הנרי וורמות'
 | |||||||
| הנרי וורמות', 1875 בערך. | |||||||
| לידה | מקלנזבורו, אילינוי, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | ניו אורלינס, לואיזיאנה, ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות מטרי, ניו אורלינס, לואיזיאנה, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | הנרי קליי וורמות' | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| |||||||
הנרי קליי וורמות' (באנגלית: Henry Clay Warmoth; 9 במאי 1842 – 30 בספטמבר 1931) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי מלואיזיאנה, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כמושל לואיזיאנה ה-23 בשנים 1868–1872, במהלך תקופת השיקום. בעת השבעתו כמושל היה וורמות' בן 26, ובכך היה אחד המושלים הצעירים בכל ארצות הברית לתולדותיהם.
ראשית חייו
הנרי קליי וורמות' נולד בעיר מקלנזבורו שבאילינוי, כילדם הבכור של אייזק סנדרס ואלינור (לבית ליין) וורמות', זוג ממוצא הולנדי, שקראו לבנם על שם המדינאי הנרי קליי. וורמות' התחנך במערכת בתי הספר הציבוריים של אילינוי. הוא למד משפטים, וב-1860 התקבל ללשכת עורכי הדין של מיזורי. במדינה זו הוא החל את הקריירה המשפטית שלו, ובה מונה כפרקליט של המחוז השיפוטי ה-18 שלה.[1]
מלחמת האזרחים
במלחמת האזרחים האמריקאית שירת וורמות' כלוטננט קולונל ברגימנט הרגלים המתנדבים ה-32 של מיזורי. הוא נפל בשבי בקרב ארקנסו פוסט (אנ'), ונפצע במצור על ויקסבורג. בשל דיווח מוגזם על אבדות צבא האיחוד, הודח וורמות' מהצבא, אך לאחר פנייה אישית שלו לנשיא אברהם לינקולן, הושב לו מעמדו הצבאי.[1]
לאחר מכן חבר וורמות' מחדש לרגינמט שלו. הוא היה בתפקיד פיקודי בקרב על הר לוקאאוט (אנ') ליד צ'טנוגה השתתף במערכת אטלנטה (אנ') של ויליאם שרמן, ותגבר את הגנרל נתניאל בנקס בנסיגת הארז האדום. בהמשך הוא הוצב כשופט צבאי במחלקת המפרץ. בראשית 1865 פרש וורמות' משירותו הצבאי, ושב לעיסוקו בעריכת דין.
קריירה פוליטית
משירותו הצבאי שב וורמות' לניו אורלינס, שהייתה אז עדיין כבושה בידי צבא האיחוד. הוא התמחה בעיסוק משפטי שלו הוא זכה להכשרה במסגרת שירותו הצבאי: תביעות בנוגע לכותנה והחלטות בית המשפט הצבאיים. באותה תקופה הוא היה לפעיל במפלגה הרפובליקנית, וזכה לתמיכה בקרב העבדים המשוחררים.[2]
בנובמבר 1865 התמודד וורמות' מטעם הרפובליקנים על תפקיד נציג בטריטוריה בבחירות בלתי מורשות, שבהן מנה ציבור הבוחרים השחורים יותר מ-19,000 איש, כמעט מספר הבוחרים הלבנים שהצביעו בניצחון סוחף בעד מועמד המפלגה הדמוקרטית למשרת המושל. לואיזיאנה הגבילה את זכות ההצבעה לגברים לבנים בלבד, כך שקולותיהם של השחורים לא נספרו. הרפובליקנים קיוו להראות שזכות הצבעה כללית מלאה תוביל לעריכת בחירות תחרותיות. באמצעות בחירת נציגים טריטוריאליים, הם הצהירו הצהרה שלואיזיאנה לא התקיימה באופן חוקי כמדינה בארצות הברית בשעה שהיא הייתה תחת כיבוש צבא האיחוד, ושהקונגרס צריך להשיב אותה לסטטוס של טריטוריה. הקונגרס לא עשה כן.[3]
על רקע האלימות בדרום במיוחד הטבח בממפיס (אנ') והטבח בניו אורלינס (אנ') שהתרחשו ב-1866, העביר הקונגרס את חוקי השיקום (אנ') כדי ליצור חמישה מחוזות צבאיים לצורך פיקוח על השינויים במדינות הקונפדרציה לשעבר. הוא גם העביר את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית כדי להחיל את האזרחות על העבדים המשוחררים. לואיזיאנה וטקסס נכללו במחוז הצבאי החמישי, ועל צבא ארצות הברית הוטל לפקח על תהליך שבמסגרתו תכונס ועידה לכינון חוקה חדשה, עם נציגים שייבחרו הן על ידי שחורים והן על ידי לבנים.
