מצה

מצה

למעלה: מצת מכונה. למטה: מצת יד

מצוות אכילת מצה
(מקורות עיקריים)

מקרא	שמות, י"ב, י"ח
משנה	מסכת פסחים, פרק ב', משנה ה'
משנה תורה	הלכות חמץ ומצה, פרק ו'
שולחן ערוך	אורח חיים, סימן תנ"ג
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה קנ"ח ספר החינוך, מצווה י'

מַצָּה היא מאפה העשוי מבצק של אחד או יותר מחמשת מיני דגן שלא החמיץ. המצה מכונה בתורה גם "לחם עוני", המצות מוזכרות בתורה ובמקורות יהודים שונים, אך שני המקומות המרכזיים שבהם ניתן להן ביטוי רב, הם חג הפסח (המכונה בתורה על שם המאכל: "חג המצות"), וכן בבית המקדש, שבו הייתה המצה אחד המאפים הבאים בתור קרבן מנחה.

אחת ממצוות הפסח והלכות ליל הסדר היא אכילת מצה בליל הסדר, כזכר ליציאת מצרים, כאמור בשמות: ”וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם” (שמות, י"ב, ל"ט). על פי רוב הדעות, אין מצווה באכילת מצה בשאר ימות החג, אך מחמת איסור חמץ, המצה מהווה תחליף ללחם למקפידים על מצוות החג. כאשר בית המקדש היה קיים, הייתה מצווה מיוחדת באכילת המצה עם קרבן פסח שהיה נאכל אף הוא בליל הסדר, או (למי שאינו יכול) בפסח שני, חודש לאחר מכן.

אל אפיית המצות הצמידו שונאי ישראל את עלילות הדם המפורסמת לפיה, היהודים כביכול משתמשים בדם ילדים נוצריים לשם אפיית המצות.

מקור המילה

המצה מוזכרת כ-54 פעמים במקרא. חוקרים רבים, בלשנים ורבנים, התלבטו באשר למקורה. רבי משה קורדובירו מזכיר את השורש מצץ כמקור המילה, ונותן הסבר רעיוני לכך: לפני יציאת מצרים היו בני ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה, וה' "מצץ" אותנו משם. (גם אבן שושן ובן יהודה מזכירים את השורש כמקור המילה, בגלל הדגש החזק בצד"י).

אחרים שיערו שמדובר בשורש מצי, שפירושו הוצאת נוזלים מתוך דבר מה.

השערה נוספת היא שמקורה בשורש נצי, לצד נפילת הנו"ן (זכר לכך נותר בדגש חזק באות צדי: מצּה), הקשור בתעופה ובעשיית דבר מה במהירות, כפי שכתוב על המצות: ”ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם” (שמות, י"ב, ל"ט).

כפירוש למילה מצה מזכירים אבן שושן ובן יהודה גם את הפירוש "חומר בלתי מעובד", המצוי בצירוף "עור המצה" במסכת כלים וברמב"ם הלכות כלים: ”העושה כלי מן העור המצה שלא נתעבד כלל”.

לחם עוני

• פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
  המצה נקרא גם לחם עוני חז"ל נחלקו במשמעות המילה עוני לדעה אחת מלשון עניות ולדעה אחרת לשון עניה (מענה) שקוראים עליו את ההגדה המשמעות ההלכתית לדיעה א' שאסור ללוש את מצת המצווה בתוספת יין ודבש וכדו'. לדיעה ב' שהמצה נאכלת בלילה שבו אמרת ההגדה.

מצות בסיפורי התנ"ך

בכמה מקומות בתנ"ך מופיעות המצות כמאכל מקובל. כך אופה לוט מצות לאורחיו שהתבררו לאחר מכן כמלאכים (בראשית, י"ט, ג'), כך נותן גדעון למלאך הבא אליו מצות וגדי עזים (שופטים, ו', י"ט-כ'), וכך מגישה בעלת האוב עגל מרבק ומצות למלך שאול המתארח אצלה (שמואל א', כ"ח, כ"ד).

