מקווה
מִקְוֶה מקום אוסף מים, שהמים נקוו אליו.
בהגדרה רחבה כל מים המכונסים בקרקע כדור הארץ נקראים "מקווה", כמו שכתוב בראשית (א, י): "ולמקוה המים קרא ימים", וכן (ויקרא יא, לו): "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור". בהגדרה מצומצמת מִקְוֶוה הוא מאגר מים אשר נועד לאפשר לטבול כדי להיטהר ממצבי טומאה שונים.
כיום השימוש העיקרי במקווה הוא לטבילת נידה ולטבילת עזרא, וכן לטבילת כלים חדשים שנקנו מגוי, שימוש נוסף במקוה קיים בבתי הדין הרבניים, לצורך טבילה לגיור. בתקופת בית המקדש, כשהיו נוהגות הלכות טומאה וטהרה, היו טובלים במקווה אנשים, כלים ובגדים כדי להיטהר מטומאות שונות.
ולמקוה המים קרא ימים— בראשית א, י
כשרות המקווה
מקור עיקרי להלכות כשרות המקוואות הוא בפסוק
אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור
חז"ל דורשים את הפסוק בספרא ואומרים כי כמו שמעיין נעשה בידי שמים ללא מגע יד אדם אף מקווה צריך להיקוות מאליו ולא להישאב, ומאידך "אך" ורק מעיין מטהר כשהוא זורם ובכל שיעור, אבל מקווה מים שאינם נובעים יטהר רק אם המים עומדים ורק בשיעור של ארבעים סאה[1].
הבדל נוסף בין מעיין לבין מקווה, הוא שמעיין נקרא "מים חיים", וזב נטהר רק רק אם יטבול במים חיים כלומר במעיין, ולא במקווה[2].
שיעורו
אין מקווה כשר לטבילה אלא אם כן יש בו מים כדי טבילה בבת אחת לכל גוף האדם הטובל, שנאמר ( ויקרא טו, טז): "ורחץ במים את כל בשרו" -מים שכל בשרו, היינו גופו, עולה בהם. וכמה הם? ארבעים סאה.
לפי שיטת רבי חיים נאה ארבעים סאה הם כ-332 ליטר. לפי שיטת החזון איש ארבעים סאה הם כ-573 ליטר. כפי הנראה אין מקוואות שמקילים לנהוג כשיטת הרב נאה וכולם מחמירים כחזון אי"ש וברבים מהמקוואות אף מוסיפים עוד מים, עד 1,000 ליטר[דרוש מקור] לצאת גם ידי חובת דעות אחרות.
מים שאובים
ערך מורחב – מים שאובים
מים שאובים הם מים שנשאבו על ידי אדם בכלי שיש לו בית קיבול, מים אלו הוא פסולים למקווה, בנוסף, גזרו חכמים על בור מי גשמים שעדיין לא מכיל ארבעים סאה, ונפלו לתוכו שלושה לוג מים שאובים, מי הגשמים שבתוכו נפסלים לטבילה.
פסול זוחלין
- ערך מורחב – זוחלין
פרט נוסף עליו חייבים להקפיד בבניית מקווה, הוא שלא יהיו "מים זוחלין". כלומר, מקווה של מים עומדים (שאינם מי מעיין) נפסל אם המים יוצאים מתוכו, כלומר אם יש חלחול אפילו דקיק של מים לתוך הקרקע, יותר מ2-3 ס"מ ביום, שאז זה ניכר[3] המקווה פסול. לכן בבניית מקוואות, מקפידים מאוד לאטום לחלוטין את קרקע הבורות וקירותיהן.
מבנה המקווה בימינו
- ערך מורחב – נתן סאה ונטל סאה
מקורם של המים ברוב מקוואות הטהרה בימינו הוא מי-גשמים. קורה ובשנות בצורת ובסוף הקיץ מקוואות נסגרים בשל העדר מי-גשמים. יש לכך פתרונות, למשל, יש הסבורים כי שלג המובא מהר החרמון והפשרתו במאגר המים יכול להיות פתרון לבעיה. אולם, בעיה כללית יותר הקיימת במקוואות היא הצורך להחליף את המים בתדירות גבוהה, דבר הגורם שמי בור ההשקה מתערבים במי בור הטבילה, כך שתוך זמן קצר רוב המים אינם מי גשמים, כך שלפי דעות מסוימות המקווה פסול[4].
