולא טבל[48], אלא אם כן הסיח דעתו[49].
אונן ומחוסר כיפורים - גזרו חכמים חיוב טבילה לענין אכילת קדשים[50] על אונן שהסתיימה אנינותו ומחוסר כיפורים שהביא קרבנותיו, משום שהיו מנועים עד עתה מאכילת קדשים[51].
כלים הנגמרים בטהרה - חבר שייצר כלי בטהרה, חייב להטבילו לקדשים, שמא נפל עליו רוק של עם הארץ לפני שסיים מלאכתו ועדיין הכלי לח, וחכמים גזרו על טומאת עם הארץ[52].
טעמי המצווה
בספר החינוך ביאר את טעם המצווה[53] לטבול במים:
כי הענין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאלו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כלו מים טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב (בראשית א ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו יחדש גם כן פעלותיו לטוב, ויכשיר מעשיו וידקדק בדרכי השם ברוך הוא.
עוד כתב:
ועוד נאמר בענין, שיש בטבילה רמז אל הטובל שינקה נפשו מכל חטא, כמו שטבע המים לנקות כל דבר המתכבס בהן.
מי הטבילה
- ערכים מורחבים – טבילה במעיין, מקווה
כל חייבי הטבילה צריכים לטבול במי גשמים שאינם שאובים ומכונסים במקוה, או במי מעין אף אם הם זורמים ואינם מכונסים. יוצא מכלל זה הוא הזב שטהרתו היא רק במעיין מים חיים, כלומר מי מעיין שזורמים ממקורם ואינם מלוחים[54].
שיעור מקוה מי גשמים לטבילת אדם הוא ארבעים סאה[55], ומידתו אמה על אמה בגובה שלש אמות כקומת אדם ממוצע, נחלקו הראשונים אם שיעור זה הוא גם במעיין[56], או שבמעיין טבילה כשרה גם בפחות משיעור זה[57], ולהלכה נפסק להחמיר, וכך הדין גם בטבילת כלים שנקנו מגוי[58].
שיעור טבילת כלי טמא במקוה מי גשמים מן התורה הוא רביעית[59] וחכמים גזרו לטבול בארבעים סאה[60], ובמעיין השיעור הוא כל שהוא[61].
זמן הטבילה והטהרה
טבילה בלילה
בעל קרי, וטמא בטומאת שרץ אין טומאתם קצובה בזמן, ולכן יכולים לטבול מיד אחרי שנטמאו, אולם הטמאים בטומאות הקצובות במספר ימים יכולים לטבול רק ביום האחרון לטומאתם ולא בלילה שלפניו. דין זה נלמד בהיקש מדין הזאה[62], שהיא כשרה רק ביום האחרון[63].
דין זה נכון לגבי טמא מת, זב, זבה ומצורע, שטומאתם קצובה במספר ימים[64]. יוצאות מן הכלל נידה ויולדת[65], שטומאתן שבעה ימים שלמים, ויכולות לטבול רק בליל שמיני לתחילת טומאתן[66], אולם חכמים גזרו גם על הזבה שלא תטבול עד סוף היום שמא תסתור את טהרתה, כמו כן למרות שנידה הייתה יכולה לטבול החל מהיום השמיני אף ביום, גזרו חכמים ואסרו טבילה מבעוד יום אף ביום השמיני והתשיעי, משום "סרך ביתה", כלומר מחשש שמא בתה של הטובלת, או נשים אחרות, תחשובנה שמותר לטבול ביום השביעי. לכן להלכה מותרת הטבילה רק בלילה[67].
טבילת כלים, וטבילת הנכנס לעזרה, כשרות גם בלילה, אך טבילת הגר צריכה להיות ביום דווקא, ונלמד מהפסוק: "משפט אחד יהיה לכם ולגר" מכאן שגיור דינו כמשפט, ואין דנים דין תורה בלילה[68].
כל טבילה קודם זמנה פסולה.
טבילה בזמנה
- ערך מורחב – טבילה בזמנה מצווה
נחלקו תנאים[69] האם טמא שהגיע זמן טהרתו מחויב לטבול מיד באותו היום, או שמותר לו לדחות את הטבילה ליום אחר[70].
להלכה פסק רבינו חננאל שטבילה בזמנה מצווה, ורבינו תם פסק שניתן לדחות את הטבילה[71], וכך נוקטים הפוסקים הלכה למעשה, אולם אשה הטובלת לנידתה צריכה להזדרז לטבול משום מצוות עונה ופריה ורביה[72].
הערב שמש
- ערך מורחב – טבול יום
כל הטמאים אף שטבלו אסורים עדיין באכילת תרומה וקדשים וכניסה למקדש, עד שקיעת החמה[73], אבל מותרים במעשר שני[74] ובעיסוק בפרה אדומה[75], וכן נידה מותרת לבעלה מיד לאחר הטבילה[76], לאחר שקיעת החמה מותרים כל הטמאים בתרומה וקדשים, מלבד זב וזבה ומצורע ויולדת, שטהרתם מצריכה קרבן, ונחשבים מחוסר כיפורים, ומותרים בתרומה ואסורים בקדשים וכניסה למקדש עד שיביאו קרבן.