בכל המקרים הללו מוגשות המצות לאורחים, ונראה כי אלמנט החיפזון והמהירות והרצון להגיש את האוכל לאורחים בלי שהיות, גרם לכך. מוזכרות גם אכילות מצה כקיום של מצוות הפסח.

המצות ביציאת מצרים

ימים ספורים טרם צאת בני ישראל ממצרים, מצוּוה משה רבינו (שמות, י"ב, ג'-י"א) לומר לישראל לקחת שה ולהקריבו בין הערביים של י"ד בניסן, ואותו לאכול "על מצות ומרורים". מצווה זו נקבעה לדורות, ובכל שנה שבה ניתן להקריב את קרבן הפסח יש לאוכלו יחד עם מצה ומרור. גם למי שאינו יכול להקריב את קרבן הפסח במועדו ניתנה האפשרות להקריבו בפסח שני, בי"ד באייר, וגם אותו יש לאכול על מצות ומרורים.

מצה בהגדה של פסח. ציור מהגדת נירנברג השנייה, המאה ה-15.

אכילת המצות עם הפסח מתקשרת לאלמנט החיפזון הבולט שבו – את הפסח המקורי ("פסח מצרים") היה צריך לאכול "בחיפזון", ”מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם”, ואף בפסחים שלאחר מכן ("פסח דורות") שבהם לא היה צורך בכך, נשמרו מאפייני החיפזון, במצווה לצלות את הפסח באש ולא לבשלו, שלא לשבור בו עצם (כנראה לצורך מציצת לשדן, מה שמביא להשהיית האכילה) ושלא להותיר ממנו עד הבוקר^{[דרוש מקור]}. כל זאת כדי לסמל את מהירות היציאה ממצרים, וחוסר הרצון לשהות שם אפילו רגע יותר מדי.

אפשרות נוספת היא לקשר זאת עם היותו של הפסח קרבן, וזה קרב לעיתים עם מצות. על איסור הקרבת חמץ אנו למדים מאוחר יותר (ויקרא, ב', י"א): ”לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'”. ואם כן, יש לקשור את טעם אכילת המצות בקרבן הפסח עם טעם הקרבת המצות בכלל, ונראה שיש בכך משום ענווה והתבטלות כלפי ה'.

עם זאת, קיימת בהסבר החיפזון בעיה, שכן בתורה מופיע עוד לפני היציאה, הציווי על אכילת מצות שבעת ימים. שתי בעיות בסיסיות (התלויות זו בזו) נשאלות לאור זאת: האחת, כיצד ניתן לומר שבני ישראל אפו את הבצק מצות "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה", אם צֻוו בכך מראש? השנייה, כיצד אומרת התורה שהסיבה לאכילת מצות בפסח היא הבריחה בחיפזון, והלוא הציווי קדם למעשה?

פרשנים שונים התייחסו לכך לאורך ההיסטוריה. תשובה אחת שניתנה על השאלה הראשונה הייתה, שבני ישראל נצטוו על שם העתיד; משום שגלוי וידוע לפניו שייצאו במהירות, ציווה אותם מראש על המצות זכר לחיפזון. ועל השאלה השנייה הייתה התשובה, שבני ישראל נצטוו אז על אכילת מצות רק לילה אחד, ואילו הם אכלו כל שבעת הימים משום החיפזון שבו יצאו. אמנם הסבר זה קצת קשה, מכיוון שהאכילה שבעת ימים כבר כתובה לפני כן, ונראה לכן שפרשנים אלו יסבירו זאת על פי הכלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה, והציווי נכתב שם על אף שבפועל נאמר מאוחר יותר.

