הכרעת רוב בדיינים
| מקרא | ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ב' |
|---|---|
| משנה תורה | הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרקים ח'-ט' |
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימן י"ח |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה קע"ה ספר החינוך, מצווה ע"ח |
הכרעת הדין על פי רוב הדיינים היא מצוות עשה מהתורה הקובעת כי במחלוקת בין דיינים מוכרע הדין על פי דעת הרוב.
מקור הדין
מקור הדין הוא בפסוק: ”לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת” (שמות כ"ג, ב). הרמב"ם במשנה תורה[1] כותב ”בית דין שנחלקו, מקצתן אומרין 'זכאי' ומקצתן אומרין 'חייב' - הולכין אחר הרוב. וזו מצוות עשה שלתורה שנאמר 'אחרי רבים להטות'”.
הכרעת רוב בדיינים ועקרון הרוב בהלכה
מדברי הפסוק "אחרי רבים להטות" למדו חז"ל את העקרון הכללי של רוב בהלכה, שמהווה מקור להיזדקקות לרוב בהכרעת ספקות מסוגים שונים - לא רק בהכרעה בין דיינים. הכרעה על פי רוב הדיינים היא איפוא היישום הראשי והדוגמה המרכזית לעקרון הכללי של רוב בהלכה.
הוספת דיינים במקרה של שקילות
על פי ההלכה אין בית דין שקול, דהיינו גודלו של בית דין הדן בעיינים שונים חייב להיות בגודל אי זוגי על מנת לחייב הכרעה. עם זאת, עדיין ייתכן מצב בו מגיעים לתיקו והוא כאשר מחצית הדיינים מחייבים ומחציתם פוטרים ואחד אומר שאינו יודע, כלומר שאינו יכול להכריע. במצב כזה מוסיפים עוד שניים לבית הדין. אם עדיין לא מוכרעת ההלכה מוסיפים עוד שני דיינים עד שמגיעים להכרעה או שמוסיפים שניים נוספים וכן הלאה עד שמגיעים לבית דין של שבעים ואחד. כאשר מגיעים לבית דין בגודל של שבעים ואחד דיינים ולא מגיעים להכרעה (למשל אם שלושים וחמישה מחייבים ושלושים וחמישה פוטרים ואחד אומר איני יודע) אין מוסיפים עוד דיינים אלא דנים עם האחד שאינו מגיע להכרעה עד שיסכים לאחד מן הצדדים[2].
בפסיקת הלכה
ערך מורחב – יחיד ורבים הלכה כרבים
מלבד דיונים משפטיים הבאים לפני בית דין, כלל ההכרעה ברוב מיושם לעיתים בפסיקת הלכה באופן כללי. כן מביא בעל ספר החינוך בהגדרת המצווה ”לנטות אחרי רבים - והוא כשיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה, וכמו כן בדין פרטי כלומר בדין שיהא בין ראובן לשמעון...”, כלומר העקרון קיים הן בפסיקת הלכה כללית והן למקרים פרטיים המובאים בפני בית דין.
דוגמאות לכך מובאות בספרות חז"ל במקומות שונים. למשל, במחלוקת המפורסמת בעניין תנורו של עכנאי בין רבי אליעזר לחכמים, נפסקה הלכה כדעת חכמים המרובים על רבי אליעזר משום הכלל "אחרי רבים להטות"[3]. מקרה נוסף מובא בתוספתא[4] ביחס לרבי עקיבא שבמחלוקת בין רבן גמליאל לחכמים נהג כשיטת חכמים בפניו של רבן גמליאל: ”אמר לו רבן גמליאל: עקיבא! מה לך אתה מכניס ראשך בין המחלוקת? אמר לו[5]: למדתנו רבינו - "אחרי רבים להטות". אף על פי שאתה אומר כך וחביריך אומרים כך, הלכה כדברי המרובין”.