כשסיימה הוועידה את מלאכתה, התקיים משאל לאשרור החוקה ונציגי המדינה נבחרו מקרב חברי המפלגה הרפובליקנית. וורמות' נבחר כמושל לואיזיאנה על פני מייג'ור פרנסיס א.דומאס. בבחירות הכלליות הוא התמודד מול הדמוקרט, שופט בית המשפט העליון של לואיזיאנה ג'יימס ג. טיילפרו, חוואי ואיש מפלגת האיחוד בזמן המלחמה שזכה לגיבוי מסיעת הרדיקלים, שהייתה מורכבת בעיקר מרפובליקנים שחורים. הוא גם קיבל תמיכה מסוימת מהדמוקרטים.
מושל לואיזיאנה
וורמות' ניצח בבחירות בהפרש של כ-26,000 קולות, וחוקת השיקום אושררה. ב-13 ביולי 1868 הוא הושבע כמושל. בגיל 26 הוא היה אחד המושלים הצעירים בכל מדינות ארצות הברית לתולדותיהן (סטיבנס מייסון, מושל מישיגן הראשון, היה המושל הצעיר ביותר כשהושבע בגיל 24).
כסגן המושל נבחר אוסקר דאן (אנ'), שהיה מנהיג אפרו-אמריקאי בבונים החופשיים של פרינס הול. הייתה לו תמיכה רחבה בניו אורלינס, שם הוא היה קבלן צביעה. כשנפטר דאן באופן פתאומי ב-1871, הוא הוחלף בפינקני בנטון סטיוארט פינצ'בק, בן תערובת שהיה נשיא הסנאט של לואיזיאנה.
תסיסה ואלימות האפילו על הבחירות של אפריל 1868. עליית הקו קלוקס קלאן בקיץ אותה שנה החריפה את האנדרלמוסיה. עד הסתיו נעשו הפשיטות הליליות, מקרי הרצח ומעשי ההפחדה לשכיחים מאוד. מספר הרפובליקנים שנהרגו על רקע פוליטי הגיע ל-800. מהומות נרחבות התחוללו במחוזות, והכוחות הצבאיים למחצה של הלבנים הדמוקרטים בניו אורלינס מנעו מאלפי שחורים להצביע בבחירות לנשיאות של 1868. כתוצאה מכך, מועמד הדמוקרטים לנשיאות, הורשיו סימור, ניצח בלואיזיאנה, אף על פי שיריבו הרפובליקני יוליסס ס. גרנט ניצח בבחירות ברמה הלאומית.
בשל דיווחים על מעשי איום והונאה בבחירות, הקים וורמות' את ועדת הבחירות המדינתית, שתפקידה היה לאשר את תוצאות מערכות הבחירות הבאות. כל תוצאות הבחירות דווחו לוועדה זו לצורך תיקופן ואישורן. בה בעת הוא הרחיב את היקף הכוחות הצבאיים שהיו תחת פיקודו: מיליציה מדינתית ומשטרה מטרופוליטנית שמנו 5,000 איש, עם סמכות על אזור ניו אורלינס רבתי, שם שכנה אז ממשלת המדינה.
וורמות' גם שאף להרחיב את שורות המפלגה הרפובליקנית כך שהיא תכלול חלק גדול יותר ממעמד בעלי הרכוש הלבנים. הוא תמך בסיוע הממשלה לסלילת מסילות ברזל ושיקום סוללות העפר, קרא לקבלת תיקון לחוקת המדינה להגבלת יכולתה להיכנס לחובות, תיקון שאושר, והטיל וטו על הצעת חוק שנגעה להקצאת תקציבים למיזמים שבוצעו במחוזות הבחירה של חברי בית המחוקקים. בהמלצתו, ביטל קהל המצביעים את הסעיפים בחוקת השיקום ששללו באופן זמני את זכות ההצבעה מחלק מאנשי הקונפדרציה לשעבר. וורמות' מינה כמה מהם למשרות ציבוריות, כשהבולט בהם היה הגנרל ג'יימס לונגסטריט. כשהייתה בידו הברירה, בחר וורמות' מועמדים לבנים על פני שחורים.
בנאום ההשבעה של וורמות' ב-1868 הוא הביע את תמיכתו בתיקון ה-13 וה-14 לחוקת ארצות הברית, בהבטיחו "שוויון בפני החוק וקבלת כל זכות פוליטית על ידי כלל אזרחי המדינה, ללא קשר לגזע, צבע עור, או מצב קודם". הוא דחף לתמיכה בתיקונים באמצעות חקיקה שתהיה מקובלת על העם ועל המחוקקים:
רק כאשר מאפיין ייחודי זה של החוקה החדשה יוטבע על כל חקיקה, וכאשר חקיקה כזו תמצא אישור ותמיכה באותו רגש ציבורי המעניק לחוק את חיוניותו, מדינתנו תיכנס בצורה הוגנת לנתיב הגדולה והשגשוג שהאל תכנן עבורה.
