סימני כשרות בבעלי חיים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מיני בהמות טהורות וטמאות
למעלה: 2 חיות טהורות: פרה ויעל, למטה: 2 חיות טמאות: גמל וארנבת

סימני כשרות בעלי חיים הם סימני היכר המובאים בתורה[1], שעל פיהם נקבע איזה בעל חיים מותר באכילה ואיזה אסור.

סימני ההיכר מתחלקים לשלוש קבוצות:

  • סימני היכר לבהמה או חיה המותרת באכילה: מעלה גרה ומפריסה פרסה שסועה.
  • סימני היכר לדגים המותרים באכילה: סנפירים וקשקשים.
  • וסימן היכר לחגבים המותרים באכילה: שיש כרעי ניתור. חז"ל הוסיפו סימנים נוספים לזיהוי חגבים טהורים.

לגבי עופות, התורה מונה את מיני העופות הטמאים, ולמדו מכך חז"ל שכל עוף שאינו נמנה ברשימה זו - מותר באכילה.

התורה מונה שלושה מיני בהמות ושבעה מיני חיות המותרים באכילה, היות שהם מעלים גרה ומפריסים פרסה שסועה. לעומת זאת מונה התורה ארבעה מיני חיות שיש להם רק סימן אחד מהשניים: ארנבת, שפן וגמל, שמעלים גרה אך לא מפריסים פרסה שסועה. וחזיר, שמפריס פרסה שסועה אך אינו מעלה גרה.

סימני בהמות וחיות

ערך מורחב – מפריסי פרסה

התורה נתנה שני סימני כשרות לבהמות וחיות וכל חיה ובהמה אשר שני הסימנים מופיעים בה - כשרה

  1. מפריסי פרסה ושוסעי שסע.
  2. מעלי גירה.

חכמים רצו[דרוש מקור] להסביר שהחיות הכשרות הן דווקא חיות ובהמות אוכלי-צמחים בעלי מזג יותר נוח מאחרות שכך ראוי לאדם להיות. וכך גם הסבירו את סימני הכשרות

  • העלאת גירה - מאחר שמדובר באוכלי עשב, והעשב מכיל תאית מרובה הוא קשה לעיכול ולכן צריכים החיות אפשרות להעלות גרה כדי להמשיך וללעוס את המאכל לצורך עיכולו.
  • הפרסת פרסה - במקום טפרים המזוהים עם טורפים יש להם פרסות שסועות שאיתם יכולים לטפס על סלעים שם מוצאים את העשב לאכילה.

סימנים נוספים

הפוסקים כתבו סימנים נוספים המשמשים כמעין "כללי אצבע", אך חלקם נתונים במחלוקת:

  1. חיה או בהמה ללא שיניים בחלקה הקדמי של הלסת העליונה - מבטא את זה ששיניהם נועדו ללעיסת עשב כי הם לא טורפים.
  2. חיה או בהמה שהבשר מתחת לעצם הזנב שלה מסודר בשתי וערב. (ויש יוצאי דופן שיש להם סימן זה והם טמאים)
  3. חיה או בהמה שהחָלָב שלה יכול להתגבן לגבינה[2].
  4. כל חיה או בהמה שיש לה קרניים. זאת מאחר שהקרניים נועדו להגן על חיות צמחוניות גם מפני חיות טורפות. סימן זה נמצא במחלוקת פוסקים ואינו מוסכם על הכל כסימן מובהק[3].

יש שלושה סוגים עיקריים של ארבה שלתימנים יש עליהם מסורה: החגב המדברי, החגב האירופי – שנקרא גם חגב נודד, והחגב המרוקני, שנקרא גם צלבגב מרוקני על שם צלב שמסומן לו בגבו[4].

התורה משתמשת לעיתים במונח חיה ולעיתים במונח בהמה, וחז"ל הסיקו מכך שחיה בכלל בהמה לסימני טהרה[5], אך קיימים הבדלים הלכתיים ביניהם בנוגע להלכות אחרות, מצוות כיסוי הדם ואיסור חלב. סימני הזיהוי לחיה הם הקרניים המיוחדות לחיה, שהן מפוצלות כקרני צבי, או שהן "כרוכות חדודות וחרוקות" כלומר עשויות שכבות, חדות ומלאות פגמים וחריצים סמוכים זה לזה[6].

