דרישה וחקירה
| מקרא | ספר דברים, פרק י"ג, פסוק ט"ו; ספר דברים, פרק י"ז, פסוק ד'; ספר דברים, פרק י"ט, פסוק י"ח |
|---|---|
| משנה | משנה, מסכת סנהדרין, פרק ה' |
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ' עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב עמוד א' |
| תלמוד ירושלמי | תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ה', הלכה א' |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק ג' |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ל' |
| ספרי מניין המצוות | ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה, קעט; ספר החינוך, תסג |
דרישה וחקירה[1] הוא הכינוי בהלכה לחקירת העדים על ידי הדיינים בבית הדין, והן מהוות תנאי הכרחי לקבלת העדות בכל הנוגע לדיונים שאינם דיני ממונות. הדרישה והחקירה מתבצעות באמצעות שאלות הנשאלות על ידי הדיינים, ומתמקדות בעיקר בעניינים של זמן ומקום האירוע. נשאלות גם שאלות נוספות וכלליות יותר המכונות "בדיקות" ושנתונות לשיקול דעת הדיינים. בחלק מהשאלות נדרשים העדים לענות לשאלה ותשובת 'איני יודע' פוסלת את העדות, ובחלקן הם נדרשים רק שלא לסתור זה את זה, אך יכולים להשיב ב'איני יודע'. קיימת מחלוקת תנאים לגבי מהותן של השאלות, ומחלוקת ראשונים נוספת בנוגע לחשיבותן וסיווגן, כפי שיפורט.
במקורה מחייבת הלכת הדרישה-וחקירה בדיונים של "דיני ממונות" ו"דיני נפשות" או "איסורים", אך כדי שלא לנעול דלת בפני לווים - דהיינו החשש שאנשים ימנעו מלהלוות כספים בשל דרישות מחמירות לקבלת עדות - תקנו חז"ל שבדיני ממונות אין צורך בדרישה וחקירה.[2]הלכת הדרישה והחקירה המחייבת את ביצוע הדרישה והחקירה, פוסלת כל עדות בה לא ניתן מסיבה כלשהי לבצע אותן - למעט חריג מרכזי, והוא מקרים של תקנות הקהילה שמותקנות על ידי בית-דין או הנהגה הקהל, שבסמכותן להטיל עונשים מעבר למה שנקבע בדין. במקרים אלה לא קיימת כפיפות לסדרי-דין כלשהם, ובין השאר הם פטורים גם מדרישה וחקירה.[3] אחת ההשלכות שנובעות מהחיוב לדרוש ולחקור היא על ההלכה הקובעת כי אין לקבל עדות בכתב אלא רק ישירות מפי העדים, וזאת כתוצאה מכך שלא ניתן לחקור את העדים במידה והם מעידים בכתב.[4]
בהלכה מושם דגש רב יותר על ביצוע הדרישות והחקירות מאשר על מניעת עינוי דין. דבר זה נראה מכמה מקורות,[5] אך הוא נובע באופן הבולט ביותר מאימרתו של רבי שמעון בן שטח הקובעת כי: ”הוי מרבה לחקור את העדים.” (משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ט'.).[6]
המקור המרכזי לצורך בדרישה וחקירה הוא פסוק בספר דברים, המצווה על כך ישירות: ”ודרשת וחקרת ושאלת היטב.” (ספר דברים, פרק י"ג, פסוק ט"ו) אך בנוגע לאופן ממנו למדים על מספר השאלות ועל מסוימותן, כאמור - קיימת מחלוקת. כציווי הנלמד מכמה פסוקים הוא נמנה כמצווה במנייני המצוות של מוני המצוות השונים.[7]
מקורות בתורה
השאלות המסוימות הנלמדות ישירות מפסוקי התורה הן השבע המוזכרות במשנה בלבד (או השמונה - כשיטת הברייתא שתובא בהמשך), ולא השאלות שמכונות "דרישות" ו"בדיקות". באשר לשני סוגי שאלות אלה האחרונים, הם נלמדים בעקיפין או שלא נלמדים כלל, ומקורן מסברה.[8] בתלמוד מצוטטות כמה פרשיות שונות בתורה, כולן מספר דברים, שנועדו ללמד את הצורך בשאלות כפי שהן מוצגות במשנה. פרשייה ראשונה עוסקת בדין אדם המוגדר כ"מדיח", כלומר, הוא אדם שהביא תושבי עיר לעבוד עבודה זרה, ובה נכתב: ”וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ.” (ספר דברים, פרק י"ג, פסוק ט"ו) פרשייה נוספת עוסקת באדם שעבד עבודה זרה, ועליו נאמר: ”וְהֻגַּד-לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל.” (ספר דברים, פרק י"ז, פסוק ד') ופרשייה שלישית היא אודות עד שקר, שהרשעתו כשקרן נעשית רק בתנאי ש”דָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו.” (ספר דברים, פרק י"ט, פסוק י"ח)
התנאים נחלקו במשנה באשר למספר החקירות; תנא קמא סבור כי במסגרת ה"חקירות" יש לשאול שבע שאלות, רבי יוסי סבור כי יש לשאול שלוש, ואילו לעומתם בברייתא מובאת דעה הגורסת כי יש לשאול שמונה שאלות.[9] כל אחת מהדעות הללו משתמשת באופן אחר בשלושת המקורות בתורה מנת ללמוד את מספר השאלות המדויק:
תנא קמא לומד כך את מספר החקירות משלושת הפסוקים הנ"ל: בפסוק הראשון נכתב: "ודרשת" - 1, "וחקרת" - 1, "ושאלת היטב" - 1, בשני נכתב: "ודרשת היטב" - 2, ובשלישי נאמר: "ודרשו השופטים היטב" - 2, וכן לומד מהקטע בפסוק בו נכתב: "והנה אמת נכון הדבר" - 4 נוספות, בסך הכל 11: 7 מהם הם מלמדות על מספר השאלות, באמצעות גזירה שווה של המילה "היטב" (שלוש פעמים, אחת בכל פסוק) הוא לומד שמספר הדרישות והחקירות אינו מוגבל לפרשיות בהן נכתבו הפסוקים אלא לכל עדות באשר היא. ומהאחרון הוא לומד שגם עדים שבאו להעיד על עבירה המחייבת במיתת שריפה, שהיא חמורה יותר משאר המיתות לפי רבי שמעון - עדיין זקוקים לדרישה וחקירה.[10][11]רבי יוסי סבור שאכן ניתן ללמוד אודות שבע שאלות, אלא שהוא לא משתמש בלימודו של תנא קמא מהפסוק "והנה אמת נכון הדבר" ומסתפק בשבע. אם כן, שלוש מהן משמשות כדי ללמוד שדרישה-וחקירה נצרכות בכל מקום בו מתקבלת עדות, ולא רק במקומות בהם נכתבו הפסוקים,[12] ואחת נוספת משמשת כדי ללמוד על עדות בעבירות שעונשן הוא מיתה בשריפה, החמורה יותר, ונותרו שלוש.
