ויליאם שרמן

ויליאם טקומסה שרמן
William Tecumseh Sherman

לידה	8 בפברואר 1820 לנקסטר, אוהיו, ארצות הברית
פטירה	14 בפברואר 1891 (בגיל 71) ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
השתייכות	צבא ארצות הברית צבא האיחוד
תקופת פעילות	1840–1853 1861 – 1884
דרגה	הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית
תפקידים בשירות
מפקד ארמיית הטנסי הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית
פעולות ומבצעים
מלחמת האזרחים האמריקנית

ויליאם טקומסה שרמן (באנגלית: William Tecumseh Sherman;‏ 8 בפברואר 1820, אוהיו - 14 בפברואר 1891, ניו יורק) היה גנרל אמריקני, מהמפקדים הבולטים של צבא ארצות הברית (צבא הצפון) במלחמת האזרחים האמריקנית (1861–1865). שרמן זכה להכרה כאסטרטג אך ספג ביקורת בשל מדיניות האדמה החרוכה הקשוחה שבה נקט במהלך המערכה אותה הוביל כנגד מדינות הקונפדרציה. ההיסטוריון והתאורטיקן הצבאי הבריטי, סר באזיל לידל הארט, קבע כי שרמן היה "הגנרל המקורי ביותר במלחמת האזרחים" ו"הגנרל המודרני הראשון".

שרמן נולד בעיירה לנקסטר, אוהיו, למשפחה בולטת מבחינה פוליטית. הוא סיים את לימודיו באקדמיה הצבאית של ארצות הברית, בווסט פוינט ב-1840. ב-1853 קטע את הקריירה הצבאית שלו וניסה להשתלב בעסקיים פרטיים, אך ללא הצלחה רבה. ב-1859 התמנה למנהל סמינר מדינת לואיזיאנה ללמידה ואקדמיה צבאית, כיום אוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה, אך התפטר מתפקידו כאשר לואיזיאנה פרשה מהאיחוד. שרמן פיקד על חטיבת מתנדבים בקרב בול ראן הראשון ב-1861, ולאחר מכן הועבר לזירה המערבית. הוא הוצב בקנטקי, שם הפסימיות שלו לגבי תחזית המלחמה הובילה להתמוטטות שחייבה אותו לחופשה קצרה. הוא התאושש ויצר שותפות הדוקה עם הגנרל יוליסס ס. גרנט. שרמן שירת תחת גרנט בשנים 1862 ו-1863 בקרב פורט הנרי ובקרב פורט דונלסון, קרב שילה, במערכה שהובילה לנפילת מעוז הקונפדרציה ויקסבורג על נהר המיסיסיפי, ובמערכת צ'טנוגה, אשר הגיעה לשיאה עם תבוסת צבאות הקונפדרציה במדינת טנסי.

ב-1864, כאשר גרנט יצא מזרחה ומונה לגנרל המפקד של כלל צבאות האיחוד, ירש אותו שרמן כמפקד הזירה המערבית. שרמן הוביל את כיבוש העיר האסטרטגית אטלנטה, הצלחה צבאית שתרמה לבחירתו מחדש של הנשיא אברהם לינקולן. ה"מצעד אל הים" המפורסם של שרמן עבר דרך ג'ורג'יה, קרוליינה הדרומית וקרוליינה הצפונית, וכלל לחימה מועטה אך הרס בקנה מידה גדול של תשתיות צבאיות ואזרחיות, מדיניות שיטתית שנועדה לערער את היכולת והנכונות של הקונפדרציה להמשיך בלחימה. שרמן קיבל את כניעתם של כל צבאות הקונפדרציה בקרולינות, ג'ורג'יה ופלורידה באפריל 1865, אך התנאים עליהם ניהל משא ומתן נחשבו נדיבים מדי על ידי שר המלחמה האמריקני אדווין סטנטון, שהורה לגנרל גרנט לשנות אותם.

כאשר נבחר גרנט לנשיא ארצות הברית, במרץ 1869, ירש אותו שרמן כגנרל המפקד של הצבא. שרמן שירת בתפקיד זה מ-1869 עד 1883 והיה אחראי למעורבותו של צבא ארצות הברית במלחמות האינדיאנים. הוא סירב בתוקף להיגרר לפוליטיקה המפלגתית. ב-1875 פרסם את זיכרונותיו, שהפכו לאחד התיעודים הידועים ביותר של מלחמת האזרחים.

קורות חייו

ילדות, לימודים, שירות צבאי וקריירה אזרחית לפני מלחמת האזרחים

שנים מוקדמות

שרמן נולד בעיר לנקסטר שבמדינת אוהיו ב-8 בפברואר 1820. אביו, צ'ארלס רוברט שרמן, היה עורך דין שמונה לשופט בבית המשפט העליון של אוהיו. הוא מת במפתיע ממחלת טיפוס הבטן בשנת 1829. אלמנתו, מרי הויט שרמן, נותרה עם אחד עשר ילדים וללא ירושה. קרובי משפחה וידידים התגייסו לסייע, ולקחו חלק מהילדים תחת חסותם. שרמן בן התשע גדל אצל שכן וחבר המשפחה, עורך הדין תומאס יואינג. יואינג היה חבר בולט במפלגה הוויגית שנבחר לסנטור מטעם מדינת אוהיו והיה הראשון ששימש כמזכיר הפנים של ארצות הברית. שרמן היה בן דוד רחוק של אחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית, רוג'ר שרמן.

אחיו הגדול של שרמן, צ'ארלס טיילור שרמן, הפך לשופט פדרלי. אחד מאחיו הצעירים, ג'ון שרמן, היה ממייסדי המפלגה הרפובליקנית ונבחר לחבר הקונגרס של ארצות הברית וסנטור, ובהמשך שימש כמזכיר האוצר של ארצות הברית וכמזכיר המדינה. אח צעיר אחר, הויט שרמן, היה בנקאי מצליח. שניים מבני משפחתו האומנת שירתו כגנרלים בצבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים: יו בויל יואינג, לימים שגריר וסופר, ותומאס יואינג ג'וניור, שהיה עורך הדין במשפטים הצבאיים שנערכו למתנקשים בנשיא לינקולן. אחייניתו של שרמן, אותנסיה שרמן מיד, הייתה רופאה פורצת דרך בקליפורניה.

שמות

שמו הפרטי יוצא הדופן של שרמן משך תשומת לב במשך השנים. מקור אחד מן המאה ה-19, למשל, קובע כי "הגנרל שרמן, אנו מאמינים, הוא האמריקאי הבולט היחיד שנקרא על שם צ'יף אינדיאני". על פי זיכרונותיו של שרמן הוא נקרא ויליאם טקומסה מכיוון שלאביו הייתה גחמה לצ'יף הגדול של השוני (Shawnee), טקומסה". עם זאת, בביוגרפיה של שרמן שנכתבה על ידי לויד לואיס ב-1932 נטען כי שרמן נקרא במקור רק טקומסה, והשם ויליאם ניתן לו רק בגיל תשע או עשר, כאשר הוטבל כקתולי בהוראת משפחת האומנה שלו. על פי הדיווח של לואיס, שחזר על עצמו אצל מחברים מאוחרים יותר, שרמן הוטבל בבית יואינג על ידי כומר דומיניקני, שסבר שהשם טקומסה הוא שם פאגני ואינו יאה לילד נוצרי. במקום זאת קרא לילד ויליאם, על שם ה"קדוש" שביום חגו נערכה הטבילה. שרמן כבר הוטבל כתינוק על ידי כומר פרסביטריאני וביוגרפים אחרונים סבורים, בניגוד לטענותיו של לואיס, כי ככל הנראה ניתן לו את השם הפרטי וויליאם כבר באותה תקופה. בבבגרותו חתם שרמן על כל התכתבויותיו, לרבות עם אשתו, "וו. ט. שרמן". חבריו ומשפחתו קראו לו "קאמפ" (Cump).

הכשרה ושירות צבאי

ויליאם שרמן בצעירותו

הסנאטור יואינג הבטיח את קבלתו של שרמן בן ה-16 כצוער באקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט. שרמן חלק חדר, והתיידד, עם חניך נוסף, ג'ורג' הנרי תומאס, שגם הוא יהיה בעתיד אחד מן הגנרלים החשובים של צבא האיחוד במלחמת האזרחים. שרמן הצטיים בלימודיו באקדמיה אך זלזל במערכת הניקוד, שהורידה נקודות לצוערים בגין לבוש והופעה חסרים, וכדומה. שנים רבות לאחר לימודיו העיד שרמן על עצמו:

אז, כמו עכשיו, נקיון בלבוש ובצורה, תוך התאמה קפדנית לכללים, היו הכישורים הנדרשים לתפקיד, ואני מניח שנמצאתי לא מצטיין בכל אלה. בלימודים תמיד היה לי מוניטין מכובד עם הפרופסורים, ובדרך כלל דורגתי בין הטובים ביותר, במיוחד ברישום, כימיה, מתמטיקה ומדעי הטבע. החסרונות הממוצעים שלי, לשנה, היו כמאה וחמישים, מה שהפחית את המעמד הסופי שלי בכיתה ממספר ארבע לשש.

ויליאם רוזקרנס, שלמד גם הוא בווסט פוינט באותה תקופה ושהיה גם הוא לגנרל בצבא האיחוד במלחמת האזרחים, זכר את שרמן כ”אחד מהחברים המבריקים והפופולריים ביותר” באקדמיה וכ”בחור בעל עיניים ערניות ומלאות חיים, בחור ג'ינג'י, שתמיד היה מוכן למעשי קונדס מכל סוג שהוא”. שרמן סיים את לימודיו באקדמיה בשנת 1840. והחל לשרת כקצין בדרגת לוטננט שני ביחידת תותחנים, והשתתף בלחימה נגד שבט הסמינול בפלורידה. בזכרונותיו כתב שרמן כי חש צער רב על גירוש האינדיאנים, מכיוון שפלורידה הייתה גן העדן של האינדיאנים ואילו אוכלוסייתה הלבנה הייתה קטנה (באותה תקופה) מכדי שתיצור מדינה. בהמשך הוצב שרמן בג'ורג'יה ובקרוליינה הדרומית. כבנו המאומץ של פוליטיקאי ממפלגת הוויגים התקבל לוטננט שרמן בחום במעגלי החברה הגבוהה בצ'ארלסטון.

בניגוד לרבים מעמיתיו, שלחמו במלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846 – 1848), שרמן מונה לתפקידי מינהלה בקליפורניה, אז טריטוריה שנכבשה ממקסיקו. הוא הפליג ליעדו מניו יורק, יחד עם שני קצינים, הנרי האלק ווויליאם אורד, שהיו שניהם בדרגת לוטננט, כמו שרמן; שניהם היו עתידים להיות גנרלים במלחמת האזרחים. מסעה של האונייה שהובילה אותם לקליפורניה דרך כף הורן נמשך 198 ימים, במהלכם יצר שרמן קשרי ידידות קרובים עם אורד ובמיוחד עם האלק, שהיה מבריק אינטלקטואלית.

שרמן ואורד הגיעו למונטריי, קליפורניה, ב-28 בינואר 1847. שרמן והאלק גרו בבית במונטריי, הידוע כיום כ"מגורי שרמן", מ-1847 עד 1849. ביוני 1848 ליווה שרמן את המושל הצבאי של קליפורניה, קולונל ריצ'רד בארנס מייסון, כדי לבדוק את מכרות הזהב במצודת סאטר. שרמן ניסח את המסמכים הרשמיים בהם הודיע המושל על גילוי זהב במקום, ובכך תרם מבלי משים לתחילתה של הבהלה לזהב. שרמן סייע בעריכת סקר לקראת הקמת העיר החדשה סקרמנטו, ותכנן את רשת הרחובות של העיר ב-1848. הוא גם פתח חנות כללית בעיר קולומה (כ-60 ק"מ מצפון מזרח לסקרמנטו) שהכניסה לו 1,500 דולר ב-1849; זאת לעומת המשכורת הצבאית שלו, שעמדה על 70 דולר לחודש. שרמן גם הרוויח כסף ממדידות וממכירת מגרשים בסקרמנטו ובבנישה (Benicia, כ-40 ק"מ מצפון מזרח לסן פרנסיסקו). למרות שזכה בדרגת ייצוג כקפטן ב-1848 על מה שהוגדר "שירות מצטיין", חוסר הניסיון הקרבי וההתקדמות האיטית יחסית שלו בצבא הרתיעו אותו. שרמן יהיה בסופו של דבר אחד הקצינים הבכירים הבודדים שלחמו במלחמת האזרחים ולא לחמו במלחמה נגד מקסיקו.

