פינקני בנטון סטיוארט פינצ'בק
 | |||||||
| לידה | מייקון, ג'ורג'יה, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | וושינגטון הבירה, ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות מרטי, ניו אורלינס, לואיזיאנה, ארצות הברית | ||||||
| שם לידה | פינקני בנטון סטיוארט | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
פינקני בנטון סטיוארט פינצ'בק (באנגלית: Pinckney Benton Stewart Pinchback; נודע גם בכינוי P. B. S. Pinchback; 10 במאי 1837 – 21 בדצמבר 1921) היה מוציא לאור, קצין בצבא האיחוד, ופוליטיקאי אמריקאי מלואיזיאנה, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כסגן מושל לואיזיאנה ה-12 בשנים 1871–1873, ולאחר מכן כמושל במשך 35 ימים מדצמבר 1872 ועד ינואר 1873. פינצ'בק נחשב למושל האפרו-אמריקאי הראשון בכל מדינות ארצות הברית וכסגן המושל השני, לאחר אוסקר דאן. קביעה זו שנויה במחלוקת, שכן דאן כיהן כמושל בפועל 39 ימים ב-1871, יותר משנה לפני שפינצ'בק הושבע כמושל, ושניהם החליפו באופן זמני את המושל הנרי וורמות'. במהלך 35 ימי כהונתו של פינצ'בק כמושל, התקבלו עשרה חוקים על ידי בית המחוקקים של לואיזיאנה. הוא היה אחד מנושאי המשרות הציבוריות האפרו-אמריקאים הבולטים ביותר במהלך תקופת השיקום.
פינצ'בק נולד במייקון, ג'ורג'יה כבן חורין, כבנם של אלייזה סטויארט ושל האדון שלה, ויליאם פינצ'בק, שהיה חוואי לבן. אביו גידל אותו ואת אחיו ואחיותיו כילדיו שלו באחוזת המטעים הגדולה שלו במיסיסיפי. לאחר מות אביו ב-1848, לקחה אימו אותו ואת אחיו ואחיותיו למדינת החירות אוהיו כדי להבטיח את המשך חירותם. לאחר פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, נסע פינצ'בק לניו אורלינס שהייתה כבושה בידי צבא האיחוד. שם הוא הקים כמה פלוגות של משמר הילידים הראשון של לואיזיאנה, והיה לאחד מהאפרו-אמריקאים היחידים שהוסמכו כקצינים בצבא האיחוד.
לאחר המלחמה נשאר פינצ'בק בניו אורלינס, והיה לפעיל במפלגה הרפובליקנית. ב-1868 הוא נבחר לסנאט של לואיזיאנה, והיה לנשיאו. לאחר מותו של סגן המושל אוסקר דאן ב-1871, הוא החליפו בתפקיד, ולאחר הליך ההדחה שהתנהל נגד המושל הנרי וורמות', הוא הושבע במקומו כמושל וכיהן בתפקיד לזמן קצר. לאחר הבחירות השנויות במחלוקת של 1872, בחרו בו חברי בית המחוקקים הרפובליקנים לסנאט של ארצות הברית, אך עקב המחלוקת על הבחירות במדינה, שעליהן קראו הדמוקרטים תיגר, הוא לא אייש את מושבו בסנאט.
ב-1879 היה פינצ'בק נציג לוועידת החוקה של לואיזיאנה, בה הוא סייע להשיג תמיכה לייסוד האוניברסיטה הדרומית. הוא מונה מטעם מפלגתו למינוי פדרלי של הסוקר של המכס של ארצות הברית בניו אורלינס, תפקיד בו הוא שימש בשנים 1882–1885. כדי לחמוק מהאפליה הגזעית שהלכה וגברה, הוא עבר ב-1892 עם משפחתו לוושינגטון, שם הם התגוררו בקרב האליטה של בני גזעם, ושם נפטר פינצ'בק ב-1921.