שאר חייבי טבילה שאינם טובלים בשביל להיטהר מטומאה, כגון טבילת כלים[20] או טבילת הגר מועילות מיד, ואינן טעונות הערב שמש[77].
כוונה
נחלקו האמוראים[78] האם מן התורה על טבילה במקווה להיעשות בכוונה לטבול לשם טהרה. הרמב"ם[79] פוסק שאין צורך בכוונה, וכך פסק השלחן ערוך[80], לפי זה גם טבילת כלים שנקנו מגוי אינה צריכים כוונה[81], הרמ"א והב"ח כתבו שיש להחמיר כרבי יוחנן[82]. לכל הדעות אישה שהטבילוה בעל כורחה לשם טהרה, טהורה[83].
כל זה לעניין טבילה של חולין אבל לעניין תרומה וקדשים החמירו חכמים וגזרו[84] שאין הטבילה מטהרת אלא אם התכוון לשם טהרה, עוד תקנו חכמים שמי שטבל לצורך טהרת דבר שקדושתו קלה, אינו טהור לדבר שקדושתו חמורה יותר, כגון מי שטבל וכוונתו בטבילה הייתה להיטהר כדי לאכול[85] תרומה אינו טהור לאכילת קדשים. סדר דרגות הקדושה הוא: חולין[86], מעשר שני, תרומה, קדשים, מי חטאת.
דיני הטבילה
חציצה
- ערך מורחב – חציצה
חכמים דרשו מהפסוק: ”ורחץ במים את כל בשרו” (ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק ט"ז), שהטובל צריך שיהיה כל גופו בתוך המים, ואסור שיהיה דבר החוצץ בין גופו של הטובל למים.
עיון
הלכה למשה מסיני שרק חציצה שהיא על רובו ומקפיד עליה להסירה פוסלת את הטבילה, וגזרו חכמים גם על מיעוט שמקפיד עליה, או רובו שאינו מקפיד[87]. ולכן צריך הטובל לבדוק את גופו ולהסיר מעצמו כל דבר שאינו חלק מגופו, כגון לכלוך, וכן בטבילת כלים, צריך הטובלם להסיר מהם מדבקות או תויות לפני הטבילה, גם קשרים בשיער[88] או קילופי עור, עלולים להוות חציצה.
חפיפה
- ערך מורחב – חפיפה (הלכה)
מתקנת עזרא צריך הטובל להתרחץ היטב במים חמים, לגזוז את הציפורניים, לנקות את השיניים, ולסרק את שערותיו שלא יהיו קשורות זו לזו. דינים אלו נוהגים בזמנינו רק בנשים הטובלות לנידתם ולא לגברים שחיוב טבילתם הוא רק מתקנת עזרא.
בלנית
- ערך מורחב – בלנית (יהדות)
בימינו מציבים בלנית במקוואות המיועדות לטבילת נשים שטבילתן מחויבת מן התורה, תפקידה של הבלנית לוודא שכל גוף האשה טבול במים, וכן להדריך את הטובלות בהלכות טבילה וחציצה, נוהל זה אינו קיים במקוואות גברים שאינם חייבים בטבילה אלא מתקנת עזרא.
ברכה
- ערך מורחב – ברכת הטבילה
מי שחייב בטבילה בוודאות, כלומר שיודע בבירור שנטמא ושלא טבל מאז, צריך לברך על הטבילה, נוסך הברכה: ”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַטְּבִילָה”, ברכה זו ככל ברכת המצוות צריכה להיאמר עובר לעשייתן, כלומר לפני הטבילה, חוץ מטבילת הגר שמברך רק לאחר מכן, משום שאינו מחויב במצוות לפני שטבל.
ישנם מן הראשונים[89] שסוברים שגם שאר הטבילות ברכתן לאחריהן, מפני שלא חילקו חכמים בין טבילת גר לשאר טבילות, וכך סובר הרמ"א, כיום נוהגות הנשים על פי השל"ה[90] לטבול פעם אחת ואז לברך ולטבול שוב אחרי הברכה.
להלכה על הטובל להיות בתוך המים כשהוא מכוסה עד טבורו, ויכסה ראשו ויברך. ולכתחילה יהיה במים עד צווארו, כמו כן צריך לחבק בידיו את גופו כדי לחצוץ בין הלב לערווה.
בטבילת כלים הברכה היא לפני הטבילה, נוסך הברכה הוא”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל טְבִילַת כֶּלִי” . ובהטבלת מספר כלים חותם ”...עַל טְבִילַת כֵּלִים”[91]. לפי הריטב"א אין לברך על טבילה זו וכן נהגו חלק מיהדות תימן.
טבילות מנהג
על פי הרמב"ם[92] הטהרה מרמזת על טהרת הנפש[93], וכתבו המקובלים[94] שלכן ראוי לטבול במקווה אף שבזמנינו אין חיוב בכך.
טבילה בערב יום הכיפורים
נהוג לטבול בערב יום כיפור לפני תפילת מנחה, כטהרה לקראתו מטומאת קרי[95], או משום תשובה[96][97], ולכן יש שנהגו להתוודות במקווה[98]. טבילה זו אינה חובה ולכן טובלים בלי ברכה[99].
בטבילה זו נוהגים מעיקר הדין גברים ונשים ואפילו לא נשואים[100], וכתבו האחרונים שיש למנוע טבילת פנויות[101].
