קטלוניה
 |
יש לעדכן ערך זה.
| |
| יש לעדכן ערך זה. |
| המנון לאומי |
"הקוצרים" (Els Segadors) |
|---|---|
| מדינה |
 ספרד |
| מחוזות בקהילה האוטונומית | 4 |
| בירת הקהילה האוטונומית | ברצלונה |
| שפה רשמית | קטלאנית, ספרדית, אוקסיטנית |
| תאריך ייסוד | 18 בדצמבר 1979 |
| שטח | 32,114 קמ"ר (דירוג: 6) |
| אוכלוסייה | |
| ‑ צפיפות | 217.82 נפש לקמ"ר (2005) |
| אזור זמן | UTC +1 |
| www.catalangovernment.eu | |
|
לחצו כדי להקטין חזרה  | |
קָטָלוּנְיָה (בקטלאנית: Catalunya, באוקסיטנית: Catalonha, בספרדית: Cataluña) היא קהילה אוטונומית בקצה הצפון מזרחי של ספרד, גובלת בצפון בצרפת ובנסיכות אנדורה, במערב באראגון, בדרום בוולנסיה ובמזרח בחוף הים התיכון. בירתה היא ברצלונה. תושבי האזור הם ברובם קטלאנים (אנ') אתניים, עם בעל מורשת לשונית, תרבותית והיסטורית ייחודית.
השפות הרשמיות בקטלוניה הן הקטלאנית, ספרדית ואוקסיטנית. בשטחה פניני טבע רבות, כגון קוסטה בראווה והצד המזרחי של הרי הפירנאים.
בימי הביניים הייתה קטלוניה נסיכות שהשתרעה על שטחים נרחבים במזרח ספרד, דרום צרפת ובאיים במערב ים התיכון אולם עם התחזקות ההגמוניה הקסטיליאנית בספרד ואיחוד הממלכות כוחה נחלש. בעת השלטון הפאשיסטי של הגנרל פרנסיסקו פרנקו הזהות הקטלאנית כולל השימוש בשפה הקטלאנית נרדפו ודוכאו. הן ידעו פריחה ללא תקדים אחרי 1978, שנת כינונה של ספרד הדמוקרטית. קטלוניה היא מאז אחד האזורים האוטונומיים החזקים ביותר בספרד מבחינה כלכלית. לצד חבל הבסקים הספרדי ונווארה, קטלוניה נהנית ממעמד אוטונומי נרחב.
ב-27 באוקטובר 2017, הצביע הפרלמנט של קטלוניה בעד הכרזת עצמאות מספרד והקמתה של הרפובליקה הקטלאנית על סמך משאל עם שאורגן בניגוד לחוקתה של ספרד ולהחלטות בית המשפט החוקתי של ספרד. בתגובה השהה הפרלמנט של ספרד באופן זמני את האוטונומיה של קטלוניה. באותו היום הודיע ראש ממשלת ספרד מריאנו ראחוי על הדחתו של נשיא קטלוניה קרלס פוג'דמון ופיזור הפרלמנט בעקבות הכרזת העצמאות. ב-31 באוקטובר 2017, ביטל בית המשפט החוקתי בספרד את הכרזת העצמאות של החבל במדינה שעליה הכריז הפרלמנט הקטלאני, המדינאים הקטלאנים נעצרו. בעקבות האירועים נפתח משפטם של מנהיגי קטלוניה.
היסטוריה
העת העתיקה
המתיישבים הראשונים בשטחה של קטלוניה היו יוונים ותושבי קרתגו, ששלטו בנמלים והשתלבו בתרבות האיבּרית הקדומה. שמה הקדום של ברצלונה, ברסינו, ניתן לה על שם שליט קרתגו, חמלקרת ברקה. בנו של ברקה, המצביא המפורסם חניבעל ניצל את נמלי קטלוניה כדי לתקוף את רומא במהלך המלחמה הפונית השנייה. חניבעל הנחית את כוחותיו בקטלוניה ופתח במסע לאורך חוף הים התיכון כדי לתקוף את רומא מצפון. כשהרומאים גילו את תכסיסו הם שלחו בשנת 218 לפני הספירה כוח צבאי לקטלוניה, כדי לנתק את קווי האספקה של חניבעל.