כדי לפתור את בעיית החלפת המים, משתמשים ב"אוצר" (בור) של מי גשמים, מלבד בור ההשקה הצמוד למי הטבילה, ומדי תקופה מרעננים את בור ההשקה ומחליפים את מימיו במי גשמים חדשים. אגירת מי-הגשמים נעשית, בדרך כלל, על ידי ניקוזם מהגג של המקווה ל"אוצר". כך המים נאגרים במאגר הצמוד לכל מקווה. באזורי הארץ הגשומים, די במים אלה על מנת לספק את הצרכים.
האוצר חייב להיות ממי גשמים בלבד. כיון שאין אפשרות לטבול במים אלו בלבד ובו בזמן לשמור על הניקיון הנדרש, יוצרים בינו לבין בור המקוה בו טובלים נקב "השקה" בקוטר של כ-6 ס"מ שתפקידו ליצור מגע בין האוצר לבין בור המקוה בו טובלים, כשהאחרון ממולא במי ברז רגילים. על ידי נקב ההשקה הופכים המים בבור הטבילה לחלק אינטגרלי מבור האוצר שמלא במי גשמים, כך שמי הבור בו טובלים מוחלפים בדרך כלל כל יום ולפעמים אף פעמים אחדות ביום, ולמרות זאת המקוה מלא במי גשמים.
ישנו אוצר נוסף הנקרא אוצר "זריעה" בו המים שבאים מרשת המים העירונית "נזרעים" בתוכו ונשפכים אל בור הטבילה, בסוג אוצר זה על בור הטבילה להיות יבש לגמרי לפני מילויו כיון שדי בכמות של שלושה לוגין (כ-900 מ"ל בקירוב)[5] כדי לפסול את המקוה. אמנם לאחר שנתמלא הבור בארבעים סאה שוב כל כמות מים אינה פוסלת ובלבד שהמים לא יצאו מחוץ לבור הטבילה. נהוג למלא את אוצר הזריעה ידי "המשכה". מזרימים מים מרשת המים העירונית על גבי תעלה בקרקע שניתנת לחילחול (צמנט ביחס גבוה של חול) באורך שלושה טפחים (כשלושים ס"מ) וברוחב של טפח (כ-10 ס"מ) יש לוודא לפני כן שיש בבור הזריעה רוב מים כשרים (ממי גשמים) למעשה בימינו נהוג להשתמש בשתי הצורות.
ישנה צורה נוספת פחות שכיחה בה ממלאים את בור הטבילה מ"מחסן" מים, זהו מכל בטון ענק המכיל עשרות קוב מי גשמים, שבתחתיתו צינור ובו מגופת עץ או גומי. במקוה כזה מרוקנים את מימיו, ומייבשים היטב את הקירות והריצפה, כמו באוצר זריעה, ומסירים את המגופה על למילויו של הבור בעשרים ואחת סאה (בין מאתיים לחמש מאות ליטר).
מקווה חב"ד
- ערך מורחב – בור על גבי בור (מקווה חב"ד)
בחסידות חב"ד ישנה שיטה אחרת לבניית מקווה לנשים, הנקראת "בור על גבי בור" אותה יסד האדמו"ר החמישי, רבי שלום דובער שניאורסון. חופרים בור אחד עמוק, אותו חוצים לשניים על ידי מפריד ממלט באמצע גובהו לרוחב. כך נוצרים שני בורות – בור עליון ובור תחתון. המפריד מהווה רצפה לעליון ותקרה לתחתון. הבור העליון הוא מקווה הטבילה והבור התחתון הוא אוצר מי הגשמים. חשוב להקפיד לצקת את המקווה העליון והתחתון יחד, מפני שאם יוצקים אותם בנפרד עלולים לזחול המים במקום חיבורם, ואז יש חשש ל"מים זוחלין" הפוסלים את המקווה.