יוצאים מהכלל

ישנן ארבע חיות שזכו להתייחסות פרטנית שאינן כשרות מאחר שלהן רק סימן כשרות אחד: הגמל, הארנבת והשפן - מעלות גירה ואינן מפריסות פרסה (על הגמל והארנבת, ראה התייחסות בהמשך). החזיר - מפריס פרסה אבל לא מעלה גירה.

חז"ל למדים מכך שהתורה פירטה דווקא 4 סוגי חיות אלו, שאין בנמצא עוד חיות שיש להם רק סימן טהרה אחד (או מפריסי פרסה או מעלי גרה) מלבד ארבעת חיות אלו שהתורה פירטה: מלבד הגמל והארבנת והשפן - אין עוד חיות שמעלות גירה ואינן מפריסות פרסה, ומלבד החזיר אין חיה נוספת שהיא מפריסה פרסה בלבד ואינה מעלת גירה.

בעקבות דברים אלו נאמר בתלמוד כי אדם שמצא בהמה שלא ניתן לזהות האם היא מעלת גירה הוא לא, כגון שפיה חתוך. אם הוא מבחין שהיא מפריסת פרסה, והוא יודע שהיא אינה חזיר, בהכרח הדבר שהיא גם מעלת גירה והיא בהמה המותרת באכילה.

כמו כן אמרו בתלמוד בשם רבי ישמעאל:

שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא, אלא חזיר

התייחסות נוספת לכך הובאה בספרי בשם רבי עקיבא:

אך את זה לא תאכלו. אמר רבי עקיבא: וכי משה קניגי ובלסתר (=צייד או זאולוג) היה?? מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים

ספרי פרשת ראה, קב

בנוסף נמנו בתורה (דברים, י"ד, ה') שבע חיות טהורות שבמפורש הותרו באכילה, והן: אייל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר. זיהוים של התאו והזמר המותרים באכילה איננו מוסכם. חלק מהחוקרים מזהים את הזמר כג'ירף[7]. זיהויו המסורתי של ה"אקו" הוא היעל[8], ויש לזיהוי זה חיזוק מחקרי[9].

גמל

הגמל מוזכר בתורה כבהמה שאין לאוכלה, מאחר שיש לו סימן טהרה אחד בלבד, העלאת גרה, אך איננו מפריס פרסה (ויקרא, י"א, ד'): "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפרסי הפרסה, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס, טמא הוא לכם".

פסוק זה עורר תמיהה, שכן מבחינה אנטומית הגמל אכן מפריס פרסה ואף שוסע שסע פרסות, כמו כל בעלי החיים מסדרת מכפילי פרסה.

רש"י פירש את העניין בפירושו לפסוק זה בקובעו: "מפרסת פרסה ושסע איננה שסעת - כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה אבל למטה היא מחוברת".

בעלי התוספות שם תמהו על פירושו של רש"י לסוגיה: "פירש רש"י: 'למעוטי גמל שפרסותיו סדוקות למעלה ומלמטה הם מחוברות', וצריך עיון, דאם כן היה לו למעט גמל מדין שוסע ולכתוב 'ושסע איננו שסע'". ולא כך כתבה התורה, אלא כתבה 'פרסה איננו מפריס'.

רד"צ הופמן כתב על הדברים, לאחר הבאת דברי רש"י:

[...] וי"ד מיכאליס העיר: "משה דרש שהחיה תהיה לה פרסה שסועה לשתים לא רק למעלה, אלא גם שהשסע יגיע בכל הרגל עד למטה ושהיא תדרוס על הקרקע ממש ברגל שסועה לגמרי עד למטה, בלי שיישאר עוד גוש מחובר מתחת לשסע. רגל הגמל סדוקה למעלה עד עצם הרגל, היינו לשתי פרסות. סדק זה נמשך, אמנם, גם למטה אבל לא לאורך כל הרגל אלא מלפניה בלבד, ואילו מאחוריה אין הרגל סדוקה, וחוץ מזה יש שם עוד גוש מחובר שהגמל דורס בו בשעת ההליכה". מכאן אומר הֵיסט: "רגלי הגמל סדורות במקצת ואין להן פרסות ממש". [...] לפי זה משמעות "ופרסה איננו מפריס" היא: אין לו פרסות מפני שהפרסה איננה פרסה ממש.

פירוש רד"צ הופמן לספר ויקרא, עמ' רכז

ארנבת

בויקרא, י"א, ו' כתוב:

וְאֶת הָאַרְנֶבֶת, כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה, טְמֵאָה הִוא לָכֶם:

המחקר המדעי, לעומת זאת, הראה כי הארנבת אינה מעלה גרה, אם כי היא מרבה ללעוס ונראית כזו.