מסעו של חניבעל נכשל, אולם הנוכחות הרומאית בקטלוניה רק התגברה עד אשר נכבשה סופית ותושביה המקומיים הוכפפו לשליטתה. בירתם באותה תקופה הייתה טרקוֹ (טרָגוֹנה של היום). התרומה החשובה ביותר של הרומאים לאזור הייתה מערכת הדרכים המרשימה שעל בסיסה נבנו הכבישים המודרניים של היום. הדרכים שלהם השתרעו לאורך החוף והגיעו עד מרומי הפירנאים ואנדורה.
ימי הביניים ושלטון המוּרים
עם התמוטטות האימפריה הרומית המערבית, האזור נכבש על ידי הוויזיגותים והפך לחלק מהממלכה הוויזיגותית במשך כ-250 שנה. הוויזיגוטים היו הראשונים להכתיר את ברצלונה כבירתם אולם הם העבירו את מרכז השלטון לטולדו. ב־718, עברה קטלוניה להיות תחת שלטון מוסלמי והפכה לחלק משטחי אל־אנדלוס, פרובינציה בבית אומיה. במשך 350 השנים הבאות התקיים מאבק שבו ניסו כוחות נוצרים־צרפתיים למגר את המוסלמים. כבר בשנים הראשונות נכבש שטח רב וכוננה בו ממלכה נוצרית עצמאית.
הממלכה הנוצרית, "בית ברצלונה" (Casal de Barcelona) הפכה למדינה עצמאית. בתחילת המאה ה-11 היא התנתקה מצרפת ואף סיפחה לעצמה שטחים במורדות הצפוניים של הפירנאים ולאורך חוף הים התיכון, עד פרובאנס. תחת ממלכה זו החל תור הזהב של קטלוניה. צי הסוחר שלהם היה מהחזקים בים התיכון וקטלוניה ידעה שגשוג כלכלי ותרבותי.
במאה ה־12 קיבלו על עצמם דוכסי ברצלונה גם את כתר ממלכת אראגון שממערב להם, ופתחו במסע כיבושים דרומה לוולנסיה ומזרחה, לכיבוש האיים במערב הים התיכון: האיים הבלאריים (מיורקה, איביזה), סרדיניה וסיציליה. ערים ואיים רבים נכבשו לתקופות קצרות על ידי הקטלאנים. ביניהם: נאפולי, מאלטה ואפילו אתונה.
את מסעות הכיבושים עצרו מספר אירועים קשים, רובם במהלך המאה ה-14: המוות השחור – מגפת הדבר הכתה בקטלוניה והמיתה מחצית מתושביה, המלחמות הבלתי פוסקות עם ג'נובה על השליטה בסחר דלדלו את הצי ועליית האימפריה העות'מאנית במזרח ניתקה חלק מקווי המסחר. אולם הגורם שהחליש ביותר את כוחה של קטלוניה היה איחוד הממלכות הנוצריות בספרד תחת שלטון הקסטיליאנים. שיאו של האיחוד היה בשנת 1492, שנה שבה גורשו גם אחרוני המוסלמים והיהודים מספרד. באותה שנה גילה כריסטופר קולומבוס, שנשלח על ידי מלכי ספרד, פרדיננד ואיזבלה, את אמריקה, גילוי שהסיט את תשומת הלב הספרדית מהים התיכון לכיוון האוקיינוס האטלנטי.
במשך השנים הבאות הפכה קטלוניה בהדרגה לפחות ופחות עצמאית. בתחילה היא שמרה על חוקיה ועל הז'נרליטט אולם סדרת כישלונות פוליטיים העלימה סימני עצמאות אלה. שיאו השלילי של תהליך זה היה כאשר קטלוניה השתתפה במלחמת הירושה הספרדית בשנים הראשונות של המאה ה-18. הקטלאנים עזרו לאנגלים, להולנדים ולמדינות גרמניה להשתלט על המלוכה בספרד אל מול שושלת המלוכה הצרפתית, בית בורבון, שלבסוף ניצחה ואחד מבניה, פליפה החמישי, לקח את הכתר הספרדי. עם ניצחונו, פלש פליפה החמישי לקטלוניה, צר על ברצלונה וכבש אותה ב־11 בספטמבר 1714. נאמן למסורת של המדיניות הריכוזית הצרפתית, ביטל פליפה את כל סימני העצמאות הקטלונית ואף אסר על שימוש בשפה הקטלאנית. הוא ביטל את הכתר של אראגון ובנה מצודה מעל ברצלונה (ה־Ciutadella, שהיא כיום פארק המצודה).