כיום נוהגים גברים בכל תפוצות ישראל לטבול בערב יום כיפור לפני תפילת מנחה, ויש שנהגו לטבול אחרי סעודה מפסקת סמוך לכניסת יום הכיפורים[102], בקרב האשכנזים[103] רבים נוהגים בטבילת נשים נשואות בערב יום כיפור.
למרות שבטבילת עזרא אין צריך להקפיד על חציצה שאינה על רוב גופו, כתבו הפוסקים שבטבילת יום כיפור ראוי להקפיד על כך[104].
בערבי חג
בגמרא מבואר שאדם חייב אדם לטהר עצמו ברגל[105], אולם דין זה לא מובא ברוב הפוסקים[106], משום שהסיבה לכך היא בכדי להטהר לקראת העלייה לבית המקדש והקרבת עולת ראייה, ובזמנינו שאין קרבנות וכן אין אפר פרה וכולנו טמאי מת, אין סיבה לטבול בערב חג. עם זאת, יש פוסקים[107] שסוברים שדין זה קיים גם בזמנינו אבל רק לעניין טומאה היוצאת מגופו. מלבד זאת כתבו הפוסקים שעל פי השל"ה יש לטבול לטיהור הנפש בערב החג.
מנהג זה נפוץ בקהילות רבות. נהגו לטבול אחרי חצות היום ולכל הפחות לא יותר משעה לפני חצות[108].
בערב ראש השנה נהגו לטבול אף שאינו רגל, כדי להטהר מטומאת קרי[109].
בערב שבת
האר"י היה טובל במקווה בערב שבת[110] לאחר קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, על פי ספר הזהר:
"רב המנונא סבא, כד הוה סליק מנהרא במעלי שבתא, הוה יתיב רגעא חדא, וזקיף עינוי, והוה חדי, והוה אמר דהוה יתיב למחמי חדוה דמלאכי עלאי, אלין סלקין ואלין נחתין, ובכל מעלי שבתא יתיב בר נש בעולם הנשמות, זכאה איהו מאן דידע ברזין דמאריה".
(רב המנונא סבא, אחרי שעלה מהטבילה בנהר בערב שבת, היה יושב רגע אחד, והרים את עיניו והיה שמח, והיה אומר שהוא יושב לראות בשמחת מלאכי מעלה, כשאלו עולים ואחרים יורדים. ובכל כניסת השבת יושב האדם בעולם הנשמות, אשרי האדם שיודע בסודות קונו)
— זהר ח"ב קל"ו ב'
השער הכוונות[111] ביאר את טעם הטבילה, כדי להסיר מעליו את הרוח של ימות החול[112] ולהמשיך על עצמו רוח של יום השבת. מנהג זה התקבל בקהילות רבות, על אף שאינו מוזכר ברוב הפוסקים[113].
ליל חג השבועות
כחלק מתיקון ליל שבועות בו נוהגים להיות ערים כל ליל שבועות וללמוד תורה, נוהגים על פי האר"י לטבול במקווה בסוף הלילה לפני עלות השחר[114]. המנהג נפוץ היום בקהילות רבות ובעיקר בקרב רוב קהילות החסידים ובני עדות המזרח.
טבילה יומיומית
לפי החסידות, ישנה חשיבות רבה לטבילה במקווה לתוספת קדושה וכהכנה לקראת תפילה או קיום מצווה[115]. מנהג החסידים לטבול במקווה כל יום[116] לפני תפילת שחרית, ויש הנוהגים לטבול לפחות פעם בשלושה ימים[117]. מנהגים אלו אין להם מקור בהלכה או בכתבי האר"י.
סנדק
המהרי"ל נהג לטבול לפני שימושו כסנדק[118]. הרמ"א[119] כתב שזו רק חומרא ואין נוהגין כן, אולם מנהג זה הובא בכמה מן האחרונים[120], וכן נוהגים בהרבה קהילות.
טבילה בשבת
טבילת כלים
טבילת כלים טמאים בשבת אסורה מדרבנן. בטעם הגזירה נחלקו בגמרא[121]: לדעת רבה חז"ל חששו שמא יטלטל את הכלי ארבע אמות ברשות הרבים; לדעת רב יוסף חששו שמא יסחוט את הבגד הנטבל במקרה של טבילת בגדים, וגזרו על כל טבילה משום כך; לפי רב ביבי חששו שמא ישהה את כליו לטבלם בשבת או ביום טוב שבהם הוא פנוי ממלאכתו ובינתיים יכשל ויאכל בהם תרומה; ולדעת רבא הטבלת הכלי והכשרתו לשימוש דומה לתיקונו, דבר האסור משום מכה בפטיש או משום בונה.
להלכה, הרי"ף פסק כרב ביבי ורב יוסף, והרא"ש פסק כרבה ורבא. בהתאם לכך, מאחר שבטבילת כלים חדשים יש רק חשש טלטול ותיקון כלי ולא את שאר החששות, לפי הרי"ף מותר לטבול בשבת כלים חדשים שנקנו מגוי, ולפי הרא"ש אסור. דעת השלחן ערוך[122] נוטה להקל אולם כתב שירא שמים יחמיר על עצמו להקנות את הכלי לגוי וממילא לא יצטרך לטבלו.
