אבי אבות הטומאה
בדיני טומאה וטהרה, אֲבִי אֲבוֹת הַטֻּמְאָה היא דרגת הטומאה החזקה ביותר, והיא הטומאה הנגרמת מגוף המת. אדם שנטמא מאבי אבות הטומאה הופך לטמא מת הנחשב לאב הטומאה. זוהי הטומאה היחידה שהנטמא ממנה לא הופך לראשון לטומאה, אלא לאב טומאה.
מקור הביטוי
הביטוי אבי אבות הטומאה איננו מופיע במשנה או בגמרא ולא בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי[1]. המקור הקדום ביותר בו מכונה טומאת המת "אבי אבות הטומאה" הוא פיוט לפרשת פרה שכתב רבי אלעזר הקליר: ”ואפרה נעשה אב הטומאה, והיא מטהרת אבי אבות הטומאה.” לאחר מכן, ניתן למצוא את הביטוי בכתבי הראשונים, לדוגמה בפירוש רש"י לתורה: ”לָמַדְנוּ שֶׁהַמֵּת אֲבִי אֲבוֹת הַטֻּמְאָה” ((רש"י על במדבר יט כב))
בתקופות קודמות הסבירו את טומאת המת עצמו כטומאה מיוחדת שאף שהיא אב הטומאה, גם הנטמא ממנה הופך לאב טומאה בעצמו.
גדר הדין
ערך מורחב – טומאת מת
השם "אבי אבות הטומאה" בא בעצם ללמד, על כך שהמת מסוגל להצמיח טומאה בדרגה כזו, שאדם הנטמא מהמת נהפך ל"אב הטומאה", כך שהטומאה של אותו אדם נחשבת כ"בן" של ה"אבי אבות הטומאה" וכאבא של "ולד הטומאה" אם ייגע באב הטומאה מישהו אחר, תיחשב הטומאה כ"בן" לטומאה שהולידה אותה הנקראת "אב הטומאה" וכ"נכד" של הטומאה הראשונה הנחשבת כאבי אבות הטומאה. כך למשל, אדם וכלים (פרט לכלי חרס) שנוגעים במת נקראים "טמא מת" ונעשים בעצמם "אב הטומאה", המטמא אדם וכלים[2].
על אף שטומאת המת נחשבת כטומאה חמורה, חז"ל הבהירו שגוף המת אינו הופך מדרס המונח תחתיו למדרס טמא[3]. אולם, במקרים מסוימים, גם הכלי הנוגע במת נעשה "אבי אבות הטומאה", ודין זה נקרא "חרב הרי הוא כחלל". קיימת מחלוקת בראשונים בפרטי דין זה: האם מדובר על כלי מתכת בלבד[4] או על כל הכלים פרט לכלי חרס.[5] מחלוקת נוספת נוגעת לשאלה מהם הדרכים שבהם ה"חרב" מטמאת: האם רק במגע[6] או גם במשא,[7] או אפילו באוהל.[8] הדעה המקובלת בנושא זה היא שהכלי שנטמא מן המת מטמא כמת אפילו לאחר שנפרד מן המת. יש שטענו שעל פי מקורות חז"ל הכלי שנגע במת מטמא כמת רק בעודו צמוד למת, ואילו לאחר שפרש מן המת, הרי הוא אב הטומאה רגיל ולא "אבי אבות הטומאה".[9].
הערות שוליים
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
26319318אבי אבות הטומאה