במפריד המלט יש פתח, בגודל המאפשר מעבר של אדם, על מנת לטפל בבור מי הגשמים. על הפתח יש מכסה. בשעת המילוי מסירים את המכסה. מלבד פתח זה, יש שני פתחים נוספים, בגודל טפח מרובע כל אחד (בערך ברוחב 10 ס"מ, בשונה מנקב ההשקה שהוא עגול וקוטרו כ-6 ס"מ כאמור), המרוחקים זה מזה, כדי שאם יתכסה אחד בשוגג על ידי הטובלת, יישאר השני פתוח. מי הגשמים יורדים דרך צינור מיוחד שאין לו גדר כלי ואינו עשוי מחומר המקבל טומאה, אל תוך מקווה הטבילה היבש ומשם למטה, אל האוצר. לאחר מילוי האוצר, ממלאים את מקווה הטבילה במי ברז שאובים, מתוך צינור המכוון כך, שהמים זורמים היישר אל מקום הפתח. המים השאובים מתחברים מיידית אל מי הגשמים שבאוצר התחתון ומתכשרים על ידי מגעם (השקה). יש הסוברים שבמקוה זה המים בבור העליון אינם מתערבים במהירות במי הבור התחתון כיון שמשקלם הסגולי נמוך ממי הבור התחתון בשל חומם הגבוה יחסית למי הבור התחתון, ובכך יוצאים ידי שיטות הסוברות כי יש צורך ברוב מי גשמים, דבר שאינו אפשרי לאורך זמן בבור עם השקה מן הצד, וישנם המפקפקים במידת התועלת המעשית שדבר.
מקווה נייד
בזמנינו מקובל להקים מקווה נייד במקומות שבהם מתכננים להקים מקווה בר-קיימא.
עקרון הפעולה הוא כדלקמן:
- החלק העליון המכיל מקלחות הוא המבנה הנייד ומורם בעזרת מנוף. למקווה מחוברים ווים המאפשרים את הרמת המקווה יחד עם המבנה.
- בורות ההשקה, הטבילה והזריעה מונחים במקום לפני הנחת המבנה העליון.
מקוואות ניידים הוקמו למשל בחוות סקאלי וביישוב אמציה אליהם עברו תושבי קטיף לאחר ההתנתקות[6] [7].
מקווה ביתי/מאולתר
במצבים בהם מעוניינים במקווה זול זמין וללא זמן בניה פעמים משתמשים במיכל מים, אחרי שעושים בו חור בגודל מוציא רימון מחברים אותו לרצפה, וסותמים את החור. וממלאים במים שאובים (רק במקרה שלא מיועד לטבילת אישה, כיוון שכשר רק לטבילת עזרא) או לחילופין מבאים שלג או מקפיאים מים מוציאים מכלי וממתינים שימס (אף על פי המעיקר הדין מקווה כזה כשר לטבילת נדה הרבנים מורים שלא להשתמש בו). לרוב מקוואות כאלו הם ללא חימום ופילטרים ומיועדים לשימוש לימים ספורים בלבד. במקווה כזה משתמשים בעיקר ישיבות חסידיות המקימים מקוואות בקמפוסים במהלך הקעמפים, סופרי סת"ם המעוניינים לטבול לפני כל שם ומעוניינים שיהיה להם מקווה נגיש למקום כתיבתם, כמ"כ גם בתקופת מגיפת הקורונה היו שהקימו מקווה כזה בביתם.
פולמוס המקווה ריין
בשנת תשפ"א החלה חברת מקווה טק לשווק מכשיר חמצון בטכנולוגית AOP מותאמת למקוואות וכן מכשיר פילטר מדגם חדש תחת השם השיווקי מקווה ריין. על שני המכשירים התעורר פולמוס הלכתי נרחב, על מכשיר החמצון היו שטענו שכיוון שהוא משנה את המבנה הכימי של המים, זה גורם לכך שלא נחשיב את מי המקווה יותר למים אלא לחומר חדש, ועל מכשיר הפילטר היו שטענו שאין זה שונה משאר הפילטרים שהורו שלא להכניסם למקוואות על מנת שלא לשנות את צורת המקוואות הנהוגה.
