חומרא וקולא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חומרא וקולא הם שני כיוונים קוטביים בפסיקת הלכה ובמנהגים, כאשר חומרא היא פסיקה שלרוב אוסרת ומחייבת ואילו קולא היא פסיקה שלרוב מתירה ופוטרת.

להגדרות אלו חשיבות הלכתית, המתבטאת, בין השאר, בקביעה ההלכתית כי "ספק דאורייתא לחומרא" ו"ספק דרבנן לקולא".

חומרא וקולא כמדדים לפסיקת הלכה

לעיתים החומרא והקולא משמשים כמדד לפסיקת הלכה.[1] כך, למשל, נקבע הכלל "ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא", כלומר בספק בדין מקראי יש להחמיר ובספק בדברי חז"ל יש להקל.

ישנם פעמים שהחומרא מביאה לידי קולא, כגון אדם המקבל על עצמו חומרות בדיני כשרות, אך בעקבות כך מודיע להוריו שלא יאכל בביתם, תוך פגיעה בכבודם.

מצבי חומרות

ישנם מספר מצבים בהם נפסק שיש לנקוט בגישה מחמירה או שהוגדר שטוב להחמיר:

  • חומרות לכתחילה - מצבים בהם ההלכה נקבעה מראש כך שיש עדיפות לקיום מצווה בדרך מסוימת אך הדבר לא חובה. כך, לדוגמה, יש הנוהגים בחג הסוכות להחמיר ולא לאכול או לשתות דבר מחוץ לסוכה, אף על פי שמן הדין מותר לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה.[2]
  • סייגים - דינים שנתחדשו כדי לעשות סייג למצוות, סייגים רבים נפסקו כחובה.
  • חששות - כאשר במצב של ספק לעיתים חוששים לצד המחמיר. ישנם חששות שנקבעו להלכה, בתוכם הכלל "ספיקא דאורייתא לחומרא", אך יש חששות שהם רשות בידי הרוצה להחמיר.

ישנם גם מצבים בהם כתבו הפוסקים שאין ראוי להחמיר. למשל במקום בו יש "הפסד ממון" לישראל אחר אין זו מידת חסידות להחמיר. (למעט ל"גדולי החכמים")[3]

חומרות רשות

בספרות ההלכה מופיעים לעיתים ביטויים בשבח החומרא, וחוזר בה הביטוי "המחמיר תבוא עליו הברכה". דברים בשבח החומרות נכתבו גם בספר כף החיים: ”וכל איש אשר נשמתו זכה ביותר תאוה נפשו לעשות חומרות וחסידוּת ביותר וכל אשר אין נשמתו מתוקנת כל-כך תאוה נפשו לילך אחר הקוּלות.”[4]
גם בספר מסילת ישרים, המונה את השלבים בהתקדמות בעבודת ה', נכתב[5] שבשלב הפרישות על האדם להחמיר בדינים ולחוש לדברי יחיד במחלוקת, אם דברי היחיד הגיוניים, אפילו כשההלכה נפסקת לא כמותו.

מנגד, יש מצבים שבהם נאסר להחמיר: רבן גמליאל ביקר את רבי טרפון כשהחמיר וקרא קריאת שמע בשכיבה כדברי בית שמאי, בנימוק "שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות".[6] וכן יש דעה שאסור להחמיר ולא לאכול דבר שנתבטל בשישים "והוי כמו אפיקורסות".[7] כך גם הרב אברהם יצחק קוק ציין שלא בכל החומרות טוב להחמיר וכתב כי הנטייה להחמיר במה שעל פי דרך התורה נפסק להקל אין זו מידת חסידות.[8] גם הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק סייג את ההמלצה להחמיר בחומרות רשות, ואמר ש'חשש' לא נמנה בין החומרות אשר בהכרח טוב להחמיר בהן, אמנם אם אדם חושש לצד המחמיר של הספק עליו להחמיר אך רק בגלל האפשרות שכך הוא הדין.

כיום

כיום בציבור החרדי מרבים להחמיר בעניינים שונים, כגון צניעות וכשרות ולעומת זאת במגזר הדתי לאומי המצב לא אחיד ובפלגים מסוימים החומרות נפוצות יותר ובאחרים פחות. הרב אורי שרקי טען כי הרצון להחמיר הפך לעיתים ל"נטייה כרונית חולנית".[9]

פעמים שהפרעה טורדנית-כפייתית מביאה אנשים לידי חומרות קיצוניות שאינן נובעות מהקפדה הלכתית אלא מאובססיה.[10]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אנציקלופדיה תלמודית, בערך הלכה.
  2. ^ משנה, מסכת סוכה, פרק ב', משנה ה'.
  3. ^ על פי הרב יעקב אריאל "באהלה של תורה" סימן ה במאמר "כיצד מהדרין" על פי דברי הש"ך יו"ד יז.
  4. ^ כף החיים, סימן קנ"ח, סעיף קטן כ"ה
  5. ^ מסילת ישרים, פרק י"ד, בחלקי הפרישות
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, יא, א
  7. ^ פתחי תשובה, יורה דעה, קטז, י. וראה בהרחבה במאמרו של הרב יעקב אריאל, "באהלה של תורה" במאמר 'כיצד מהדרין' עמ' 72
  8. ^ שו"ת אורח משפט, עמוד קכג (שאלה קיב)
  9. ^ קולא וחומרא באתר ravsharki.org.
  10. ^ הרב יובל שרלו, כפייתיות דתית, מוסף "שבת" של "מקור ראשון", 4 במרץ 2011
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

22369074חומרא וקולא