אביו של שרון, יליד ברסט ליטובסק, פגש באמו, ילידת מוהילב, בזמן ששניהם ברחו לגאורגיה בשל מלחמת העולם הראשונה. שם התחתנו ועלו לארץ ישראל בשנת 1920 בעקבות פלישת הצבא האדום לגאורגיה[3]. לימודי הרפואה של ורה נקטעו בעקבות הבריחה מגאורגיה, ובמשך שנים רבות התייסרה על כך ונהגה להתבודד. המשפחה התיישבה בכפר מל"ל, שהיה מושב עובדים שהוקם בידי קרן קיימת לישראל, בשנים הראשונות לקיומו, עת היה מבודד מבחינה יחסית לאזור. בין משפחת שיינרמן לכלל הכפר שררה איבה במשך שנים רבות, בעקבות עמדותיו הליברליות של אב המשפחה סמואיל.
ילדותו
אריאל שיינרמן נולד ב-1928 בכפר מל"ל. אחותו היחידה, דיתה, עברה בבגרותה להתגורר בברוקלין, ארצות הברית. יחסי משפחת שיינרמן עם שכניהם החריפו בעקבות פרשת רצח ארלוזורוב ב-1933, כאשר סמואיל סירב להכיר בהאשמות כי יהודיםרוויזיוניסטים היו אלו שרצחו את ארלוזורוב. יריבות כלכלית הוסיפה להגדלת האיבה.
בילדותו למד אריק בבית הספר היסודי המחוזי בכפר מל"ל, ונחשב ל"תלמיד בינוני". כבר בגיל שמונה סייע להוריו לאחר הלימודים בעבודות פיזיות בשדה ובפרדס המשפחתי. הוא סייע אף בשמירה על הפרדס מפני גנבים. בגיל עשר הצטרף לקבוצת "השדה" בתנועת הנוער העובד, כעוזרו של המדריך יוסף גולומב. לימודיו בגימנסיה גאולה בתל אביב יחד עם אחותו היו בגדר מהפך חברתי, שכן רוב תלמידי הגימנסיה גרו בחברה העירונית ולא הכירו את אורחות החיים הכפריים. אריק מצא תחום עניין משותף מרכזי עם חבריו לכיתה, והוא המצב הביטחוני, שעם הזמן ייחס לו חשיבות רבה יותר ויותר, במיוחד לנוכח מאורעות תרצ"ו ומלחמת העולם השנייה (במהלך המלחמה הפציץ חיל האוויר האיטלקי את תל אביב וחיפה)[4]. אריק הצטרף לגדנ"ע והצטיין ביכולתו הפיזית. בהמשך השלים קורס מדריכים.
בשנת 1942 הצטרף שרון ל"הגנה" ובשנת 1947 שימש כנוטר ב"משטרת היישובים העבריים". בסיום לימודיו בגימנסיה בקיץ 1945 הצטרף לקורס מ"כים בקיבוץרוחמה בצפון הנגב. לאחר השלמת הקורס המשיך לשרת ב'הגנה' ובמקביל עבד במשק הוריו בכפר מל"ל. לבקשת הוריו, שכעסו על השתתפות הפלמ"ח בסזון - מלחמת חורמה נגד מחתרות האצ"ל ולח"י, לא התגייס לפלמ"ח. על פי עדויות של אנשי אצ"ל ו"הגנה" השתתף שרון בסזון הקטן והכה חברי אצ"ל ולח"י. שרון הכחיש זאת[5][6]. תחילה הרהר אריק באפשרות לעזוב את משק הוריו, אך נמנע מכך בעקבות מחלת לב שהתגלתה אצל אביו[7]. באותה תקופה פגש אריק והיה לחבר למרגלית צימרמן, לימים אשתו הראשונה. מרגלית הייתה תלמידה תחת ההדרכה של אריק בגדנ"ע, והיא עלתה שנה קודם לכן מממלכת רומניה ביחד עם אחותה הצעירה.
