טומאת ביאה
טומאת ביאה היא טומאה הנוצרת כתוצאה מביאה הכוללת הוצאת שכבת זרע. טומאה זו חלה על שני השותפים בביאה, האיש והאשה, ומחשיבה את שניהם לראשון לטומאה, ובעקבותיה חל על שניהם איסור לאכול תרומה ובקודשים ולהיכנס להר הבית כדין אדם הטמא בטומאה היוצאת מגופו. משך טומאה זו הוא עד טבילת האיש או האשה במקווה, ולאחר מכן המתנה עד הערב. אמנם כבר משעה שטבלו במקווה, הפכו לטבול יום, וכניסתם להר הבית מותרת.
מקור הדין
מקור דין טומאת ביאה הוא בפסוק בפרשת מצורע: ”וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב ”[1]. ופירש רבי שמעון בברייתא המובאת בתלמוד הבבלי, שאין טומאת האשה המשמשת מיטתה משום מגע בשכבת זרע, שהרי מגע בית הסתרים אינו נחשב למגע, אלא זוהי גזירת הכתוב שאיש ואשה המשמשים מטתם תוך יציאת זרע - נעשו טמאים[2]:
'ורחצו במים וטמאו עד הערב' - אמר ר' שמעון: וכי מה בא זה ללמדנו? אם לענין נוגע בשכבת זרע, הרי כבר נאמר למטה 'או איש', אלא מפני שטומאת בית הסתרים היא, וטומאת בית הסתרים אינה מטמאה. אלא שגזרת הכתוב הוא
— תלמוד בבלי מסכת נדה דף מ"א עמוד ב'
הגדרת הטומאה
טומאת ביאה אינה חלה אלא על משכב שיש בו הוצאת זרע, שיכול להביא להריון, שנאמר: "אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע". אך עצם כניסת האבר בהעראה, או אף ביאה גמורה ללא הוצאת זרע - אינה מחילה טומאה זו[3]. טומאה זו חלה על כל משכב עם אשה, נערה או ילדה, ובלבד שמלאו לה שלוש שנים, שאז יש על המשכב עימה שם 'ביאה'[4].
טומאה זו חלה רק על ביאה כדרך כל הארץ, שיכולה להביא להריון, אך ביאה שלא כדרכה אינה מטמאת את הזוג טומאת ביאה, אך האיש טמא משום יציאת הזרע מגופו, ומשיצא הזרע אל מחוץ לגופה של האשה, היא תטמא מדין נוגעת בשכבת זרע, שטומאתה קלה מטומאת ביאה[5].
בתלמוד הבבלי בארו שהפסוק שממנו למדו את טומאת הביאה עוסק במציאות שבה לאחר יחסי האישות האשה נותרה במיטתה מבלי לזוז, שאז הזרע שבקרבה אינו מטמאהּ, הואיל והוא בבית הסתרים. אך אם קמה ממיטתה, הטבילה לא תועיל לטהר אותה מטומאתה, שכן היא טמאה מחמת שהיא פולטת שכבת זרע[6]:
למימרא דמשמשת בטומאת ערב סגי לה? [די לה לטבול, להמתין עד הערב ובכך להיטהר], והא אמר רבא: משמשת - כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה, שאי אפשר לה שלא תפלוט! הכא במאי עסקינן - שהטבילוה במטה [מבלי לזוז, וכך הזרע לא יצא ממנה]
— תלמוד בבלי מסכת נדה דף מ"א עמוד ב'
אמנם כמה ראשונים[7] בארו שניתן להעמיד את הפסוק במציאות יותר שכיחה, בה האשה כיבדה את ביתה (ניקתה את הנרתיק מזרע) לפני שטבלה, והסיבה שבתלמוד הובא מקרה כה נדיר היא כדי לחדש דין זה של אשה שהזרע עוד בתוכה ואף על פי כן יכולה להיטהר מטומאת ביאה.