וורמות' חתם על חוק למתן גישה משלבת למתקנים ציבוריים, אך הטיל וטו על חוק רחב יותר שהיה אמור להטיל עונשים על בעלים של מתקנים ציבוריים וכלי רכב ציבוריים שלא יספקו שירות שוויוני לשחורים וללבנים.[4] ההיסטוריון פרנסיס ביירס האריס סבר שהווטו של וורמות' על הצעת החוק למקומות ציבוריים היה מכריע בשחיקת בסיס התמיכה הפוליטי שלו. ב-1947 כתב האריס, "השחורים היו נחושים בדעתם בנוגע לחוק זה, ווורמות' זרע זרע של חוסר אמון שהפך לאיבה כלפי האיש שהם עזרו לבחור".
כתוצאה מכך, התפתחו בקרב הרפובליקנים סכסוכים קשים. נוצר פילוג בין סיעת וורמות'-פינצ'בק, שנתמכה על ידי רבים מההקריאולים הצבעוניים שהיו בני חורין עוד לפני המלחמה, ובין מה שנקרא "סיעת בית המכס" בראשות המרשל של ארצות הברית סטיבן פקארד וג'יימס פ. קייסי, גובה המכס של נמל ניו אורלינס וגיסו של הנשיא יוליסס ס. גרנט. אף על פי שוורמות' סייע לויליאם פיט קלוג לזכות בבחירתו על ידי בית המחוקקים כסנאטור, הוא כרת ברית עם פקארד, כפי שעשה סגן המושל אוסקר דאן, אפרו-אמריקאי שהיה מנהיג של מחוזות בחירה רפובליקנים רבים בניו אורלינס.
ב-1871 כל וועידה מקומית כבר הפכה לזירת התכתשות. סיעת בית המכס במפלגה הרפובליקנית השתלטה על ועידת המפלגה המדינתית, תוך אכיפה על ידי המיליציה המדינתית. תומכיו של וורמות' נאלצו להתכנס לוועידה משל עצמם. באותו חורף תפס וורמות' את השליטה בקפיטול מדינת לואיזיאנה מידי מתנגדיו באמצעות שימוש בכוחות המיליציה שצוידו בכידונים להגנה.[5] מנהיגותו של וורמות' הייתה מאולצת.[6]
בהאמינו שהנשיא גרנט העניק את תמיכתו לאויביו, הצטרף וורמות' לשורות המפלגה הליברלית הרפובליקנית (אנ') שביקשה להציג איש רפורמה כמועמד לנשיאות. כאשר היא תמכה בהוראס גרילי, וכאשר הדמוקרטים אימצו אותו כמועמדם לנשיאות, העביר גם וורמות' את תמיכתו בגרילי. בפוליטיקה המדינתית, משמעות הדבר הייתה תמיכה משותפת לדמוקרטים בג'ון מקאנרי בבחירות למשרת המושל של 1872. צעד זה הרחיק את וורמות' מכל תמיכה רפובליקנית מצד השחורים שעדיין הייתה לו, כולל זו של פינצ'בק. אף אחד מהם לא בטח בדמוקרטים שיגנו על שוויון הזכויות, ללא קשר להצהרותיהם. מעשי הונאה ואלימות התרחשו במהלך מערכת הבחירות, ותוצאותיה היו שנויות במחלוקת.
הן מקאנרי והן קלוג, המועמד הרפובליקני הרשמי, הכריזו על ניצחונם וקיימו טקסי השבעה. ועדת הבחירות שמונתה על ידי וורמות' הכריזה על מקאנרי כמנצח. הרפובליקנים הקימו ועדת בחירות משלהם, שהכריזה על קלוג כמנצח.