נישואים ומשפחה

ב-1 במאי 1850 נישא שרמן לאלן בויל יואינג, בתו של תומאס יואינג, אביו המאמץ. אלן הייתה צעירה ממנו בארבע שנים ושמונה חודשים. אביה של אלן, תומאס יואינג, היה מזכיר הפנים של ארצות הברית באותה תקופה, ונשיא ארצות הברית באותה תקופה, זכרי טיילור, השתתף בחתונה כמו גם סגן הנשיא מילרד פילמור ואישים פוליטיים נוספים. אלן יואינג שרמן הייתה קתולית אדוקה, וילדיהם של בני הזוג גדלו באמונה זו.

לזוג היו שמונה ילדים:

• מריה יואינג ("מיני") (1851 – 1913)
• מרי אליזבת (1852 – 1925)
• ויליאם טקומסה ג'וניור ("ווילי") (1854 – 1863)
• תומאס יואינג (1856 – 1933)
• אלינור מרי ("אלי") (1859 – 1915)
• רייצ'ל יואינג (1861 – 1919)
• צ'ארלס סלסטין (1864 – 1864)
• פילמון טקומסה (1867 – 1941)

ב-1853 התפטר שרמן מתפקידו בצבא ונכנס לחיים האזרחיים כמנהל סניף סן פרנסיסקו של בנק לוקאס, טרנר ושות', שהמטה התאגידי שלו היה בסנט לואיס. בנסיעותיו הלוך ושוב לסן פרנסיסקו שרד שרמן שני מקרים בהם טבעה אונייתו, ופעם אחת הגיע דרך שער הזהב כשהוא צף על גופה ההפוך של אונייה.

שרמן סבל מהתקפי אסתמה, שאותם ייחס בין השאר ללחץ שנגרם על ידי התרבות העסקית האגרסיבית של העיר. בשלהי חייו אמר שרמן על תקופתו בסן פרנסיסקו, תחת ספקולציות נדל"ן מטורפות: "אני יכול להתמודד עם מאה אלף איש בקרב, ולקחת את עיר השמש, אבל אני מפחד לנהל מגרש בביצה של סן פרנסיסקו."

ב-23 בפברואר 1855 קרס אחד הבנקים בעיר, ובעקבותיו נסגרו כמה מהבנקים העיקריים, ביום שכונה "יום שישי השחור". שרמן, לעומת זאת, הצליח לשמור על הבנק שלו. ב-1856 שירת לזמן קצר כמייג'ור גנרל של המיליציה של קליפורניה.

במאי 1857 נסגר סניף הבנק אותו ניהל שרמן בסן פרנסיסקו, והוא עבר לעיר ניו יורק מטעם אותו בנק. במהלך הפאניקה של 1857 קרס הבנק, ושרמן נאלץ לסגור את הסניף בניו יורק. בתחילת 1858 חזר לקליפורניה כדי לשלים את תהליך סגירת הסניף ולהסדיר את החשבונות הנותרים. בהמשך אותה שנה עבר שרמן ללוונוורת', קנזס, שם עבד כמנהל משרד עורכי הדין שהוקם על ידי גיסו יואינג ותומס יואינג ג'וניור. שרמן קיבל רישיון לעסוק בעריכת דין למרות שלא למד משפטים, אך נחל הצלחה מועטה בתחום.

מנהל קולג' צבאי

חזית הבניין למדעים צבאיים, באוניברסיטת לואיזיאנה. התותחים שלפני המבנה שימשו במקורם בפורט סאמטר, ונתרמו לאוניברסיטה על ידי שרמן לאחר המלחמה

ב-1859 מונה שרמן למנהל הראשון של סמינר מדינת לואיזיאנה ללמידה ואקדמיה צבאית בפיינוויל, לואיזיאנה, תפקיד שאליו שאף בעקבות הצעתו של מייג'ור דון קרלוס ביואל (לימים גם הוא גנרל בצבא האיחוד), ואותו השיג בתמיכתו של הגנרל ג'ורג' מייסון גרהם. שרמן היה מנהיג יעיל ופופולרי של המוסד, שלימים יהפוך לאוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה (LSU). קולונל ג'וזף פ. טיילור, אחיו של הנשיא המנוח זכרי טיילור, הכריז כי "גם אם היית סורק את כל הצבא, מקצהו האחד לקצהו, לא היית יכול למצוא בו אדם המתאים יותר לתפקיד מכל בחינה מאשר שרמן."

אחיו הצעיר של שרמן, ג'ון, היה חבר הקונגרס, ואחד התומכים הבולטים בביטול העבדות. לפני מלחמת האזרחים הביע וויליאם השמרני יותר אהדה מסוימת לתושבי הדרום הלבנים, על המערכת החקלאית המסורתית שלהם, כולל מוסד העבדות. מצד שני, הוא התנגד נחרצות להיפרדות מדינות הדרום. בלואיזיאנה היה שרמן לחבר קרוב של פרופסור דייוויד פרנץ' בויד, יליד וירג'יניה ותומך נלהב בפרישת הדרום מן האיחוד. בויד העיד שכאשר הגיעו אליהם החדשות על התנתקותה של דרום קרולינה מהאיחוד ”שרמן פרץ בבכי, והחל, בדרכו העצבנית, לצעוד על הרצפה ולהביע התנגדות לצעד שחשש שיביא להרס על כל המדינה.” בויד ציטט את הכרזתו של שרמן, כאשר שמע על פרישת מדינות הדרום, הכרזה שבמבט לאחור נראית כנבואה מדויקת אודות המלחמה שהייתה עתידה לפרוץ:

אתם אנשי הדרום אינכם מודעים למעשיכם. הארץ הזו תרווה דם, ורק א-לוהים יודע כיצד זה יגמר. מדובר בשטות, בטירוף, בפשע כנגד הציוויליזציה! אתם מדברים בכזו קלות על מלחמה. אינכם יודעים על מה אתם מדברים, מלחמה היא דבר נורא! אתם גם טועים באנשי הצפון. הם רודפי-שלום אך הם אנשים רציניים והם ישיבו מלחמה. הם לא יתנו לארץ הזו להיחרב ללא מאבק אדיר להצלתה... מלבד זאת, היכן אנשיכם וכלי המלחמה שלכם באמצעותם אתם מבקשים להילחם בצפון? הצפון יכול לבנות מנוע קיטור, קטר, קרון רכבת; אתם יכולים לייצר בקושי יארד של בד או זוג נעליים. אתם ממהרים לתוך מלחמה עם אחת מקבוצות האנשים החזקות, בעלות הגאונות המכנית והנחושות שעל כדור-הארץ - ממש כאן, ליד דלתות ביתכם. אתם מועדים לכישלון. רק בנפשכם ובנחישותכם מוכנים אתם למלחמה. בכל הדברים האחרים אתם לחלוטין לא מוכנים, והמניע שלכם למלחמה מלכתחילה גרוע. בתחילה יהיו לכם הישגים, אך עם הזמן, כשמשאביכם המוגבלים יתחילו להתדלדל, מורחקים מהשווקים האירופאיים כפי שתהיו, מאבקכם יגווע. אם רק אנשיכם יעצרו ויחשבו, הם בסופו של דבר יהיו חייבים לראות שהם לבטח יפסידו.

בעקבות פרישתה של דרום קרוליינה מן האיחוד החליטו מדינות דרומיות נוספות לפרוש. במהלך ינואר ופברואר 1861 פרשו בעקבותיה מיסיסיפי, פלורידה, אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה וטקסס. שרמן, בתפקידו כמנהל הקולג' הצבאי בלואיזיאנה, התבקש לקבל נשק שנמסר למיליציה של מדינת לואיזיאנה ממחסני הנשק של ארצות הברית בבאטון רוז', בירת לואיזיאנה. במקום להיענות לבקשה התפטר שרמן מתפקידו כמנהל, והודיע למושל לואיזיאנה כי "בשום פנים ואופן לא אעשה שום מעשה, או אחשוב מחשבה עוינת, בניגוד לממשלת ארצות הברית הישנה."

הפסקה בסנט לואיס

שרמן עזב את לואיזיאנה ונסע לוושינגטון הבירה, אולי בתקווה להשיג תפקיד בצבא האיחוד. בבית הלבן נפגש שרמן עם אברהם לינקולן, כמה ימים לאחר השבעתו כנשיא ארצות הברית. שרמן הביע דאגה עמוקה לגבי מצב ההיערכות הגרוע של הצפון למלחמת האזרחים הממשמשת ובאה, אך לינקולן לא התייחס לדבריו.

לאחר מכן עבר שרמן לסנט לואיס כדי להתמנות לנשיא חברה שהפעילה חשמליות, בשם "מסילת הרחוב החמישי". תפקידו החדש מצא אותו מתגורר במיזורי, אחת מהמדינות שכונו מדינות הגבול, והיו מדינות שבהן נהגה העבדות אך רוב תושביהן תמכו בהישארות באיחוד. שרמן התגורר במיזורי כאשר משבר הפרישה מן האיחוד הגיע לשיאו. שני הצדדים - הדרום והצפון - עשו מאמצים רבים להטות את מדינות הגבול לצידן, ושרמן, אף שניסה להתרחק מהפוליטיקה, ראה ממקור ראשון את מאמציו של חבר הקונגרס פרנק בלייר, ששירת מאוחר יותר תחת פיקודו של שרמן בצבא ארצות הברית, להשאיר את מיזורי באיחוד. בתחילת אפריל דחה שרמן את הצעתו של מונטגומרי בלייר (שבהמשך יתמנה למנהל הכללי של דואר ארצות הברית בממשלו של לינקולן) לכהן בתפקיד המנהלי של פקיד ראשי במחלקת המלחמה, למרות הבטחתו של בלייר שאחרי שימלא תפקיד זה יהיה שרמן מועמדות לתפקיד עוזר שר המלחמה, לאחר התכנסות הקונגרס ביולי.

לאחר קרב פורט סאמטר, ב-12 - 13 באפריל, ונפילתו בידי הקונפדרציה, היסס שרמן להתחייב לשירות צבאי. הוא לעג באופן פרטי לקריאתו של לינקולן ל-75,000 מתנדבים לשלושה חודשים כדי לדכא את פרישת מדינות הדרום, ולפי הדיווחים אמר: ”באותה מידה אפשר לנסות לכבות את הלהבות של בית בוער עם אקדח מים”. במאי, לעומת זאת, הציע את עצמו לשירות בצבא הסדיר. הסנאטור ג'ון שרמן, אחיו הצעיר ובן ברית פוליטי של הנשיא לינקולן, וקשרים נוספים בוושינגטון עזרו לו להשיג מינוי. ב-3 ביוני כתב במכתב לגיסו: ”אני עדיין חושב שזו תהיה מלחמה ארוכה - ארוכה מאוד - הרבה יותר ממה שכל פוליטיקאי חושב.”

מלחמת האזרחים

שרמן, בסביבות 1864. צילום של מתיו בריידי

קרב בול ראן

המינוי הראשון שקיבל שרמן היה כקולונל של רגימנט חיל הרגלים ה-13. חיילי הרגימנט טרם גויסו, ולכן בפועל פיקד שרמן על בריגדה של מתנדבים, שהתנדבו לשירות של שלושה חודשים. שרמן הוביל את הבריגדה בקרב הראשון של המלחמה, קרב בול ראן הראשון, ב-21 ביולי 1861. הבריגדה שלו הייתה אחת מארבע הבריגדות בדיוויזיה של גנרל דניאל טיילר, שהיא בתורה הייתה אחת מחמש דיוויזיות בארמייה של צפון מזרח וירג'יניה, בפיקוד גנרל אירווינג מקדאול. הקרב הסתיים בתבוסה לכוחות הצפון, שהובילה לנסיגה מבוהלת משדה הקרב, והביאה את הצפון להכרה שהמלחמה לא תיגמר במהרה. שרמן היה אחד מן המפקדים הבודדים שהצטיינו בקרב, ובו נפצע קל מאד משני כדורים. למרות הצטיינותו, גרם הקרב לשרמן לפקפק בשיפוטו כקצין וביכולותיהם של פקודיו המתנדבים, והוא פנה לנשיא אברהם לינקולן, וביקש להשתחרר מתפקיד פיקודי בכיר. עם זאת, שרמן הרשים את הנשיא לינקולן, שביקר אצל החיילים ב-23 ביולי. הנשיא סירב לבקשתו להשתחרר, ובמקום זאת קידם אותו לדרגת בריגדיר גנרל ומינה אותו לתפקיד פיקודי בארמיית הקמברלנד, בלואיוויל, קנטקי שהייתה אז בפיקודו של בריגדיר גנרל רוברט אנדרסון. באוקטובר עזב אנדרסון את תפקידו ושרמן מונה לתפקיד מפקד הארמייה.