על כן נראה הפירוש, שבני ישראל נצטוו מראש על החיפזון. וכדרך שבקרבן הפסח נצטוו לעשותו בחיפזון, כך גם נצטוו לאכול מצות שהן מזון של חיפזון. וכך שני הדברים מקוימים: הם אכלו מצות על שום החיפזון, אלא שעל חיפזון זה נצטוו מראש.

חג המצות

מצוות אכילת מצה בפסח

ערך מורחב – אכילת מצה

לדעת הכול אכילת מצה בליל הסדר, הלילה הראשון של חג הפסח, היא חובה גמורה, מכח דרשת חז"ל את הפסוק (שמות, י"ב, י"ח) ”בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת...”; אמנם הפסוק ממשיך ואומר ”עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים, לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב”, אך חז"ל הבינו, ככל הנראה מכוח הפסוקים האחרים, שמדובר ב"המשך" בלבד (לא מחויב) של האכילה הראשונה, שהיא המחויבת.

התורה התייחסה בפסוקים רבים למצווה לאכול מצה בפסח. ברוב המקרים מדובר על אכילת מצה "שבעת ימים", בהנגדה לאיסור אכילת חמץ באותם ימים. רוב הפוסקים והפרשנים הבינו, וכן משמע מפשטות דברי חז"ל, שאין זו מצווה ממש לאכול מצה, אלא פועל יוצא של אי-אכילת החמץ. זאת, בדומה לפסוקים המדברים על שבת, במתכונת ”ששת ימים תעבוד... וביום השביעי שבת”, שעבודת ששת הימים היא רשות ואינה מצווה דווקא.

אמנם, היו מעט מהפרשנים (כגון ראב"ע) ומהפוסקים (כגון הגר"א) שהבינו שאכן יש מצווה באכילת מצות כל שבעת הימים, אך בשונה מליל הסדר, אין בכך חובה.

כמות המצה שיש לאכול בליל הסדר

חיילי הצי האמריקני אוכלים מצה ומרור בליל הסדר (צולם על ידי נכרי)

כרוב האכילות בהלכה, גם במצוות אכילת מצה נמסרה הלכה למשה מסיני ששיעור האכילה המינימלי כדי לצאת ידי חובה הוא כזית (גודל של זית בינוני; כיום מקובלים שיעורים גדולים יותר – כ-17 סמ"ק, כ-28 סמ"ק, ויש המחמירים עד כדי 50 סמ"ק).

בליל הסדר אוכלים כמה פעמים שיעור כזית מצה: פעם הראשונה בברכת מוציא-מצה אוכלים כזית אחד. ויש נוהגים שאוכלים שני שיעורי כזית – אחד למצת המצווה ואחד לברכת "המוציא"; כזית אחד מהמצה השלמה לברכת המוציא והכזית השני מהמצה החצויה למצת מצווה. נוסף על כך יש לאכול עוד כזית מצה במצוות ה"כורך" (שבה אוכלים מצה כרוכה במרור, זכר למנהגו של הלל הזקן בזמן שבית המקדש היה קיים), ובפעם האחרונה לליל הסדר אוכלים עוד כזית (ויש המחמירים – שניים) ב"צָפוּן", הוא האפיקומן שאוכלים בסוף הסעודה, זכר לקרבן הפסח.

הכמות שנאכלת צריכה להיאכל בזמן סביר – "כדי אכילת פרס" (זמן של אכילת חצי כיכר של זמן הגמרא). כמות הזמן המשוערת נתונה במחלוקת בין הפוסקים, והיא נעה בין 2 דקות ל-8 דקות. יש המחמירים ונוקטים את כל השיעורים, ומנסים לאכול שני "כזיתים" מצה לפי השיטה המחמירה (סך הכול 100 סמ"ק), בפרק זמן של 2 דקות. יש להיזהר שחומרה זו לא תביא לידי קולא, שכן אכילה כזו של מצה דקה וקשה מצריכה מאמץ רב, ועלולה להיחשב כפסולה מבחינה הלכתית, שכן אכילה גסה, שאינה בצורה הרגילה, אינה נחשבת כאכילה על פי ההלכה. בנוסף לכך ישנה גם סכנה לילדים וזקנים שמנסים לבלוע את המצה הקשה בלי ללעוס מספיק טוב. בעקבות חומרה זו ישנם הנוהגים להסתכל על השעון ולמדוד את הזמן, אולם ישנם הטוענים שודאי שאין צורך בכך שהרי ברור שבפרס אחד יש כמה וכמה זיתים כך שכל האוכל ברצף ללא הפסקות גדולות ודאי שאכל בזמן הדרוש.