בסופו של דבר, תמך הנשיא גרנט במועמדותו של קלוג. בית המחוקקים, שהיה בשליטה רפובליקנית פתח בהליך הדחה נגד וורמות' על צעדיו במהלך מערכת הבחירות של 1872. 35 ימים בלבד לפני תום כהונתו, הוא הושעה מתפקידו, כפי שנקבע בחוקי לואיזיאנה בנוגע לפקידי ממשל שננקט כלפיהם הליך הדחה, בכפוף למשפט ההדחה של הסנאט של לואיזיאנה. פינצ'בק הושבע והיה למושל בפועל האפרו-אמריקאי השני בתולדות ארצות הברית.[7][8] כשכהונתו של וורמות' התקרבה לסיומה, הותר לו לסיים אותה מבלי שהתקיים הליך הדחה.[9][10]
המשך פעילותו
ב-1877, בגיל 35, נשא וורמות' לאישה את סאלי דורנד מניוארק, ניו ג'רזי. לשנים נולדו שני בנים ובת, והם התגוררו באחוזת המטעים מגנוליה שבמחוז פלאקמיינס, שאותה רכש וורמות' ב-1873. הוא תמך בהקמת מזקקת סוכר ולסלילת מסילת ברזל לאורך הגדה המערבית של נהר המיסיסיפי, שתרמה רבות לפיתוח האזור.[4]
וורמות' ייצג את אגודת מגדלי הסוכר במאבק להנהגת מכס לצורך עמידה בתחרות זרה, מהלך שהושג מהקונגרס. החוואים של לואיזיאנה לא יכלו להתחרות בסוכר מתוצרת חוץ. ב-1884 נסע וורמות' לגרמניה ולצרפת כדי ללמוד על תעשיות הסוכר שם, ולאחר מכן הוא הקים תחנת ניסיונות באחוזתו.[4] בשל אי-יכולתו להתחרות בסוכר מתוצרת חוץ, הוא מכר את אחוזת המטעים ועבר עם רעייתו ומשפחתו לניו אורלינס.[4][11]
ב-1888 ניסה וורמות' להתמודד שוב על משרת המושל, ונוצח על ידי פרנסיס ניקולאס במערכת בחירות שהייתה רצופה בהונאות. ב-1890 הוא מונה על ידי הנשיא בנג'מין הריסון כגובה המכס של ארצות הברית בניו אורלינס. הוא עשה שימוש בקשריו כדי למנות רבים מבין חברי הקהילה האפרו-קריאולית, שתמכו בו מבחינה פוליטית, לתפקידים שונים.
ב-1889 העביר בית המחוקקים של לואיזיאנה, שנשלט על ידי הדמוקרטים הלבנים, תיקון לחוקת המדינה שקבע את "סעיף הסבא" (Grandfather clause), שלמעשה שלל את זכות הבחירה מרוב השחורים במדינה. אי-יכולתם להצביע שללה מהם גם את הזכות לשמש כחברים בחבר מושבעים ולכהן במשרות בממשל המקומי. החוק היה בתוקף עד לחקיקת חוק זכות ההצבעה של 1965, שהסמיך את הממשלה הפדרלית לפקח ולאכוף את זכויות ההצבעה של כל האזרחים.
ב-1930 פרסם וורמות' את ספר זכרונותיו, "מלחמה, פוליטיקה ושיקום".[12]
הנרי קליי וורמות' נפטר בניו אורלינס ב-30 בספטמבר 1931, בגיל 89. הוא נטמן בבית הקברות מטרי שבעיר.
לקריאה נוספת
- Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 2 Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 571-572
קישורים חיצוניים
- הנרי וורמות' באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- הנרי וורמות' באנציקלופדיה של לואיזיאנה (באנגלית)
- הנרי וורמות' באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- הנרי וורמות', באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Conrad, Glenn R. (1988). Henry Clay Warmoth. The Louisiana Historical Association. pp. 223–224.
- ↑ Current, Richard Nelson, Those Terrible Carpetbaggers (New York: Oxford University Press, 1988),pp. 6-12.
- ↑ Current, Richard Nelson, Those Terrible Carpetbaggers (New York: Oxford University Press, 1988), pp. 14-20.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 "Henry Clay Warmoth", Louisiana Biographical Dictionary, ed. Jan Onofrio, North American Book Dist LLC, 1999, pp. 293-294.
- ↑ Current, Richard Nelson, Those Terrible Carpetbaggers (New York: Oxford University Press, 1988), pp. 246-255.
- ↑ Justin A. Nystrom, New Orleans after the Civil War: Race, Politics, and a New Birth of Freedom, Johns Hopkins University Press, 2010, pp. 103-104.
- ↑ "Jan. 13th, 1990: First elected black governor in U.S. takes office". www.cbsnews.com.
- ↑ Gates, Henry Louis; Root, Jr - Originally posted on The (November 7, 2013). "P.B.S. Pinchback. The Black Governor Who Almost Was a Senator". PBS.
- ↑ "Henry Clay Warmoth". www.sos.la.gov.
- ↑ "Henry Clay Warmoth Papers". National Archives. November 8, 2018.
- ↑ "Warmoth, Henry Clay", Library, University of North Carolina
- ↑ Henry Clay Warmoth, War, Politics and Reconstruction: Stormy Days in Louisiana, Introduction by John C. Rodrigue, Univ of South Carolina Press, 1930/2006, googlebooks.
הנרי וורמות'41840510Q881368