פיקוד בקנטקי ומשבר נפשי

לאחר שירש את אנדרסון בלואיוויל הייתה מוטלת על שרמן האחריות הצבאית העיקרית על קנטקי, מדינת גבול שבה החזיקה הקונפדרציה בערים האסטרטגיות קולומבוס, בגבולה המערבי של המדינה, ובבאולינג גרין, בדרומה של קנטקי. כוחות דרומיים היו גם מעבר הקמברלנד, מעבר הרים ברכס הרי הקמברלנד, סמוך למשולש הגבולות בין קנטקי, וירג'יניה וטנסי. שרמן החל להיות פסימי מאוד באשר לחזית שבפיקודו, והתלונן תדיר בפני וושינגטון על נחיתותו לעומת צבא הקונפדרציה העומד מולו, שאת כוחו העריך באופן מוגזם מאד; בהתאם, ביקש תגבורות בהיקפים חריגים. דיווחים ביקורתיים בעיתונות על שרמן החלו להופיע לאחר ששר המלחמה האמריקני, סיימון קמרון, ביקר בלואיוויל באוקטובר 1861. בתחילת נובמבר ביקש שרמן להשתחרר מתפקידו. הוא הוחלף מיד בגנרל דון קרלוס ביואל והועבר לסנט לואיס. בדצמבר הוצא לחופשה על ידי גנרל הנרי האלק, שפיקד אז על חזית מיזורי; האלק מצא את שרמן לא כשיר לתפקיד ושלח אותו לביתו בלנקסטר, אוהיו, כדי להתאושש. בזמן שהיה בבית כתבה אשתו אלן לאחיו, הסנאטור ג'ון שרמן, ביקשה עצה והתלוננה על "הטירוף המלנכולי הזה שמשפחתך נתונה לו". בהתכתבות פרטית כתב שרמן מאוחר יותר כי המתחים והחששות שהתעוררו בשל הפיקוד "שברו אותי" והודה ששקל להתאבד. בעיותיו של שרמן החמירו עוד כאשר עיתון בסינסינטי תיאר אותו כ"משוגע".

באמצע דצמבר 1861 כבר הוטב מצבו של שרמן, והוא יכול היה לחזור לשרת תחת פיקודו של האלק. המשימות הראשונות שהוטלו עליו היו משימות עורפיות: תחילה במחנה אימונ ים ליד סנט לואיס, ובהמשך בפיקוד על אחד המחוזות. שרמן סייע לוגיסטית ליוליסס ס. גרנט בקרב על מבצר דונלסון , אחד הקרבות המוצלחים הראשונים של גרנט, שהביא למעשה לשליטה מלאה של האיחוד על כל קנטקי ורוב טנסי. שרמן היה בכיר מגרנט, טכנית, אך הוא כתב לו: ”אני חש חרדה לגביך, מאחר ואני יודע מה המשאבים הרבים שלהם (של הקונפדרציה) על ידי ריכוז הכוחות באמצעות הנהר ומסילת הברזל, אך יש לי אמון בך - פָּקֵד עלי בכל דרך.”

קרב שילה

ערך מורחב – קרב שילה

לאחר הצלחתו של גרנט בקרב פורט דונלסון התגשמה משאלתו של שרמן לשרת תחת פיקודו, כאשר הוצב ב-1 במרץ 1862 לארמיית הטנסי, כמפקד הדיוויזיה החמישית. גרנט הניע את הארמייה שלו דרומה, לכיוון העיר קורינת', שכיבושה היה מנתק את אחת ממסילות הרכבת החשובות של הקונפדרציה, ואף מסכן את העיר ממפיס. מפקדי צבא הדרום הבינו את הסכנה, והחליטו לנסות לתקוף את גרנט לפני שיתוגבר על ידי הארמייה בפיקודו של דון קרלוס ביואל, שגם היא נעה לאותו כיוון. גרנט לא העריך שצפויה מתקפה על הארמייה שבפיקודו, ולא נערך להגנה. גם שרמן לא האמין שתהיה התקפה ולא נקט באמצעי זהירות: הוא שלח סיורים, לא הורה לחייליו להתבצר, ואף לא האמין לדיווחים שהגיעו על תנועות חשודות של האויב. ייתכן ששרמן חשש להיראות מבוהל, כדי להימנע מהביקורת שנמתחה עליו בקנטקי. שרמן כתב לאשתו, שאם ינקוט באמצעי זהירות נוספים "הם יקראו לו שוב משוגע". התקפת הדרום, ב-6 באפריל, באה לגרנט ושרמן, כמו גם לשאר הגנרלים בצבא הצפון, בהפתעה גמורה. הקרב שהחל, קרב שילה, היה הקרב הגדול הראשון במלחמת האזרחים; בשבע שנות מלחמת העצמאות של ארצות הברית נהרגו 4,435 איש; בקרב שילה נהרגו כ-3,500 איש תוך פחות מ-48 שעות.

למרות התרשלותו בהכנת כוחו לקרב, עם תחילת האש ניהל שרמן את הקרב בקור רוח. גרנט מצא שהוא יכול לסמוך על שרמן והותיר אותו מכאן ובמשך רוב הקרב לנהל את חלקו באופן עצמאי. התנהלותו של שרמן הייתה גורם בעל השפעה רבה על תוצאותיו. הוא הופיע בכל מקום לאורך הקו ועודד את חייליו הטירונים לעמוד מול התקפות צבא הדרום, על אף שנפצע קל פעמיים, ואיבד שלושה סוסים עליהם רכב. מקפרסון טוען שקרב זה היה נקודת מפנה בחייו של שרמן, שסייעה לו להפוך בהמשך לאחד המפקדים הבכירים והמוכשרים של צבא האיחוד במלחמת האזרחים.

למרות ההפתעה, לא הצליח צבא הקונפדרציה במשימתו להביס את ארמיית הטנסי ולדחוק אותה אל תוך נהר הטנסי. בהתקפת הנגד של הצפון, למחרת, ה-7 באפריל, הצליח צבא הצפון להשתלט על השטח שאיבד ביום שלפני כן ולדחוק את צבא הדרום חזרה לקורינת'. גם ביום זה מילא שרמן תפקיד חשוב. גרנט והאלק שיבחו את תפקודו בקרב והוא קודם לדרגת מייג'ור ג'נרל של המתנדבים. ההצלחה סייעה לשרמן בשיפור הדימוי העצמי שלו, עודדה אותו ושינתה את ראייתו הפסימית - עד אז - על המלחמה ועל תפקידו בה.

בסוף אפריל החל כוח של צבא הצפון, שמנה 100,000 חיילים, בפיקוד האלק (גרנט נדחק לתפקיד המשנה למפקד), לנוע באיטיות לכיוון קורינת'. שרמן פיקד על הדיוויזיה שנעה בקצה הימני של הצבא. ב-30 במאי כבש צבא הצפון את קורינת', וזמן קצר לאחר מכן שכנע שרמן את גרנט שלא לפרוש מן הצבא, למרות הסכסוך בין גרנט לבין האלק, ולמרות שסבל מתדמית של שיכור. האלק מונה למפקד הצבא ביולי ועבר מזרחה, לוושינגטון, ומצבו של גרנט השתפר. שרמן מונה למושל הצבאי של העיר ממפיס שנפלה בידי צבא הצפון ביולי 1862.

ויקסבורג

שייטת האוניות מחופות השריון של אדמירל דייוויד פורטר מצי ארצות הברית מפליגות במורד נהר המיסיסיפי ומצליחות לעבור את ויקסבורג, שלב קריטי במערכה של גרנט לכיבוש העיר. שרמן מצויר חותר בסירה שבתחתית התמונה אל אוניית הדגל של פורטר

לאחר כיבוש אטלנטה, בחר שרמן לנסות לחצות את ג'ורג'יה ולנתק את קווי האספקה של הקונפדרציה. ב-15 בנובמבר עזב את אטלנטה, וב-10 בדצמבר הגיעו כוחותיו לפאתי עיר הנמל סוואנה. במהלך המערכה הזאת, שזכתה לכינוי "הצעדה אל הים" (The March to the Sea), נקט שרמן בשיטות מבצעיות ייחודיות; ראשית, הקפיד לנוע באופן שמאפשר לו להתקדם ליותר מיעד ברור אחד; בכך הביא לפיזור כוחות הדרום ולצמצום ההתנגדות. שנית, התנתק שרמן מקווי הלוגיסטיקה הצפויים - מסילות הברזל - והקצה כוחות לאיסוף מזון מהשטח; בכך איפשר לעצמו לפעול בגמישות ובמהירות לא אופיינית. המדיניות האלימה כלפי האוכלוסייה האזרחית הפכה אותו לאישיות שנויה במחלוקת ושנואה על ידי תושבי הדרום, עד היום. לעומתם, העבדים השחורים ששחרר מאחוזות הדרום העריצו אותו כגיבור, בין היתר בגלל פקודתו הידועה: "40 אקרים ופרד". ניצחונותיו של שרמן קירבו את סוף המלחמה, והפכו אותו לאחד הקצינים החשובים ביותר שלחמו בה.

לאחר העברתו של האלק לוושינגטון מונה גרנט למפקד צבא האיחוד במיסיסיפי. גרנט החל במסע לכיבוש העיר ויקסבורג, מעוז הקונפדרציה העיקרי לאורך נהר המיסיסיפי. גרנט מינה את שרמן למפקד קורפוס והפקיד אותו על מחצית מכוחותיו. על פי ההיסטוריון ג'ון ד. וינטרס, בשלב זה שרמן

...עדיין לא הפגין כישרונות מובהקים למנהיגות. שרמן, מוכה הזיות ופחדים בלתי סבירים ולבסוף שוקל התאבדות, שוחרר מהפיקוד בקנטקי. מאוחר יותר הוא החל לטפס חדש להצלחה בשילה ובקורינתוס תחת גרנט. ובכל זאת, אם לא יבצע היטב את משימת ויקסבורג, שהחלה ברגל שמאל, לא יתעלה גבוה יותר. כגבר, שרמן היה תערובת אקסצנטרית של כוח וחולשה. למרות שהיה חסר סבלנות, לעתים קרובות עצבני ומדוכא, עצבני, עוקצני וגס רוח באופן בלתי סביר, היו לו תכונות חייליות מוצקות. אנשיו נשבעו בו, ורוב חבריו הקצינים העריצו אותו.

כוחותיו של שרמן נהדפו וסבלו אבדות כבדות בקרב צ'יקסאו באיו, מעט צפונית לוויקסבורג. פעולותיו של שרמן היו אמורות להיות מתואמות עם התקדמותו של גרנט על ויקסבורג מכיוון אחר, אך ללא ידיעתו של שרמן, גרנט נטש את התקדמותו, ומשלחת הנהר של שרמן נתקלה בהתנגדות רבה מהצפוי. זמן קצר לאחר מכן הורה מייג'ור גנרל ג'ון א. מקלנרנד לקורפוס ה-15 של שרמן להצטרף להסתערותו על ארקנסו פוסט. גרנט, שהיה ביחסים גרועים עם מקלרננד, ראה בכך הסחת דעת מהמאמץ העיקרי לכבוש את ויקסבורג, הסחת דעת שמקורה במניעים פוליטיים. למרות זאת, שרמן תקף את ארקנסו פוסט באופן עצמאי וסבר כי המבצע כדאי. ארקנסו פוסט נכבש על ידי צבא האיחוד והצי ב-11 בינואר 1863.