מבין האוסרים הבולטים נמנים: הרב צבי פרידמן[8], הרב משה זאב זורגר והרב ישראל יצחק קלמנוביץ' [9] מבין המתירים הבולטים: הרב משה שטרנבוך, הרב יצחק יוסף, הרב משה ברנדסדורפר והרב דוד לאו[10], בעשרת ימי תשובה תשפ"ב יצא מכתב מרבים מרבני בני ברק להתיר.[11] העדה החרדית הוציאו פסק בי"ד בכ"ג אב שלא להכניס מכשיר זה אמנם תקופה אחר כך התירו [12]
מקוואות בארכאולוגיה
מאות מקוואות טהרה עתיקים נתגלו ברחבי ארץ-ישראל, והם מתוארכים לתקופה ההלניסטית המאוחרת, הרומית והביזנטית. מתקנים אלו זכו להתייחסות נרחבת במחקר בשנים האחרונות. גילויים של מקוואות בחפירותיו של פרופ' יגאל ידין במצדה בשנת 1965 פתחו למעשה את המחקר הארכאולוגי של נושא זה. בחפירות אלו נתגלו מספר מתקני מים מדורגים, כאשר שניים מהם זוהו על ידי ידין כמקוואות טהרה. בספרו הפופולרי על חפירות מצדה, ניתן למצוא תיאור מרתק של חשיפת המקוואות הללו, ושל ביקורו במקום של הרב דוד מינצברג, מגדולי המומחים בהלכות מקוואות, אשר לשמחתם של כל הנוכחים פסק על אתר שהמקווה הדרומי שבחומת הסוגרים של מצדה כשר למהדרין: "משופרא דשופרא שבע פעמים"[13].
מחקרם השיטתי של מקוואות הטהרה החל רק בעקבות החפירות הנרחבות בעיר העתיקה של ירושלים בסוף שנות השישים ובשנות ה-70 של המאה ה-20. עשרות בריכות מדורגות נתגלו בחפירותיו של פרופ' בנימין מזר למרגלות הר הבית ובחפירותיו של פרופ' נחמן אביגד ברובע היהודי של ירושלים. פרופ' רוני רייך, באותם ימים מעוזריו הבכירים של אביגד, זיהה בריכות אלו כמקוואות טהרה, והחל במחקר ראשוני ומקיף של הנושא על היבטיו השונים, מחקר אשר סוכם בעבודת הדוקטורט שלו[14].
בעקבות חפירותיו של ד"ר יובל ברוך בסוסיה מוכרים מקוואות הטהרה ששימשו לאחר החורבן. ברוך סבר כי מקוואות הטהרה של התקופה הרומית המאוחרת והביזנטית שימשו ביישובים יהודים שבהם הייתה דומיננטיות של קבוצות כהניות ששמרו על מעמדם גם בדורות שלאחר חורבן הבית.
זיהוי
מקווה הוא למעשה מתקן מים מדורג. מדובר בטיפוס מיוחד של מתקן מים בעל מאפיינים המייחדים אותו מסוגים אחרים של מתקני מים.
ישנן מספר דרכים להבחין בין מקווה עתיק, בעיקר מימי בית שני ואילך, לבין בור מים פשוט שלא שימש לטבילה:
- מקווה הוא בדרך כלל חלל בנפח של לפחות 1,000 ליטר, כדי להחמיר לכל הדעות, למרות שלהרבה דעות אפשר להסתפק גם בפחות מכך, שקירותיו מטוייחים לטובת אגירת המים. מתקני המים המדורגים מטויחים בטיח הידראולי האופייני למתקני מים אחרים, (כגון: בורות, אמות מים, בריכות וכדומה). בדרך כלל יש יותר משכבה אחת של טיח. הטיח מכסה את קרקעית המתקן המדורג ואת הדפנות, ובמקרים רבים גם את התקרה.