טבילת אדם
טבילת אדם טמא מותרת מעיקר הדין, שאין נראה כמתקן אלא כרוחץ גופו, וכך פסק השלחן ערוך[123], אולם חכמים גזרו שלא לרחוץ במים חמים בשבת, וגם במים קרים נהגו באשכנז להחמיר ולא להתרחץ כלל, ולכן חוזר החשש שנראה כמתקן, ולכן הרמ"א[124] כותב שיש נהגו לאסור טבילת אשה שלא בזמנה, או כשבעלה לא בעיר שאז אין טבילתה מחויבת כל כך.
טבילת בעל קרי מותרת מעיקר הדין, כי אינה נראית כתיקון לאחר שבוטלה חובת טבילת עזרא, ולכן התירו רוב הפוסקים[125], המשנה ברורה נוטה להחמיר באופן שנטמא לפני השבת, והחזון איש מחמיר שלא לטבול בכלל בשבת.
טבילת גר אסורה בשבת משום שתהליך גיור נחשב למעשה בית דין ואסור לדון בשבת[126].
הטבילה בהיסטוריה
שרידי מקוואות רבים התגלו בחפירות ארכיאולוגיות רבות ברחבי הארץ, מה שמעיד על שמירת הטהרה בזמן הבית בקרב העם בכלל ובקרב הכהנים בפרט, כך שמלבד המקוואות שנמצאו בחפירות בערים וביישובים היהודיים כמו בחורבות גמלא ואושא, נמצאו גם מקוואות רבים ששימשו את המורדים במרד בר כוכבא[127], ואפילו מקווה ששימש את ארמונו של הורדוס בקיסריה.
מקוואות רבים במיוחד נמצאו בדרכים המובילות לירושלים[128] ובירושלים עצמה ובסביבתה, מקוואות אלו שימשו את הכהנים ועולי הרגלים שהיו צריכים להיטהר לפני אכילת קדשים וכניסה להר הבית. דוגמא בולטת לכך היא מרכז הטהרה שנחשף בחפירות הגן הארכיאולוגי בירושלים, בו היו מקוואות רבים בתוך מבנה אבן עצום בגודלו, וכן המקווה שנחשף בבית השרוף, בית של משפחת כהנים, שטבלו בו ככל הנראה לאכילת תרומה וקדשים.
בחלק מהמבנים הללו נמצאה מחיצה על מדרגות המקווה, מחיצה ששימשה ככל הנראה להפריד בין היורדים לטבול שהם עדיין טמאים לבין הטהורים שעולים מן הבור[129].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הערך "טבילה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- טבילה (יהדות), ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- מהו מקווה, ותרומתו לטהרת הגוף והנפש ביהדות, באתר הידברות
הערות שוליים
- ↑ בטבילת זב, (וכן לעניין מי הזאה למצורע ולאפר פרה אדומה), כמבואר במשנה, מקוואות פרק א' משנה ח'
- ↑ ספר החינוך, מצווה קע"ה, רמב"ם בספר המצוות, עשה ק"ט. סמ"ג עשין רמ"ח.
- ↑ הרמב"ם בספר המצוות, עשה ק"ט: "ולשון ספרי ורחץ במים יכול גזרת מלך תלמוד לומר ואחר יבא אל המחנה מפני הטומאה. רומז אל זה השרש שבארנו כי הוא דין לבד שכל מי שירצה לטהר יעשה כך, וזה הדין הוא המצוה, ואולם לא שיהיה חייב טבילה על כל פנים אבל מי שירצה להשאר בטומאתו ולא יכנס זמן רב למחנה שכינה הרשות בידו".
- ↑ אולם בספר החינוך, מצווה קע"ה כתב: "ומכל מקום אין זה ממדת החסידים ואנשי מעשה להיותם מטמאים בטמאתם, כי הטמאה מאוסה, והטהרה אהובה, ונפשו של אדם מתעלה ומזדככת בטהרה"
- ↑ זה לשון הרמב"ם: כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד, ואם נטמא אינו לוקה משנה תורה לרמב"ם, הלכות טומאת אוכלים, פרק ט"ז, הלכה י'
- ↑ ויש שכתבו חיוב זה גם בזמננו לגבי טומאה היוצאת מגופו, עיין באר היטב יורה דעה סימן שעג ס"ק ד.
- ↑ כגון במגע הזב בספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק י"א, או בטהרת המצורע בספר ויקרא, פרק י"ד, פסוק ח'
- ↑ כגון בטהרת הזב בספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק י"ג וגם בכהן העוסק בפרה אדומה בספר במדבר, פרק י"ט, פסוק ז'
- ↑ חכמים דרשו את כל הפסוקים בהם כתוב רחץ "בשרו" במים, עיין בפי' המלבי"ם על ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק י"ד שם הוא מונה את כל שמונה המקומות בהם כתוב "בשרו" ומה דרשו בהם חכמים
- ↑ על פי הרמב"ם בפ"ד ה"ג מהלכות איסורי ביאה, וכתב המגיד משנה שמקורו בספרא ויקרא פרק טו פסוק יח, ואמנם שם משמע שנלמד מהיקש
- ↑ ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק י"ח
- ↑ תוספות, מסכת יבמות, דף מ"ז עמוד ב'
- ↑ ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק ל"ג
- ↑ על פי תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ד עמוד ב'. אולם בסמ"ג לא תעשה קי"א, וברש"י, מסכת שבת, דף י"ג עמוד ב', ד"ה בנדת טומאתה, הביאו לימוד זה מהפסוק ”תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ” (ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק י"ט), על פי תורת כהנים סוף פרשת מצורע.