עליית התעשייה ותקופת מלחמת האזרחים
בתחילת המאה ה-19 הושפעה קטלוניה משמעותית מהמלחמות הנפוליאוניות וסדרת מלחמות האזרחים. במחצית השנייה של המאה ה־19 הפכה קטלוניה למרכז תעשייתי חשוב, מעמד שמחזיק עד היום ומייצב אותה כאחד מאזורי התעשייה הגדולים בספרד. בתקופה זו הייתה ברצלונה מוקד של מהפכות והפיכות, בעוד השפה הקטלאנית חוותה רנסאנס תרבותי.
עם תחילת המאה ה-20 איבדה קטלוניה והשיבה לחזקתה חלקים נכבדים משטחה, לסירוגין. ב-1914 הורשו ארבע הפרובינציות הקטלאניות ליצור חבר עמים, ללא כוח חוקתי משמעותי בספרד. עם עליית הדיקטטורה של מיגל פרימו דה ריברה פורק חבר העמים. האנרכיסטים הקטלאנים היו פעילים וב-1919 היו הראשונים באירופה להשיג יום עבודה בן 8 שעות. לאחר נפילת הדיקטטור ועם כינון הרפובליקה הספרדית השנייה, זכתה קטלוניה למעמד אוטונומי, והקימה גוף אוטונומי משלה, "ז'נרליטט דה קטלוניה", שכלל ממשלה, פרלמנט ובית דין. פעיל העצמאות השמאלני פרנססק מאקיה נבחר לנשיא הראשון של הז'נרליטט. בתקופת מלחמת האזרחים הספרדית הייתה קטלוניה מעוז של הכוחות הרפובליקנים עד נפילתה לקראת סוף המלחמה.
תחת שלטון פרנקו (1939–1975)
תבוסת הרפובליקה הספרדית השנייה במלחמת האזרחים בספרד הביאה את פרנסיסקו פרנקו הפשיסט לשלוט בספרד. כוחות הלאומנים בהנהגת פרנקו כבשו את ברצלונה בינואר 1939 ונשיא קטלוניה, ליואיס קומפאניס, נמלט לצרפת. ב־1940 נכבשה צרפת על ידי כוחות גרמניה הנאצית, ולבקשת ממשל פרנקו נלכד קומפאניס והוסגר לספרד. בית דין צבאי דן אותו למוות בעוון "מרד צבאי", הוא הורשע וב־15 באוקטובר אותה שנה הוצא להורג בירייה בהר מונז'ואיק שבברצלונה.
שלטונו של פרנקו הטיל הגבלות לשוניות, פוליטיות ותרבותיות ברחבי ספרד. בקטלוניה, כל סממן קטלאני של לאומניות, רפובליקניזם, אנרכיזם, סוציאליזם, ליברליזם, קומוניזם ודמוקרטיה, כגון פרסום ספרים בנושאים אלה או שיחה בנוגע לדברים אלה במפגש פתוח, נאסרו. שלטון פרנקו אף אסר את השימוש בשפה הקטלאנית במוסדות ממשלתיים ובאירועים ציבוריים, ואף מוסדות הממשל של קטלוניה בוטלו.
לאחר מותו של פרנקו ב־1975, ועם אימוץ חוקת ספרד ב־1978 הוחזר המעמד האוטונומי של קטלוניה כאחת הקהילות האוטונומיות המרכיבות את ספרד.
בשנים אלו, ובמיוחד לאחר אולימפיאדת ברצלונה ב־1992, הפכה קטלוניה למחוז המתוייר ביותר בספרד, ובירתה, ברצלונה, הפכה לבירת תרבות ולאבן שואבת למיליוני תיירים מרחבי העולם.