בעניין מחלוקת הלכתית אשר בה צד אחד מרובה על חברו, אלא שמנגד המיעוט הוא של תלמידי חכמים גדולים יותר בהלכה, קיימת מחלוקת המובאת במסכת יבמות[6] אשר דנה בסוגיה בה נחלקו בית הלל ובית שמאי, האם נהגו בית שמאי בחיי היום יום כשיטתם או שבפועל הלכו אחרי בית הלל, ומובא כי בתשובה לשאלה זו קיימת מחלוקת בין אמוראים: ריש לקיש ורב סוברים "לא עשו בית שמאי כדבריהם" ואילו רבי יוחנן ושמואל סוברים "עשו ועשו". אחד מההסברים הניתנים למחלוקת אמוראים זו היא שלשיטת הסוברים שלא עשו בית שמאי כדבריהם - מכיוון שמעטים היו מבית הלל. ברם, לשיטת הסוברים "עשו ועשו" - מכיוון שהם "מחדדי טפי" כלומר מחודדים בחכמתם יותר מבית הלל[7].
גם בדורות מאוחרים יותר נעשה שימוש בכלל אחרי רבים להטות בפסיקת הלכה. אחת הדוגמאות החשובות ביותר לכך היא שיטתו של ר' יוסף קארו בבואו לפסוק הלכה בספרו בית יוסף. הוא קובע כי אין להכריע הלכה בין הראשונים על פי סברותיהם, כי בדור זה אין יכולת להבין לעומק את כוונתם. לפיכך הוא פוסק הלכה כפי לפחות שנים מבין שלושה "עמודי הוראה": הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש. שיטה זו דומה לפסיקה בבית דין של שלושה דיינים ועל פי העקרון אחרי רבים להטות פוסקים כפי שנים מבין שלושתם. אמנם אין זה "אחרי רבים להטות" הרגיל, שכן מה יעשה כאשר שנים מבין שלושה פוסקים כשיטה אחת אך חכמים רבים אחרים חלוקים על שנים אלו וסוברים כמו דעת היחיד, הרי במקרה זה בטל הכלל של אחרי רבים להטות? לפיכך מציין ר' יוסף קארו כי ”במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקים על הדעת ההוא...” יחרוג משיטתו ויפסוק כדעת הרוב[8].
הגבלות על העקרון
לעקרון ההליכה אחרי הרוב ישנן שתי הגבלות אשר כל אחת מהן נחשבת כמצוות לא תעשה בפני עצמה במניין המצוות.
רוב מיוחס בדיני נפשות
במכילתא דרבי ישמעאל נקבעת הגבלה מסוימת בהליכה אחר הרוב ביחס לדיני נפשות[9]: ”ממשמע שאין אתה הווה עמהם לרעה, אבל אתה הווה עמהם לטובה. כיצד? שנים עשר מזכין ואחר עשר מחייבין – זכאי. שלושה עשר מחייבין ועשרה מזכין – חייב. או אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין, שומע אני יהא חייב? תלמוד לומר: "לא תענה על ריב". אמרה תורה "הרוג על פי עדים", "הרוג על פי מטין". מה עדים בשנים - אף מטין בשנים”. לפי מדרש זה, על מנת לזכות דרוש רוב רגיל, אולם על מנת לחייב דרוש רוב מיוחס. המדרש מקיש מן הצורך להביא לפחות שני עדים כדי לחייב אדם בעונש מוות, לצורך להביא לפחות רוב של שני דיינים לצד המחייב מוות.
במידה וקיים רוב של דיין בודד לצד המחייב מוות, אין הנאשם זכאי מיד, אלא בדומה לאמור לעיל מוסיפים שני דיינים עד שיגיעו לרוב מיוחס למיתה או רוב רגיל לזיכוי או עד שיגיעו לבית דין של שבעים ואחד[10]. על בית דין של שבעים ואחד אין מוסיפים, אלא דנים עד שמגיעים להכרעה, ובמידה ואין מגיעים להכרעה - הנאשם זכאי אפילו אם קיים רוב של דיין אחד למיתה[11].