כישלון השלב הראשון של המערכה נגד ויקסבורג הוביל את גרנט לגבש אסטרטגיה חדשה ולא שגרתית: להתנתק מקווי האספקה הארוכים והפגיעים שלו ולקיים את הצבא מהאספקה שימצא בשטח. שרמן הביע תחילה הסתייגות מן התוכנית אך עד מהרה נכנע להנהגתו של גרנט והמערכה באביב 1863 חיזקה את הקשרים האישיים בין השניים. עיקר כוחותיו של גרנט היו מאורגנים כעת בשלושה קורפוסים: קורפוס ה-13 בפיקודו של מקלרננד, הקורפוס ה-15 בפיקודו של שרמן והקורפוס ה-17 בפיקודו של בן-חסותו הצעיר של שרמן, מייג'ור גנרל ג'יימס ב. מקפירסון. במהלך התמרונים הארוכים והמסובכים נגד ויקסבורג התלונן אחד מן העיתונים כי ”הצבא נהרס במשלחות של צבי בוץ (Mud Turtles), בהנהגתו של שיכור (=גרנט), שיועצו האישי (=שרמן) מטורף.” לאחר סדרת קרבות, בהם הביס גרנט את גנרל ג'וזף א' ג'ונסטון, שפיקד על צבא הקונפדרציה באזור, והטיל מצור על ויקסבורג, ולמרות הספקנים והמבקרים הצליח ללכוד את העיר ב-4 ביולי 1863. נפילת ויקסבורג הייתה ניצחון אסטרטגי גדול לאיחוד: לאחר הניצחון היה נהר המיסיסיפי כולו בשליטת האיחוד והקונפדרציה נחצתה לשניים, והקשר בין החלק המערבי והמזרחי נותק.

במהלך המצור על ויקסבורג אסף גנרל צבא הקונפדרציה, ג'וזף א' ג'ונסטון, כוח של 30,000 איש בעיר ג'קסון, במיסיסיפי. כח זה נועד לשבור את המצור על ויקסבורג ולחלץ את הכוח הדרומי שהיה נצור בעיר, בפיקוד ג'ון ק' פמברטון. לאחר כניעתו של פמברטון, ב-4 ביולי, התקדם הכוח של ג'ונסטון לכיוון הכוח של גרנט, במטרה לתקוף אותו מאחוריו. גרנט הנחה את שרמן לתקוף את ג'ונסטון ולהסיר את האיום, משימה אותה ביצע שרמן בהצלחה. כוחות האיחוד, בפיקודו, השתלטו על העיר ג'קסון ב-25 ביולי, ובכך הבטיח שרמן את שליטת האיחוד בנהר המיסיסיפי עד תום המלחמה.

צ'אטנוגה

לאחר כניעת ויקסבורג ותפיסתה מחדש של ג'קסון הועלה שרמן לדרגת בריגדיר ג'נרל בצבא הסדיר, בנוסף לדרגתו כמייג'ור ג'נרל של מתנדבים. משפחתו נסעה מאוהיו כדי לבקר אותו במחנה ליד ויקסבורג, ובמהלך הנסיעה חלה בנו בן התשע של שרמן, ווילי, שכונה "הסמל הקטן", בטיפוס הבטן, ונפטר.

כ-550 קילומטרים מצפון מזרח לויקסבורג, בגבול בין טנסי לג'ורג'יה, התנהלה סדרת קרבות על השליטה בעיר צ'אטנוגה. העיר הייתה צומת רכבות חשוב ושימשה כמרכז שחיבר חמישים אחוזים מתעשיות הנשק של הקונפדרציה, באטלנטה, אוגוסטה, קולומבוס ומייקון (כולן בג'ורג'יה). מסילות הברזל של צ'טנוגה היו חיוניות להובלת חומר גלם של הקונפדרציה למפעלים לייצור תחמושת לנשק קל. בסוף אוגוסט 1863 הצליחה ארמיית הקמברלנד, בפיקוד גנרל ויליאם רוזקרנס, לכבוש את העיר, אך ב-19 וב-20 בספטמבר הצליח יריבו של רוזקרנס, ג'נרל ברקסטון בראג, להדוף את כוחות האיחוד לאחור ולהביא לכיתורם בעיר צ'טנוגה.

עם קבלת היגיעות על מצבו החמור של רוזקרנס, הטיל לינקולן על גרנט את המשימה לחלץ את ארמיית הקמברלנד מן הכיתור. גרנט מונה לפקד זירת המיסיסיפי, ושרמן ירש אותו כמפקד ארמיית הטנסי. גרנט הוביל את צבאו מזרחה, ובין היתר הטיל על שרמן חלק מן המשימה. שרמן יצא מממפיס ב-11 באוקטובר 1863 ברכבת לכיוון צ'טנוגה. כשהרכבת חלפה על פני קוליירוויל נקלעה להתקפה של 3,000 פרשים של הקונפדרציה, שהיו מצוידים בשמונה תותחים. שרמן קיבל את הפיקוד על חיל המצב המקומי של האיחוד והדף בהצלחה את התקפת הקונפדרציה, אם כי לא היה רחוק בעצמו מנפילה בשבי; חיילךי הקונפדרציה הצליחו להיכנס לרכבת שלו ולבזוז כמה פריטים אישיים שלו, כולל סוסתו, דולי.

בצ'טנוגה, גרנט הורה לשרמן לתקוף את האגף הימני של כוחותיו של בראג, שהתבצרו לאורך רכס המיסיון (Missionary Ridge) המשקיף על העיר. ב-25 בנובמבר תקף שרמן את הקצה הצפוני של הרכס, "גבעת התיש" (Billy Goat Hill), אך התסבר שהגבעה מופרדת משאר הרכס על ידי נקיק סלע. כאשר ניסה שרמן לתקוף את שדרת הרכס בגבעת טנל היל (Tunnel Hill) נהדפו חייליו שוב ושוב באש חיילי הדיוויזיה של פטריק קלייבורן, שנחשבה ליחידה הטובה ביותר בצבאו של בראג. משראה שהתקפתו של שרמן נתקלת בקשיי הורה גרנט לג'נרל ג'ורג' הנרי תומאס (שירש את תפקידו של רוזקרנס, שהודח) לתקוף את מרכז קו הקונפדרציה כדי להקל על הלחץ על שרמן. מתקפה חזיתית זו נועדה להסחה, אך היא הצליחה באופן בלתי צפוי לכבוש את שוחות האויב והביאה למנוסה של צבא הקונפדרציה. כך הושלמה מערכת צ'טנוגה של האיחוד בהצלחה.

לאחר צ'טנוגה הוביל שרמן את כוחותיו במערכה שנועדה להקל את הלחץ על כוחות האיחוד תחת ג'נרל אמברוז ברנסייד, שלחם במזרח טנסי, סביב העיר נוקסוויל. גנרל הקונפדרציה, ג'יימס לונגסטריט, הטיל מצור על העיר נוקסוויל, שבה היה צבאו של ברנסייד. שרמן הצליח לחבור לעיר בתחילת דצמבר ולהסיר את המצור. בפברואר 1864 פיקד שרמן על כוחות שנעו לעיר מרידיאן במיסיסיפי, במטרה לכבוש את העיר ובכך לשבש את התשתית והתקשורת של הקונפדרציה. צבאו של שרמן כבש את העיר מרידיאן ב-14 בפברואר, הרס קרוב ל-170 ק"מ של מסילות ברזל ו-61 גשרים ושרף לפחות 10 קטרים ו-28 קרונות רכבת. צבאו של שרמן שבה 4,000 מחיילי הדרום ולקח שלל עגלות וסוסים רבים. אלפי פליטים, שחורים ולבנים כאחד, הצטרפו לטורים של שרמן, שב-20 בפברואר נסוגו סופית לכיוון הער קנטון.

אטלנטה

שרמן על סוסו, זמן קצר לאחר כיבוש אטלנטה

כיבוש מרידיאן סימן את סופה של כהונתו הקצרה של שרמן כמפקד ארמיית טנסי. שרמן זכה, עד לאותו נקודה, להצלחה מעורבת כגנרל, ומחלוקת נקשרה במיוחד לביצועיו בצ'טנוגה. עם זאת, הוא נהנה מהביטחון והידידות של גרנט. כאשר לינקולן קרא לגרנט מזרחה באביב 1864 כדי לקבל פיקוד על כל צבאות האיחוד, גרנט מינה את שרמן (שעד אז היה ידוע לחייליו בשם "הדוד בילי") לרשת אותו כראש זירת המיסיסיפי, ומתוקף תפקידו זה פיקד על כל חיילי האיחוד בזירה המערבית של המלחמה, שכללה את הפעילות הצבאית במדינות טנסי, קנטקי, מיסיסיפי, ובהמשך גם באלבמה, ג'ורג'יה, פלורידה, קרוליינה הדרומית, קרוליינה הצפונית, ובלואיזיאנה, ממזרח לנהר המיסיסיפי. כאשר קיבל גרנט קיבל את הפיקוד הכללי על צבאות ארצות הברית, כתב לו שרמן את המתווה שלו לאסטרטגיה שתביא את המלחמה לסיומה: ”אם אתה יכול להכות את (גנרל) לי ואני אוכל לצעוד לאוקיינוס האטלנטי, אני חושב שדוד אייב (לינקולן) ייתן לנו עשרים יום חופשה כדי לראות את הילדים.”

שרמן המשיך לפלוש למדינת ג'ורג'יה עם שלוש ארמיות, שכללו כ-100,000 איש: ארמיית הקמברלנד, שמנתה 60,000 חיילים, בפיקודו של הנרי תומאס; ארמיית הטנסי, ובה 25,000 חיילים, בפיקודו של ג'יימס מקפרסון, וארמיית האוהיו, שבה 13,000 חיילים, בפיקודו של ג'ון סקופילד. מולו עמד גנרל ג'וזף א' ג'ונסטון, שהחליף את בראג, בראש כ-70,000 איש. שרמן ערך סדרה של תמרונים דרך שטח טרשי, בניסיון לאגף את צבא הקונפדרציה, ותקף אותו ישירות רק בקרב הר קנסאו. שרמן לא הצליח לפרוץ את קווי האויב, והקרב נחשב לניצחון טקטי של הדרום. עם זאת, ניצחונם לא סייע למטרה האסטרטגית - למנוע משרמן להמשיך ולהתקדם לכיוון אטלנטה. ג'ונסטון הזהיר הוחלף ביולי על ידי ג'ון בל הוד האגרסיבי יותר, ששיחק לידיו של שרמן ושל כוחו העדיף בכך שאיתגר אותו להילחם בשטח פתוח. בינתיים, באוגוסט, נודע לשרמן שהוענקה לו דרגת מייגור ג'נרל בצבא הסדיר. שרמן אמר על כך שהעלאתו בדרגה הייתה ”דבר שלא היה צפוי ולא רצוי עד שהצלחתי בכיבוש אטלנטה”.

מערכת אטלנטה של שרמן הסתיימה בהצלחה ב-2 בספטמבר 1864 עם כיבוש העיר, אותה נאלץ הוד לנטוש. שרמן הורה לכל האזרחים לנטוש את העיר ונתן הוראות לשרוף את כל מבני הצבא והממשל באטלנטה. למרות הוראתו זו נשרפו גם חנויות ובתים פרטיים רבים. כיבוש אטלנטה הפך את שרמן לשם מוכר והייתה מכרעת בהבטחת בחירתו מחדש של לינקולן, בנובמבר 1864. הצלחתו של שרמן גרמה לקריסת סיעת "ראשי הנחושת" (copperheads) במפלגה הדמוקרטית בצפון, שדגלה בהפסקת המלחמה באופן מיידי ובפתיחת משא ומתן לשלום עם הקונפדרציה. הצלחתו של שרמן הביאה גם לפגיעה קשה בפופולריות של המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ורג' מקללן; עד לכיבוש אטלנטה סברו רבים, כולל לינקולן עצמו, שניצחונו של מקללן בבחירות הקרובות מובטח.

הצעדה אל הים

המסע אל הים

כיבוש אטלנטה לא הכריע את צבא הדרום, ושני המצביאים - שרמן והוּד - המשיכו בחודשים הבאים, ספטמבר ואוקטובר, להתכתש בצפון ג'ורג'יה ובאלבמה. הוּד איים על קווי האספקה הארוכים של שרמן מן הצפון, שניתוקם עלול היה לסכן את צבאו. בסופו של דבר החליט שרמן על אסטרטגיה חדשה: הוא יתנתק מקווי האספקה שלו ויצעד דרך מדינת ג'ורג'יה אל הים, תוך שהוא מקיים את צבאו מן הסביבה שבה יעבור. שרמן זכה לאישור מהממונים עליו לתוכניתו, לאחר שיעץ לגרנט שהוא יכול "לגרום לג'ורג'יה ליילל". הוא השאיר את הארמיות של תומאס ושל שופילד כדי שישובו צפונה וימנעו מהוּד לחדור לטנסי, ואלו אכן הנחילו תבוסה מוחצת לצבאו של הוּד בקרב פרנקלין, ב-30 בנובמבר ובקרב נאשוויל, ב-15 - 16 בדצמבר. תבוסות אלו הביאו לכך שהארמייה של טנסי של צבא הקונפדרציה נמחקה למעשה מסדר הכוחות של צבא הדרום.