העימות עם ספרד לעצמאות בימינו
ערכים מורחבים – משאל העם על עצמאות קטלוניה, הרפובליקה הקטלאנית (2017), משפטם של מנהיגי קטלוניה
במהלך השנים 2004 ו־2005 התקיימו חרמות הדדיים בין הלאומנים הקטלנים והציבור הספרדי. אלו ניסו לסכל את מועמדות העיר מדריד למשחקים האולימפיים ב־2012, והספרדים הגיבו בהחרמת המשקה הקטלאני, הקאווה. בתחילת 2006 הגיעה הממשלה הספרדית להסדר עם קטלוניה כי הם יוכרו כ"אומה" שתמשיך להיכלל בספרד.
אחד הביטויים התקשורתיים הבולטים למתח שבין השלטון הספרדי המרכזי במדריד לבין התודעה העצמאית המתפתחת בקטלוניה, ובירתה ברצלונה, היא משחקי הכדורגל הדרמטיים שזכו לכינוי "הקלאסיקו", המתקיימים בין קבוצת הכדורגל ריאל מדריד לברצלונה. משחקים אלו, בין שתי קבוצות הנמצאות בצמרת ליגת העל הספרדית, זוכים בשיאי צפייה גבוהים במיוחד ובתשומת לב עולמית, והם מעוררים מתח רב בקרב האוהדים, בין היתר בגלל המתיחות ההיסטורית והפוליטית שבין הקבוצות, בארסה המייצגת את ברצלונה הקטלנית וריאל מדריד המייצגת את מדריד ה"ספרדית". יו"ר התאחדות הכדורגל הספרדית הודיע כי ברצלונה לא תוכל לשחק בליגה הספרדית אם קטלוניה תזכה בעצמאות.
ב־9 בנובמבר 2014 נערכה הצבעה בפרלמנט הקטאלני בדבר קיום משאל עם בנושא היפרדות קטלוניה מספרד, בו הצביע רוב בעד קיומו[1]. למשאל העם אין מעמד חוקי בספרד, ומנהיג המפלגה שיזם את המשאל מועמד למשפט בעטיו. בבחירות שנערכו בספטמבר 2015, זכו הבדלנים ברוב גדול בפרלמנט הקטלוני[2].
ב־1 באוקטובר 2017 נערך משאל עם על עצמאות מספרד[3], בו השתתפו 42% מתושבי קטלוניה והוא נערך בצל עימותים בין משטרת ספרד והקטלונים, ו־844 אזרחים נפצעו. בסיום ספירת הקולות הודיעה הממשלה הקטלונית כי 90 אחוזים הצביעו בעד עצמאות, עם שיעור הצבעה של 42.34%[4]. המשאל הורכב על ידי המפלגה הקטלונית האירופאית-הדמוקרטית (PDeCAT), השמאל הרפובליקני של קטלוניה (ERC), ועצמאיים אחרים, עם הסכם תמיכה עם מפלגת השמאל הפרו-קטלאנית PAC. מפלגות האופוזיציה החרימו את המשאל, וטענו שאין לו בסיס, כי חוקי קטלוניה דורשים רוב של שני שלישים בפרלמנט המקומי לכל שינוי במצב החוקי והמדיני של האזור. בית המשפט החוקתי של ספרד פסק כי המשאל אינו חוקתי וממשלת ספרד הודיעה כי אינו לגיטימי ולא תכיר בו, משום שחוקת ספרד אינה מאפשרת לשום אזור לקיים משאל לעצמאותו ללא הסכמת מדריד. קיומו על ידי הממשלה הקטאלונית הובילה למשבר חוקתי בספרד.
ב-10 באוקטובר 2017, נשיא החבל הודיע כי הוא משהה את הכרזת העצמאות לצורך משא ומתן עם ממשלת ספרד.
ב-27 באוקטובר 2017, הצביע הפרלמנט של קטלוניה בעד עצמאות ועצמאות הוכרזה מיד לאחר מכן. בתגובה ביטלה ממשלת ספרד את האוטונומיה של החבל[5].