- ↑ הובא בתוספות, מסכת יבמות, דף מ"ז עמוד ב'
- ↑ רשב"א, מסכת שבת, דף ס"ד עמוד ב'
- ↑ על פי תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ע"ה עמוד ב'
- ↑ הובא בבית יוסף יורה דעה הלכות טבילה סימן קצ"ז. אך בתוספות, מסכת יבמות, דף מ"ז עמוד ב'הובא בשם רב יהודה גאון.
- ↑ לא תעשה קי"א הובא בבית יוסף, יורה דעה, סימן קצ"ז
- ^ 20.0 20.1 תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ע"ה עמוד ב'
- ↑ תוספות, מסכת עבודה זרה, דף ע"ה עמוד ב' בד"ה מים, אמנם משמעות דעת הרמב"ם שטבילת כלים מדברי חכמים והדרשה היא רק אסמכתא, ראה טבילת כלים. אמנם רוב הראשונים נקטו שחיוב זה הוא מן התורה (גר"א, יורה דעה, סימן ק"כ, סעיף קטן ל"ו)
- ↑ ראה ריטב"א, מסכת עבודה זרה, דף ע"ה עמוד ב'
- ↑ תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק ה', הלכה ט"ו
- ↑ תוספות, מסכת עבודה זרה, דף ע"ה עמוד ב', ד"ה מים שהנדה טובלת, רמב"ן שם בפי' א' וריטב"א שם בשמו, וכן נוטה דעת המאירי שם, שו"ת הרשב"א חלק ד' סימן שי"ח בפירוש ב', ספר הישר לרבינו תם תשובה נ"ז אות א', ראבי"ה פסחים סוף סימן תס"ד, הגהות סמ"ק על מצוה קצ"ט. אמנם האור זרוע מסכת עבודה זרה סימן רפ"ח חולק וסובר שמן התורה די ברביעית כמו בכלי טמא, וכך כתב המאירי בשם מקצת חכמים, והרמב"ן והרשב"א שם הביאו דיעה זו.
- ↑ תוספות, מסכת עבודה זרה, דף ע"ה עמוד ב', ד"ה מים שהנדה טובלת
- ^ 26.0 26.1 תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ו עמוד ב'
- ↑ לפי רבי עקיבא המקור לטבילת גר הוא מהקרבת קרבן הפסח במצרים, שהיה אסור על ערלים, ועל מי שלא טבל, ומכאן שאין גיור ללא טבילה ומילה, תוספות, מסכת יבמות, דף מ"ו עמוד ב' על פי הגמרא ביבמות דף ע
- ↑ "בֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר" משנה, מסכת פסחים, פרק ח', משנה ח', וכן פסק הרמב"ם, משנה תורה לרמב"ם, הלכות קרבן פסח, פרק ו', הלכה ז'. טעם הגזירה, שמא בשנה הבאה יטמא לפני החג ויטבול בערב חג, ולא ימתין שבעה, בטענה ששנה שעברה טבל בערב חג.
- ↑ שנאמר "בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם" מכאן שכל החלפת בגדים טעונה טבילה, תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ב עמוד א'.
- ↑ משנה, מסכת יומא, פרק ג', משנה ג'.
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק ה', הלכה ז'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פ"ב עמוד ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ב עמוד א' על פי הברייתא שם.
- ↑ על פי פירוש רש"י שם
- ↑ על פי הרמב"ם משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ד', הלכה ד'
- ↑ משנה, מסכת ברכות, פרק ג', משניות ד'–ו'
- ↑ הרמב"ם והפוסקים כתבו שהסיבה לתקנה זו, היא "כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים", על פי תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ב עמוד א'
- ↑ רי"ף ברכות י"ג ע"ב בדפי הרי"ף
- ↑ משנה ברורה, סימן פ"ח, סעיף קטן ד'
- ↑ משום היכון לקראת אלוקיך
- ↑ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פ"ח, סעיף א'
- ↑ משנה ברורה, סימן פ"ח, סעיף קטן ב'
- ↑ מושקוביץ, ברוך צבי בן דוד הכהן, טהרת ברוך, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
- ↑ לפי בן זומא חיוב זה הוא מן התורה, ק"ו מכהן גדול ביום הכיפורים שחייב בטבילה כל החלפת בגדים, ואפילו שנמצא בקודש כל הזמן. ולפי רבי יהודה חיוב זה הוא רק משום סרך טומאה ישנה, כלומר כדי לגרום לו להזכר אם יש בידו טומאה ישנה ויפרוש ממנה בטבילה זו, וכך פסק הרמב"ם משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת יום הכפורים, פרק ב', הלכה ג'.
- ↑ כך נראה מלשון הרמב"ם משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק ה', הלכה ד' על פי לשון המשנה משנה, מסכת יומא, פרק ג', משנה ג'.
