טומאת כתבי הקודש
טומאת כתבי הקודש היא טומאה קלה שחז"ל גזרו על ספרי הקודש הכלולים בתנ"ך. על פי הגזירה, תרומה או ידיים שנגעו בכתבי הקודש נטמאים.
הספרים עליהם חלה הטומאה
הטומאה חלה רק על ספרים וחלקי ספרים[1] שנכתבו על פי כללי ההלכה המכשירים אותם לקריאה בציבור, כגון: שהם כתובים בדיו על קלף, כמו ספר תורה ומגילה[2]. כדי לטמא צריך הטקסט להכתב בכתב אשורי בשפה המקורית של הטקסט המקודש. וכן שיכתבו על ידי יהודי שאינו מין.
המשנה מציינת שגם ספר שנמחק חלקו מטמא את הידיים כל עוד נשארו בו 85 אותיות, שהוא מספר האותיות בפרשת "ויהי בנסוע הארון" הנחשבת ל"ספר" בפני עצמו: ”סֵפֶר שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. מְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמָּא אֶת הַיָּדָיִם.” (משנה, מסכת ידים, פרק ג', משנה ה').
יוצא דופן הוא "ספר העזרה" אשר על פי המשנה במסכת כלים אינה מטמאה[3]. לפי פירוש רבי עובדיה מברטנורא ספר העזרה הוא הספר בו קורא הכהן הגדול ביום כיפור ומכיוון שאין חשש שיניחו לידו תרומה לא גזרו עליו טומאה.
לגבי מעמדם של חלק מכתבי הקודש המקובלים כיום, קהלת, שיר השירים ומגילת אסתר[4], התקיימה מחלוקת, בסופה נפסק שאף הם בכלל טומאת הידיים כשאר כל כתבי הקודש.[2]
דין זה אינו חל על הספרים בלבד אלא גם על התפילין עם רצועותיהם, וכן הדברים שמחוברים לספר כדוגמת: המטפחת של הספר[5].
סיבת הגזירות
התלמוד במסכת שבת מביא את דברי רב משרשיא לסיבת הגזירה שכתבי הקודש מטמאים את התרומה[6]:
- "אמר רב משרשיא שבתחלה היו מצניעין את אוכלין דתרומה אצל ס"ת ואמרו האי קדש והאי קדש כיון דקחזו דקאתו לידי פסידא גזרו ביה רבנן טומאה" (=היו מניחים את האוכל שהוא תרומה ליד ספר תורה, אמרו זה קדוש וזה קדוש. מכיוון שראו שבאים לידי הפסד, גזרו בו חכמים טומאה).
המפרשים מביאים שההפסד המדובר הוא מעכברים שהיו באים לאכול את התרומה ואוכלים בדרך את הספרים[7].
כן מביאה הגמרא במסכת שבת את דברי רבי פרנך המסביר את טעם הגזירה שכתבי הקודש מטמאים גם את הידיים בכך שהגזירה נועדה להרחיק אנשים מלגעת בידיהם בספרי תורה, דבר שאסור משום כבודו של הספר.
טעם נוסף שמובא בתוספתא הוא "שלא יעשה אותן שטיחין לבהמה".
על פי התוספות הטעם של כבוד הספרים חל על כל כתבי הקודש, ולא רק על התורה[8]. הרמב"ם מביא רק את הנימוק של רב משרשיא ולא את זה של רבי פרנך ועל כן מניחים שהוא סבר שזהו הטעם העיקרי[1].
במשנה מסופר, שנושא זה היה עילה לוויכוח עם הצדוקים[9], במהלכו השווה רבן יוחנן בן זכאי את טומאת כתבי הקודש לטומאת מת, והסביר: "לפי חיבתן היא טומאתן".
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ט', הלכה ה'
- ^ 2.0 2.1 משנה, מסכת ידים, פרק ג', משנה ה'
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק ט"ו, משנה ו'
- ^ המשותף לשלוש המגילות הנ"ל (אם כי לא מוזכר במפורש כטעם להטלת ספק בקדושתן) הוא ששם שמים אינו מופיע באף אחת מהן.
- ^ משנה, מסכת ידים, פרק ג', משנה ג' הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ט'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ד עמוד א'
- ^ פירוש רע"ב על משנה, מסכת כלים, פרק ט"ו, משנה ו'
- ^ תוספות תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ד עמוד א', ד"ה האוחז
- ^ משנה, מסכת ידים, פרק ד', משנה ו'
29405699טומאת כתבי הקודש