מאידך, לאחר הבחירות בצפון בנובמבר החל שרמן לצעוד, ב-15 בנובמבר, בראש 62,000 איש לכיוון עיר הנמל סוואנה, ג'ורג'יה, מסע שנודע כצעדה אל הים. חייליו של שרמן התקיימו ממאגרי התבואה והחי העשירים שמצאו בדרכם, והשמידו את כל מה שלא היו זקוקים לו. על פי הערכתו של שרמן, הנזק לרכוש שגרם הצבא היה יותר מ-100 מיליון דולר (כ-30 מיליארד דולר בערכי 2024). בתום מסע זה כבשו חייליו של שרמן את סוואנה ב-21 בדצמבר. עם הגיעו לסוואנה שלח שרמן מברק ללינקולן: ”אני מבקש להציג לך, כמתנת חג המולד, את העיר סוואנה, עם 150 תותחים כבדים... וכ-25,000 חבילות כותנה.”

הצלחתו של שרמן בג'ורג'יה זכתה לסיקור נרחב בעיתונות הצפונית בתקופה שבה נראה היה שגרנט מתקדם מעט במאבקו נגד צבאו של גנרל רוברט אי לי בצפון וירג'יניה. בקונגרס הוגשה הצעת חוק שעל פיה יקודם שרמן לדרגת לוטננט גנרל, כדרגתו של גרנט, כנראה במטרה שיחליף את גרנט כמפקד צבא האיחוד. שרמן כתב, הן לאחיו, הסנאטור ג'ון שרמן, והן לגנרל גרנט, ודחה בתוקף כל קידום שכזה. על פי דיווח מאותה עת, בערך בזמן הזה הצהיר שרמן את הצהרת הנאמנות שלו לגרנט: ”גנרל גרנט הוא גנרל גדול. אני מכיר אותו היטב. הוא עמד לצידי כשהייתי משוגע, ואני עמדתי לצדו כשהיה שיכור; ועכשיו, אדוני, אנו עומדים זה לצד זה תמיד.”

בזמן ששהה בסוואנה נודע לשרמן, מידיעה בעיתון, שבנו התינוק צ'ארלס סלסטין מת במהלך הצעדה אל הדרום. שרמן מעולם לא ראה את הילד.

המערכות בקרוליינות

תחריט של קולומביה בוערת, 17 בפברואר 1865

לאחר כיבוש סוואנה הורה גרנט לשרמן להעלות את צבאו על אוניות קיטור ולהצטרף לכוחות האיחוד הנלחמים מול צבא הדרום בפיקודו של לי בווירג'יניה, אך שרמן שכנע אות גרנט במקום זאת לאפשר לו לצעוד צפונה דרך קרולינה, תוך השמדת כל דבר בעל ערך צבאי בדרך, כפי שעשה בג'ורג'יה. שרמן רצה במיוחד לפגוע בדרום קרוליינה, המדינה הראשונה שפרשה מהאיחוד, בגלל ההשפעה שתהיה לכך על המורל הדרומי. צבאו צעד צפונה דרך דרום קרוליינה מול התנגדות קלה של חיילי הגנרל ג'ונסטון. לאחר ששמע שאנשיו של שרמן מתקדמים בדרכים מאולתרות דרך ביצות סלקהאצ'י בקצב של עשרים קילומטרים ביום, אמר ג'ונסטון ש”גמר בדעתו שלא היה צבא כזה מאז ימי יוליוס קיסר”.

שרמן כבש את קולומביה, בירת המדינה, ב-17 בפברואר 1865. שריפות החלו באותו לילה ועד למחרת בבוקר נהרס רוב מרכזה של העיר. שריפת קולומביה מעוררת מחלוקת מאז; יש הטוענים כי השריפות היו פעולת נקמה מכוונת של חיילי האיחוד ואחרים טוענים שהשריפות היו מקריות, שנגרמו בין השאר בגלל חבילות הכותנה הבוערות שחיילי הקונפדרציה הנסוגים השאירו מאחוריהם.

מדריכים מקומיים עזרו לצבאו של שרמן לחצות את נהר לומבר שעלה על גדותיו בשל גשמים שוטפים, לתוך צפון קרולינה. לדברי שרמן, המסע על פני הנהר ודרך הביצות והנחלים היה "הצעידה הארורה ביותר שראיתי אי פעם". עם הכניסה לצפון קרוליינה השתנתה התנהגותם של החיילים: הם גרמו נזק מועט יחסית לתשתית האזרחית. צפון קרולינה, בניגוד לשכנתה הדרומית, נתפסה על ידי חיילי האיחוד כמדינה שהצטרפה לקונפדרציה בהסתייגות, מכיוון שהייתה מן המדינות האחרונות שפרשו מן האיחוד; רק מדינה אחת פרשה אחריה.

הקרב הגדול היחיד שהתרחש במהלך צעדות שרמן דרך ג'ורג'יה והקרוליינות היה קרב בנטונויל, ב-19 – 21 במרץ, בצפון קרוליינה. הקרב הסתיים בניצחונו של שרמן על צבא הדרום של ג'ונסטון. לאחר הקרב המשיך שרמן לגולדסבורו, שם חבר עם חיילי האיחוד שחיכו לו שם לאחר כיבוש ערי החוף ניו ברן ווילמינגטון. בסוף מרץ עזב שרמן לזמן קצר את כוחותיו ונסע לסיטי פוינט, כדי להתייעץ עם גרנט. לינקולן היה במקרה בסיטי פוינט באותו זמן, מה שאיפשר את הפגישה המשולשת היחידה בין לינקולן, גרנט ושרמן במהלך המלחמה. באוה פגישה נכח גם אדמירל משנה דייוויד דיקסון פורטר. לאחר שחזר לגולדסבורו צעד שרמן לבירת המדינה, ראלי, שם ביקש שרמן ליצור קשר עם צבאו של ג'ונסטון כדי לגבש תנאים אפשריים לסיום המלחמה. ב-9 באפריל הודיע שרמן לחייליו את החדשות כי לי נכנע לגרנט בבית המשפט באפומטוקס וכי ארמיית צפון וירג'יניה, היחידה הצבאית העיקרית של צבא הקונפדרציה, חדלה מלהתקיים.

כניעת צבא האיחוד

ציור של שרמן רוכב בראש חייליו במצעד הגדול של צבאות האיחוד, 24 במאי 1865

לאחר כניעת של לי ורצח אברהם לינקולן, נפגש שרמן עם ג'ונסטון ב-17 באפריל 1865, בבית החווה בנט פלייס, סמוך לדרהאם, צפון קרוליינה, כדי לנהל משא ומתן על כניעת צבאו של ג'ונסטון. בהתעקשותם של ג'ונסטון, נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס ושר המלחמה של הקונפדרציה, ג'ון סי ברקינרידג', הסכים שרמן לתנאים כניעה נדיבים שעסקו בנושאים צבאיים ופוליטיים כאחד. ב-20 באפריל שלח שרמן מזכר עם תנאים אלה לממשלה בוושינגטון.

שרמן האמין שהתנאים שהוא הסכים להם עולים בקנה אחד עם הדעות שהביע לינקולן בסיטי פוינט, ושתנאים אלה מציעים את הדרך הטובה ביותר למנוע מג'ונסטון להורות לאנשיו לצאת לאזורים לא מיושבים ולנהל משם לוחמת גרילה הרסנית. עם זאת, שרמן ניסח את התנאים ללא שקיבל סמכות מגרנט, מהנשיא שמונה לאחרונה, אנדרו ג'ונסון, או מן הקבינט. רצח לינקולן גרם לאקלים הפוליטי בוושינגטון להתהפך נגד הסיכוי לפיוס מהיר עם המדינות הקונפדרציה המובסות, וממשל ג'ונסון דחה את תנאיו של שרמן. ייתכן שגרנט נאלץ להתערב כדי להציל את שרמן מפיטורים בשל חריגה מסמכותו. שר המלחמה האמריקני, אדווין סטנטון, הדליף את המזכר של שרמן לניו יורק טיימס, תוך שהוא רומז כי ייתכן ששרמן קיבל שוחד כדי לאפשר לדייוויס להימלט מלכידתו על ידי חיילי האיחוד. רמיזה זו גרמה לאיבה עמוקה ומתמשכת בין שרמן וסטנטון, והעצימה את הזלזול של שרמן בפוליטיקאים.

לאחר מכן הציע גרנט לג'ונסטון תנאים צבאיים גרידא, דומים לאלו שהעניק גרנט ללי באפומטוקס. ג'ונסטון, תוך התעלמות מהוראות הנשיא דייוויס, קיבל את התנאים הללו ב-26 באפריל 1865, והודיע על כניעתו הרשמית של צבאו ושל כל כוחות הקונפדרציה בקרולייניות, בג'ורג'יה ובפלורידה. זו הייתה הכניעה היחידה הגדולה ביותר במלחמה. שרמן המשיך עם חלק מחייליו לוושינגטון, שם צעדו במצעד הגדול של צבאות האיחוד, ב-24 במאי.

לאחר המלחמה

במאי 1865, לאחר כניעת צבאות הקונפדרציה, כתב שרמן במכתב אישי:

אני מודה, ללא בושה, נמאס לי להילחם... אפילו ההצלחה המבריקה ביותר (במלחמה) היא על גבי גופות מתות ומרוסקות, עם ייסורים וקינות של משפחות רחוקות, המושכות אותי לבנים, לבעלים ולאבות... רק אלה שמעולם לא שמעו ירייה, מעולם לא שמעו את הצעקה והגניחות של הפצועים והמשוסעים... הזועקים בקול לעוד דם, עוד נקמה.

ביוני 1865, חודשיים לאחר כניעתו של לי באפומטוקס, קיבל שרמן את הפיקוד הראשון שלו לאחר המלחמה. לאחר ניצחון מדינות הצפון התלבטו המחוקקים כיצד ואיך ישובו המדינות הפורשות לאיחוד. בשלב הראשון הוחלט להותיר את הדרום תחת שלטון צבאי, ושטחי מדינות הדרום חולקו למחוזות אדמיניסטרטיביים בניהול הצבא. שרמן קיבל את הפיקוד על אזור כזה, שנקרא המחלקה הצבאית של המיסיסיפי, ומאוחר יותר נקרא המחלקה הצבאית של מיזורי . אזור זה כלל את כל השטח שבין נהר המיסיסיפי להרי הרוקי. מאמציו של שרמן בתפקיד זה התמקדו בהגנה על כבישי העגלות הראשיים שנעו ממזרח למערב, כגון שביל אורגון, שביל בוזמן ושביל סנטה פה. שרמן התבקש להגן על שטח עצום עם כוחות מוגבלים, והתעייף שרמן מריבוי בקשות להגנה צבאית שהופנו אליו. ב-25 ביולי 1866 יצר הקונגרס את דרגת גנרל הצבא, שהוענקה לגרנט, ובמקביל קידם את שרמן לדרגתו הקודמת של גרנט, לוטננט ג'נרל.

מלחמות אינדיאנים

שרמן וחברי וועדת השלום עם האינדיאנים עם מנהיגי האינדיאנים, פורט לאראמי, ויסקונסין

במהלך שלוש השנים הראשונות של שרמן בתפקידו לא הייתה פעילות צבאית בקנה מידה גדול נגד שבטי הילידים. במהלך אותן שנים התקיים משא ומתן בין ממשלת ארצות הברית להנהגת האינדיאנים, ושרמן הניח להן להתקדם. במקביל לשיחות בנה שרמן את צבאו והמתין להשלמת מסילות הברזל של חברות יוניון פסיפיק וקנזס פסיפיק. שרמן נטל חלק במגעים עם שבטי הילידים במסגרת וועדת השלום עם האינדיאנים, אך לא היה לו חלק משמעותי בהסכמים אותם השיגה הוועדה מכיוון שנקרא לוושינגטון במהלך המשא ומתן. באחת הפעמים שבהן נקרא לבירה התבקש להעיד במשפט ההדחה של אנדרו ג'ונסון, ב-11 וב-13 באפריל 1868. הוא ניהל משא ומתן בהצלחה על הסכמים אחרים, כגון העברת שבט הנאוואחו מהבוסקה רדונדו אל אדמותיהם המסורתיות במערב ניו מקסיקו.