אופן ההסקה של הברייתא מפסוקי התורה דומה לזה של תנא קמא; אך לעומתו הוא אינו סבור שדרוש פסוק מיוחד שילמד אודות הצורך בדרישה וחקירה בעדות על עבירה שעונשה שריפה, ולכן הוא נותר פנוי כדי ללמד על צורך בשמונה חקירות.
השאלות
היו בודקין אותם בשבע חקירות: באיזו שבוע, באיזו שנה, באיזו חודש, בכמה בחודש, באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום. רבי יוסי אומר: באיזה יום, באיזו שעה, באיזה מקום. מכירים אתם אותו? התרתם בו? העובד עבודה זרה, את מי עבד? ובמה עבד? כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח... מה בין חקירות לבדיקות? חקירות אחד אומר איני יודע - עדותן בטלה, בדיקות אחד אומר איני יודע, ואפילו שניים אומרים אין אנו יודעין - עדותן קיימת. אחד חקירות ואחד בדיקות, בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה
במשנה שלושה סוגים של שאלות: באיזו שבוע? באיזו שנה? וכו' = חקירות; מכירים אתם אותו? התרתם בו? = שאלות שמגוף העדות;[13] מי עבד? ובמה עבד? = דרישות; שאלות כלליות שאינן מפורטות במשנה = בדיקות.[14]
מחלוקתם של התנאים נסובה אודות זהותן של השאלות המוגדרות כ"חקירות"; כלומר, אלו שאלות יש לשאול במסגרת החקירות:
שיטת תנא קמא
לשיטת תנא קמא[15] יש לשאול את שבע השאלות הבאות:
- באלו שבע שנים (שמיטה) התרחש המקרה?
- באיזו שנה?
- באיזה חודש בשנה?
- בכמה בחודש?
- באיזה יום בשבוע?[16]
- באיזו שעה?
- באיזה מקום?
בגמרא נכתב, כי דעתו של תנא קמא היא שעל הדיינים לשאול את שבע השאלות הללו בכל מקרה, גם בכזה בו התשובות ידועות; וזאת בהתבסס על דברי רבי שמעון בן אלעזר: ”מסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתיטרף דעתן ויחזרו בהן” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב עמוד ב'); כלומר, על הדיינים לחקור את העדים במטרה ליצור לחץ עליהם, שמא יתגלו כעדי שקר, ולא רק כדי לדעת התשובות.
שיטת רבי יוסי
לשיטת רבי יוסי אין צורך לשאול את כל השאלות הנ"ל, ודי בשלוש האחרונות. בגמרא מוסברת דעתו של רבי יוסי בניגוד לתנא קמא, בכך שלדברי תנא קמא על הדיינים לשאול את כל השאלות בכל מקרה, גם אם התשובות ידועות; לעומתו רבי יוסי סבור כי כאשר התשובות ידועות אין צורך לשאול את השאלות.[17]
שיטת הברייתא
לשיטת הברייתא[18] קיימת חקירה נוספת, שמינית, אך לא כתוב מהי.
שתי אפשרויות סבירות בנוגע לשאלה הנוספת. הראשונה, היא אודות השלב בתוך השעה בו התרחש המקרה,[19] והשנייה, היא שאילת היובל בו התרחש המקרה.[20]
הנמקות
בגמרא ומפרשיה מופיעות שלוש אפשרויות להסביר את עצם הצורך בדרישה וחקירה. שתי האפשרויות הראשונות מתמקדות במהלך התקין של קבלת עדות בבית דין, והשלישית נזקקת להלכה אחרת, עיקרית, בהלכות עדות.
- האפשרות הראשונה מתמקדת בצורך להבין במדויק את דברי העדים, ולוודא שהדיינים לא ימהרו במתן פסק הדין, ותתרחש טעות בשיקול הדעת של הדיינים.[21]
- האפשרות השנייה נסובה אודות הצורך לוודא שהעדים אינם משקרים, ובאמצעות השאלות הללו, תוך ניסיון למצוא סתירה בעדות, בוחנים הדיינים האם הם אמינים דיים.[22]
- האפשרות השלישית מסבירה את הצורך בדרישה-וחקירה, באמצעות ההלכה הקובעת כי "עדות שאי אתה יכול להזימה - אינה עדות". כלומר, עדות שבמהותה אינה ניתנת להזמה - אינה קבילה. מסיבה זו עלינו לדעת את התשובות לכל השאלות המופיעות במשנה, שכן בלעדיהן העדות לא תהיה בת-הזמה.[23]
מעמדן של השאלות בשיטות הראשונים השונות
במשנה מוצגים ארבעה סוגים של שאלות. שבע השאלות המוגדרות כ"חקירות" (יום, שעה, מקום וכו'); שאלות נוספות: "מכירים אתם אותו? התרתם בו?", לגביהן נראה שקיים קונצנזוס בקרב הפרשנים, כי מדובר בשאלות שלא נועדו לאישושה של העדות או לבדיקת אמינות העדים, אלא מדובר בפרטים שעל העדים לספק כחלק מהעדות עצמה;[24] שאלות בלתי מסווגות נוספות: "העובד עבודה זרה, את מי עבד? ובמה עבד?" - שמעמדן אינו ברור דיו; ולבסוף מופיע המונח הכללי "בדיקות" ("כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח"). בניגוד למחלוקת התנאים שנסובה אודות זהות השאלות שעל הדיינים לשאול, הראשונים חלוקים בנוגע למעמדו הבסיסי של כל אחד מסוגי השאלות הללו, וכן בנוגע לסיבות.