כניסה להר הבית
אחת המשמעויות המרכזיות של הטומאה, על סוגיה השונים, היא הגבלת האדם הטמא בכניסה לחלקים שונים של מתחם הר הבית ובית המקדש, ואכילת בשר קרבנות. על פי ההלכה, אדם הנטמא בטומאה שאינה יוצאת מגופו, כגון שנגע באחד משמונת השרצים במותו, או שנטמא למת, או שנגע באחד הטמאים המטמאים אדם וכלים, רשאי להיכנס להר הבית, שנחשב למחנה לויה, אך הוא מנוע מן התורה מלהיכנס לעזרה המקודשת של בית המקדש, וחכמים גזרו הרחקות נוספות לטמאים אלו בתוך שטח הר הבית[8].
אולם אדם הנטמא בטומאה היוצאת מגופו, כגון: זב, זבה, נדה, יולדת ובעל קרי, מנוע מן התורה מלהיכנס לתוך מחנה לויה, כלומר, אסור לו להיכנס לכל שטח הר הבית המקודש. אמנם בעל קרי שטבל, אף שעוד לא נטהר מטומאתו עד הערב, ואסור באכילת קדשים ותרומה עד אז, רשאי להיכנס להר הבית עד העזרה המקודשת, ומדברי חכמים עד עזרת נשים, כדין טבול יום[9].
טומאת ביאה נחשבת לטומאה היוצאת מגופו של האדם המטמאה את הנטמא בה בדרגת ראשון לטומאה שאינו מטמא אדם וכלים בנגיעתו, וכדין בעל קרי. לכן אסור לאיש ולאשה שקיימו יחסי אישות באופן שנטמאו בטומאת ביאה להיכנס להר הבית מן התורה עד שיטבלו. ולאחר שטבלו, מצד טומאת ביאה הם רשאים בכניסה להר הבית, אולם כל זמן שהאשה מוגדרת כפולטת שכבת זרע, היא נחשבת כמו אדם הרואה קרי, שמנוע מלהיכנס להר הבית עד שיפסיק מלראות ויטבול.
ביאת כלה
בתלמוד הבבלי הובאה מחלוקת תנאים בין חכמים לרבי יהודה, האם בבעילת המצווה, שהיא יחסי האישות הראשונים שמקיים זוג הנישא, קיימת טומאת ביאה, או לא. לדעת רבי יהודה, הואיל ואשה אינה יכולה להרות מביאה ראשונה, אין ביאה זו מטמאת טומאת ביאה. אמנם לדעת חכמים גם ביאה זו מטמאת ככל ביאה אחרת:
תנו רבנן: '[אשר ישכב איש] אותה' - פרט לכלה, דברי רבי יהודה; וחכמים אומרים: פרט לשלא כדרכה. אמר ליה הון בריה דרב נחמן לרב נחמן: לימא קא סבר רבי יהודה, התורה חסה על תכשיטי כלה! אמר ליה לפי שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה. במאי קמיפלגי? רבנן סברי: שכבת זרע - פרט להעראה, אותה - פרט לשלא כדרכה; ורבי יהודה סבר: שלא כדרכה והעראה משכבת זרע נפקא, אותה - פרט לכלה
— תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ל"ד עמוד ב'
להלכה לא נפסקה דעתו של רבי יהודה, וגם ביאת כלה מטמאת בטומאת ביאה.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק י"ח
- ^ כיוצא בזה בספרא מצורע פרשת זבים פרשה ג'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ה', הלכה י'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ל"ב עמוד א', משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ה', הלכה ט'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"ד עמוד ב', משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ה', הלכה ט'
- ^ אמנם בהמשך הסוגיה, הגמרא מחלקת בין מציאות שבה האישה 'מתהפכת' בעת או לאחר התשמיש, שאז היא בוודאות נחשבת לפולטת שכבת זרע כל זמן שהזרע פורה ומטמא אותה ביציאתו, ובין מציאות שבה האשה לא 'מתהפכת', שאז ייתכן שהזרע יצא כולו כעבור זמן קצר, תוך כדי הליכתה למקווה (וקיימת מחלוקת ראשונים האם יש לחשוש שמא לא יצא כל הזרע בהליכה זו או לא).
- ^ כגון בחידושי הרשב"א על נדה דף מ"א, עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה ח'
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה ח', משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות בית הבחירה, פרק ז', הלכה י"ז.
36215988טומאת ביאה