נשיא החבל בזמן הכרזת העצמאות, קרלוס פוג'דמון ברח לבלגיה ואחר כך לגרמניה, שם נעצר ושוחרר לאחר כחודש.
ב-21 בדצמבר 2017 נערכו שוב הבחירות לפרלמנט של קטלוניה והמפלגות הבדלניות, שדורשות עצמאות, שמרו על כוחן ונותרו המפלגות הגדולות ביותר[6].
באוקטובר 2019 שוב פרצו עימותים בעקבות משפטם של מנהיגי המחאה שערכו את משאל העם שנתיים קודם[7].
משטר
הגוף השולט בקטלוניה מכונה ה"ז'נרליטט" (Generalitat) והוא מורכב מפרלמנט, מנשיא וממועצה מנהלת. בפרלמנט, שנבחר על ידי כל תושבי קטלוניה, יש 135 חברים והוא משמש כמועצה המחוקקת. הנשיא והמועצה המנהלת משמשים כממשלה בת 16 משרדים שאחראים על תרבות, על סביבה, חינוך, על תקשורת, על תחבורה, ועל משטרה מקומית. מ-30 באוקטובר 2017 ועד 14 במאי 2018, פעילות הז'נרליטט הושהתה והשליטה על החבל הייתה בשליטה ישירה של ממשלת ספרד. במאי 2018 נבחר ז'ואקים טורה לנשיא הנבחר של קטלוניה.
בנושאים כמו בריאות, חינוך ומשפט הז'נרליטט היה בעל מעמד לצד הממשלה הספרדית. בתחום המשפט לדוגמה, המערכת המשפטית הספרדית מחשיבה את חוקי המשפט האזרחי הקטלאני ולא את הספרדי. עד להשתלטות הספרדית, אחד התחומים שנשארו באופן בלעדי בידי השלטון המרכזי היה התחום המוניטרי.
גאוגרפיה
בקטלוניה שלושה אזורי נוף עיקריים:
- החופים: מחולקים לקוסטה בראבה, מצפון לברצלונה, וקוסטה דורדה – מדרום לה. רוב קו החוף מחורץ מפרצים והרים.
- מזרח הפירנאים: גוש הרים גבוה מחורץ בנהרות ועמקים מצפון לדרום. עמקים אלו מהווים את עורקי התחבורה.
- המישורים בפנים הארץ.
קטלוניה מורכבת מארבעה מחוזות, שכל אחד מהם נקרא על שם העיר הראשית בו:
- ברצלונה (Barcelona) – מחוז המכיל את האזור שמסביב למטרופולין ואזורים הרריים במרכז המדינה.
- ז'ירונה (Girona; בספרדית: חירונה, Gerona) – מחוז צפונית לברצלונה מכיל, את הקוסטה בראבה והשיפולים המזרחיים של הרי הפירנאים. בשנת 2008 נמנו בז'ירונה 731,864 תושבים. הערים הראשיות שלו הן הבירה ז'ירונה (94,484 תושבים), פיגרס (39,641 תושבים) ובלנס (37,819 תושבים).
- ליידה (Lleida; בספרדית: לרידה, Lérida) – המחוז המערבי שגובל באראגון. בתחומו נמצאים רוב הפירנאים הגבוהים והמעבר לאנדורה. בירתו היא העיר ליידה.
- טרגונה (Tarragona) – המחוז הדרומי. בתחומו רצועת החוף הדרומית, הקוסטה דאורדה. בירתו היא העיר טרגונה ובשטחו נמצאת גם העיר טורטוסה.
אטימולוגיה
השם קטלוניה נוצר מחיבור שמם של שני עמים נודדים שישבו במחוזות אלה בתקופה מסוימת בהיסטוריה, הגותים והאלאנים. חיבור של גוט־אלאן יצר צליל דומה לקטלן ומכאן קטלניה.