עיקר הקושי נובע ממעמדן הבלתי ברור של השאלות "העובד עבודה זרה, מי עבד? ובמה עבד?", המוצגות במשנה כסוגה עצמאית, ולא ברור האם הצורך בהן נועד לעצם העדות, ואז מדובר בשאלות שלא נועדו לאישוש או אימות, אלא כחלק מהעדות עצמה, או שהן נועדו לאימותה של העדות, ואז רק נותר לדון בסיווגן, האם הן דומות יותר ל"דרישות" ול"חקירות" או ל"בדיקות".
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם בספרו "משנה תורה",[25] בתוך ניסוח החיוב לדרוש ולחקור, כותב: ”...ומכלל החקירות יתר על השבע השוות בכל, שאם העידו עליו שעבד עבודה זרה, שואלין להן את מה עבד ובאיזו עבודה עבד... וכן כל כיוצא בזה הרי הוא מכלל החקירות.” (הלכות עדות, פרק א', הלכה ד'.) ובהמשך: ”...החקירות והדרישות הם הדברים שהן עיקר העדות ובהן יתחייב או יפטר... שאין אנו יכולים להזים את העדים עד שיכוונו את הזמן והמקום.” (הלכות עדות, פרק א', הלכה ה'.)
בדבריו מרחיב הרמב"ם את המונח "חקירות", וקובע, שבמובנן המצומצם אמנם מדובר על שבע השאלות שמופיעות במשנה, אך בנוסף להן יש גם את ה"דרישות" - שהן שאלות שאמנם משתנות בהתאם לסיפור, אך הן בסיסיות עד כדי כך שהן נדרשות לנו בדיוק כמו החקירות, מה שאומר שבמקרה של אי-ידיעת התשובה להן העדות נפסלת.
למרות שלפי קביעה זו ניתן לסווג באופן ישיר את הדרישות כחלק בלתי נפרד מהחקירות, עדיין לא ייתכן לסווג אותן כזהות להן, שכן אודות ה"חקירות" נכתב ב"משנה תורה" שהסיבה להן היא העובדה שעל כל עדות להיות בת־הזמה - סיבה שאינה מתאימה ל"דרישות", הדרישות אינן הופכות את העדות לבת־הזמה.
סביר אם כן, של"דרישות" ול"חקירות" טעם משותף אחר בגינו סבור הרמב"ם שהדרישות הן חלק מהחקירות. ככל הנראה עדות, ובמיוחד עדות בעניינים שעונשם מוות, לא יכולה להיות תמציתית, ועל העדים לפרט יותר את מראה עיניהם שעליו הם מעידים. סיבה זו נכונה גם בהנמקת ה"דרישות" וגם בהנמקת ה"חקירות", ובגללה סבור הרמב"ם כי ה"דרישות" הן מכלל ה"חקירות".[26]
שיטת הרז"ה
שיטתו של הרז"ה מובאת בחידושי הר"ן במקום,[27] והוא מצוטט כאומר: ”דעת הר"ז הלוי ז"ל, דמכירין אתם אותו התריתם בו הוי עיקר העדות, ואם אמר אחד מהם איני יודע עדותן בטלה, אבל ע"א ( - עבודת אלילים) את מה עבד ובמה עבד הוי בדיקות, ואם אמר אחד מהם איני זוכר את מה עבד ובמה עבד, אבל יודע אני בוודאי שעבד ע"א עדותן קיימת...”
לדבריו קיים הבדל מהותי בין השאלות שכתובות במשנה, לכאורה ללא כל הבחנה. "מכירים אתם אותו? התרתם בו?" הן שאלות מגופה של העדות; כלומר, לא אישוש לעדות או וידוא אמינותם של העדים, אלא העדות עצמה - ובזאת שוררת בינו לבין הרמב"ם הסכמה. לעומת זאת, השאלות שנשאלים עדים המעידים על עובד עבודה זרה: "מי עבד? ובמה עבד?", שהרמב"ם קיטלגן כ"חקירות", לדעתו משתייכות לקטגוריית ה"בדיקות", שבה במקרה בו העדים אינם יודעים לענות, העדות כשרה.
הרז"ה אינו מכיר בסוג השלישי של השאלות; ה"דרישות", שלפי שיטת הרמב"ם דומות לחקירות, בכך שחובה לשאול אותן, למרות אי-היותן מכשיר להפיכת העדות לבת־הזמה. לדבריו במסגרת חקירת העדים על ידי בית הדין יש "חקירות", בהן אי ידיעת התשובה פוסלת את העדות; ו"בדיקות", בהן השאלות אופציונליות בלבד, ופוסלות רק במקרה בו התגלתה סתירה בדברי העדים. כל שאלה אחרת שמופיעה במשנה היא חלק אינטגרלי מהעדות ולא אישוש לה או וידוא אמיתותה.[28]
שיטת רבנו דוד בונפיד
רבנו דוד בונפיד מצוטט אף הוא בחידושי הר"ן,[27] ואלו דבריו: ”וה"ר דוד ז"ל סובר, שהשבע חקירות המנויות במשנתינו אין עדותן מתקיימת זולתם, שאם לא שאלו אותם הדיינין אין עדותם עדות, אבל מכירין אתם אותו וכו' עובד ע"א וכו', אם לא שאלו אותן עדותן עדות, שהעדים כך הם מעידים, מעידים אנו באיש פלוני שחייב מיתה שהרג הנפש, ויש בכלל דבריהם שהם ידעו שישראל הרג ושהתרו בו ושקיבל עליו ההתראה, אלא שיש להן לדיינין לבודקן, ולשאול להן על כל דבר ודבר, שאין לסמוך עליהם מן הסתם...”