יש המסבירים שאין הכוונה לארנבת המוכרת לנו כיום, כשם שישנם שמות שונים במקרא לחיות ולצמחים בני זמננו. בהקשר זה יש להזכיר כי על פי תרגום השבעים המילה ארנבת מתארת את הארנבת המוכרת לנו כיום, אך ייתכן שאירע שיבוש עוד לפני תרגום זה.

יש הטוענים שהתורה מתייחסת אל הארנבת כפי שהיא נראית לבני אדם, ולא לפי נתונים שאינם נראים לעין אנושית, וכוונתה היא להדגיש שהארנבת טמאה על אף שהיא נראית כמעלת גרה ובעלת סימן טהרה. אחרים טוענים שכוונת המקרא במילים "מעלת גרה" אינה חופפת להגדרה המדעית של העלאת גרה. ארנבת אוכלת ומעכלת שוב חלק מצואתה (לאחר שהפרישה אותה מגופה), וייתכן שזו כוונת התורה ב"מעלת גרה"[10].


הרמב"ם כותב בנוגע להגדרת בהמה "מעלה גרה", כי בהמה מעלת גרה היא בהמה חסרת שיניים עליוניות. כמו כן הוא מציין שהבהמה היחידה שהיא מעלת-גרה ואינה מפרסת פרסה היא הגמל בלבד, ואינו מציין את שני הנוספים בתורה: ארנבת ושפן. יש מי שהסביר בדבריו מאחר שאינם בהמות ואין חשש שיבואו לאוכלם[11].

סימני דגים

על כשרותו של השטירל קיימות מחלוקות רבות.

מותרים באכילה רק דגים בעלי סנפיר וקשקשת. כפי שכתוב בויקרא, י"א, ט'-י"א:

אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם, שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם, מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ:

חז"ל קבעו כלל: "כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר"[12]. ולכן הימצאותם של קשקשים מהווה סימן כשרות מובהק, ואין צורך לחפש את הסנפירים. כמו כן אמרו חז"ל שמספיק קשקש אחד וסנפיר אחד כדי להכשיר את הדג.

ישנם סוגי קשקשת שאינם מתירים את הדג באכילה כגון שאינם יורדים בקלות אלא שכדי להוריד אותם צריך לפצוע את העור שאז הם לא נחשבים בעיני חכמים כקשקשים אלא כחלק מעור הדג.

ישנם דגים שכשרותם עוררה פולמוס נרחב כמו דג-חרב.

עופות

ערך מורחב – עופות טמאים
עוף טהור ועוף טמא: יונה (למעלה) וינשוף (למטה)

בתורה לא ניתנו סימני כשרות לעופות אך ניתנה רשימה של כעשרים עופות אסורים באכילה, וכל היתר הותרו. כפי שכתוב בדברים, י"ד, י"א-י"ח:

כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ. וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם: הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה. וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ. וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ. וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ. אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת. וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָךְ. וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף:

במשך הדורות נשכח זיהויים של חלק מהעופות האסורים והתעוררו ספקות לגבי עופות שונים. במקרה של חוסר ידיעה נתנו חז"ל במשנה ובתלמוד סימני זיהוי הקובעים את כשרותו של העוף[13].

סימני טומאה

  • כל עופות הדורסים אסורים. קיימת מחלוקת הלכתית בפירוש המונח 'דורס'. הדעה הרווחת היא דעת הרמב"ן שמגדיר דריסה נועץ ציפורניו בטרף[14]
  • עוף שחולק את רגליו אסור[15]. - זאת אומרת שכשמעמידים אותו על חוט הוא מחלק את אצבעותיו לשני הצדדים.
  • עוף שתופס ואוכל את מזונו באוויר.
  • עוף השוכן עם עופות טמאים.

סימני טהרה

  • "מסורת", עוף שיש עליו מסורת רציפה שהוא כשר, הוא מותר ואין צריך כלל בדיקה.
  • "אצבע יתרה", יש פרשנים המפרשים שזו אצבע מאחורי הרגל למעלה משאר האצבעות[16], ויש שמפרשים שהכוונה שהאצבע האמצעית שמול העוף ארוכה יותר[17].
  • "זפק", מוראה, חלק הוושט המורחב בצורת כיס המשמש מחסן למזון בטרם יעבור לקיבת העוף.
  • "קורקבנו נקלף", כלומר, שהכיס שבתוך הקורקבן נקלף מן הבשר ביד ללא סכין, הרי זה עוף טהור.