ראשית חייו
פינצ'בק נולד במייקון, ג'ורג'יה כבן חורין. הוריו היו אלייזה סטיוארט, שפחה לשעבר, ומייג'ור ויליאם פינצ'בק, חוואי לבן ואדונה לשעבר של אימו. ויליאם פינצ'בק, שהייתה לו גם משפחה חוקית, שחרר את אלייזה לחופשי ב-1836, וכן את שני ילדיה שנותרו בחיים מתוך ששת הילדים שילדה לו עד לנקודת זמן זו. בהמשך היא ילדה ארבעה ילדים נוספים, כולל פינקני סטיוארט פינצ'בק עצמו, שנולדו כבר כבני חורין.[1]
בני הזוג אלייזה סטיוארט וויליאם פינצ'בק היו ממוצא אתני מגוון. אלייזה סווגה כמולאטית, והיו לה שורשים אפריקאים, צ'רוקים, ולשים וגרמנים. ויליאם פינצ'בק היה ממוצא סקוטי-אירי, ולשי, וגרמני.[1][2] זמן קצר לאחר לידתו של פינקני, רכש אביו אחוזת מטעים גדולה יותר במיסיסיפי, ועבר לשם עם משפחתו הלבנה ומשפחתו המעורבת.
פינקני בנטון סטיוארט ואחיו ואחיותיו נחשבו כילדיו מחוץ לנישואים של אביהם, אך הם גדלו בסביבה אמידה יחסית. הוא התייחס אליהם כאל ילדיו לכל דבר ועניין, עם זכויות דומות לילדיו מאשתו החוקית. ב-1846 נשלח פינקני בן התשע יחד עם אחיו הגדול נפוליאון צפונה כדי ללמוד בבית ספר פרטי, בית הספר התיכון גילמור שבסינסינטי.[1][3] ב-1848, כשהיה פינצ'בק בן 11, נפטר אביו.[1]
מתוך חשש שקרובי משפחה אחרים של בעלה יתבעו את הבעלות על ילדיה כעבדים, נמלטה אלייזה עם ילדיה לסינסינטי, שבאוהיו, שהייתה מדינת חירות. נפוליאון, אז בן 18, סייע לשמור את המשפחה מאוחדת, אך הוא כרע תחת עול האחריות. בגיל 12 עזב פינקני את הלימודים והחל לעבוד כנער סיפון בספינות נהר כדי לסייע לפרנסת המשפחה. לזמן מה הם התגוררו בטרה הוט שבאינדיאנה, שם הוא עבד כשוער בבית מלון.[1] באותה תקופה הוא עדיין זוהה בשם פינקני בנטון סטיוארט. רק לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית הוא הוסיף את שם אביו לשמו.
נישואים ומשפחה
ב-1860, בגיל 23, נשא פינקני לאישה את נינה הות'ורן, אישה צבעונית בת חורין. כמו בן זוגה, היא הייתה לבנה בחזותה, ומשמעות הדבר שרוב אבותיה היו אירופאים.[1] לשניים נולדו שישה ילדים: פינקני נפוליאון (1863), ביסמרק (1864), נינה (1866) ווולטר אלכסנדר (1868). שני ילדים נוספים נפטרו צעירים. פינקני קרא לבנו ביסמרק מתוך הערצה למדינאי הגרמני אוטו פון ביסמרק. אימו אלייזה התגוררה עם המשפחה מ-1867 ועד למותה ב-1884.[4]
למשפחה היה בית נאה בניו אורלינס, ובדרך כלל בעונת הקיץ הם נסעו לסרטוגה ספרינגס, עיירת נופש באפסטייט ניו יורק, שם הם נשארו כמה שבועות. פינצ'בק אהב להמר במרוצי סוסים שהתקיימו שם במהלך הקיץ.[4]
מלחמת האזרחים