שיטתו בסיווגן של השאלות במשנה מורכבת; לדבריו, המידע שנובע מן השאלות בנוגע לזהות הנאשם והאם הוא הותרה - "מכירים אתם אותו? התרתם בו?, וכן המידע שנובע מהשאלות לעדים המעידים על עובד עבודה זרה "מי עבד? ובמה עבד?", הוא מידע חיוני שבלעדיו העדות לא קבילה. אלא שבניגוד לרמב"ם שהסיק מכך שמוטלת על הדיינים חובה לשאול ולוודא שהעדים יודעים את התשובות לשאלות הללו, טוען רבנו דוד שהדיינים יכולים להניח כמובן-מאליו שהתשובות לשאלות הללו חיוביות. העובדה שבמשנה נכתב שיש לשאול את השאלות הללו, היא המלצה בלבד, ולא סותרת את האפשרות העקרונית להניח כי העדות מבוססת והתשובות חיוביות - נימוק שמעמיד שאלות אלו בשורה אחת עם "בדיקות" בכך ששאילתן היא רשות, ומאידך כ"חקירות" בכך שאי-ידיעת תשובה להן פוסלת את העדות.[29]
בנוגע לשני סוגי השאלות האחרים עליהם נחלקו הרמב"ם והרז"ה, רבנו דוד אינו מביע דעה, ויכול, באופן עקרוני, להסכים עם כל אחד מהם.
יש לשים לב כי רבנו דוד הינו היחיד שסבור כי סוגי השאלות "מכירים אתם אותו? התריתם בו?" ו"מי עבד? ובמה עבד?" הם זהים במעמדם.
ביצוע דרישה וחקירה במצב בו התשובות ידועות
דוגמה טיפוסית למצב בו התשובות ידועות, הוא במקרה בו אמרו העדים "פלוני רצח את אלמוני, אתמול"; במקרה זה הדיינים יכולים להסיק מיד את התשובות לכל השאלות בנוגע לשמיטה, השנה, החודש וכו'.
כאמור, הגמרא פירש את מחלוקתם של תנא קמא ורבי יוסי, כנסובה בדיוק אודות שאלה זו; האם נדרשות הדרישה והחקירה במקרה בו התשובות ידועות. ואכן הרמב"ם פוסק להלכה כשיטת תנא קמא, הגורסת כי בכל מקרה, גם בעת ידיעת התשובות, יש לבצע "חקירה";[30] כמקובל.[31]
שיטת הרז"ה
מלשונו של הרז"ה,[27] נראה כי למרות כללי הפסיקה שקובעים שיש לפסוק הלכה-למעשה ששאילת השאלות נצרכת בכל מקרה - גם במקרים בהם התשובות ידועות; פוסק הרז"ה ההיפך - כשיטת רבי יוסי, הגורסת כי אין כל צורך לדרוש ולחקור, אלא רק על מנת לדעת את התשובות.[32]
למרות זאת, הנודע ביהודה,[33] נותן פירוש מקורי לדברי הרז"ה. על פי שיטת הרז"ה שהובאה לעיל, חולקו השאלות לשני סוגים: "חקירות" - אותן היינו מוכרחים לשאול בכל מקרה, ו"בדיקות" - שהיו אופציונליות בלבד, ואליהן גם השתייכו השאלות "מי עבד? ובמה עבד?". לעומת זאת ה"נודע ביהודה" גורס כי גם הרז"ה מודה שהשאלות "מי עבד? ובמה עבד?" אינן נכללות באחת מן הקטגוריות, אלא הן מהוות סוג שלישי של שאלות; שאלות שדומות ל"בדיקות" בכך שאין חובה על העדים לדעת את התשובה, אלא רק שלא לסתור את עצמם, אלא שבניגוד ל"בדיקות" שהם מטבען בעלות כמה חלופות, חובה על הדיינים לשאול את שתי השאלות "מי עבד? ובמה עבד?", וזאת מכיוון שמדובר בפרטים בסיסיים ביותר. אם כן מדובר בשאלות שחובה לשאול, אך אין חובה לדעת את התשובות עליהן.
דרישות וחקירות בדיני ממונות
כאמור, ביטלו חכמים את הצורך בדרישה וחקירה בדיני ממונות, וזאת כדי שלא לנעול דלת בפני לווים - על מנת שאנשים יוכלו לסמוך על כך שכספם יושב להם ללא דרישות ראייתיות נוקשות.