- אל המקווה מוליך גרם מדרגות נוח ורחב, בניגוד לבור מים פשוט אליו מוליכות בדרך כלל מדרגות צרות ופשוטות. על פי רוב, מדרגות אלו תופסות את כל רוחב המתקן, ואולם יש גם מתקנים בעלי גרם מדרגות צדדי, האחוז בדופן אחד או יותר של המתקן. בשני הטיפוסים, התוכנית של גרם המדרגות יכולה להיות ישרה, עם פנייה אחת בזווית ישרה היוצרת גרם בצורת "L", עם שתי פניות היוצרות גרם מדרגות בצורת "ח", או מעוגלת.
- לעיתים ניתן לזהות הפרדה של גרם המדרגות לשני נתיבים, המיועדים להערכת החוקרים להפרדת הנכנסים למקווה (שעודם טמאים) מהיוצאים מהמקווה - על מנת שאלה לא יצרו מגע עם הציבור הטמא שעדיין לא טבל.
- במקרים רבים, אין אחידות ברוחב השלח של כל מדרגה שבגרם, באופן שמדרגה אחת בעלת שלח רחב מצויה בין מספר מדרגות בעלות שלח צר יותר. בהרבה מהמתקנים, רום המדרגה התחתונה גבוה משאר המדרגות, דבר שיוצר מעין אגן בתחתית המתקן. לעיתים ישנה מדרגה אחת צרה (או יותר), האחוזה בדופן אחד של המתקן והיורדת מהמדרגה האחרונה שבגרם הראשי אל תחתית האגן. ככל הנראה "מדרגות עזר" מעין אלו נועדו להקל על הירידה לתוך האגן או על העלייה ממנו. על פי מספר השערות שהועלו על ידי ארכאולוגים, ביניהם הארכאולוג רוני רייך, שימשה מדרגת עזר זו להקלת הצפיפות והלחץ במקוואות פופולריים. על פי השערה נוספת, שימש מפלס זה להטבלת כלים, עבורם אין צורך במים עמוקים. בימינו נהוג להוסיף מדרגה זו על מנת שאדם נמוך קומה יוכל לטבול בבטחה.
אפשר לסווג את מתקני המים המדורגים לפי שלש שיטות בנייה:
- מתקן החצוב בשלמותו בסלע: קרקעית, דפנות ותקרה. מתקן כזה הינו למעשה מערה מלאכותית, או מערה טבעית שעברה עיבוד כדי להתאימה לצורכי המתקן: חציבת מדרגות, טיוח, והתקנת פתח נאות.
- מתקן החצוב בסלע או בקרקע רק בחלק התחתון (המדרגות, הדפנות, וקרקעית המתקן) ובנוי בחלק העליון (פתח הכניסה, הקירות והתקרה).
- מתקן הבנוי בשלמותו לתוך עיי חורבות של שכבות יישוב קודמות (נדיר).
ממצאים
המתקנים הקדומים ביותר המתוארכים בוודאות הם מן המחצית השנייה של המאה השנייה לפנה"ס עד לראשית המאה הראשונה לפנה"ס. מרבית מתקני המים המדורגים הם מהמחצית השנייה של המאה הראשונה לפנה"ס ועד למרד בר-כוכבא. עם זה, מספר לא קטן של מתקני מים מדורגים נבנו או המשיכו לשמש גם בתקופה הרומית המאוחרת ועד התקופה הביזנטית.
מתקני מים מדורגים נתגלו אך ורק באזורים גאוגרפיים אשר ידוע לנו מן המקורות ההיסטוריים שהיו מאוכלסים ביהודים (או בשומרונים). הזיהוי האתני-דתי של האתרים שבהם נתגלו מתקנים אלו נתמך במקרים רבים בממצא הארכאולוגי, כגון: כתובות, מטבעות, קבורה בגלוסקמאות, היעדר סממנים פגאניים, וממצא של כלי אבן. רוב המקוואות העתיקים נמצאים בתוך תחומי היישוב, בדרך כלל במרתף או בקומת הקרקע של מבני מגורים. קיימים גם מקוואות המצויים ברשות הרבים, ובמיוחד יש לציין מספר רב של מקוואות המצויים למרגלות הר הבית, בגן הארכאולוגי בירושלים. בבית המקדש הקפידו באופן מיוחד על הטהרה, ולכן כל יהודי שהיה ניכנס לבית המקדש היה חייב לטבול, ובבית המקדש הראשון היה מקווה מיוחד שניקרא ים שלמה שהיה מוצב בעזרה ושם הכהנים היו טובלים. בלשכת המצורעים שהייתה בעזרת נשים בפינה צפונית מערבית היה מקווה לטבילת המצורעים. ליד כל בתי הכנסת מתקופת הבית השני מצוי מקווה טהרה. מתקני מים מדורגים נמצאים גם בבתי מרחץ בחדר הקר. נמצאו גם מתקני מים מדורגים מחוץ לתחומי היישוב: בקרבה למתקנים חקלאיים, לבתי קברות וליד דרכים המובילות לירושלים.