איסור אכילת מצה לפני פסח

חז"ל אסרו לאכול מצה בערב הפסח (היינו, היום שבערבו יחול הפסח), כפי שנאמר בירושלמי: ”אמר רבי לוי: האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה” (בשני המקרים מדובר בדבר שכבר מובטח לאדם שיקבלו, אך אין הוא יכול להתאפק ונוטל ממנו בטרם עת). וכן כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ו, יב): ”אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב; ומי שאכל מצה בערב הפסח, מכין אותו מכת מרדות” (משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק ו', הלכה י"ב)

בנוגע לשאלה ממתי בערב הפסח אסורה אכילת מצה נחלקו הראשונים. יש שסברו שמחצות היום, יש שאמרו שמשעה שאסור החמץ באכילה (סוף שעה רביעית בשעות זמניות)^{[דרוש מקור]}, ויש שסברו שכל היום אסור, וכן פסק הרמ"א, שכמוהו נוהגים האשכנזים. ויש שנהגו שלא לאכול מצה מראש חודש ניסן (מנהג קושטא). עם זאת, מותר לאכול בערב הפסח מצה עשירה. מאחר הצהריים של ערב פסח, (מ"שעה עשירית" בשעות זמניות), נאסר לאכול כל פת, כדי שאדם ייכנס תאב לקיים את מצוות אכילת המצה.

מהותה הרוחנית של המצה

צלחת מצות עם נוסח הברכה על אכילת מצה.

לפי דברי רבותינו, המצה מסמלת מאפייני התנהגות חיוביים. לפי דעה אחת היא מסמלת ענווה, הואיל והיא נשארת רזה ודקה ולא מתנפחת כחמץ. לפי דעת מהר"ל היא מסמלת את החירות, הואיל והגדרת החירות היא הנאמנות לעצמיותך מבלי להיות מושפע מהלכי הרוח של הזולת וסולם ערכיו, כמו המצה השומרת על צורתה המקורית, ובניגוד ללחם איננה מושפעת מן השמרים. רעיון אחר מדבר על האותיות הזהות במילים "חמץ" ו"מצה", כאשר האות השונה היא ח' וה'. לפי רעיון זה, האות ח' סגורה, דבר המבטא גאוה וישות עצמית, בעוד האות ה' פתוחה כלפי מעלה, כסמל להתבטלות בפני אלוקים.

הברכה על המצה

בנוגע לברכה קודם אכילת המצה (מצה פריכה): בפסח עצמו, לדעת הכול מברכים על המצה ברכת "המוציא לחם מן הארץ" (כפי שמברכים על לחם).

בשאר ימות השנה, קיימת מחלוקת בין הפוסקים: יש הסוברים (בעיקר ספרדים) שמכיוון שמצה היא דקה ופריכה, הרי שדינה הוא כדין כעך ושאר מאכלים פריכים, אשר מברכים עליהם ברכת "בורא מיני מזונות". הסיבה שמברכים עליהם ברכה זו, היא שהם נקראים (בהגדרתם ההלכתית) פת הבאה בכיסנין, שהוא לחם שלא אוכלים אותו לשביעה, אלא כחטיף או מתאבן. לפי שיטה זו רק בפסח קובעים על המצה סעודה (דהיינו, אוכלים את המצה לשביעה), ועל כן רק אז מברכים עליה "המוציא".