הצגת הדברים בפשטות מביאה לידי הבנה כי מדאורייתא קיים חיוב לדרוש ולחקור, אלא שחכמים ביטלו אותו. אך יש לציין כי קיימת שיטה מרחיקת לכת, לכאורה, הגורסת כי אף מדאורייתא אין צורך בדרישות וחקירות בדיני ממונות.[34] אך הנודע ביהודה ממתן את האמירה ההחלטית הזו, ומסביר כי היא מתייחסת לעיקרון אחד מתוך שני עקרונות העומדים בבסיס הצורך בדרישה וחקירה. לדבריו הצורך בדרישה וחקירה שנובע מהצורך שהעדות תהיה ברת-הזמה - אינו קיים בדיני ממונות, אך הצורך בדרישה וחקירה כפי שנלמד מהפסוקים בסוגיה המרכזית,[35] - קיים גם בדיני ממונות.[26]
דרישה וחקירה שבוצעו בדיעבד
לאחר תקנת חכמים המבטלת את הצורך בדרישה וחקירה בדיני ממונות חל איסור על הדיינים "להתנדב" ולחקור את העדים.[36] אך במידה והעדים נחקרו בכל זאת, מכל סיבה שהיא, ונמצא שאינם יודעים פרט מפרטי החקירות, קיימת מחלוקת בין מפרשי התלמוד האם העדות נפסלת או לא. רבי מנחם המאירי סבור כי העדות כשרה: ”שאף על פי שאין דיני ממונות בדרישה וחקירה אם מ"מ (-מכל מקום) נמצאו מוכחשים מתוך דבריהם בדרישה וחקירה... ו(גם) ההכחשה גמורה... - עדותן בטלה;” משתמע מדבריו שבמצב בו אין הכחשה אלא רק אי-ידיעה - העדות כשרה.[37] לעומתו טוען הש"ך - כי במקרה של אי-ידיעה העדות נפסלת; לדעת הש"ך הסיבה בגינה ניתן לוותר על הדרישות והחקירות במשפטים אזרחיים, היא רק כי ניתן להניח מראש שהעדים יודעים את התשובות, מכאן שבמקרה בו התברר מדבריהם עצמם מעל לכל ספק שהם אינם יודעים את התשובות - עדותם נפסלת.[38]
לעומת המקרה בו התגלו העדים כאינם יודעים, במקרה בו נוצרה סתירה בשאלות הדרישות והחקירות הדבר נתון במחלוקת אמוראים.
שיטת רב יהודה (על פי הסבר רבא) היא, שקיימת חלוקה בסיסית בין שני סוגי הכחשות: הכחשות שבעיקר העדות, לדוגמה ויכוח בין העדים אודות סוג הכסף שהולווה - בהן הכחשה פוסלת גם בבדיקות, ולעומת זאת הכחשות שבנושאים צדדיים יותר, לדוגמה ויכוח בין העדים אודות הכלי בו היה הכסף המולווה - בהן ההכחשה אינה פוסלת. לעומתו מובאת שיטת אמוראי נהרדעא (בעגה ארמית: "נהרדעי"), הגורסת כי אין להבדיל בין סוגי ההכחשות השונים, ובכל מקרה - גם אם התגלו הכחשות בגופה של העדות - היא כשרה.[39] הר"ן ופרשנים נוספים הסבירו את שיטת אמוראי נהרדעא בכך שבדיני ממונות אין צורך כלל ועיקר בבדיקות;[40] אך המהרש"א מסביר שיטה זו בצורה אחרת. לדעתו דברי אמוראי נהרדעא שאמרו ”אפילו אחד אומר מנה (=מאה) שחור ואחד אומר מנה לבן - מצטרפין”, אינם משקפים דעה שגם בהכחשה הדדית מוחלטת העדות כשרה, אלא לדעתם סוג ההכחשה הספציפי הזה - מנה שחור ומנה לבן, אינו נחשב הכחשה מוחלטת, מכיוון שהוויכוח בין שני העדים הוא על צבע המנה ולא על המנה עצמו, כלומר, מכיוון שקיימת הסכמה על עצם העובדה שהולווה מנה, דעתם של אמוראי נהרדעא היא שהעדות כשרה.[41]
סוגים שונים של דיני-ממונות
תחת ההגדרה הכללית דיני ממונות, נכללים כמה סוגים של דיונים ששונים זה מזה בפרטי ההלכות הנוגעות לדרישה וחקירה.
המיון הראשי "דיני ממונות" מונה את התחומים הבאים:
- הודאות והלוואות = חיובים ממוניים- בין בני אדם מרצון.
(דיונים דומים נוספים השייכים לתחום זה לעניין דרישה וחקירה = ירושות, מכירות, מתנות, כתובת-אישה ונזקי-שור). - גזלות וחבלות = חיובים ממוניים- בין בני אדם שאינם מרצון.
- קנסות = חיובי עונשים - מטעם שלטון התורה.
ההכללה המופיעה במשנה הקובעת כי "דיני ממונות" פטורים מדרישה וחקירה נסובה אודות "הודאות והלוואות" בהן קיים החשש של "נעילת דלת בפני לווים", אך הכללת קטגוריית דיני ממונות מכילה יוצאים מן הכלל; הראשון שבהם הוא דיני קנסות,[42] בהם אין כל סיבה לבטל את הצורך בדרישה וחקירה, שכן הנימוק לביטול הצורך בדרישה וחקירה הוא שלא לנעול דלת בפני לווים - נימוק שלא שייך לדיני קנסות, ולכן בקטגוריה זו נדרשות דרישה וחקירה מלאות.
בנוגע לפטור מהצורך בדרישה וחקירה בענייני "גזלות וחבלות" קיימת מחלוקת ראשונים. בתוספות מופיעות שתי האפשרויות; האחת גורסת כי ענייני גזלות וחבלות לא נפטרו מהצורך בדרישה וחקירה ואפשרות אחרת גורסת כי הם דומים לדיני הלוואות והודאות וגם בהם ביטלו חכמים את הצורך בדרישה וחקירה.[43] לפי שיטה שלישית - שיטתו של הרא"ש, קיים הבדל בין גזלות לבין חבלות בעניין זה - בגזלות בוטל הצורך בדרישה וחקירה ואילו בחבלות הוא נותר כשהיה.[44] כמו כן קיימת שיטה רביעית - שיטה המובאת בתוספות, שמחלקת בתוך קטגוריית הגזלות עצמה בין גזלות מצויות ולא מצויות.[45]
זה לעומת זה
בין משפטי התורה לערכאות מדינת ישראל
מעבר להבדלים העקרוניים בתפיסת מוסד העדות בין דיני התורה הקדושה לבין המשפט בערכאות מדינת ישראל , וכן מעבר להבדלים בהלכות המפורטות של גביית עדות,[46] קיימים הבדלים בסיסיים גם בנוגע לחקירת העדים. הבדל בולט הוא העובדה כי במשפט מדינת ישראל אין כללים הקובעים אלו שאלות יש לשאול או ירידה לפרטי החקירה באותה רמה בה ההלכה מתערבת בשיקול דעתם של הדיינים. החוקים הכתובים דנים בשאלות נישתיות, כגון חקירת ילדים, חקירת נפגעי עבירות בעניינים שבצניעות, ווריאציות שונות של גביית עדות, אך אינם מזכירים מאומה על אופן ביצוע החקירה, ומותירים את פרטיה וניהולה לשיקול דעת השופט, לניסיונו ולדרכים המקובלות.[47]
הבדל מהותי נוסף, אולי הניכר לעין ביותר, נעוץ באופן ביצוע החקירה. במשפט במדינת ישראל החוקרים הם עורכי-הדין של שני הצדדים ותפקידו של השופט הוא לפקח על החקירה ולנהל את המשפט,[48] בהלכה הדיינים עצמם הם החוקרים, ותפקידו של הטוען הרבני,[49] כלל אינו מוכר.[50]
לקריאה נוספת
- נחום רקובר, ניבי תלמוד, ספריית ההלכה, ה'תשנ"א.