כאשר נכשל הסכם מדיסין לודג' ב-1868, אישר שרמן לפקודו במיזורי, מייג'ור גנרל פיליפ שרידן, להוביל את מערכת החורף של 1868 – 1869. במהלך מערכה זו התחולל הקרב על נהר וואשיטה, שבו נטבחו בין 103 ל-150 לוחמים אינדיאנים, נשים וילדים. שרידן השתמש בטקטיקות של מלחמה קשה, שהיו דומות לאלו שבהן השתמשו הוא ושרמן במלחמת האזרחים. ב-1871 הורה שרמן להעמיד לדין על רצח בג'קסבורו, טקסס, את מנהיגי הילידים שביצעו את הפשיטה על שיירת העגלות של וורן , שבה נרצחו שבעה מנהגי העגלות על ידי לוחמים משבטי הקיואה והקומאנצ'י. שרמן עצמו היה בסביבת ההתקפה שעה לפני כן, ונמלט בקושי. זה היה האירוע הראשון בו נשפטו ראשי ילידים אמריקאים על ידי בית משפט אזרחי בארצות הברית.

שרמן ראה בהרחבת מערכת מסילות הברזל את ”המרכיב החשוב ביותר שנמצא כעת בתהליך כדי להקל על האינטרסים הצבאיים של הגבול שלנו.” אחת מהמטרות העיקריות של שירותו לאחר המלחמה הייתה, אם כן, להגן על בנייתן והפעלתן של מסילות הברזל מפני אינדיאנים עוינים. דעותיו של שרמן בעניינים אינדיאנים באו לעיתים קרובות לידי ביטוי בתוקף. בעקבות הטבח בפטרמן ב-1866, שבו הרגו ילידים 81 חיילים אמריקאים, מסר שרמן לגרנט כי ”עלינו לפעול ברצינות נקמנית נגד (שבט) הסו, אפילו עד להשמדתם, גברים, נשים וילדים”. בשנת 1867 כתב לגרנט כי ”אנחנו לא מתכוונים לתת לכמה אינדיאנים גנבים ומרופטים לעצור את ההתקדמות” של מסילות הברזל. ב-1873 כתב שרמן במכתב פרטי כי ”במהלך התקפה החיילים לא יכולים לעצור כדי להבחין בין זכר לנקבה, או אפילו להבחין באשר לגיל. כל עוד יש התנגדות ניתן המוות, אבל ברגע שכל ההתנגדות תיפסק ייפסק הירי והניצולים יעברו לסוכן האינדיאני המתאים” (סוכן אינדיאנים היה נציג של ממשלת ארצות הברית שהיה מוסמך לסייע להם ולפעול איתם מטעמה).

עקירת האינדיאנים במישורים הגדולים הוקלה על ידי צמיחת מסילות הברזל ומיגור הביזונים. שרמן האמין שיש לעודד את מיגור הביזונים כאמצעי להחלשת ההתנגדות האינדיאנית להתבוללות. הוא השמיע דעה זו בהערות לישיבה משותפת של בית המחוקקים בטקסס בשנת 1875, למרות שהצבא האמריקני בפיקודו של שרמן מעולם לא ניהל תוכנית משלו להשמדת ביזונים. שרמן עודד ציד ביזונים על ידי אזרחים פרטיים, וכאשר הקונגרס העביר חוק בשנת 1874 להגנה על הביזונים מפני ציד יתר, שרמן עזר לשכנע את הנשיא גרנט להשתמש ב"ווטו כיס" כדי למנוע זאת.

גנרל הצבא

צילום פורטרט של שרמן משנת 1888, במדי גנרל הצבא, 4 שנים לאחר פרישתו משירות פעיל. צילום של נפוליאון סרוני

יוליסס ס. גרנט נבחר לנשיא בבחירות 1868, ועם כניסתו לתפקידו ב-1869 מונה שרמן לגנרל המפקד של צבא ארצות הברית והועלה לדרגת ג'נרל מלא. לאחר מותו של ג'ון רולינס, שהיה מזכיר המלחמה בממשלו של גרנט, ב-1869, שירת שרמן במשך חודש אחד כממלא מקום שר המלחמה.

כהונתו המוקדמת של שרמן כגנרל הצבא הייתה רוויה בקשיים פוליטיים, שרבים מהם נבעו מחילוקי דעות עם מזכיר המלחמה רולינס ועם יורשו, ויליאם בלקנאפ. שניהם חשו ששרמן נטל כוח רב מדי וניסו להפוך את משרת גנרל הצבא למשרה ייצוגית בלבד. שרמן התעמת גם עם הומניטריים מהחוף המזרחי שהיו ביקורתיים כלפי הצבא בשל היחס הקשה שהפגין כלפי האינדיאנים, ושכנראה מצאו בעל ברית בנשיא גרנט. כדי להימלט מהקשיים הללו העביר שרמן את המטה שלו לסנט לואיס ב-1874. הוא חזר לוושינגטון ב-1876 כאשר שר המלחמה החדש, אלפונזו טאפט, הבטיח לו סמכויות רבות יותר.

חלק ניכר מזמנו של שרמן כגנרל המפקד הוקדש להבטחת מדינות המערב והמישורים להתיישבות באמצעות המשך המלחמות באינדיאנים. מלחמות אלו כללו שלוש מערכות משמעותיות: המלחמה נגד שבט המודק בשנים 1872–1873, מערכת הגבעות השחורות בשנת 1876 נגד שבט הסיו ובעלי בריתם, ומלחמת נז פרס בשנת 1877. למרות יחסו הקשה לשבטים הלוחמים, שרמן התבטא נגד ספקולנטים וסוכני ממשלה שהתעללו באינדיאנים שחיו בשמורות. במהלך תקופה זו ארגן שרמן מחדש את מבצרי צבא ארצות הברית כדי להתאים טוב יותר את הגבול המשתנה.

ב-1875, עשר שנים לאחר סיום מלחמת האזרחים, הפך שרמן לאחד הגנרלים הראשונים במלחמת האזרחים שפרסמו את זיכרונותיהם. בספר, שנקרא "זיכרונותיו של הגנרל וויליאם טי שרמן" התפרסם בשני כרכים. הספר החל בשנת 1846, כאשר החלה מלחמת מקסיקו-ארצות הברית, והסתיים בפרק על הלקחים הצבאיים של מלחמת האזרחים. פרסום זיכרונותיו של שרמן עורר מחלוקת וגרר תלונות מגורמים רבים. גרנט, שהיה נשיא ארצות הברית כאשר הופיעו זיכרונותיו של שרמן, העיר מאוחר יותר שאחרים אמרו לו ששרמן התייחס לגרנט בצורה לא הוגנת, אבל ”כשסיימתי את הספר, מצאתי שאישרתי כל מילה... זה היה ספר אמיתי, ספר מכובד, נותן אשראי רב לשרמן, הוגן כלפי עמיתיו - בפרט אליי - בדיוק הספר שציפיתי ששרמן יכתוב.” לפי המבקר אדמונד ווילסון, לשרמן ”היה כישרון של ביטוי עצמי, והיה אמן הנרטיב. התיאור הנמרץ של פעילותו לפני המלחמה וניהול פעולותיו הצבאיות מגוון בדיוק בפרופורציה הנכונה ובדיוק במידה הנכונה של חיוניות עם אנקדוטות וחוויות אישיות... הוא מספר לנו מה חשב ומה הרגיש, ואף פעם לא נוקט בשום גישה או מתיימר להרגיש משהו שהוא לא מרגיש.”

במהלך הבחירות של 1876, הדמוקרטים הדרומיים שתמכו בווייד המפטון למושל דרום קרוליינה השתמשו באלימות של האספסוף כדי לתקוף ולהפחיד מצביעים אפרו-אמריקאים בצ'ארלסטון. המושל הרפובליקני, דניאל הנרי צ'מברלין, פנה לנשיא גרנט בבקשה לסיוע צבאי. באוקטובר 1876, גרנט, לאחר שפרסם הכרזה, הורה לשרמן לאסוף את כל הכוחות הזמינים של האזור האטלנטי ולשגר אותם לדרום קרוליינה כדי לעצור את אלימות ההמון.

ב-19 ביוני 1879, נשא שרמן נאום מלא השראה לכיתת הבוגרים של האקדמיה הצבאית של מישיגן. בנאום זה לא השתמש שרמן במילה "גיהנום" (Hell), ולא הזכיר את זוועות המלחמה. עם זאת, ב-12 באוגוסט 1880 הוא פנה לקהל של יותר מ-10,000 איש בקולומבוס, אוהיו ואמר: ”יש הרבה נערים כאן היום שמסתכלים על מלחמה [כאילו היא] כולה תהילה, אבל, בנים, זה הכול גיהנום.” חודש לאחר מכן, כתב של העיתון קולומבוס דיספאץ' פישט את דבריו ל"מלחמה היא גיהנום" (War is hell). עד יוני 1881 התקבלה אמרה זו כאילו נאמרה על ידי הגנרל שרמן.

בשנת 1880 ארגן שרמן, וליווה את סיורו של הנשיא רתרפורד ב' הייז בחוף המערבי של ארצות הברית, סיור ראשון באזור זה על ידי נשיא ארצות הברית. אחת מתרומותיו המשמעותיות של שרמן כראש הצבא הייתה הקמת בית הספר לפיקוד (כיום מכללת הפיקוד והמטה הכללי של צבא ארצות הברית) בפורט לוונוורת' ב-1881. שרמן התפטר מתפקיד גנרל הצבא ב-1 בנובמבר 1883 ופרש מהצבא ב-8 בפברואר 1884, בהגיעו לגיל פרישת החובה, שהיה אז 64.

שנותיו האחרונות

שרמן חי את שארית חייו בניו יורק. הוא היה מסור לתיאטרון ולציור חובבים, והיה מרצה מבוקש וססגוני באירועים חגיגיים, בהרצאות בהן שילב את חיבתו לציטוט מכתבי שייקספיר. במהלך תקופה זו שמר על קשר עם ותיקי המלחמה והיה חבר פעיל בכמה אגודות צדקה וסיוע.

לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1884 הוצע שרמן כמועמד המפלגה הרפובליקנית, אך הוא סירב בתוקף רב, ואמר: ”לא אקבל (את המינוי) אם אוצע כמועמד, ולא אשרת כנשיא אם אבחר” (I will not accept if nominated and will not serve if elected) דחייה חד משמעית של מועמדות מכונה על שמו של שרמן "אמירה שרמנית" (Shermanesque statement).

ב-1886, לאחר פרסום זכרונותיו של גרנט, פרסם שרמן מהדורה שנייה של זכרונותיו הוא, "מוגהת ומתקנת". במהדורה זו נוסף פרק מבוא, המתאר את חייו של שרמן עד 1846, ופרק סיום על התקופה שלאחר המלחמה, עד 1884, עם פרישתו מהצבא. בנוסף כללה המהדורה השנייה כמה נספחים, תיאורים של אישים, מפות משופרות, ומפתח עניינים. בדרך כלל נמנע שרמן מלתקן את הטקסט המקורי שלו, בטענה ”אני מתנער מדמותו של היסטוריון, אבל מתיימר להיות עד על דוכן העדים בפני בית הדין הגדול להיסטוריה” ו”כל עד שעלול לחלוק על דעתי צריך לפרסם גרסה משלו לעובדות, בגרסת האמת שבה הוא מעוניין.” עם זאת, שרמן הכליל דעות של אחרים בנספחים למהדורה החדשה.

פטירה

מסכת המוות של שרמן

שרמן נפטר מדלקת ריאות בניו יורק, ב-14 בפברואר 1891 לפנות בוקר, ששה ימים לאחר יום הולדתו ה-71. נשיא ארצות הברית באותה עת, בנג'מין הריסון, ששירת תחת פיקודו של שרמן, שלח למשפחת שרמן מברק והורה להוריד את הדגלים בכל המדינה לחצי התורן. הריסון מסר הודעה לבית הנבחרים ולסנאט, ובה כתב:

הוא היה החייל האידאלי, והיה שותף באופן מלא לגאוות היחידה של הצבא, אך הוא הוקיר את המוסדות האזרחיים המאורגנים על ידי החוקה, והיה חייל רק כדי שאלו יונצחו בתועלת ובכבוד ללא פגם.

ב-19 בפברואר נערך טקס ההלוייה בביתו, ולאחריו מצעד צבאי. ג'וזף א' ג'ונסטון, גנרל צבא הקונפדרציה שהיה יריבו של שרמן במהלך המערכות בג'ורג'יה ובקרוליינות, היה אחד מנושאי הארון. יום ההלוויה היה יום קר מאד, וידידיו של ג'ונסטון חששו לבריאותו וביקשו ממנו לחבוש את כובעו (אותו הסיר ככבוד למת). ג'ונסטון ענה: ”אם הייתי במקומו (במקום שרמן), ואם הוא היה עומד במקומי, הוא לא היה חובש את כובעו.” ג'ונסון אכן הצטנן ונפטר חודש לאחר מכן מדלקת ריאות.