יש חולקים עליהם (בעיקר אשכנזים) וסוברים שעל מצה בדרך כלל קובעים סעודה וקוראים לזה "לחם עוני" אז לעניים זה לחם, ועל כן דינה כלחם לכל דבר.

שיטת הרב עובדיה יוסף כמובא בילקוט יוסף ח"ג עמ' רכו: "הספרדים ובני עדות המזרח נוהגים לברך על המצה לאחר הפסח "בורא מיני מזונות" ולאחריה "על המחיה", ויש למנהגם זה על מה לסמוך, וחסידים ואנשי מעשה (בני ספרד) נוהגים לאכול המצה בתוך סעודה של פת גמור (כך נהג הגר"ע יוסף בעצמו כל השנים) או ש"קובעים סעודה" על המצה, שהוא שיעור וכו' – 230 גרם, ואז מברכים על המצה המוציא וברכת המזון וצריכים ליטול ידיים כדין וכו'. והפוטרים הברכה הראשונה של המצה בטעימה מפת גמור, יברכו ברכה אחרונה "מעין שלש". ומי שאינו רגיל לאכול פת כלל מסיבות בריאותיות, יברך על המצה המוציא וברכת המזון כל ימות השנה.

ממתי משתנה הברכה על המצה לבני ספרד: לדעת הרב עובדיה יוסף – משעה שהביאו הביתה לחם. לדעת הרב בן ציון אבא שאול – למחרת מוצאי יו"ט אחרון (אור לציון ב, צו), לשיטת הרב מרדכי אליהו, יש לברך על מצה שנאפתה עבור חג הפסח ברכת "המוציא" עד פסח שני - י"ד אייר, ומכאן ואילך - מזונות, ולפוסקים הללו על מצה חמץ - יש לברך ברכת "מזונות" כל השנה.

המצה בהגות היהודית

לפי כמה מהוגי דעות של היהדות, המצה מסמלת מאפייני התנהגות חיוביים. לפי דעה אחת היא מסמלת ענווה, הואיל והיא נשארת רזה ודקה ולא מתנפחת כחמץ. לפי דעת מהר"ל היא מסמלת את החירות, הואיל והגדרת החירות היא הנאמנות לעצמיותך מבלי להיות מושפע מהלכי הרוח של הזולת וסולם ערכיו, כמו המצה השומרת על צורתה המקורית, ובניגוד ללחם איננה מושפעת מן השמרים. רעיון אחר מדבר על האותיות הזהות במילים "חמץ" ו"מצה", כאשר האות השונה היא ח' וה'. לפי רעיון זה, האות ח' סגורה, דבר המבטא גאוה וישות עצמית, בעוד האות ה' פתוחה כלפי מעלה, כסמל להתבטלות בפני ה'.^{[דרוש מקור]}

הלכות אפיית המצות

ערך מורחב – אפיית מצות

לאפיית המצות לפסח הלכות רבות המפורטות בתלמוד ובספרי הפוסקים. הלכות אלו מתייחסות בעיקר לדיני שמירת הבצק מהחימוץ הטבעי: להפרדת הסובין שלא תיעשה בלתיתה, לקמח ממנו נאפית המצה -שיש הנוהגים שבכל המצות יהיה שימור משעת הטחינה, או לפחות משעת הלישה., למים מהם היא נאפית -שיהיו מים שלנו -מלשון לינת לילה, ויהיו קרירים, ולתהליך האפייה שלא ישהה הבצק ויחמיץ. בגלל זה מקפידים בכל שלבי האפייה על כך שהבצק לא יעמוד אפילו רגע ללא עיסוק בו מחשש חימוץ, ולסיים את האפייה תוך 18 דקות מתחילת הלישה, (במידת האפשר).