- יואב שטרנברג, "הגדרת החיוב בדרישה וחקירה", חמדת הארץ,ארץ חמדה, חלק ה', ירושלים, ה'תשס"ז, עמ' 224–234.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: פרק "היו בודקין" - הפרק שעוסק בהלכות דרישה וחקירה |
- אסופת מאמרים בנושא דרישה וחקירה, באתר אסיף
- דרישה וחקירה, אתר דעת
- מאמרים שונים על הלכות עדות, ובתוכם על דרישה וחקירה אתר "לימודי דעת"
- יהודה ראק, פרשת שופטים - דרישה וחקירה
- נחום רקובר, חקירת העדים לשם גילוי האמת, סדנאות בהלכה - פסקה ב'
- אליהו נתן זילברברג, דרישה וחקירה בעדי קידושין, אתר "הערות ובאורים"
הערות שוליים
- ^ "דרישה וחקירה" הוא כינוי מקובל - אך לא ממצה. אמנם קיימות שאלות שמשויכות ל"דרישות", ושאלות שמשויכות ל"חקירות", אך קיימות שאלות כלליות נוספות שנמצאות תחת הקטגוריה "בדיקות".
- ^ על דרישה וחקירה ב"דיני ממונות" ראו בפסקה: דרישה וחקירה בדיני ממונות. מקור: תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב עמוד ב'. להלכה מופיעה הקביעה הנ"ל במשנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק ג', הלכה א'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ"ד, הלכה ה'. וראו גם: תקנות הקהילה#שיטת הרמב"ם.
- ^ הרמב"ם (משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק ג', הלכה ד') משלב הלכה זו באופן טבעי בתוך הלכות דרישה וחקירה, משמע עניין זה שאין להעיד בכתב הוא חלק מדיני דרישה וחקירה. פרשנות מרחיבה בעניין ניתנה על ידי הרב שבתאי רפפורט, שכתב כי העובדה שאין לקבל עדות בכתב נובעת משתי סיבות: האחת היא הסיבה הכתובה כאן - שבעדות בכתב לא ניתן לחקור את העדים, משמע במקרים בהם ניתן לחקור אותם - העדות תתקבל (לדוגמה במקרה שהעדים בפני בית הדין ומשיבים בכתב על שאלות הדיינים); הסיבה השנייה, היא כי כתוב בתורה ”על פי שניים עדים יקום דבר” (דברים, י"ט, ט"ו.) - דווקא על בסיס עדות של דיבור. סיבה זו מרחיבה את האיסור לקבל עדות בכתב אף לגבי מקרים בהם ניתן לחקור את העדים - כמו הדוגמה שהובאה. ראו את מכתבו בנושא: "עדות מן הכתב".
- ^ .ראו לדוגמה: ”כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח.” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ה' .); כמו כן ”מאימין, מיראין ומגדילים בעיניהם ערך העדות, ומסבירים להם מה שיש בעדות השקר מן החרפה וחומר העונש למעיד שקר.” (פירוש המשניות לרמב"ם על מסכת סנהדרין, פרק ג', משנה ו'.)
- ^ אימרה זו מצוטטת כמקור להשמת דגש רב יותר על החקירה מאר על עינוי הדין, בפסק דינו של השופט משה דרורי, מהימנותו של עד מומחה, אתר "דעת".
- ^ מקורות: ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה, קע"ט; ספר מצוות גדול, עשין, ק"ט; ספר החינוך, מצווה תס"ג.
- ^ על חלוקתם המדויקת של סוגי השאלות השונות ומעמדן, ראו בפרק מעמדן של השאלות בגישות הראשונים השונות.
- ^ דעותיהם יובאו במפורט להלן בפיסקה "השאלות". יש לציין כי דעתו של התנא האלמוני בברייתא אינה כתובה במשנה, אלא מופיעה בתלמוד הירושלמי, בתחילת פרק ה'.
- ^ ולדעת חכמים, אפילו שאפשר ללמוד זאת בקל וחומר מסקילה, העונש של עובד עבודה זרה שלגביו נכתב אחד הפסוקים (שלדעתם סקילה חמורה יותר משריפה), בכל זאת טרח הפסוק וכתב את המילה הנוספת לצורך הלימוד שאינו ברור כל כך. שיטה נוספת היא שחכמים סוברים כשיטת הברייתא להלן.