במקרים בודדים, נתגלו סמוך למתקן המים המדורג מתקן מים ללא מדרגות, המחובר למתקן המדורג באמצעות חור בדופן המשותפת לשני המתקנים, או באמצעות תעלה בראש הדופן המשותפת לשני המתקנים. בחלק מהמקרים לא נתגלה חיבור בין שני המתקנים, אך ייתכן שהוא היה קיים ולא השתמר. החוקרים הבינו שמתקנים אלו שימשו כ"אוצר" להכשרת מי המקווה. כאמור, התופעה של מתקן מים מדורג המחובר למתקן מים צמוד ללא מדרגות היא נדירה, ומצויה אצל מעט מהמקוואות העתיקים שנתגלו בארץ.
במספר מקרים, נמצאת מחיצה נמוכה המחלקת את גרם המדרגות שבמקווה לשני נתיבים. יש ומחיצה זו בנויה על גבי המדרגות ויש שהיא הושארה כפס בולט בעת חציבתן. המחיצה מטויחת באותו טיח עבה המכסה את המדרגות עצמן. בדרך כלל המחיצה אינה משוכה לאורך מורד כל המדרגות אלא רק בחלקו העליון, ובכל מקרה אינה חוצה את המדרגה התחתונה. לרוב המחיצה מגיעה לגובה של מספר סנטימטרים בלבד. מחיצה זו נועדה כנראה להפריד בין היורדים למקווה בטומאה לבין העולים ממנו בטהרה לאחר שטבלו. מקור המרמז על סידורי הפרדה במקוואות מצוי במשנה: "כל הכלים הנמצאים בירושלם דרך ירידה לבית הטבילה – טמאין, דרך עליה – טהורין. שלא כדרך ירידתן עליתן" (מסכת שקלים ח, ב). בחלק מהמקוואות ישנם שני פחתים הסמוכים אחד לשני ומופרדים באמצעות אומנה בנויה או חצובה. לעיתים קיימים באותו מתקן עצמו שני סידורי ההפרדה, הן המחיצה והן הפתח הכפול.
מידת הנפח של מתקני המים המדורגים הנידונים כאן נעה בין כ-0.5 מ"ק במתקנים הקטנים ביותר, לבין כ-300 מ"ק במתקנים הגדולים ביותר אשר נתגלו בקומראן ובביר איג'דה שליד חברון.
התנהלות המקווה בימינו
בימנו בניית מקוואות וניהולם כולל העסקת בלן וגביית תשלום מהטובלים, מקווה היא בין שרותי הדת שמדינת ישראל מספקת באמצעות המועצות הדתיות. לצד מקוואות אלו, בתי כנסת רבים מפעילים מקוואות לטבילת כלים. קיימים גם כמה ארגונים פרטיים הפועלים בתחום זה, והעיקרי הוא "המרכז הארצי לטהרת המשפחה".
במרבית המקוואות נהוג לקחת תשלום סמלי לצורך כיסוי הוצאות המקווה. אולם, ישנם מקוואות בהם המחיר יקר יותר. בחלק מן המקוואות נהוג לספק מגבות נקיות לשימוש המתרחצים, הכלול במחיר הכניסה למקווה, כיום, הרבנות הראשית לישראל מנפיקה בעת רישום הנישואין תעודה המאשרת לכלה בשנת הנישואין הראשונה כניסה חינם למקוואות שבבעלות המדינה, בכדי לעודד שמירת הטהרה.