שנה לאחר נישואיהם פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית, ופינקני סטיוארט החליט להילחם לצד האיחוד. ב-1862 הוא עשה את דרכו לניו אורלינס, שנכבשה אז על ידי צבא האיחוד. הוא הקים כמה פלוגות במסגרת משמר הילידים הראשון של לואיזיאנה, שהיו חיל המצב של ניו אורלינס. מיעוט מתוך אנשי הכוח היו צבעוניים חופשיים מלואיזיאנה, שהיו חלק מהמעמד המשכיל שלפני המלחמה היו חלק מהמיליציה של המדינה. רוב אנשי המשמר היו עבדים לשעבר, שנמלטו מאדוניהם כדי להצטרף לצבא האיחוד וכך לזכות בחירותם.[5]
סטיוארט קיבל מינוי כקפטן, והיה אחד מהקצינים האפרו-אמריקאים היחידים בצבא האיחוד. כמוהו, רוב הקצינים במשמר היו ממוצא מעורב, רובם ממעמד הצבעוניים החופשיים של ניו אורלינס, ושלא כמוהו, הם היו בדרך כלל ממוצא צרפתי קולוניאלי ואפריקאי. הוא היה מפקד פלוגה A של רגינמט משמר הרגלים הילידי השני של לואיזיאנה (אנ'), שרובו הורכב מעבדים נמלטים. בהמשך הוא הפך לרגימנט הרגלים הצבעוניים ה-74 של ארצות הברית, במסגרת הכוחות הצבעוניים של ארצות הברית (אנ').[6][7][8]
לאחר שפעמיים סורב סטיוארט לקידום בדרגה, ומאס בדעות הקדומות שנתקל בהן מצד קצינים לבנים, הוא התפטר מהשירות ב-1863. במכתב מ-30 באפריל אותה שנה, כתבה לו אחותו אדלין מסידני, אוהיו, והפצירה בו לקחת ממנה דוגמה ולהיכנס לעולם של הלבנים:
אם הייתי במקומך, פינק, לא הייתי נותנת לשאיפה שלי לגווע. הייתי שואפת להתקדם וגם לא במעמד הזה, אבל הייתי לוקחת את מעמדי בעולם כאדם לבן כמוך, ומשחררת את השני, כי היה סמוך ובטוח שכך, לעולם לא תזכה בזכויותיך.[1]
לאחר המלחמה עברו פינצ'בק ומשפחתו לאלבמה.[9]
קריירה פוליטית
לאחר המלחמה הוסיף סטיוארט את שם המשפחה של אביו, פינצ'בק, לשמו. הוא החל להיות פעיל במפלגה הרפובליקנית. המועד המדויק של החלטתו להיכנס לפוליטיקה תואר בספרו של ג'ורג' דבול "ארבעים שנה של מהמר על המיסיסיפי".[10] ב-1867 ארגן פינצ'בק את המועדון הרפובליקני של הרובע הרביעי של ניו אורלינס זמן קצר לאחר שהקונגרס העביר את חוקי השיקום. באותה שנה הוא נבחר כנציג לוועידת החוקה של לואיזיאנה.
ב-1868 נבחר פינצ'בק כחבר הסנאט של לואיזיאנה. הוא נבחר גם כנשיא הסנאט. שבעה מתוך 36 מושבי הסנאט אוישו על ידי שחורים. בבית הנבחרים של לואיזיאנה כיהנו 42 שחורים, כמחצית מחברי הבית. באותה תקופה היה מספר השחורים בלואיזיאנה, כולל אלו שהיו בני חורין עוד לפני המלחמה, שווה כמעט למספר הלבנים. מתוקף תפקידו כנשיא הסנאט, היה פינצ'בק ב-1871 לסגן מושל המדינה בעקבות פטירתו של אוסקר דאן,[11] שהיה סגן המושל האפרו-אמריקאי הראשון בארצות הברית.[12]
פינצ'בק תרם לשיח הציבורי כאשר ייסד את העיתון הדו-שבועי, Louisianian, ב-1870. הוא עבד בו כעורך עד 1872. ב-1874 הוא שב להיות עורך, וב-1878 הוא היה לעורך הראשי. המוטו של העיתון היה "רפובליקני כל הזמן, ובכל הנסיבות", ופרסומו נפסק ב-1882.