- ^ בהיגיון פשוט נראה לכאורה ההיפך: דווקא סוג המיתה החמור, הוא שצריך דרישה וחקירה יותר מאשר סוג המיתה הקל. אך התלמוד משתמש בחומרת המוות כסיבה מקילה בנוגע לדרישה והחקירה; כלומר, ככל שהמיתה חמורה יותר, כן הגיוני פחות שתתבצענה דרישה וחקירה. דבר זה רואים בבירור מדברי הגמרא, הטוען שניתן ללמוד בקל וחומר את הצורך בדרישה וחקירה בסוג המיתה הקל, מהצורך בהן בסוג המיתה החמור; כלומר, אם בסוג המיתה החמור צריך לדרוש ולחקור, בוודאי שבסוג המיתה הקל נצטרך לדרוש ולחקור. (דברים אלו מובאים בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ' עמוד ב'). ובלשונו המפורשת של רבנו נסים בן ראובן: כיוון דחמיר איסוריה (שחמור איסורו) ה"א (ראשי תיבות: "הווא אמינא"; היינו חושבים) דלא בעי (לא צריך) חקירות כלל.
- ^ תנא קמא לומד את זה מסופו של הפסוק האחרון: "והנה אמת נכון הדבר".
- ^ שאלות אלה לא נועדו לברר את אמיתות העדות, אלא הן העדות עצמה.
- ^ הדוגמה הקיצונית שהמשנה מביאה לכך היא "עוקצי תאנים", כלומר בית הדין שואל על צורת עוקצי התאנים שהיו בעץ הסמוך לזירת האירוע.
- ^ לא מובא שמו של אומר הדעה, ו"סתם משנה", היא דברי רבי מאיר. ראו ערך משנה#דעת החוקרים, ברובריקה משמעותן של הסתמאות שבמשנה.
- ^ בניגוד לפעם הקודמת בה מוזכרת המילה "שבוע", ובה הכוונה היא לשמיטה, במקרה הזה הכוונה היא לשבוע-ימים.
- ^ הסיבה שרבי יוסי מנה את שלוש השאלות האחרונות, היא רק כי מקובל שהעדים לא מדברים בדיוק כה רב, ולכן יש לשאול את השאלות הללו, אך במקרה תאורטי בו מדברי העדים ניתן יהיה להסיק את התשובות לשלוש השאלות האחרונות, גם הן לא תישאלנה.
- ^ לא מובא שמו של אומר הדעה, וסתם ברייתא, היא דברי רבי יהודה
- ^ אפשרות זו לא תיתכן לפי הגישה בהלכה, לפיה האדם הסביר יכול לטעות בחצי שעה לכאן או לכאן. שכן לפי שיטה זו, גם אם נשאל על השלב בתוך השעה בו התרחש המקרה, ויתגלה הבדל בן שעה שלמה בדברי העדים, עדיין העדות לא תיפסל, כי ייתכן שכל אחד מהם טעה בחצי שעה.
המחלוקת על כך היא בין התנאים רבי מאיר ורבי יהודה. על מחלוקתם, ועל מחלוקת אמוראים נוספת שהתגלעה בפרשנות דבריהם, ראו בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ' עמוד ב'. - ^ אפשרות ההסבר השנייה, מופיעה כשיטת רבי שמעון בר יוחאי בתלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ה', הלכה א'.
- ^ שיטת ספר המצוות וספר החינוך.
- ^ שיטתו של הנודע ביהודה, בספר השו"ת שלו, מהדורה קמא (ראשונה) על שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ע"ב. גם התלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב עמוד ב', שכתב שיש לחקור את העדים לשם החקירה; כלומר, להסיע אותם ממקום למקום כדי שיתבלבלו, נראה שסבור כשיטה זו.
- ^ זוהי שיטתם של הרדב"ז בחיבורו על משנה תורה, בהלכות עדות, פרק ג', פיסקה 3. וכן של הש"ך על השולחן ערוך, חושן משפט, סימן ל"ג, סעיף ט"ז.
אם כי ייתכן שהסיבה לכך שעדות שאי אפשר להזימה אינה קבילה, היא אותה הסיבה בדיוק כמו האפשרות השנייה, כלומר הצורך לוודא את אמינות העדים, ואם כן שתי האפשרויות, השנייה והשלישית, שוות בבסיסן. - ^ רבי זרחיה הלוי אומר זאת במפורש בדבריו המובאים בר"ן, ראו בפסקה אודות שיטתו. גם מדברי הרמב"ם אודות דרישה וחקירה נסובים אך ורק אודות השאלות "מי עבד? ובמה עבד?", לעומתן השאלות "מכירים אתם אותו? התרתם בו?" אינן מופיעות כלל בהלכות עדות, אלא בהלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ב, הלכה א', משמע הן אינן שייכות לחקירת העדים אלא לעצם העדות.
- ^ בספר שופטים, הלכות עדות, בחציו השני של פרק א' ובחציו הראשון של פרק ב'.
- ^ 26.0 26.1 סברה זו מופיעה ב"נודע ביהודה" באופן הבא: קיים נימוק כפול בבסיס הצורך בחקירות; עיקרון אחד נובע מהצורך בעדות שאתה יכול להזימה, ואילו השני נובע מדין דרישה וחקירה כפי שנלמד מהפסוקים בסוגיה הנידונה במסכת סנהדרין (דף מ', א'). ראו שו"ת "נודע ביהודה" על שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ע"ב, מהדורה קמא (-ראשונה).
- ^ 27.0 27.1 27.2 ישראל סקלר (מהדיר) "חידושי הר"ן" (עמ' שי"ג) הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, ה'תשס"ד.
- ^ ראו בהמשך, בפסקה "ביצוע דרישה וחקירה בסיטואציה בה התשובות ידועות", בתת-הפסקה "שיטת רבי זרחיה הלוי". שם מובא הסבר מקורי ואלטרנטיבי לשיטה זו מאת ה"נודע ביהודה".