לדעת הרמב"ם מעיקר ההלכה כדי להכשיר עוף מספיק סימן טהרה אחד, ובלבד שנדע בו שאינו דורס ואוכל. ברם, בחיבורו "משנה תורה"[18] מביא שמסורת ביד הגאונים שאין להכשיר עוף על פי סימן אחד, אף על פי שיודעים בו שאינו דורס ואוכל, אלא אם כן היה אותו סימן שקורקבנו נקלף ביד; אבל אם אינו נקלף ביד, אף על פי שיש לו זפק או אצבע יתירה, אסור. כשרות העופות בסימנים נפסקו הלכה למעשה בספרי ההלכה[19].

ביהדות אשכנז

ביהדות אשכנז[20] נהגו[21] להחמיר שלא להכשיר עוף על פי סימנים, אלא במסורת בלבד[22]. פסיקה זו עוררה פולמוסים רבים בדבר כשרותם של כמה עופות כמו תרנגול הודו[23], מיני פסיוניים[24], וב-2017 על תרנגול הבראקל.

אצל הקראים

לדעת ענן רק אכילת תורים ובני יונה מותרת ולא שאר העופות. לפי פרשנותו לפסוקים, הקריב נח עולות רק מן התורים ובני היונה הראויים להקרבה בבית המקדש, ורק אלו הם העופות הטהורים שהצטווה להכניס לתיבה[25]

שרצי עוף

ערך מורחב – איסור אכילת שרצים

בתורה נאמר שרוב מיני השרצים ושרצי העוף טמאים לאכילה.

כפי שכתוב בספר ויקרא, פרק י"א

כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ:

עם זאת התירה התורה לאכול מספר מינים של שרצי העוף, ואלו הם: הארבה, סלעם, חרגול וחגב, ומהמילה "למינהו" שמוזכרת ליד כל אחד מהשרצים הגמרא מביאה עוד ארבעה שמות שמותרים באכילה: ציפורת כרמים, יוחנא ירושלמית, הערצוביא והרזבנית.

חגב

סימני כשרות שרץ העוף

במשנה, מסכת חולין, פרק ג', משנה ז' מפרטים ארבעה סימני טהרה, השנים הראשונים מוזכרים במפורש בתורה והשניים האחרים נלמדו על ידי חז"ל:

  • שיהיו לו ארבע רגליים (שני זוגות).
  • שיהיו לו כרעיים, דהיינו זוג רגלי ניתור נוספים על הארבע רגליים.
  • שיהיו לו ארבע כנפיים.
  • שהכנפיים יחפו רוב אורך גופו והיקף גופו.

גם שרצים שאין להם סימנים אלו כשהם צעירים, אך יפתחו אותם כשיגדלו, מותרים באכילה.

לדעת פוסקים כמו הר"ן, חייב גם ששמו של השרץ יהיה "חגב", כלומר שיהיה מסורת לכך שהשרץ שייך לרשימת שרצי העוף הכשרים[26]. ישנם הרבה פוסקים שהולכים על פיו כמו הבית יוסף, אך יש פוסקים שלא מזכירים אותה כמו רי"ף.

בהרבה קהילות ישראל נהגו במהלך הדורות לאכול שרצי עוף, במיוחד כשהיו פושטים על האזור נחילי ארבה שחיסל את היבולים. עם זאת, היו גם הרבה קהילות שנחלשה בהם המסורת על כשרות שרצי העוף, במיוחד אלו שלא הייתה בהם נוכחות רבה של נחילי ארבה, או שהגויים באותו מקום לא ראו באכילת חגבים כדבר מקובל, בקהילות אלו הפסיקו לאכול שרצי עוף לחלוטין או שהיו אצלם קולות שתמכו בלאסור זאת. כך אצל יהודי אשכנז הפסיקו לחלוטין באכילת שרצי עוף בעקבות איבוד המסורת. אצל יהדות ספרד היו אזורים שבהם נהגו לאכול[27], והיו אזורים שלא.