מקוואות משמשים בנוסף כבית מרחץ עם מקלחות ומלתחה. ככלל, מתבקשים המשתמשים במקווה להתרחץ לפני הכניסה לבור הטבילה.
בטיחות
באופן דומה לשימוש בבריכת שחיה הטבילה במקווה עלולה להוביל לפציעה עקב החלקה וטביעה עקב אובדן הכרה מסיבות שונות. סכנה נוספת הינה בטבילה במים קרים במיוחד, דבר העלול להוביל להלם קור ולאירוע לבבי. בעיות בטיחות אחרות במקווה נוגעות לפגיעה מחיידקים ואורגניזמים אחרים במים עומדים בעת טבילה במקווה שאינו מחוטא ומימיו לא הוחלפו. עם זאת, המקוואות הנבנים בימינו, נבנים לרוב בסטנדרטים גבוהים, וקיימת הקפדה על ההיגיינה של הטבילה. משרד הבריאות הישראלי פרסם נהלים למקוואות לצורך קבלת רישיון עסק להפעלת מקווה, על מנת למזער את סיכוני הבטיחות[15] . במרבית המקוואות מוסיפים כלור למי הטבילה דבר המאפשר חיטוי של המים (ומנגד, אינו פוסל את המים לטבילה). על פי תקנות הבריאות, משתמשי המקווה נדרשים לרחיצה במים וסבון קודם לטבילה, ונאסרת הכניסה למקווה לחולים בעלי מחלות מדבקות שונות.
ישנם דיווחים לפיהן מקוואות הם בין המקומות המועדים לבעיות קשות לילדים הבאים למקום ללא השגחת מבוגר. ובמקוואות מסוימים מונו משגיחם למניעתן.
ראו גם
לקריאה נוספת
- הלכות מקוואות בשו"ע יורה דעה, סימנים רא-רב
- מקוואות, אדריכל יוסף שנברגר - ירושלים ה'תשל"ד
- רוני רייך, מקוואות טהרה בתקופת הבית השני ובתקופות המשנה ותלמוד, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשע"ג, 2013.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: מקוה |
 טקסט בוויקיטקסט: מקואות פרק ז משנה ב |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מקווה |
- איל רגב, מקוואות טהרה של מעמדות וכִתות בישראל בימי בית שני, קתדרה 79, מרץ 1996, עמ' 21-3
- אביתר מרינברג, נשים, גברים ומים קרים: הוויכוח על חימום מי המקוואות מימי הביניים ועד ימינו, JSIJ 12 ,אוקטובר 2013, עמ' 37-1
- אשר גרוסברג, המקוואות בירושלים בימי בית שני ודרכי הכשרתם – 'עירוב מקוואות' וערבוב מושגים, קתדרה 83, אפריל 1997, עמ' 168-151
- איל רגב, עוד בעניין מקוואות טהרה של מעמדות וכיתות: על שיטת המחקר והממצא הארכאולוגי – תגובה, קתדרה 83, אפריל 1997, עמ' 176-169
- אשר גרוסברג, כיצד הוכשרו המקוואות במצדה, קתדרה 85, אוקטובר 1997, עמ' 44-33
- יואל אליצור, מקוואות לטבילת ידיים, קתדרה 91, מרץ 1999, עמ' 172-169
- אשר גרוסברג, מקוואות לטבילת ידיים במצדה, קתדרה 95, אפריל 2000, עמ' 171-165
- אשר גרוסברג, 'המטהרת שבמרחץ' – מקווה טהרה בבית המרחץ, קתדרה 99, מרץ 2001, עמ' 184-171
- אתר המקוואות והטהרה - כולל אינדקס מקואות ארצי, בודקות טהרה, ועוד
- מאגר המקואות, מאגר המקואות השלם, אתר כיפה
- מקווה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- מאמר של הרב משה יהודה ליב לנדא על מקווה חב"ד
- דוד הכהן, מקווה מתקופת בית שני נחשף בבית צפפא, באתר ynet, 6 בדצמבר 2004
- מיכאל יעקובסון: מהפכה ביתית במקווה? פיתוח חדש מוזיל משמעותית את הטבילה, 22 בנובמבר 2015, xnet
- מיכל אחרק-ויין, אריאל פינקלשטיין ודביר שוורץ: מערך המקוואות בישראל פרויקט 'שביל הזהב', דצמבר, 2015
הערות שוליים
- ^ למעט מעין שנתערבו בו מי גשמים שפסול בזוחלין אך מטהר בכלשהו. עיין במשנה, מסכת מקוואות, פרק א', משנה ז'.