- ^ ניתן לראות במחלוקת זו שתי תפישות שונות באשר למוסד העדות. מלשון רבנו דוד שכתב: ”שהעדים כך הם מעידים, מעידים אנו באיש פלוני שחייב מיתה שהרג הנפש”, ניתן להסיק שלדיינים מקום משני יחסית בתהליך פסיקת הדין, ואילו לעדים המקום המרכזי בהחלת פסק הדין, שכן הוא כולל בדברי העדים את גזר הדין; כלומר, תפקידם של הדיינים מתמקד בווידוא תקינות הפרוצדורה ולא בפסיקת הדין. בשונה מגישה זו, סבור הרמב"ם שהעדים מביאים את העובדות בלבד בפני הדיינים ואלה חורצים את הדין על פי שיקול דעתם.
הבדל זה יכול להקביל להשוואה בין שיטת משפט הכוללת חבר מושבעים, לשיטת המשפט המתבססת על שופט. - ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק א', הלכה ד'; וכך גם כתב הר"ן: ישראל סקלר (מהדיר) "חידושי הר"ן" על מסכת סנהדרין (עמ' ש"ח-שי"ב) הוצאת מוסד הרב קוק, ה'תשס"ד.
- ^ "אמר רבי יוחנן, הלכה כסתם משנה" (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ב עמוד ב'); כלומר, משנה שנכתבה ללא ציון שם האומר, יש לפסוק כמופיע בה הלכה-למעשה.
- ^ כך משתמע מלשונו של רבי זרחיה הלוי, וכך גם פרשוהו בספר "קצות החושן", סימן ל' סעיף ב'; ו"אמרי בינה", הלכות עדות, סימן א'.
- ^ שו"ת "נודע ביהודה", על שולחן ערוך חלק אבן העזר, סימן ע"ב, בפיסקה "סתירת ההתר הראשון".
- ^ שיטתו של רבי מנחם המאירי בספרו "בית הבחירה" על מסכת מכות, דף ד' עמוד א'.
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ' .
- ^ שפתי כהן על שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ל', סעיף א'
- ^ "בית הבחירה" על מסכת סנהדרין, דף כ"ט עמוד א'. הסיבה בגללה סבור המאירי שאי-ידיעה אינה פוסלת את העדות אינה ברורה, אם כי ניתן להסיק מדבריו שגזירתם של חכמים לבטל את הצורך בדרישה וחקירה במשפט אזרחי, אינה קובעת כי יש לסמוך על כך שהם יודעים את התשובות, אלא מדובר בפטור מהותי מדרישות וחקירות.
- ^ שפתי כהן, אבן העזר, סימן ל"ג, סעיף ט"ז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל' עמוד ב'. פסק ההלכה מופיע במשנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, פרק ג', הלכה ד'(ג'); בראב"ן, סימן מ"ג; ובבעה"ת, שער כ"ט חלק ד'; וכך גם כותב רבי מנחם המאירי בספרו "בית הבחירה" על מסכת סנהדרין, דף כ"ט א'.
- ^ חידושי הר"ן על הסנהדרין ל', ב'; רדב"ז על משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק ג', הלכה ג'.
- ^ חידושי מהרש"א על מסכת סנהדרין, דף ל' עמוד ב'.
- ^ דברי האמורא רבא במסכת סנהדרין, דף ל"ב עמוד ב'; נפסק להלכה גם במשנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, פרק ג', הלכה ג'.
- ^ תוספות על התלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ג' עמוד א', בפסקה המתחילה במילים "שלא" - שני פירושים; ראו גם ב"חידושי הר"ן" על מסכת סנהדרין, (דף ב' ב', בפסקה המתחילה במילים "ובדין") שהסיבה לביטול הצורך בדרישה וחקירה בגזלות וחבלות היא כדי שאנשים יפחדו לגזול ולחבול, כי הם יופללו יחסית בקלות, בלי עדים חזקים שנחקרו.
- ^ ."פסקי הרא"ש" על מסכת סנהדרין, דף ג' א', סימן א'.
- ^ שיטה שמובאת ב"תוספות" באותו מקום; וכך גם נכתב ב"בית הבחירה" לרבי מנחם המאירי, עמ' 144 (לא ברור באיזו הוצאה. מצוטט באנציקלופדיה תלמודית, ערך "דרישה וחקירה", עמ' תרנ"ג, בהערה 211.)
- ^ כגון העובדה כי בהלכה ילד קטן או אישה פסולים להעיד ואילו במשפט הישראלי עדותו קבילה. וככלל, העובדה כי במשפט הישראלי השופט רשאי לקבל או שלא לקבל את דברי העד על פי שיקול דעתו, ואף רשאי לקבל את חלקם ולדחות את חלקם, אך בהלכה הנטייה היא לקבל את דברי העדים לחלוטין - כל עוד לא נמצאה סתירה חד משמעית או פסול בגביית העדות.
- ^ ראו עו"ד מנשה כהן ועו"ד רון דלומי, הקובץ הפלילי השלם ודיני ראיות, "דיני ראיות" (הכל, ובעיקר עמ' 46–48), הוצאת מחשבות, בני ברק, 2008.
- ^ אם כי הוא רשאי להתערב בה באופן אקטיבי לפי שיקול דעתו. המידתיות של התערבות השופט בחקירה תלויה במידה רבה בשתי גישות משפטיות מרכזיות ומנוגדות זו לזו: משפט מקובל ומשפט קונטיננטלי.
- ^ המקביל בהלכה לעורך דין.
- ^ למרות המשנה הגורסת: ”אל תעש עצמך כעורכי הדיינים. וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו עיניך כרשעים, וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין, כשקיבלו עליהם את הדין.” (משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ח'.), ככל הנראה לא מדובר באלה "המלמדים בעל דין לטעון כדי שיזכה בדינו", ויש שאומרים שהגרסה כפי שכתובה בפנינו אינה מדויקת. יש לקרוא זאת "אל תהי כארכי הדיינים" - הגדול שבדיינים. מקור: ד"ר אביעד הכהן, עו"ד יישמע? על פרקליטים ועורכי דין, אתר "דעת"; על פי: יחזקאל קוטשר, מלים ותולדותיהן (עמ' 89–91) ירושלים, ה'תשל"ד.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