חריג נוסף ביחס לדיני נפשות הוא כאשר כל הדיינים מחליטים פה אחד על עונש מוות - במקרה זה הנאשם פטור מעונש מוות משום שלא היה אפילו דיין אחד שהביא נימוקים לזכותו כדי שידונו בהם הדיינים[12].
הטיה לפי סברת הרוב בלי סברה עצמאית
רש"י בבאורו על התורה מבאר את הפסוק "לא תהיה אחרי רבים לרעות" כאזהרה לדיינים לעמוד על דעתם אף כאשר הם בדעת מיעוט ודעתם תדחה למול דעת הרוב שמורכב מרשעים: ”אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם... אלא אמור את המשפט כאשר הוא (לפי דעתך), וקולר יהא תלוי בצוואר הרבים”.
יסודם של דברים אלו הוא במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי[13] ”ולא תענה על רב לנטות - שלא תאמר בשעת מניין דיי שאהיה כרבי אלא אמור מה שלפניך”. מסביר הרמב"ם בספר המצוות[14]: ”האזהרה שהוזהר הדיין מלנטות אחר סברת דיין אחר דרך הסמכות עליו בחיוב המחויב או זכוי הזכאי, מבלי לבחון הדבר בעצמו לפי חקירתו וסברתו מתוך יסודות הדין. והוא אמרו "ולא תענה על רב לנטות", הכוונה בזה אל תבקש בריב הנטייה בלבד, והוא שתטה עם הרוב או עם הגדולים ותשתוק ממה שיש בדעתך באותו הדין”. כלומר זו אזהרה לדיין שלא לנטות אחר סברת הרוב משום שכך סבור הרוב אלא עליו לומר את סברתו הוא.
טעם המצווה
בעל ספר החינוך מסביר כי יסוד קביעת ההלכה כדעת הרבים[15] נועד לשמור על אחידות התורה, שכן במידה וכל אחד יכריע את ההלכה על פי סברתו ולא לפי דעת הרוב, תעשה התורה ככמה תורות: ”שאילו נצטוינו קיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר "דעתי נותנת שאמתת עניין פלוני כן הוא", ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו...ויצא מזה חורבן שתעשה התורה ככמה תורות כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו. אבל עכשיו שבפירוש נצטוינו לקבל בה דעת רוב החכמים - יש תורה אחת לכולנו והוא קיומנו גדול בה...”.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: מצוה:לפסוק את הדין על-פי דעת רוב השופטים |
הערות שוליים
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ח', הלכה א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ח', הלכה ב'
- ^ כן מובא במסכת בבא מציעא בשם רבי ירמיה; אין לטעות בנימוקו של רבי יהושע "לא בשמים היא" שהוא נימוק נגדי לראייתו של רבי אליעזר אך אין הוא נימוק חיובי מדוע לפסוק כחכמים
- ^ מסכת ברכות פרק ד הלכה י"ב
- ^ כלומר רבי עקיבא משיב לרבן גמליאל
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף י"ד עמוד א'
- ^ התלמוד מסביר שדרך זו היא אם נאמר שהמחלוקת בין האמוראים היא לפני שיצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל. אם מחלוקת האמוראים היא לאחר בת קול, יש להסבירה בצורה שונה, משום שהם חולקים האם משגיחים בבת קול או שאין משגיחים בה, כשיטת רבי יהושע במחלוקת תנורו של עכנאי.
- ^ אין הכוונה כאן להאריך בהסבר שיטתו של הבית יוסף, בדקויותיה השונות ובפולמוס שהתעורר לאחר מכן על שיטה זו, אלא להדגים את עקרון ההליכה אחרי הרוב בפסיקת הלכה בתקופות מאוחרות יותר
- ^ פרק כ"ג, ב'
- ^ בית דין הדן בדיני נפשות פותח בגודל של עשרים ושלושה דיינים
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט', הלכה ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט', הלכה א'
- ^ פרק כ"ג, ב'
- ^ לא תעשה רפ"ג, לפי תרגום הרב יוסף קאפח
- ^ כפי שהזכרנו לעיל העקרון חל לא רק בדין ספציפי אלא בכל מחלוקת הלכתית