יהדות קטלוניה
- ערך מורחב – יהדות קטלוניה
נראה כי היהודים הראשונים הגיעו לקטלוניה שבספרד זמן לא רב לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה. בתקופת הראשונים הייתה קטלוניה מרכז יהודי, והיו בה גדולי תורה רבים. שיא תפארתה היה במאות ה-12, ועד 14, בהן שגשגו שני מרכזי תורה חשובים בברצלונה ובג'ירונה. יהדות קטלוניה פיתחה מאפיינים ייחודיים, שכללו סידור תפילה משלה (נוסח קטלוניה), מנהגים ומסורת פסיקת הלכה.
בעקבות פרעות קנ"א (1391) והגירוש בשנת 1492 נאלצו היהודים שלא התנצרו להגר לאיטליה, לאימפריה העות'מאנית, לצפון אפריקה ולארץ ישראל.
בשנת 1869 בוטל צו הגרוש, וישיבת היהודים בספרד הפכה לאפשרית מבחינה חוקית, ובזרם דק החלו יהודים להגיע ולהתיישב בה מחדש.
כיום מהווים היהודים פחות מאחוז מהאוכלוסייה המקומית בקטלוניה ובספרד כולה.
יהדות ברצלונה
העדויות הראשונות על התיישבות יהודית משמעותית בברצלונה הן מן המאה ה־9 לספירה. בתקופה זו החלה להתבסס בעיר קהילה יהודית גדולה אשר קברה את מתיה על גבעה סמוכה, הנודעת היום כמונז'ואיק (הר היהודים). מאותה תקופה יש עדויות על חילופי מכתבים בין חכמי ברצלונה לגאוני בבל, ובהם רב עמרם גאון.
במהלך השנים התבססה והתרחבה הקהילה ומנתה אלפי בני אדם. היא גם הפכה למרכז תרבותי ודתי יהודי והוציאה מתוכה רבנים חשובים כמו רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת (רשב"א) (1235–1310) יליד העיר, שנחשב לגדול חכמי התורה בספרד בתקופת הראשונים ומגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות. כן התגורר בעיר רבנו אהרן הלוי מברצלונה (הרא"ה), ולמדו ופעלו בה רבי יום טוב בן אברהם אשבילי (ריטב"א), רבי נסים בן ר' ראובן (הר"ן) ורבי שמואל הסרדי.
בימי הביניים התנהל ויכוח ברצלונה בעיר בין רמב"ן ליהודי מומר. טקסט הוויכוח נכתב ב'ספר הוויכוח' של הרמב"ן.
ההידרדרות במצבם של יהודים החלה עם התפשטות המגפה השחורה ב־1347, כאשר כמו במקומות נוספים האשימו אותם בהפצתה. ההמונים צבאו על הקאל (הגטו היהודי) ואיימו לערוך פרעות ביהודים. שומרי המלך הגנו על שערי הרובע אבל לא על יהודים שעקב עיסוקם יצאו מהרובע.
ב־1367 הואשמו יהודי ברצלונה בחילול לחם הקודש. השלטונות סגרו את כל תושבי הרובע היהודי בבית הכנסת בלי לספק להם מזון או מים, בצפיפות רבה וללא מקום מסודר לעשיית הצרכים, עד שעל פי דרישתו של האינפנטה (צאצא המלך) דון חואן, ממלא מקומו של המלך דון פדרו, הסכימה הקהילה לשלם קנס אדיר שרושש את חבריה ולהקריב שלושה יהודים חפים מפשע שהסכימו להודות בביצוע הפשע וכעונש הועלו על המוקד. במהלך התקופה נושלו יהודים ממשרות ציבוריות וחויבו לשאת סימנים שיזהו אותם כיהודים.
ב־1391 החריב המון מוסת על ידי הכנסייה את הקאל כולה וטבח בתושביה, ועל חורבות בית הכנסת הוקמה כנסייה בה הוכרחו הניצולים הבודדים להתנצר. ב־1397 הכריז המלך על ביטול החודריה. מאז הוחרפו רדיפות היהודים, עד שב־1492 כחלק מגירוש ספרד גורשו שארית היהודים מברצלונה.
בקירות ארמון המושל, מול מבנה האינקוויזיציה לשעבר, נמצאות עד היום מצבות כתובות בעברית, שכנראה נלקחו מבית הקברות היהודי מונז'ואיק. מצבות יהודיות נמצאות גם במוזיאון המבצר שם.