מושל לואיזיאנה
ב-1872 פתח בית המחוקקים של לואיזיאנה בהליך הדחה נגד המושל הרפובליקני המכהן הנרי וורמות' על רקע מחלוקות בנוגע לאישור תוצאות הבחירות למשרת המושל, שבהן הן הדמוקרט ג'ון מקאנרי והן הרפובליקני ויליאם פיט קלוג טענו לניצחונם. בנסותו לתמוך בממשלת אחדות מרכזית בתקופה של פילוגים בקרב הרפובליקנים, תמך וורמות' בוועדת הבחירות שמונתה על ידו, שאישרה את ניצחונו של מקאנרי. הרפובליקנים התנגדו לתוצאה זו, ומינו ועדת בחירות משלהם, שאישרה את קלוג כמנצח. מערכת הבחירות עמדה בסימן של אלימות ומעשי הונאה. פינצ'בק מונה כמושל במקומו של וורמות' על סמך סעיף 53 לחוקת לואיזיאנה של 1868, שקבע שסגן המושל יקבל עליו את סמכויות המושל "במקרה של ניהול הליך הדחה נגד המושל, הדחתו, מותו, התפטרותו או היעדרותו מהמדינה".[13] פינצ'בק היה האפרו-אמריקאי הראשון בארצות הברית שהושבע כמושל, אם כי יותר משנה קודם לכן שימש אוסקר דאן כמושל בפועל כאשר וורמות' נעדר מהמדינה.[14][15] ב-9 בדצמבר 1872 הוא הושבע כמושל, וכיהן בתפקיד כשישה שבועות עד לתום תקופת כהונתו המתוכננת של וורמות'.[16] בסופו של דבר לא נוהל משפט הדחה נגד וורמות' וההאשמות נגדו נמחקו.[17] בוועידה ארצית של פוליטיקאים אפרו-אמריקאים ב-1872, הייתה לפינצ'בק מחלוקת עם ג'רמייה הארלסון מאלבמה. ג'יימס ט. רפייר, גם הוא מאלבמה, הגיש הצעת החלטה שהוועידה תגנה את כל הרפובליקנים שהתנגדו לנשיא יוליסס ס. גרנט בבחירות לנשיאות שהתקיימו באותה שנה. הארלסון תמך בהצעה, אך פינצ'בק התנגד לה בשל העובדה שהסנאטור צ'ארלס סאמנר ממסצ'וסטס היא אמור לספוג גינוי על רקע התנגדותו לגרנט. פינצ'בק העריץ את סאמנר כמי שכל חייו נלחם במוסד העבדות.
המשך פעילותו הפוליטית
לאחר תקופת כהונתו הקצרה כמושל, נותר פינצ'בק פעיל בפוליטיקה ובשירות הציבורי בלואיזיאנה. החל מ-1868, מערכות הבחירות במדינה עמדו יותר ויותר בסימן של האלימות של המפלגה הדמוקרטית. ההיסטוריון ג'ורג' סי. רייבל תיאר את הליגה הלבנה (White League), קבוצה צבאית למחצה, שהחלה לפעול ב-1874, כ"זרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית".[18] קבוצה זו עשתה שימוש בהפחדה ובאלימות כדי לדכא את הצבעת השחורים ולהוציא את נושאי המשרות הרפובליקנים מתפקידיהם.
בבחירות של 1872 הייתה גם התמודדות על ארבעה מושבים של לואיזיאנה בבית הנבחרים של ארצות הברית, כולל מושב שעליו התמודד פינצ'בק. בראשית 1873 בחרו הן הרפובליקנים בבית המחוקקים המדינתי בעלי בריתו של קלוג, והן הדמוקרטים בעלי בריתו של מקאנרי את נציגי המדינה לסנאט של ארצות הברית. פינצ'בק נבחר על ידי הרפובליקנים, והגיש לסנאט את אישור בחירתו, כפי שעשה המועמד הדמוקרטי. בשל העובדה שבבחירות למשרת המושל של אותה שנה הייתה מעורבת הממשלה הפדרלית, עסק הקונגרס בסוגיה בתחילה באי-רצון. הסוגיה לא יושבה אלא לאחר שנים רבות, בתקופה בה שלטו הדמוקרטים בקונגרס.