בקהילות יהודיות רבות נוהגים לאפות מצות לקראת חג הפסח בשיטה המסורתית וללא שימוש במכונות ייעודיות המקלות במידה ניכרת את העבודה וזאת מטעמים הלכתיים ואידאולוגיים. אפיית מצות עבודת היד בקהילות האשכנזים נעשית בקבוצה שיתופית - חֲבוּרָה. וישנם בעלי מקצוע קבועים בשכר שמתמחים בשלב ספציפיים שונים של ההכנה..

בקהילה האתיופית נשות העדה היו בעבר אופות את המצות (קיטא) בתנור מיוחד שנבנה לשם כך בשדה תחת השגחתם הצמודה של מנהיגי העדה. אך כיום, יהודי אתיופיה בישראל משתמשים במצות התעשייתיות המקובלות והמוכרות.

יש המהדרים אף לאכול כל הפסח מצות שמורות משעת הקצירה. מצות אלה נקראות "מצה שמורה".

מצת יד ומצת מכונה

ערך מורחב – מצות יד

ערך מורחב – מצות מכונה

מצה מכונה לאכילה בפסח

קיימים שני סוגי מצות: מצה הנעשית ביד (לרוב עגולה), ומצה המיוצרת על ידי מכונה (לרוב מרובעת).

בדורות האחרונים פשט היתר מצות המכונה בחלקים גדולים של עם ישראל, אך עדיין ישנם המקפידים לאכול רק מצות-יד כל הפסח. לעומת זאת, רבים יותר מקפידים לאכול מצות אלה בליל הסדר, לצורך קיום מצוות אכילת המצה, לאור הפירוש שיש צורך בכוונה "לשמה" במצה זו. עם זאת, עדיין מדי פעם נדפסים מאמרים שונים בענין זה.

מצות רכות לעומת מצות קשות

שולחן ליל הסדר עם מצות רכות

מצותיהן של התימנים הדומות לפיתות עיראקיות רכות יותר מאשר המצות הרגילות, שהן קשות ביותר. יש שטוענים שהמצות הקשות נוצרו אך בשל ההקפדה לא להכין מצה בתוך פסח עצמו, מחשש שמא הבצק יחמיץ במהלך החג, וכן עקב ההתפתחות התעשייתית והמעבר מאפייה ביתית למסחרית, דבר שהצריך את שימורן של המצות לזמן רב עקב האפיה המוקדמת, מה שלא התאפשר במצות הרכות שהתעפשו במהירות. אולם יהודי תימן לא החמירו להכין את כל המצות עבור פסח לפני החג אלא אפו כל יום מצות טריות עבור אותו היום. לפיכך המצות אצלם נשארו רכות.

בכמה קהילות (בעיראק למשל) הכינו מצות רכות כמה שעות לפני ליל הסדר ואילו לשאר החג הכינו מצות קשות. בניגוד ליהודי תימן, הם אמנם הקפידו להכין את כל המצות לפני הפסח, אך את המצות עבור ליל הסדר ניתן היה לעשות לפני פסח אך עדיין לשמור על טריותן כיוון שנעשו כמה שעות לפני כניסת החג.

באתיופיה הכינו "קיטא" הדומה ללחם המקומי, האינג'רה שמרכיביו אינם חמץ. מצה זו רכה.

כיום, הוקמו פסי ייצור של מצות רכות. רבנים שונים התירו לאכול מצות אלו, כיוון שהן מיוצרות לפני פסח, כנזכר לעיל. אולם רבים אוסרים מצות אלו מטעמים שונים.