- ↑ רש"י, מסכת יומא, דף ל' עמוד א' ד"ה לעבודה
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל' עמוד ב' ואפילו שכבר טבל ביום השביעי, משום שהוא הורגל בטומאה וחוששים שלא זכר להשמר כראוי. וכן נפסק להלכה, משנה תורה לרמב"ם, הלכות מחוסרי כפרה, פרק ד', הלכה א'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל' עמוד ב'
- ↑ וכן אם נפנה לנקביו, משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק ה', הלכה ה'.
- ↑ רק לענין אכילה ולא לענין מגע כמבואר ברמב"ם משנה תורה לרמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק י"ב, הלכה ט"ו
- ↑ משנה, מסכת חגיגה, פרק ג', משנה ג' ובגמרא תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף כ"ד עמוד ב'. וכן נפסק משנה תורה לרמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק י"ב, הלכה ט"ו
- ↑ רק לעניין קדשים, כמבואר במשנה, מסכת חגיגה, פרק ג', משנה א' ובגמרא תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף כ"ג עמוד א' וכן נפסק משנה תורה לרמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק י"ב, הלכה ו'
- ↑ הרמב"ם בהלכות מקואות, פרק י"א, הלכה י"ב כתב, שמצווה זו היא חוק וגזירת הכתוב ואין טעמה ידוע, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב, אם כי יש בה רמז לטהרת הדעת והנפש.
- ↑ משנה, מסכת מקוואות, פרק א', משניות ז'–ח'
- ↑ בתלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"א עמוד א'. הדבר נלמד מהפסוק "את כל בשרו", אותו דרשו חכמים: "מים שכל גופו עולה בהם. וכמה הם? אמה על אמה ברום שלש אמות". ובמסכת עבודה זרה, דף ע"ה עמוד ב' לעניין טבילת כלים, "אך במי נדה יתחטא (במדבר לא כג) מים שהנדה טובלת בהם הוי אומר מ' סאה", אמנם כפי המובא בהמשך מעיקר הדין מדאורייתא טבילת כלים אינה צריכה ארבעים סאה, ועל כן כתב הרשב"א שיש לומר שהדין ארבעים סאה בכלים הוא דין מיוחד בכלי שנרכש מגוי, ולא בכלי שיש לטהרו מטומאתו, עוד כתב הרשב"א שיש לומר שדרשה זו הינה אסמכתא עוד פירש הרשב"א שאין כוונת הגמרא שצריך מדאורייתא ארבעים סאה, אלא שנצרך מים שהכלי עולה בהם, ומספיק רביעית, אלא מכיון שמדרבנן הצריכו ארבעים סאה נקטה הגמרא בלשונה ארבעים סאה.
- ↑ ר"י ורא"ש הובאו בב"י יורה דעה סימן ר"א
- ↑ הרמב"ם והראב"ד. הובאו בב"י יורה דעה סימן ר"א.
- ↑ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"כ, סעיף א' ושפתי כהן, יורה דעה, סימן ר"א, סעיף קטן מ"ב, ביאר שיש חילוק לדינא בין טבילת כלי לטהרה, לטבילת כלי שנקנה מן הגוי, שעליו כתוב בפסוק אך במי נידה יתחטא, כלומר במים שבהם נידה טובלת.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף י"ז עמוד ב' רביעית דחזי להטביל ביה מחטין וצינורות, וראה ברש"י שם המקור שצריך מדאורייתא רק שהמים יכסו את הכלי, ומכל מקום קיבלו חכמים שפחות מרביעית אין לו חשיבות מקוה.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף ל"ח עמוד א': רביעית דמקווה בטולי בטלוה.
- ↑ בתורת כהנים (שמיני ריש פרשה ט)
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ' עמוד א'
- ↑ ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק י"ט: והזה הטהור על הטמא וגו', ביום השביעי...
- ↑ זבה קטנה ששומרת יום כנגד יום, יכולה לטבול רק ביום השני, שכן טומאתה קצובה ביום נוסף על יום ראייתה, עיין מגילה דף כ ע"ב
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קכ"א עמוד א'
- ↑ יולדת נקבה טמאה ארבע עשרה יום וצריכה לטבול בליל החמישה עשר.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ס"ז עמוד ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ו עמוד ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ל' עמוד א'
- ↑ לדעות שעל הטבילה להיעשות בזמנה, מקור הדין הוא מהפסוק ”וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב” ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק י"ט. שמשמעו "ביום השביעי" דווקא אז זמן הטבילה; או מהפסוק ”וְהיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה” שמשמעו "לפנות ערב" דווקא.
- ↑ תוספות, מסכת יומא, דף ח' עמוד א', ד"ה דכו"ע.
- ↑ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצ"ז, סעיפים ב'–ג' וברמ"א ובשפתי כהן שם
- ↑ ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק ז'
- ↑ משנה, מסכת פרה, פרק י"א, משנה ד'
- ↑ משנה, מסכת פרה, פרק ג', משנה ז'
- ↑ אמנם בטומאות דרבנן, לרוב אין צריך הערב שמש, משנה, מסכת פרה, פרק י"א, משנה ה', וראו תוספות על תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ח עמוד ב' ד"ה "טבול יום" שישנן כמה טומאות דרבנן הטעונות הערב שמש
- ↑ ואולם, גזרו חכמים חיוב טבילה והזאה לענין קדשים כמובא לעיל.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ל"א עמוד א' מחלוקת רב ורבי יוחנן, לגבי אשה שטבלה באונס
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מקואות, פרק א', הלכה ח'
- ↑ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצ"ח, סעיף מ"ח
- ↑ ולכן אפשר להטביל כלים על ידי קטן; אמנם אין הקטן נאמן לומר שהטבילם, וצריך גדול שרואה את הטבילה.