כשהוצע לו המושב בסנאט, החליט פינצ'בק לא לקבל את הבחירה לבית הנבחרים, אף על פי שהקונגרס נטה לאשר את איוש המושב על ידו. בקונגרס ה-45 (1879-1877) היה לדמוקרטים רוב, והוא הצביע נגד פינצ'בק. הסנאט החליט להעניק לו פיצוי של 16,000 דולר על שכרו והוצאות הנסיעה לאחר המאבק הממושך שלו על איוש מושבו. בית הנבחרים פסק גם הוא נגדו, אך עשה זאת רק ביום האחרון לכינוס הקונגרס.[19]
המחצית השנייה של שנות ה-70 עמדה בסימן האצת היפוך ההישגים הפוליטיים שהשיגו האפרו-אמריקאים בלואיזיאנה מאז תום מלחמת האזרחים. ב-1877, לאחר נסיגת כוחות הצבא הפדרליים מהמדינה, השיגו הדמוקרטים שליטה מלאה בבית המחוקקים של לואיזיאנה, זאת כתוצאה מפשרה דמוקרטית לאומית לסיום תקופת השיקום. הרפובליקנים השחורים המשיכו להיבחר למשרות בממשל המדינתי ובממשל המקומי, אך מערכות הבחירות לוו באלימות ובמעשי הונאה. מרוב השחורים נשללה זכות ההצבעה במסגרת החוקה החדשה של 1898, ובמשך עשורים הם הודרו למעשה מהפוליטיקה.
פינצ'בק היה נציג לוועידת החוקה של לואיזיאנה של 1879. לזכותו ולזכות שני נציגים רפובליקנים אפרו-אמריקאים נוספים, תיאופיל א. אליין והנרי סמאס, נזקפה השגת התמיכה בהקמת האוניברסיטה הדרומית (אנ'), שיועדה לשחורים, בניו אורלינס, ושקיבלה את הזיכיון שלה ב-1880. פינצ'בק מונה כחבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה. ב-1914 היא עברה לבירת המדינה באטון רוז'.[20] בוועידה הארצית של הרפובליקנים ב-1876, שהתקיימה בסינסינטי, נשא פינצ'בק נאום בו הוא הביע את תמיכתו במועמדותו של אוליבר מורטון לנשיאות.[21] הוא גם היה נציג לוועידה הארצית של הרפובליקנים ב-1880.[22] פינצ'בק מונה מטעם מפלגתו למינוי פדרלי של הסוקר של המכס של ארצות הברית בניו אורלינס, תפקיד בו הוא שימש בשנים 1882–1885. היה זה תפקידו הציבורי האחרון.[23]
שנותיו האחרונות
ב-1885 למד פינצ'בק משפטים באוניברסיטת סטרייט (אנ') (נודעה בהמשך כאוניברסיטת דילארד (אנ')). הוא התקבל ב-1886 ללשכת עורכי הדין של לואיזיאנה, אך מעולם לא עסק במקצוע.[23]
ב-1892 עבר פינצ'בק עם משפחתו לוושינגטון. עושרו שנצבר מעיסוקיו במשך השנים ומההסדר בנוגע למושבו בסנאט, אפשר לו לבנות בית גדול ברחוב 14 ליד שגרירות סין.[24] באותה עת, בנו הבכור, פינקני, היה רוקח בפילדלפיה, ושלושת ילדיו הצעירים יותר שהיו בגילים 22 עד 26, עדיין חיו בבית.[25] משפחת פינצ'בק הייתה חלק מהאליטה של בני התערובת בוושינגטון. אנשי אליטה זו היו ברובם בני חורין עוד לפני מלחמת האזרחים ובדרך כלל היו רכשו השכלה והיו בעלי רכוש.
מותו
פינקני בנטון סטיוארט פינצ'בק נפטר בוושינגטון ב-21 בדצמבר 1921. הוא נטמן בבית הקברות מרטי שבניו אורלינס.
פינצ'בק ורעייתו נינה היו סבו וסבתו מצד אימו של הסופר והמשורר ג'ין טומר (אנ'). בתם, נינה פינצ'בק טומר, שבה להתגורר בבית הוריה לאחר שבן זוגה נטש אותה כשג'ין היה תינוק. הם סייעו בגידולו, והוא החל ללמוד בבית ספר בוושינגטון. לאחר שהיא נישאה בשנית, הם עברו לניו רושל שבניו יורק. לאחר מות אימו ב-1909, שב ג'ין לבית סבו וסבתו, ולמד בבית ספר תיכון בוושינגטון. כמבוגר, היה טומר משורר וסופר שבלט כמודרניסט בניו יורק בתקופת הרנסאנס של הארלם.