אצל יהדות צפון אפריקה והמזרח התיכון הרבה קהילות המשיכו לאכול שרצי עוף, אף על פי שהיו קהילות ופוסקים שהתנגדו לכך (הידוע והמשפיע שבהם היה ר' חיים בן עטר)[28]. המנהג הופסק בעקבות הצלחה של ממשלות בעולם למגר את נחילי הארבה. גם אצל יהודי תימן הייתה מסורת חזקה של זיהוי שרצי העוף, חלקם אף המשיכו במנהג זה עם עלייתם לארץ, מה שעורר זעם אצל הרבה מהקהילות הוותיקות, במיוחד האשכנזים. רוב יהודי אתיופיה לא נהגו לאכול ארבה[29]. יש שלושה סוגים עיקריים של ארבה שלתימנים יש עליהם מסורה: החגב המדברי, החגב האירופי – שנקרא גם חגב נודד, והחגב המרוקני, שנקרא גם צלבגב מרוקני על שם צלב שמסומן לו בגבו[30].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר ויקרא, פרק י"א וספר דברים, פרק י"ד.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ה עמוד א'
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף נ"א עמוד ב' ותלמוד בבלי, מסכת חולין, דף נ"ט עמוד א'
  4. ^ פורטל דף היומי חולין ס"ה ע"א
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף נ"ט עמוד א' ודף ע' עמוד ב'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף נ"ט עמוד ב'
  7. ^ צבי שיימן, מחקר חדש: הג'ירפה איננה חלק מהחיות הכשרות, באתר "סרוגים"
  8. ^ ראו לדוגמה תרגום אונקלוס ופירוש רש"י לספר דברים, פרק י"ד, פסוק ה'
  9. ^ זהר עמר, רם בוכניק וגיא בר-עוז, "זיהוי החיות הטהורות שבמקרא לאור מחקר הארכאו-זואולוגיה", קתדרה 132, תשס"ט, עמ' 54-33
  10. ^ עמדה זאת מובאת בספרו של אברהם קורמן בספרו "הטמא והטהור האסור והמותר". וכן בספר שיחת חולין של רבי אמיתי בן דוד [דרושה הבהרה].
  11. ^ ראה כסף משנה על משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק א'
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף נ"א עמוד ב'
  13. ^ משנה, מסכת חולין, פרק ג', משנה ו'.תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף נ"ט עמוד א'
  14. ^ כדעתו סבורים הרב שבתי הכהן והרב חזקיה די סילוה. אולם דעת רש"י שבעת אכילת הטרף תופסו בידיו ואינו מניח לו לזוז. ודעת רבינו תם שאוכל את טרפו חי.
  15. ^ דעת רבי אליעזר במשנה
  16. ^ למשל רש"י על מסכת תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף נ"ט עמוד א' ד"ה "אצבע יתירה"
  17. ^ חידושי הר"ן על מסכת חולין, פרק ג'
  18. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק א', הלכה י"ט
  19. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פ"ב. פרי חדש, כנסת הגדולה.
  20. ^ דעתו של הרב עבדאללה סומך ותלמידו הרב יוסף חיים מבגדאד שגם על יהדות המזרח לפסוק כדעת הרמ"א.
  21. ^ כמו שהעיד רבינו יונה אשכנזי בספרו איסור והיתר הארוך שער נ"ו סעיף יח
  22. ^ הרמ"א סימן פב סעיף ג, בשם האיסור והיתר הארוך ורבינו ירוחם. ובספר כנסת הגדולה חלק על הרמ"א בקשר למקורותיו
  23. ^ דרכי תשובה סימן פב ס"ק לד באתר היברובוקס
  24. ^ אגרות משה חלק ב יורה דעה חלק א סימן לד באתר היברובוקס
  25. ^ ספר המצוות לענן דיני טומאה ואכילת עופות כ"ה. ראו ירון סרי סימני העוף הטהור, דף שבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות ע"ש הלנה ופאול שולמן, מס' 283 פרשת שמיני תשנ"ט, אוניברסיטת בר אילן. ראו גם א' טרייטל, פרקי דרבי אליעזר: נוסח, עריכה, ירושלים תשע"ג, עמ' 244-246.
  26. ^ ר"ן על הרי"ף, פרק שלישי, ד"ה "רבי יוסי אומר ושמו חגב"
  27. ^ כגון ביהדות אלג'יר ומרוקו, פורטל דף היומי, חולין ס"ה ע"א
  28. ^ אכילת הארבה בקרב יהדות צפון אפריקה, זהר עמר, דף שבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות, בר-אילן, פרשת שמיני תשנ"ט
  29. ^ הארבה במסורת ישראל, זהר עמר, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשס"ד.
  30. ^ פורטל דף היומי חולין ס"ה ע"א

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35845180סימני כשרות בבעלי חיים