בית כנסת בקומת מסד המיוחס לרשב"א נמצא וחודש לאחרונה ברובע היהודי בברצלונה ולמולו בית מגורים המיוחס לרשב"א. כמו כן קיים מוזיאון עירוני של הרובע היהודי – 'the call'.
היישוב היהודי בברצלונה חודש רק בראשית המאה ה־20 לאחר שהתיישבו בה יהודים מטורקיה, יוון, ארצות הבלקן וצפון אפריקה, והאוכלוסייה גדלה כשקלטה פליטים ממזרח אירופה שהגיעו אליה במלחמת העולם הראשונה ולפני מלחמת העולם השנייה. מאז ועד היום חלו עליות וירידות באוכלוסייה היהודית, אולם נשמר רצף התיישבות. לאורך השנים נבנו מוסדות קהילתיים יהודים. בשנת 1965 הרב ד"ר סלומון בן שבת התמנה לרב ראשי של העיר ושירת בתפקיד מספר שנים. כיום מתגוררים בברצלונה בין 3,500 ל־5,000 יהודים בשלוש קהילות עיקריות: אורתודוקסית, רפורמית וחב"ד, וזוהי הקהילה היהודית הגדולה בספרד.
יהדות ז'ירונה
הקהילה היהודית בז'ירונה נוסדה בשלהי המאה ה־9 ובשיאה הייתה השנייה בגודלה בקטלוניה. תיעוד ראשון בכתובים לגביה קיים בתעודות העוסקות בגביית מיסים מ־1002[8]. ב־1160 קיבלו בני הקהילה היתר להתיישב ולסחור מחוץ לחומות העיר[9]. באזור העיר העתיקה קיימים שרידי מקווה טהרה ובית עלמין.
היהודים התגוררו ברובע היהודי הקרוי קאל “El Call” (נגזר מן המלה הלטינית Callis שפירושה סמטה או רחוב), כפי שנקראו גם יתר הקהילות היהודיות בתחומי כתר אראגון. במאות ה־12 וה־13, בתקופת "תור הזהב" היא אף הפכה לאחד ממרכזי התרבות היהודית החשובים בספרד, והתפתחה בה מסורת קבלית ורוחנית רבת השפעה. בין החכמים הבולטים בעיר נמנה הרמב"ן, שגם כיהן כרב הראשי של העיר ושל קטלוניה כולה[10], וכן רבנו יונה, שאף כונה על שם עירו "גירונדי". במהלך המאה ה־13 מנתה הקהילה 1,000 נפשות ובניה השתלבו במנגנון הפקידות הציבורית שבעיר[9] וקיימו קשרי מסחר ענפים עם ערי האזור ובכללן בסלו וברצלונה. בשלהי המאה ה־13 החלו רדיפות יהודים ובהמשך, ב־1331 נערכו פרעות ברובע היהודי. עם זאת ב־1306 קלטה הקהילה יהודים שגורשו מצרפת.
ב־1391 התעצמו הרדיפות על רקע דתי, כאשר המון מוסת של איכרים פרע בבני הקהילה[8] ומתועדים עשרות רבות מבני הקהילה אשר סירבו להמיר את דתם ונרצחו וכן החרמת רכוש ומבני ציבור. ב־1415 הושבו לבני הקהילה בית הכנסת והמקווה[9]. במהלך המאה ה־15 הגיע לשיאו תהליך דעיכת הקהילה אשר לווה ברדיפות בלתי פוסקות, צמצום שטחו של הרובע היהודי, מגבלות כלכליות הולכות וגוברות והמרות דת. עם פרסומו של צו הגירוש ליהודי ספרד, התגוררה בעיר קהילה מצומצמת וב־2 באוגוסט 1492 עזבו בני הקהילה את העיר לבלי שוב[8].
ברובע הגותי שבעיר העתיקה שוכן "המוזיאון היהודי" (Museu d'història dels Jueus) המנציח את זכרה של הקהילה היהודית בעיר ובקטלוניה כולה. חלק מצאצאי מגורשי ז'ירונה נושאים את שם המשפחה גירון ועלו לישראל בעיקר מהבלקן.