לקריאה נוספת
- Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 2 Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, p. 572
קישורים חיצוניים
- פינקני בנטון סטיוארט פינצ'בק באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- פינקני בנטון סטיוארט פינצ'בק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פינקני בנטון סטיוארט פינצ'בק באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- פינקני בנטון סטיוארט פינצ'בק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 Cynthia Earl Kerman, The Lives of Jean Toomer: A Hunger for Wholeness, LSU Press, 1989, pp. 15–18.
- ↑ Toomer, Jean; Turner, Darwin T. (1980). The Wayward and the Seeking: A Collection of Writings by Jean Toomer. Baton Rouge: Howard University Press, p. 22.
- ↑ Shotwell, John Brough (1902). A history of the schools of Cincinnati. The School life company. pp. 453–455.
- ^ 4.0 4.1 Cynthia Earl Kerman, The Lives of Jean Toomer: A Hunger for Wholeness, LSU Press, 1989, p. 23.
- ↑ Terry L. Jones (2012-10-19) "The Free Men of Color Go to War" – NYTimes.com. Opinionator.blogs.nytimes.com.
- ↑ Dyer, Frederick Henry (1908). Compendium of the War of the Rebellion: Regimental Histories. New York: T. Yoseloff.
- ↑ "Frederick H. Dyer, Compendium of the War of the Rebellion: Regimental Histories, Corps de Afrique.--United States Colored Volunteers., 2nd Corps de Afrique Regiment Infantry". www.perseus.tufts.edu.
- ↑ "Frederick H. Dyer, Compendium of the War of the Rebellion: Regimental Histories, United States Colored Troops., 74th United States Colored Regiment Infantry". www.perseus.tufts.edu.
- ↑ Tolly, V. (2007, December 18). Pinckney Benton Stewart Pinchback (1837-1921). BlackPast.org.
- ↑ George Devol, Forty Years a Gambler on the Mississippi, New York : Home Book Co., 1894, p. 216.
- ↑ Gates, Henry Louis (November 7, 2013). "P.B.S. Pinchback. The Black Governor Who Almost Was a Senator". PBS.
- ↑ Hodge, Channon (March 3, 2021). "The Capitol riot is an eerie repeat of this tense era in American history". CNN.
- ↑ Louisiana Constitution of 1868, article 53.
- ↑ "Jan. 13th, 1990: First elected black governor in U.S. takes office". CBS News. 13 January 2016.
- ↑ Mitchell, Brian K.; Weldon, Nick; Edwards, Barrington S. (2021). Monumental: Oscar Dunn and His Radical Fight in Reconstruction Louisiana. New Orleans: The Historic New Orleans Collection. pp. 232–233.
- ↑ Cowan, Walter Greaves; McGuire, Jack B (2008-08-01). Louisiana Governors: Rulers, Rascals, and Reformers. Univ. Press of Mississippi. pp. 107–108.
- ↑ "Henry Clay Warmoth". National Governors Association. 2020-01-13.
- ↑ George Rable, Republican Albatross: The Louisiana Question, National Politics, and the Failure of Reconstruction, Louisiana History: The Journal of the Louisiana Historical Association, Vol. 23, No. 2 (Spring, 1982), p. 116.
- ↑ "Two House Members Served for Only One Day"
- ↑ Pinchback Dedication - Southern University.
- ↑ David Saville Muzzey, James G. Blaine: A Political Idol of Other Days, p. 106.
- ↑ Simmons, William J., and Henry McNeal Turner. Men of Mark: Eminent, Progressive and Rising. GM Rewell & Company, 1887, p. 774.
- ^ 23.0 23.1 Ingham, John N; Feldman, Lynne B (1994). African-American Business Leaders: A Biographical Dictionary. Greenwood Publishing. pp. 560–562.
- ↑ Kent Anderson Leslie and Willard B. Gatewood Jr. "'This Father of Mine ... a Sort of Mystery': Jean Toomer's Georgia Heritage", Georgia Historical Quarterly 77 (winter 1993), p. 789.
- ↑ Cynthia Earl Kerman, The Lives of Jean Toomer: A Hunger for Wholeness, LSU Press, 1989, p. 24.
פינקני בנטון סטיוארט פינצ'בק41828621