- ^ ואמנם לא כל מעיין כשר לטבילת זב כמבואר במסכת מקוואות.
- ^ ספר טהרת הבית חלק ג' עמוד רצט
- ^ דעת הראב"ד, ראה בערך השקה (הלכה)
- ^ מידת הלוג שנויה במחלוקת, ראו טבלה, השיעור הנקוב כאן במ"ל מבוסס לחומרה על השיטה המקטינה ביותר.
- ^ הקמת אתר מגורים זמני ביישוב אמציה, החלטה מספר 4454 של ממשלת ישראל ה-30, משנת 2005, באתר של משרד ראש הממשלה
- ^ ותוכנן להקים מקווה נייד בבסיס הנח"ל החרדי בעלות של כ-60 אלף דולרטבילת אש, באתר nrg, 16 בפברואר 2005
- ^ מכתב הרב צבי פרידמן להנהלת מקווה זופניק מכתב-מרן-הגאבד-הגאון-הגדול-ר-צבי-פרידמן-שליטא-על-מכשיר-מקוה-ריין-יד-אב-תשפא
- ^ מכתב הרב קלמנוביץ נגד מקווה ריין
- ^ דף ההסכמות באתר מקוה תק
- ^ מכתב רבני בני ברק
- ^ מכתב העדה החדית בעד מקווה ריין
- ^ י' ידין, מצדה: בימים ההם בזמן הזה, חיפה 1966, עמ' 166
- ^ ר' רייך, מקוואות-טהרה יהודיים בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים תש"ן
- ^ תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים למקוואות טהרה), התשנ"ט-1999
| חיי הקהילה היהודית | ||
|---|---|---|
| תפקידים על-קהילתיים | חכם באשי • שד"ר • אדמו"ר • גדול הדור • רב ראשי | |
| תפקידים מקומיים | מרא דאתרא • רב • דיין • פרנס • שליח ציבור • גבאי • גבאי צדקה • בעל קורא • מוהל • שוחט • מלמד • דרשן • סופר סת"ם • בלנית • משגיח • משגיח כשרות | |
| מוסדות | תלמוד תורה • ישיבה • ישיבה קטנה • ישיבה גדולה • כולל אברכים • מקווה • בית כנסת • בית מדרש • חברה קדישא • קופה של צדקה | |
| דברים שבקדושה | מניין • היכל/ארון קודש • חזנות • תפילת עמידה • שחרית • מנחה • ערבית • מוסף • קריאת התורה • שמע ישראל • ברכה • קידוש • רשימת תפילות וברכות | |
| ניהול חיי הקהילה | בית דין • תקנות הקהילה • פדיון שבויים | |
| חיי אישות ביהדות | ||
|---|---|---|
| סדר הנישואין היהודי | שידוך • אירוסים • שטר תנאים • קידושין • חופה וקידושין • ברכת אירוסין • נישואים • כתובה • חדר ייחוד • שבע ברכות | 
|
| מצוות והלכות בזוגיות | פרייה ורבייה (לידה) • שאר כסות ועונה • יחסי אישות • איסור משכב עם נידה • איסור עריות • לא תנאף • שיור • הוצאת זרע לבטלה | |
| טהרת המשפחה | נידה • דם בתולים • דם חימוד • זבה • שומרת יום כנגד יום • יולדת • פולטת שכבת זרע • רואה כתם • רואה מחמת תשמיש • פרישה סמוך לווסת • הפסק טהרה • שבעה נקיים • טבילה | |
| צניעות | איסור הסתכלות בערווה • איסור ייחוד • כיסוי ראש לנשים | |
| מסכתות בסדר נשים | יבמות • כתובות • נדרים • נזיר • סוטה • גיטין • קידושין | |
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.