- ↑ הרמ"א והב"ח חששו לשיטת הרשב"א שפסק כרבי יוחנן, ותחזור ותטבול ללא ברכה.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ל"א עמוד ב'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ח עמוד ב' ודף י"ט ע"א
- ↑ לעניין נגיעה בתרומה נחלקו האחרונים, לפי המהרש"א אין צריך כוונה, ולפי התיו"ט צריך כוונה
- ↑ כגון ת"ח שאוכול חולין בטהרה
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ו' עמוד ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ו' עמוד א'
- ↑ בה"ג רש"י רמב"ן הובאו ברמ"א, יורה דעה, סימן ר', סעיף א'
- ↑ הובא בבאר היטב, יורה דעה, סימן ר', סעיף קטן א'
- ↑ ערוך השולחן כתב שגם על טבילת כלי בודד, יש מברכים על טבילת כלים.
- ↑ הרמב"ם כתב: "רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור", (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מקואות, פרק י"א, הלכה י"ב). וכעין זה כתבו בספר החינוך (צוטט להלן), והבאר היטב יו"ד סימן שע"ג ס"ק ד', בשם ראשית חכמה ושל"ה.
- ↑ בראשית חכמה שער האהבה פרק י"א אותיות כ"ב-כ"ה: "כי טהרת הגוף יחדש הטהרה בנפש ובהיות הגוף טמא בוודאי יגיע קצת פגם לנשמה, והבן בזה מ"ש מסכת יומא, דף פ"ה עמוד ב': ”מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל”, דהיינו טהרת נשמותיהם הדבקות בשמו, נמצא הטובל הוא דבק בה' ממש, לטהר גופו ונפשו, גופו במים ונפשו ברוחניות השם השורה שם".
- ↑ השל"ה כותב, "מה גדול מאוד עניין טהרת המקווה הן לטומאה והן לטומאת העבירות ליטהר, לא סגי בלאו הכי... אשרי מי שמרגיל בטהרה זו תמיד, ויועיל לכל הטומאותוגם לטומאת העבירות ויבוא לידי טהרה דהיינו לטהרת הלב כמ"ש ספר תהילים, פרק נ"א, פסוק י"ב לב טהור ברא לי אלוקים, ר"ת טבל..."
- ↑ רמ"א, אורח חיים, סימן תר"ו, סעיף ד', וראו בביאור הגר"א שם שהביא את מדרש תנחומא פרשת ואתחנן, "יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת מה מלאכי השרת נקיים כו'"
- ↑ מגן אברהם, אורח חיים, סימן תר"ו, סעיף קטן ח', ובדומה לגר כמבואר ברמ"א, יורה דעה, סימן רס"ח, סעיף י"ב, שמומר ששב בתשובה חייב בטבילה מדרבנן, (ועל פי המדרש ויקרא רבה, פרשה ל', פסקה ג', "תכתב זאת לדור אחרון" מכאן שהקדוש ברוך הוא מקבל השבים "ועם נברא יהלל יה" שהקב"ה בורא אותן בריה חדשה.)
- ↑ בתפילת מנחה של ערב יום כיפור כבר אומרים וידוי ולכן המנהג לטבול לפני מנחה, ולכן יש נוהגים שגם חתן ביום החופה שאומר וידוי בתפילת מנחה טובל במקווה לפני מנחה.
- ↑ טורי זהב, אורח חיים, סימן תר"ו, סעיף קטן ד'
- ↑ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תר"ו, סעיף ד', והרס"ג סובר שצריך לברך, הובא בטור אורח חיים, סימן תר"ו.
- ↑ כך מובא במג"א, אורח חיים, סימן תר"ו, סעיף קטן ח' ובמשנה ברורה, סימן תר"ו, סעיף קטן י"ז
- ↑ על פי תשובות הריב"ש סימן תכ"ה. שמא יבואו על ידי כך לבעילת פנויה שאיסורה חמור פחות מבעילת נידה.
- ↑ כמובא במשנה ברורה, אורח חיים, סימן תר"ו, סעיף קטן י"ח.
- ↑ ראה נטעי גבריאל יום הכיפורים פרק י"ח סעיף ט' ובהערה י"ט כתב שמנהג הספרדים שנשים לא טובלות.
- ↑ מטה אפרים סימן תר"ו סעיף ח'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ז עמוד ב'
- ↑ מלבד הרמב"ם (משנה תורה לרמב"ם, הלכות טומאת אוכלים, פרק ט"ז, הלכה י') שדרכו לפסוק הלכות הנוגעות לזמן שבית המקדש קיים.
- ↑ הובא בבאר היטב, יורה דעה, סימן שע"ג, סעיף קטן ד'
- ↑ חיי אדם הובא במשנה ברורה, אורח חיים, סימן תקפ"א, סעיף קטן כ"ו
- ↑ רמ"א, אורח חיים, סימן תקפ"א, סעיף ד' בשם הכלבו.