מוצאו של כל לוי הנושא את שם המשפחה הורוביץ (לצורותיו השונות – הורביץ, הורוויץ, גורביץ', גורוויץ' ועוד) הוא קרוב לוודאי מז'ירונה[11][12].
יחסים עם ישראל
בנובמבר 2011 הגיעו לביקור בירושלים, לחיזוק היחסים עם ישראל, אוריאול פוז'ול, בכיר במפלגת קונברז'נסיה ("האיגוד הדמוקרטי של קטלוניה") ומספר יועצים ואנשי עסקים. הם נפגשו, בין השאר, עם נשיא המדינה שמעון פרס, סיירו בעיר העתיקה, במזרח ובמערב ירושלים[13].
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קטלוניה |
אתר האינטרנט הרשמי של קטלוניה- מאיר בלייך, קטלוניה האחרת: ביקור בקטלוניה, באתר nrg, 12 בפברואר 2011
- ניר קיפניס, אוכלים עצמאות: טיול בקטלוניה, באתר ynet, 9 במאי 2014
- קטלוניה, אראגון והרי הפירנאים - ריכוז כתבות, באתר GoTravel
- ערד ניר, הקרב על קטלוניה: הסבר ב-70 שניות, באתר מאקו, 1 באוקטובר 2017
נדן פלדמן, בין עצמאות לקריסה כלכלית, באתר TheMarker, 26 באוקטובר 2017- קטלוניה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
קטלוניה (ספרד), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ דניאל בוסק, תביעה נגד מנהיג הבדלנים תסכל את עצמאות קטלוניה?, באתר nrg, 29 בספטמבר 2015
- ^ דרמה בספרד: הבדלנים זכו בבחירות בקטלוניה, באתר כלכליסט, 28 בספטמבר 2015
- ^ יוסף ישראל, הקרב על הזהות והכסף: קטלוניה הולכת למשאל עם על היפרדות מספרד, נבדק ב-2017-11-28, באתר חדשות 13
- ^ גיא אלסטר, קרע בממלכה: משאל העם שגורר את ברצלונה ומדריד לנקודת רתיחה, באתר וואלה!, 22 בספטמבר 2017
90% הצביעו בעד עצמאות לקטלוניה: "הרווחנו את הזכות למדינה", באתר וואלה!, 2 באוקטובר 2017
- ^ סוכנויות הידיעות, לאחר הכרזת העצמאות בקטלוניה: ספרד אישרה כפיית שלטון ישיר על החבל, באתר וואלה!, 27 באוקטובר 2017
- ^ ניצחון לבדלנים בקטלוניה: תומכי העצמאות מספרד זכו ברוב בפרלמנט, באתר וואלה!, 21 בדצמבר 2017
- ^ המחאה בקטלוניה מחריפה: חצי מיליון הפגינו בברצלונה, שוטרים נפצעו, באתר וואלה!, 19 באוקטובר 2019
- ^ 8.0 8.1 8.2 הקהילה היהודית בז'ירונה, באתר האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- ^ 9.0 9.1 9.2 הקהילה היהודית בז'ירונה, באתר הספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
- ^ אביב כנען, יהודי גירונה, באתר למטייל
- ^ העמותה לחקר משפחות הורוביץ - The Horowitz Families Association
- ^ Horowitz Family Y-DNA Project
- ^ גוני נוי, מה עשו מנהיגי הקטָלנים בירושלים?, באתר nrg, 14 בנובמבר 2011
| הקהילות האוטונומיות של ספרד | ||
|---|---|---|
| קהילות אוטונומיות | אנדלוסיה • אסטוריאס • אקסטרמדורה • אראגון • גליסיה • האיים הבלאריים • האיים הקנריים • ולנסיה • חבל הבסקים • לה ריוחה • נווארה • מדריד • מורסיה • קטלוניה • קנטבריה • קסטיליה-לה מנצ'ה • קסטיליה ולאון | 
|
| ערים אוטונומיות | סאוטה • מלייה | |
37739076קטלוניה