תהליך אפיית מצות יד

1. גיבול. שמירת מרחק בין הקמח והמים עד ללישת הבצק. הקמח והמים שלנו ניתנים בכמות מדויקת מחלונות הפונים לשני תאים נפרדים לקערה נמצאת ביניהם. הפארנעמער מערבב אותם עד לקבלת בצק פריך
2. לישה (ביידיש: פינער) הלש, מעבד את בצק בשולחן סמוך במשך מספר דקות עד שהבצק יהיה מוכן לעריכה. ברוב המאפיות הדבר נעשה באמצעות מוט עזר מפלדה שמחובר לציר.
3. חלוקה לפרוסות (ביידיש: טייגלעך), יצירת צורה ושיטוח בעזרת מערוך מפלדה או מעץ המגדילים אותה באופן משמעותי עד לגימור הדורש מיומנות רבה. לאחר מכן נעשה חירור (ביידיש: רעדלען) כדי שהמצות לא יתנפחו בתנור.
4. אפייה האופה (ביידיש: שיבער) מושיט מקל עץ על שולחן החירור וממתין שהרעדלרים יניחו עליו מספר מצות. הם מניחים את המצות אחת ליד השנייה כך שהם תלויות משני צידי המקל. האופה מניח את המצות תוך כדי גלגול בתוך משטח התנור ולאחר מספר שניות מוציא אותם בעזרת מוט ייעודי שבקצהו פלטת ברזל שטוחה וזורק אותם על רשת ברזל כדי שיתקררו. על האופה להיות זריז וערני. עליו להוציא את המצות ברגע המדויק שבו הם נאפו די צרכן ובמקביל להקפיד לא להשהות את המצות המוכנות להכנסה.
5. אריזה. מכניסים את המצות ידנית לתוך קופסאות קרטון שטוחות, שוקלים אותן ומכינים אותן לחלוקה לחבורה או למכירה.

מאכלי מצה

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

מצה בריי בהכנה

קניידלעך במרק

מצה שרויה

ערך מורחב – מצה שרויה
מצה שנרטבה או בושלה במים נקראת מצה שרויה (או בביטוי היידישאי הנפוץ: גֶבְּרוֹקְטְ'ס). חלק מקהילות אשכנז, ובעיקר חסידים, נהגו שלא לאכול מאכלים שבהם יש שימוש במצה שרויה, כגון מצה בריי, מחשש שבצק המצה לא נילוש היטב, וכתוצאה מכך, נותרו "כיסים" עם קמח שלא נילוש, והמגע שלו עם מים עלול להביא לחימוצו. אמנם קמח שנאפה אינו מחמיץ, אך החשש הוא שהקמח הכלוא בבצק לא נאפה, והוא עשוי להחמיץ.

מנהג זה אינו מוזכר בגמרא ואף לא בפוסקים המוקדמים, והחלו להחמיר במנהג זה רק במאות האחרונות. ישנה טענה שבעבר הקפידו על לישת הבצק, ולא על ח"י רגעים (כלומר, שלא יעברו יותר מ-18 דקות מתחילת הלישה ועד סיום אפיית המצה), כיוון שבצק שמתעסקים בו אינו מחמיץ. עם זאת, לאחר שהתחילו להקפיד על ח"י רגעים, החלו לחשוש לעניין זה.

גם בין המחמירים שלא לאכול מצה שרויה, יש הנוהגים להקל בנושאים הבאים:

• יש הנוהגים לאכול מצה ששרויה במי־פירות (מיץ תפוזים וכדומה), אף על פי שאשכנזים נהגו שלא לאכול "מצה עשירה" (מצה שעשויה מקמח עם מי־פירות) אך הקלו במצה ששרויה במי־פירות.
• בחו"ל, שם נוהגים לחגוג את פסח לאורך 8 ימים, נהגו החסידים להקל באכילת מצה שרויה ביום האחרון. יש המבשלים את הכופתאות בכלי הפסח ויש שנהגו לייחד לכך כלים מיוחדים.
• יש שהקלו לאכול מצה שרויה באופן שהמצה נאכלת מיד לאחר הרטבתה, כך שגם לו נשאר קמח בין קפלי המצה הוא לא יספיק להחמיץ בפרק זמן מועט שכזה.