- ↑ שער הכוונות דרושי השבת דרוש ב'
- ↑ שער הכוונות דרושי השבת דף ס"ב ע"א ד"ה ואחר קריאת הפרשה, ובדרוש עניין הטבילה של ערב שבת, כוונה ב' וג'. וכן מובא בדרוש ענין הטבילה דשחרית דשבת.
- ↑ על פי מאמר ספר הזוהר, חלק ב, דף ר"ד, עמוד ב': "כד עאל שבתא, אצטריכו אינון עמא קדישא לאסחאה גרמייהו משמושא דחול, מאי טעמא, בגין דבחול רוחא אחרא אזלא ושטיא ושרא על עמא, וכד בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא, ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עלאה, בעי לאסחאה גרמיה, למשרי עליה ההוא רוחא עלאה קדישא."
- ↑ האליה רבה בסימן ר"ס מזכיר את המנהג וכותב שמי שטובל בערב שבת יגזוז את ציפורניו לפני הטבילה.
- ↑ שער הכוונות דרוש שבועות: "ועל ידי כן אנו מקבלים תוספת קדושה מבחינת הכתר וכו'"
- ↑ ראה למשל בדברי רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו תפארת צבי [דרושה הבהרה]
- ↑ רבי ישכר דוב מבעלזא אמר שמקור המנהג הוא, כדברי המשנה 'ושוב יום אחד לפני מיתתך' שישוב כל יום שמא ימות למחר והרי בעל תשובה טובל כמו שטובלים בערב יום כיפור והטעם משום תשובה, אמנם הרב משה שטרנבוך (בספרו תשובות והנהגות כרך ב סימן ר) כותב שההגר"א סבר שאין תועלת בטבילה זו.
- ↑ מעשה גדולים החדש (עמוד 5) בשם החוזה מלובלין: "כל אדם צריך ליזהר לילך לפחות אחת לשלושה ימים למקוה מים, ואם עבר עליו שלושה ימים בלא טבילה, דומה לבשר שלא הודח שלושה ימים וכו', והאיש הזה צריך תיקון גדול". (בשר שלא הומלח כדין, אם עברו עליו שלשה ימים בלי הדחה נאסר באכילה, כך גם צריך שלא יעבור על אדם שלשה ימים בלי טבילה). וכן הובא במשמרת שלום (פרלוב-קוידנוב) לרבי שלום פרלוב מבראהין, (עמוד 13) וכתב שעניין זה מרומז בפסוק: "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" ספר שמות, פרק ט"ו, פסוק כ"ב.
- ↑ הובא בספר מנהגי מהרי"ל הלכות מילה.
- ↑ בדרכי משה יורה דעה, סימן רס"ה
- ↑ הברכי יוסף יו"ד סימן רס"ה ס"ק י"ח, הביא את לשון הרמ"א וכתב: "דאם הוא בלתי טהור, טוב וישר לטבול" והוסיף: "ורבים נהגו במקומותינו דבכל אופן טובלים סמוך למצווה ככל האפשר, וכן ראוי לנהוג", ובשו"ת רב פעלים חלק ד' אורח חיים סימן כ"ט, כתב שנוהגים בטבילה הסנדק ואבי הבן, וכתב "כי זה ידוע ומנהג פשוט שהסנדק מוכרח לטבול קודם המצווה ואפילו בחורף בימי הקור,
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"ח עמוד א'
- ↑ אורח חיים, סימן שכ"ג, סעיף ז'
- ↑ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכ"ו, סעיף ח'
- ↑ יורה דעה, סימן קצ"ז, סעיף ב' על פי תרומת הדשן סימן רנ"ה, ומהרי"ל.
- ↑ עולת שבת, אליה רבה, תוספת שבת, שלחן עצי שיטים. הובאו בביאור הלכה, אורח חיים, סימן שכ"ו, סעיף ח'
- ↑ רמב"ם הלכות איסורי ביאה, פרק י"ג, הלכה ו'
- ↑ כמו המקוה בחורבת מדרס, והמקווה שנחשף בכפר האורנים ובסמוך לו מטבעות מהתקופה של המרד. גם במצדה נמצאו שני מערכות טבילה ציבוריים ששימשו את המורדים בתקופת המרד הגדול ברומאים
- ↑ כמו חירבת תיבנה ששימש לטבילה המונית ככל הנראה לעולי הרגל
- ↑ כמו המקווה הענק שנמצא בחירבת תיבנה, בו ישנם שני פתחי כניסה.
| דיני טבילה ומקווה | ||
|---|---|---|
| טבילות | טבילת הטמאים • טבילת נידה • טבילת כלים • טבילת עזרא | |
| דיני טבילה | טבילה בזמנה מצווה • חציצה • חפיפה • בלנית • ברכת הטבילה • טובל ושרץ בידו • טבול יום • טבילה בשבת | |
| מקוואות | מקווה • מעיין • בור על גבי בור • ים הנחושת • השקה • זריעה • המשכה • נתן סאה ונטל סאה • זוחלין • מים שאובים • מי גבאים • ניצוק • קטפרס • טיט הנרוק • הווייתו על ידי טהרה • תקנת המקוואות של בעל התניא • משקה טופח • מסכת מקואות • תפיסת ידי אדם | |