גופתו של שרמן הועברה לאחר הטקס לסנט לואיס, ושם נערך טקס נוסף בכנסייה קותית, ב-21 בפברואר. בנו, תומאס יואינג שרמן, שהיה כומר ישועי, ניהל את המיסה שני הטקסים, בניו יורק ובסנט לואיס. רותרפורד ב. הייז, נשיא ארצות לשעבר וותיק מלחמת האזרחים, נכח בשני הטקסים. שרמן נקבר בבית הקברות הקתולי קלווארי בנס לואיס.

הערכה

אסטרטגיה

מורשתו הצבאית של שרמן נשענת בעיקר על שליטתו בלוגיסטיקה ועל היותו אסטרטג מבריק. ההיסטוריון והתאורטיקן הצבאי הבריטי, בזיל לידל הארט, ראה בשרמן את "הגנרל המודרני הראשון" ואחד האסטרטגים החשובים בדברי ימי המלחמה, יחד עם סקיפיו אפריקנוס, בליסאריוס, נפוליאון בונפרטה, תומאס אדוארד לורנס וארווין רומל.

לוחמת תמרון

לידל הארט זקף לזכות שרמן שליטה בלוחמת תמרון, הידועה גם כאסטרטגיה של גישה עקיפה. בלוחמת תמרון, מפקד מבקש להביס את האויב בשדה הקרב באמצעות הלם, שיבוש והפתעה, תוך הימנעות ככל הניתן מהתקפה חזיתית על עמדות מוגנות היטב. לפי לידל הארט, אסטרטגיה זו הומחשה בצורה הברורה ביותר על ידי סדרת התמרונים בהם נקט שרמן כלפי ג'ונסטון, בהם איגף את ג'ונסטון פעם אחר פעם והביא לנסיגת כוחות הקונפדרציה דרומה לכיוון אטלנטה. רק פעם אחת במהלך המערכה תקף שרמן ישירות את עמדות האויב, בקרב הר קנסאו, שם ספגו חייליו אבדות כבדות. לידל הארט הצהיר כי מחקר מסעותיו של שרמן תרם באופן משמעותי לתיאוריה שלו לגבי האסטרטגיה והטקטיקה בלוחמה ממוכנת, וטען כי הדבר השפיע בתורו על משנתו של היינץ גודריאן לגבי מלחמת בזק (בליצקריג) והשימוש של רומל בשריון במהלך מלחמת העולם השנייה. הגנרל ג'ורג' פטון סיפר ש"בילה חופשה ארוכה בלימוד הקמפיינים של שרמן בשטח בג'ורג'יה ובקרוליינות, בעזרת ספרו של לידל הארט" ומאוחר יותר "ביצע את תוכניותיו [הנועזות], בסגנון סופר-שרמן".

מלחמה קשה

כמו גרנט ולינקולן, שרמן היה משוכנע שצריך למחוץ את היכולת האסטרטגית, הכלכלית והפסיכולוגית של הקונפדרציה לנהל מלחמה נוספת אם הלחימה תסתיים. לכן האמין שהצפון צריך לנהל את המערכה שלו כמלחמת כיבוש, תוך שימוש בטקטיקות של אדמה חרוכה כדי לשבור את עמוד השדרה של המורדים. ההיסטוריון מארק גרימסלי קידם את השימוש במונח "מלחמה קשה" כדי להתייחס לאסטרטגיה זו בהקשר של מלחמת האזרחים האמריקאית. התקדמותו של שרמן דרך ג'ורג'יה והקרוליינות התאפיינה בהרס נרחב של אספקה ותשתיות אזרחיות. אסטרטגיה זו אופיינה על ידי כמה היסטוריונים צבאיים כצורה מוקדמת של מלחמה כוללת, אם כי חוקרים רבים הטילו ספק האם מונח זה מתאים למלחמת האזרחים; לשיטתם מונח זה מתאים לשתי מלחמות העולם, אך ספק אם מתאים למלחמת האזרחים.

לאחר נפילת אטלנטה ב-1864, הורה שרמן על פינוי מיידי של העיר. כאשר מועצת העיר פנתה אליו בבקשה לבטל את הצו הזה, בטענה שיגרום קושי רב לנשים, ילדים, קשישים ואחרים שאינם נושאים באחריות לניהול המלחמה, שרמן שלח תגובה בכתב ובה ביקש לבטא את אמונתו ששלום בר קיימא יתאפשר רק אם האיחוד בין המדינות יוחזר, ולפיכך יעשה כל שביכולתו כדי לדכא את מרידתן של מדינות הדרום:

אתה לא יכול לתאר את המלחמה במונחים קשים יותר ממה שאני אעשה. מלחמה היא אכזריות, ואי אפשר לעדן אותה; ואלו שהביאו מלחמה לארצנו ראויים לכל הקללות והגידופים שעם יכול לשפוך. אני יודע שלא הייתה לי יד ביצירת המלחמה הזו, ואני יודע שאקריב היום יותר קורבנות מכל אחד מכם כדי להבטיח שלום. אבל לא תוכלו לקבל שלום וגם את חלוקת המדינה שלנו. אם ארצות הברית תיכנע כעת לפילוג, הוא לא ייפסק, אלא יימשך עד שנקצור את גורלה של מקסיקו, שהיא מלחמה נצחית... אני רוצה שלום, ומאמין שניתן להגיע אליו רק באמצעות איחוד ומלחמה, ואני אנהל את המלחמה במטרה להגיע להצלחה מושלמת ומוקדמת.

הנזק שגרמו מסעותיו של שרמן דרך ג'ורג'יה והקרולינות היה מוגבל כמעט לחלוטין להרס רכוש. ביזה נאסרה באופן רשמי, אך ההיסטוריונים חלוקים ביניהם בשאלה עד כמה נאכפה בקפדנות של תקנה זו. אף על פי שאין נתונים מדויקים, נראה כי אובדן חיי האזרחים היה קטן מאוד. צריכת אספקה, הרס תשתיות וערעור המורל היו מטרותיו המוצהרות של שרמן, וכמה מבני דורו מהדרום ציינו זאת והתייחסו לכך. מייג'ור הנרי היצ'קוק, יליד אלבמה, ששירת בצוותו של שרמן, הכריז כי "זה דבר נורא לצרוך ולהרוס את המזונות של אלפי אנשים", אך אם אסטרטגיית האדמה החרוכה מסייעת להביא "לשיתוק בעליהם ואבותיהם הנלחמים... זהו (צעד של) רחמים בסופו של דבר". אחת מהטקטיקות שנקטו אנשיו של שרמן הייתה הרס מסילות הברזל על ידי עקירת פסי הרכבת, חימומם מעל מדורה ואז עיקומם כדי שלא ניתן יהיה להשיב אותם לשירות. פסים מעוקמים אלו כונו "עניבות שרמן" (Sherman's neckties). תיקון הפסים היה קשה מאד בזמן שלקונפדרציה חסרו ברזל ומכונות מתאימות לתיקונים כאלו.

כאמור, חומרת המעשים ההרסניים של חיילי האיחוד הייתה גדולה משמעותית בדרום קרוליינה מאשר בג'ורג'יה או צפון קרוליינה. נראה כי זו הייתה תוצאה של העוינות שחשו חיילי האיחוד וקציני האיחוד כלפי המדינה שהם ראו כמובילת ההפרישה מן האיחוד. אחת ההאשמות החמורות ביותר נגד שרמן הייתה שהוא איפשר לחייליו לשרוף את העיר קולומביה. לאחר המלחמה ציטטו מקורות שתמכו בקונפדרציה את דבריו של גנרל אוליבר אוטיס הווארד, מפקד הקורפוס ה-15 של שרמן, שאמר ב-1867 כי ”אין טעם להכחיש שהחיילים שלנו שרפו את קולומביה, כי ראיתי אותם תוך כדי מעשה.” לעומת זאת, שרמן הצהיר כי ”לו הייתי רוצה לשרוף את קולומביה, הייתי עושה זאת ללא תחושה יותר מאשר כפר של נובחניות; אך לא עשיתי זאת.” הדו"ח הרשמי של שרמן על השריפה הטיל את האשמה על לוטננט גנרל של הקונפדרציה ווייד המפטון, שלדברי שרמן הורה על שריפת כותנה ברחובות. בזיכרונותיו אמר שרמן, ”בדו"ח הרשמי שלי על ההתלקחות הזו, הטלתי אותו באופן מובהק על הגנרל ווייד המפטון, ומתוודה שעשיתי זאת במפורש, כדי לזעזע את אמונת אנשיו בו, כי הוא היה לדעתי רברבן, והתיימר להיות המושיע של דרום קרולינה.” ההיסטוריון ג'יימס מקפירסון סיכם את האירוע בכך ש”המחקר המלא והלא מוטה של מחלוקת זו מאשים את כל הצדדים בפרופורציות שונות - כולל שלטונות הקונפדרציה - באי-סדר שאפיין את פינוי קולומביה, והותיר אלפי חבילות כותנה ברחובות, חלקן בוערות, וכמויות עצומות של משקאות חריפים שלא הושמדו... שרלימן לא נשרף בכוונה; רוב חיילי האיחוד, כולל הגנרל עצמו, עבדו במשך הלילה כדי לכבות את השריפות. המחקר המלא והחסר התשוקה ביותר של מחלוקת זו מאשים את כל הצדדים בפרופורציות שונות - כולל שלטונות הקונפדרציה באי-סדר שאפיין את פינוי קולומביה, והותיר אלפי חבילות כותנה ברחובות (חלקן בוערות) וכמויות עצומות של משקאות חריפים שלא הושמדו [...] שרמן לא שרף את קולומביה בכוונה; רוב חיילי האיחוד, כולל הגנרל עצמו, עבדו במשך הלילה כדי לכבות את השריפות.”

בהקשר זה יש לציין כי שרמן ופקודיו נקטו בצעדים כדי להגן על ראלי, צפון קרוליינה, מפני פעולות נקמה לאחר רצח הנשיא לינקולן.

עבדות ושחרור העבדים

שרמן לא היה ממתנגדי העבדות לפני המלחמה, וכמו אחרים בתקופתו וממוצאו, לא האמין ב"שוויון לשחורים", והביע הזדהות מסוימת עם השקפתם של הלבנים הדרומיים לפיה לבני הגזע השחור עדיף מצב העבדות. עם זאת, שרמן התנגד לפירוק משפחות עבדים ותמך בביטול החוקים האוסרים על חינוך עבדים. לאורך כל מלחמת האזרחים סירב שרמן לשלב חיילים שחורים בצבאותיו.

בזיכרונותיו סיפר שרמן על הלחצים הפוליטיים בשנים 1864–1865 לעודד בריחת עבדים, בין השאר כדי להימנע מהאפשרות שעבדים כשירים ייקראו לשירות הצבאי של המורדים, אפשרות שנשקלה ברצינות על ידי הדרום בשלבים האחרונים של המלחמה. שרמן דחה את הדרישה בטענה שעידוד בריחת העבדים היה מעכב את "סופה המוצלח" של המלחמה ו"את שחרור כל העבדים". לפי שרמן, ” המטרה שלי אז הייתה להצליף במורדים, להשפיל את גאוותם, ללכת אחריהם עד למחבואיהם, ולגרום להם לפחד ולירוא מאיתנו...”

עשרות אלפי עבדים שנמלטו בכל זאת הצטרפו לצעדותיו של שרמן דרך ג'ורג'יה והקרוליינות כפליטים. גורלם הפך במהרה לנושא צבאי ופוליטי דחוף. כמה ממתנגדי העבדות האשימו את שרמן בכך שהוא עושה מעט מדי כדי להקל על תנאי החיים המעורערים של פליטים אלה, מה שהניע את שר המלחמה אדווין סטנטון לנסוע לג'ורג'יה בינואר 1865 כדי לחקור את המצב. ב-12 בינואר נפגשו שרמן וסטנטון בסוואנה עם עשרים מנהיגים שחורים מקומיים, רובם כמרים בפטיסטים או מתודיסטים, שהוזמנו על ידי שרמן. לפי ההיסטוריון אריק פונר, ”המפגש בין שרמן, סטנטון והמנהיגים השחורים הציע זווית ראייה נדירה שדרכה הצליחו משתתפיה למקד את חווית העבדות ואת השאיפות של העבדים המשוחררים, שיעזרו לעצב את תקופת השיקום.”

