פאת השדה

מצוות פאה
(מקורות עיקריים)

מקרא	ויקרא, י"ט, ט'
משנה	משנה פאה
תלמוד ירושלמי	מסכת פאה
משנה תורה	הלכות מתנות עניים, פרקים א'-ג'
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן של"ב
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה ק"כ, לאו ר"י ספר החינוך, מצווה רט"ז, מצווה רי"ז

עֲזִיבַת פְּאַת הֶשָּׂדֶה (מכונה גם– פֵּאָה) היא מצוות עשה מהתורה לבעל שדה חקלאי להניח את היבול הגדל בשולי השדה בעבור עניים, ולא לנכס לעצמו כלום מתבואה זו. פאת השדה היא אחת ממתנות עניים שחייבה התורה את בעלי השדות בארץ בלשון ברורה.

בסדרי המשנה מוקדשת מסכת שלמה העוסקת בדיני פאת השדה – מסכת פאה. עיקרי דיני הפאה נידונים בארבעת הפרקים הראשונים שבמסכת זו.

מקור המצווה

מצווה זו נזכרה בתורה ב' פעמים:

• בפרשת קדושים:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם:

— ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט'

• וכן בפרשת אמור באמצע תיאור המועדים:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם: לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם

— ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק כ"ב

שיעור הפאה

בתורה לא מצוינת כמות ("שיעור") התבואה שיש להשאיר בסוף השדה, ולכן גם אדם שמשאיר כמות קטנה של תבואה מקיים את המצווה. במשנה נמנתה מצווה זו בכלל המצוות שאין להם שיעור: ”ואלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה”.

אף שכאמור מהתורה אין שיעור למצווה זו, חז"ל קבעו שיעור למצווה וחייבו להשאיר לפחות אחד חלקי שישים מכלל התבואה. בפועל, אפילו השארת שיבולת יחידה מספיקה כדי לצאת ידי חובת המצווה.

בשלושה מצבים ראוי להשאיר לפאה יותר מאחד חלקי שישים מהתבואה:

1. כאשר העניים מרובים
2. כאשר זכה בעל השדה לברכה מרובה בשדהו.
3. כאשר השדה קטן ובאחד משישים אין כמעט תועלת לעניים.

התלמוד מתיר, לאחר שקצר שיבולת אחת בלבד, לעשות את כל שאר השדה לפאה - זאת בניגוד בניגוד לתרומה שבה אין לעשות את כל ערימת התבואה לתרומה, וחלה בה אין לעשות את כל העיסה חלה.

מקום הנחת הפאה

מקום הנחת הפאה הוא בסוף השדה. מספר נימוקים לכך ניתנו בתלמוד:

אמר רבי שמעון: בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו: מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני החשד, ומשום בל תכלה. מפני גזל עניים - שלא יראה בעל הבית שעה פנוייה, ויאמר לקרובו עני: הרי זו פאה. ומפני ביטול עניים - שלא יהו עניים יושבין ומשמרין: עכשיו מניח בעל הבית פאה. ומפני חשד - שלא יהיו עוברין ושבין אומרים: תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו. ומשום בל תכלה

זמן הנחת הפאה

הפאה צריכה להינתן בסוף הקציר או הקטיף, ויש לכך כמה טעמים:

1. מפני גזל עניים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מתי שירצה, יוכל לתאם עם קרובו או חבירו העני שעה שבה לא יהיו עניים בסביבה, ואז יפריש את הפאה באופן שרק קרובו יספיק לקחתה, ונמצא גוזל את שאר העניים.
2. מפני ביטול זמנם של העניים, שיוכלו להעריך אימתי יסיים לקצור את השדה, ובינתיים יתפנו לעסקיהם או ילקטו בשדות אחרים.
3. מפני הרמאים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מכל מקום, יוכלו הרמאים לטעון שכבר הפרישו, או יפרישו מהמקומות הגרועים, והמצווה שיפרישו את מה שנותר בסוף, בין טוב ובין רע.
4. מפני מראית עין, שאם יפריש בעל השדה פאה באמצע השדה, הרואים שלא הניח פאה בסופו עלולים לחשוד בו שלא הניח פאה כלל.
5. מפני שהמשמעות הפשוטה של "לא תכלה" היא על סוף השדה

דינים נוספים

לא ניתן להסתפק בהנחת פאה משותפת לשתי שדות, אפילו אם בשניהם גודל אותו סוג גידול, היות שהמצווה היא שיתוף העניים בכל שדה בפאה מיוחדת. גם אם השדות צמודים אבל יש ביניהם נחל או שביל או דבר אחר שחוצץ כך שאינם נחרשים ונקצרים כאחד, הם נחשבים כשני שדות וצריך להניח פאה לכל שדה. אבל במטע של אילנות, שביל או נחל אינו מפריד את המטע לשני חלקים, כי הם נראים כאחד, ורק אם היה גדר בין שני החלקים צריך להשאיר פאה מכל חלק בפני עצמו.

למרות שהמצווה היא להפריש את הפאה בזמן שהתבואה מחוברת לקרקע, אם עבר על הדין ולא הפריש פאה חייב בהפרשתה מהתבואה לאחר מכן, ובתלמוד נחלקו עד מתי יכול להפריש: ”מצות פאה להפריש מן הקמה, לא הפריש מן הקמה - מפריש מן העומרים, לא הפריש מן העומרים - מפריש מן הכרי עד שלא מרחו, מרחו - מעשר ונותן לו; משום ר' ישמעאל אמרו: אף מפריש מן העיסה ונותן לו” (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ד עמוד א')

חל על עשיר איסור לשמור פאה עבור עני מסוים אלא עני הקודם לקחת זוכה בפאה. אין באפשרותו של עני הרוצה בכך לשמור לעצמו על ידי פריסת בגד על הפאה וסימון הפאה כפאה "שלו" ואם עשה כן מותר לעני אחר ליטול ממנו.

לקיחת הפאה היא בצורה של "ביזה" - כל עני לוקח כמה שמצליח לקחת, ואף אם מרבית העניים יבקשו שבעל השדה יחלק ביניהם באופן שוויוני, אם המיעוט מתנגדים שומעים למיעוט. יוצאים מכלל זה הם דקל וגפן שבהם צורת הלקיחה היא חלוקה, כאשר על בעל השדה מוטל להוריד בשביל העניים את הפאה ולחלקה ביניהם בצורה שוויונית, אף אם מרבית העניים ירצו לקחת בעצמם.

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד, ‏הלכות פאה, באתר פניני הלכה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34198834פאת השדה