קניידלעך

קניידלעך הוא מאכל אשכנזי מסורתי העשוי כמעין קציצה עגולה, המתבשל בתוך המרק ונאכל עמו. הקניידלעך עשויים מקמח, לרוב מקמח מצה, ולעיתים אף מחתיכות מצה מרוסקות, ולכן הם נחשבים כמאכל מסורתי בעיקר לפסח. אלו המקפידים לא לאכול בפסח מצה שרויה, נמנעים מלאכול קניידלעך בפסח. שאר מרכיביו של הקניידלעך הם ביצים, שמן ומים.

מצה בריי

מצה בריי (ביידיש: מצה מטוגנת), כשמו הוא מאכל של מצות מטוגנות. על פי רוב, שוברים את המצות וטובלים אותן בביצה טרופה ואז מטגנים אותן במחבת.

ערך תזונתי

מצה

ערך תזונתי ל-100 גרם
מים	4 ג'
קלוריות	374 קק"ל
חלבונים	12.0 ג'
פחמימות	79.4 ג'
פחמימות זמינות	79 ג'
שומן	1.5 ג'
כולסטרול	0 מ"ג
ויטמינים	‏
‑ ויטמין B1	0.1 מ"ג
‑ ויטמין B2	0.04 מ"ג
‑ ויטמין B3	3.2 מ"ג
ברזל	1.5 מ"ג
סידן	25 מ"ג
אשלגן	90 מ"ג
נתרן	9 מ"ג
סיבים תזונתיים	0.4 ג'
מקור: [דרוש מקור]

במצה קיים אחוז מים נמוך יחסית; עובדה זו מובילה לכך שאכילת מצות רבות עלולה לגרום לעצירות. בעקבות זאת היו שהמליצו להרבות בשתיית מים בזמן אכילת מצות, 12 כוסות מים לפחות. כחלק מטרנד הבריאות הבינלאומי קיים בארץ ובעולם ביקוש למגוון מצות "בריאות", כגון מצות מקמח מלא, מצות משיפון ומצות מסובין.

יצוא מצות מישראל

ישראל ייצאה בשנת 2012 מצות בשווי מוערך של כ-19.4 מיליון דולר, מתוכם כ-11.5 מיליון דולר (כ-59%) לארצות הברית ומרבית הייצוא הנוסף, לקנדה (כ-5%), בריטניה (כ-8%) ואיטליה (כ-8%). שאר הייצוא התפרס על פני כ-45 מדינות ברחבי העולם, מאזרבייג'ן ועד ניגריה וקניה. בשנת 2013, במידה רבה עקב ירידת שער הדולר, אך גם בגלל ייצור מתחרה בארצות הברית ירד שווי ייצוא המצות לחו"ל ב-14% ועמד על כ-16.7 מיליון דולר, כ-58% מתוכם לארצות הברית. יצואני מצות עיקריים מישראל הם מצות אביב ומצות יהודה.

ראו גם

• קמח מצה
• מצה בריי
• חלה (מתנות כהונה)
• שאור (מחמצת) - שיטה קדומה להתפחת בצק באמצעות שמרי-בר, בה נעשה שימוש טרם עידן שמרי האפייה המודרניים. טעם בצק השאור חמצמץ ומכאן שמו של החמץ.

קישורים חיצוניים

• יעקב גרטנר, ‏אפיית מצה בערב פסח, באתר "דעת"
• יוסף שאול נתנזון, ביטול מודעה, באתר היברובוקס
• הרב מנחם מענדל אייזנברג, מחמצת שאסרה תורה מהי, מצות מכונה החדישות לאור ההלכה, אתר חסידות.רו
• מאמר הסוקר את 'פולמוס מצות המכונה' בתוך ביטאון 'כרם החסידות'
• סרטון המדגים את שלבי אפיית המצות
• איך אופים מצה?, סרטון באתר יוטיוב ערוץ יהדותון
• שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: אופים מצות ליצוא, יומני כרמל פברואר 1951 (התחלה 2:41)
• הרב ד"ר אייל אונגר על המצה ומשמעותה, אתר הידברות

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25456073מצה