לאחר עזיבתו של שרמן, הכריז דובר המנהיגים השחורים, הכומר הבפטיסטי גאריסון פרייז'ר, בתגובה לפנייתו של סטנטון על תחושות הקהילה השחורה:

ראינו את הגנרל שרמן לפני הגעתו כאדם (אשר) בהשגחת א-לוהים הוקצה במיוחד כדי לבצע את המשימה הזו, ואנו חשים פה אחד הכרת תודה בלתי ניתנת לביטוי כלפיו, רואים בו אדם שיש לכבד אותו על מילוי תפקידו בנאמנות. חלקנו קראו אליו מיד עם הגעתו, וסביר להניח שהוא לא יפגוש את המזכיר (סטנטון) באדיבות רבה יותר ממה שפגש אותנו. התנהלותו והתנהגותו כלפינו אפיינו אותו כידיד וג'נטלמן.

ארבעה ימים לאחר מכן פרסם שרמן את צווי השדה המיוחדים מס' 15, שכונו מאוחר יותר 40 אקרים ופרד. הצווים הורו על הקצאת קרקעות להתיישבות של 40,000 עבדים משוחררים ופליטים שחורים, על אדמות שהופקעו מבעלי אדמות לבנים בדרום קרולינה, ג'ורג'יה ופלורידה. שרמן מינה את בריגדיר גנרל רופוס סקסטון, מתנגד עבדות ממסצ'וסטס שההיה אחראי בעבר על גיוסם של חיילים שחורים, ליישם תוכנית זו. הצווים הללו, שהפכו לבסיס הטענה שממשלת האיחוד הבטיחה לעבדים משוחררים "ארבעים דונם ופרד", בוטלו מאוחר יותר באותה שנה על ידי הנשיא ג'ונסון.

לקראת סוף מלחמת האזרחים סברו חלק מהגורמים במפלגה הרפובליקנית כי לשרמן יש דעות קדומות נגד אנשים שחורים. השקפותיו של שרמן על תפיסות גזעניות התפתחו באופן משמעותי עם הזמן. יחסו לאנשים שחורים שפגש במהלך הקריירה שלו היה ידידותי וענייני. ב-1888, לקראת סוף ימיו, פרסם שרמן מאמר בכתב העת הספרותי נורת' אמריקן רוויו , ובו הגן על זכויות האזרח המלאות של האזרחים השחורים בקונפדרציה לשעבר. באותו מאמר קרא שרמן לדרום ”לתת לכושי להצביע, ולספור את קולו ביושר”, והוסיף כי ”אחרת, כל עוד יש א-לוהים בשמים, תהיה לכם מלחמה נוספת, אכזרית יותר מהקודמת, כאשר הלפיד והפגיון יתפסו את מקומם של המוסקטים של הגדודים המסודרים היטב.”

השקפותיו הדתיות

האב תומאס יואינג שרמן, בנו של ויליאם שרמן, תצלום מ-1914

משפחתו של שרמן הייתה פרסביטריאנית והוא הוטבל במקור ככזה. אמו המאמצת, מריה יואינג, הייתה קתולית אדוקה וגידלה את ילדיה באמונה זו. שרמן הוטבל מחדש כקתולי, אך בעלה של מריה, הסנאטור תומאס יואינג, התעקש ששרמן הצעיר לא ייאלץ לנהוג באופן מעשי כקתולי. שרמן צפה אך לא הצטרף לטקסים הדתיים של בית יואינג. מאוחר יותר התחתן עם אחותו המאמצת, אלן, שהייתה גם היא קתולית אדוקה. ב-1864 מצאה אלן מגורים זמניים בסאות' בנד, אינדיאנה, כדי שמשפחתה הצעירה תתחנך באוניברסיטת נוטרדאם ובקולג סנט מרי, שניהם מוסדות קתוליים.

שרמן כתב לאשתו ב-1842: ”אני מאמין במעשים טובים ולא באמונה.” במכתבים שנכתבו ב-1865 לתומס, בנו הבכור שנותר בחיים, כתב שרמן: ”אני לא רוצה שתהיה חייל או כומר, אלא איש מועיל טוב”, והתלונן על שאמו של תומאס, אלן, חייבת לתת את הדעת לכל דבר אחר. החלטתו של תומאס ב-1878 לנטוש את הקריירה שלו כעורך דין כדי להצטרף לישועים ולהתכונן לכהונה הקתולית גרמה לשרמן מצוקה עמוקה, והוא התייחס אליה כ"אסון גדול". עם זאת, האב ובנו התפייסו כאשר תומאס חזר לארצות הברית באוגוסט 1880, לאחר שנסע לאנגליה לצורך לימודי הדת שלו.

כמה היסטוריונים מודרניים אפיינו את שרמן כדאיסט בדרכו של תומאס ג'פרסון, בעוד אחרים מזהים אותו כאגנוסטי שקיבל ערכים נוצריים רבים אך חסר אמונה. למעט במהלך המשבר האישי שהופעל בעקבות החלטתו של בנו תומאס להיות כומר, יחסו האישי של שרמן לכנסייה הקתולית היה סובלני ואף ידידותי, בתקופה שבה דעות קדומות אנטי-קתוליות היו נפוצות בארצות הברית. ב-1888 שרמן כתב בפומבי כי ”משפחתי הקרובה מאוד קתולית. אני לא ואיני יכול להיות.” עם מותו של שרמן הכריז בנו תומאס בפומבי: ”אבי הוטבל בכנסייה הקתולית, נישא בכנסייה הקתולית והשתתף בכנסייה הקתולית עד פרוץ מלחמת האזרחים. מאז פרוץ מלחמת האזרחים לא קיבל את לחם הקודש באף כנסיה.”

מוניטין היסטורי

בשנים מיד לאחר המלחמה היה שרמן פופולרי בצפון וזכה להערכה רבה מחייליו. במדינות הדרום זכה להערכה כאיש צבא, בעוד שהפוליטיקה השמרנית שלו משכה רבים מתושבי הדרום הלבנים. עם זאת, בשנות ה-80 של המאה ה-19 החל להתפתח במדינות הדרום המיתוס שכונה "הייעוד האבוד" (Lost Cause). המיתוס הפסאודו היסטורי של הייעוד האבוד יצר שכתוב היסטורי, על פיו הייעוד, העיקרון שעל פיו פעלו מדינות הדרום במלחמת האזרחים היה צודק, הרואי, ולא התרכז בעבדות. כותבים אלו עשו לשרמן דמוניזציה, בשל התקפותיו על אזרחים בג'ורג'יה ובדרום קרולינה. כתב העת קונפדרט וטרן , שיצא לאור בנאשוויל, הקדיש יותר תשומת לב לשרמן מאשר לכל גנרל אחר של האיחוד, בין השאר כדי לשפר את תדמיתה של החזית המערבית של מלחמת האזרחים. על פי השיח החדש שפיתח העיתון, הרס מסילות הברזל והמטעים על ידי שרמן וחייליו היה חשוב פחות מעלבונותיו כלפי הכבוד הדרומי, ובמיוחד כלפי נשיותו הלבנה והבלתי מוגנת. שרמן הוצג אפוא על ידי מחברי "הייעוד האבוד" כאנטיתזה לאידיאלים הדרומיים של אבירות, שהתגלמו כביכול בדמותו של הגנרל הדרומי, גיבור הקונפדרציה, רוברט אי לי.

בתחילת המאה ה-20 משך תפקודו של שרמן במלחמת האזרחים את תשומת ליבם של אינטלקטואלים צבאיים בריטים רבי השפעה, ביניהם פילדמרשל לורד וולסלי, גנרל ג'יי. פ. סי פולר, ובמיוחד קפטן לידל הארט. ההיסטוריון האמריקני ווסלי מודי טען כי פרשנים אלו נטו לפרש את מעשיו של שרמן ואת אסטרטגיית המלחמה הקשה שלו באמצעות רעיונות משלהם לגבי לוחמה מודרנית, ובכך תרמו להגזמה של "זוועותיו" והזינו ללא כוונה את ההערכה השלילית של דמותו המוסרית של שרמן, כפי שנבנתה על ידי האסכולה ההיסטוריוגרפית של "הייעוד האבוד" של הדרום. פרשנות זו הובילו לפרסום כמה יצירות שהאירו את שרמן באור שלישי, ובמיוחד הספר "סוחר הטרור: גנרל שרמן ומלחמה טוטאלית", מאת ג'ון ב. וולטרס (1973). חיבור זה הציג את שרמן כאחראי ל”אופן לוחמה שחרג מכל הכללים האתיים והתעלם באופן מוחלט מזכויות אדם וכבודו”, נטע את ”הזרע לתוכניות אייג'נט אורנג' ואייג'נט בלו, שגרמו למחסור במזון בווייטנאם.” היסטוריונים מאוחרים יותר, כמו בריאן הולדן-ריד, ערערו על תפיסות אלה.

מבקר הספרות רב ההשפעה אדמונד וילסון מצא ב"זכרונותיו של שרמן" תיאור מרתק ומטריד של "תיאבון למלחמה" ש"גדל ככל שהוא ניזון מהדרום". שר ההגנה של ארצות הברית לשעבר, רוברט מקנמרה, התייחס באופן חד משמעי לאמירה ש”מלחמה היא אכזריות ואתה לא יכול לעדן אותה”. ההיסטוריון הדרום אפריקאי הרמן גיליומי השווה בין מסעות האדמה החרוכה של שרמן לפעולות הצבא הבריטי במהלך מלחמת הבורים השנייה (1899–1902), שגם בה נפגעו אזרחים רבים מאד בשל תפקידם המרכזי בשמירה על כוח לוחם, וטען כי ”נראה שבצעדים שנקט שמר שרמן טוב יותר מהמפקדים הבריטיים על האיזון שנקט בין חומרה לבין ריסון, והצעדים שנקט שהיו פרופורציונליים לצרכים לגיטימיים.” הערצתם של חוקרים מודרניים לשרמן נשענת במידה רבה על מה שהם רואים כגישה לצרכיו של סכסוך מזוין מודרני, שהייתה יעילה מחד אך שמרה על עקרונות, מאידך.

הנצחה

האנדרטה לזכר שרמן, בפארק הנשיא, וושינגטון די. סי.

פסל ברונזה מוזהב בדמותו של שרמן הוקם בכניסה הדרום-מזרחית של הסנטרל פארק בניו יורק, מעשה ידיו של הפסל האירי-אמריקני אוגוסטוס סנט גאודנז. הפסל מציג את שרמן על סוסו אונטריו, המובל על ידי דמות הניצחון הנשית, בעלת כנפיים. הפסל נעשה על פי הפרוטומה של שרמן, הנמצאת במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק. דמותה של אלת הניצחון מופיעה בגרסה מוקטנת בבית הקברות הלאומי ארלינגטון. סמוך לפארק הנשיא בוושינגטון די. סי. עומדת אנדרטת הגנרל וויליאם טקומסה שרמן, שנבנתה על ידי הפסל הדני-אמריקני קארל רול-סמית'. האנדרטה עשויה מברונזה וכוללת את דמותו שרמן, רכוב על סוס, ועל פלטפורמות בכל פינה של האנדרטה עומדים פסלי חייליםף המייצגים את חיילי חיל הרגלים, הפרשים, התותחנים ואנשי חיל ההנדסה. מיקום האנדרטה נבחר בשל היותו הנקודה שבה סקר שרמן את חייליו השבים מהמלחמה, במאי 1865ץ

על שמו נקרא גם טנק המערכה העיקרי של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, הM4 שרמן; השם "שרמן" ניתן לטנק על ידי הבריטים. עץ סקויה ענק המוערך כעץ הגדול ביותר בעולם מבחינת נפחו, נקרא גנרל שרמן, על שמו.

רק גנרלים בודדים מצבא ארצות הברית זכו להנצחה על בול דואר של ארצות הברית, ורק בודדים הופיעו פעמיים; אחד מהם היה ויליאם שרמן. הבול הראשון שהוציא שירות הדואר של ארצות הברית לכבודו של שרמן יצא ב-22 בפברואר 1893, קצת יותר משנתיים לאחר מותו.

קישורים חיצוניים

• יוסף ג'קסון, ג'ורג'יה: מסע אל ההיסטוריה השחורה של ארה"ב, באתר ynet, 6 בספטמבר 2011.
• ויליאם שרמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ויליאם שרמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ויליאם שרמן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ויליאם שרמן41063122Q188936