משימתו הפיקודית הראשונה של שרון בגדנ"ע הייתה להחרים את מכוניתו החדשה של בנו של השייח' הבדואי אבו כישכ (על שמו היישוב אבו כישכ), שנחשד בקידום פעולות טרור נגד היישוב. עם הזמן קצב הפעולות שנקרא שרון לפקד עליהן עלה. במלחמת העצמאות התחיל כמדריך גדנ"ע. הוא עזב את תפקידו על דעת עצמו והצטרף לחטיבת החי"ש אלכסנדרוני, שם התבלט והפך למ"מ ללא קורס קצינים[8]. שרון התמחה בניווט לילי, לקח חלק בפיצוץ גשרים ושירת כמ"מ מוביל. שרון פיקד על המחלקה שלו במהלך קרב לטרון הראשון ונפצע באורח חמור מירי מארב ירדני[9]. קליע פילח את בטנו ובעודו נאנק מכאבים זעק לחייליו לברוח[10]. שרון שרד את הפציעה רק בקושי, בעזרתו של חייל בשם יעקב בוגין[11] שגרר אותו לכיוון נקודת האיסוף בחולדה[12], וכן בעזרת יצחק מודעי. לימים נטען שלפציעה ולקרב הייתה השפעה מעצבת על חייו. מאז אירוע הפציעה נתן כל נפשו לדוקטרינה של "לא משאירים אף חייל מאחור."
שרון אושפז בבית החולים הדסה ולאחר ניתוח בבטנו נותר מרותק למספר חודשים עד אשר החלים והתאושש. לאחר החלמתו המשיך להילחם והשתתף בין היתר במבצע דני ובקרבות כיס פלוג'ה. לאחר מכן התלבט שרון כיצד להמשיך בחייו לאחר המלחמה, בין אם להמשיך בשירות בצה"ל או שמא לשוב למשק הוריו. הוא שיתף בהרהורים אלו את מפקדו, אל"םבן ציון פרידן, ממפקדי חטיבת אלכסנדרוני, שראה בשרון כישרון שמן הראוי כי ימשיך את שירותו בצה"ל. שרון דוכדך ממצבו של הצבא בסיום מלחמת העצמאות, וטען כי הוא טעון שיפור.
לאחר מלחמת העצמאות
שנים ראשונות בצה"ל
בתחילת 1949 מונה שרון בידי אל"ם פרידן למפקד פלוגה, זאת ללא השלמת קורס קצינים, שירת כמפקד סיירת חטיבת אלכסנדרוני, ואחר כך כמפקד סיירת גולני. שרון נשא חן בעיני אלוף פיקוד הצפון יוסף אבידר ומפקד סיירת גולני אברהם יפה. יפה העלה את שרון לדרגת רב-סרן ושלח אותו לקורס מפקדי גדודים בהדרכתו של יצחק רבין. במהלך הקורס הציע בנימין גיבלי לשרון כי בסיומו יצוות לפיקוד המרכז כקצין מודיעין. בתפקיד זה ניכר כי שרון ניחן ביכולת לבסס החלטות שיטתיות על בסיס איסוף נתונים. ב-1950 לקח חלק במבצע סימולציה נרחב של צה"ל בין פיקוד הדרום לפיקוד המרכז. בסיומו נקרא לבירור במטה הכללי של צה"ל על כך שלא נצמד לאלוף פיקוד המרכז במסגרת תפקידו וסייע לדרג הלוחם בשטח. כל אותה העת סבל שרון ממחלת המלריה שמדי כמה שבועות ריתקה אותו למיטתו[13].
בתחילת 1954 התמזגה יחידה 101 עם גדוד הצנחנים 890, ששרון מונה למפקדו. גדוד 890 היווה למעשה המשך של יחידה 101 והמשיך לעסוק בפעולות תגמול, ובמהלך מבצע עין תחת עין - פשיטה על מוצב מצרי מול כיסופים נפצע שרון בשנית[14]. הבולטת בפעולות תגמול שעליהן פיקד במסגרת זו היא מבצע שומרון. באותה שנה נתמנה שרון למפקד כל יחידות הצנחנים (בשם יחידה 202 שמאוחר יותר הפכה לחטיבת הצנחנים).
במבצע קדש הוביל את הצנחנים בכיבוש כונתילה[15] ולאחר מכן פיקד על קרב המיתלה, שבו נהרגו 38 מלוחמיו. ביקורת הוטחה בשרון בטענה שהוא יזם קרב שלא היה בו צורך מבצעי, על ידי הכנסת כוח בסדר גודל של גדוד לתוך מצר צר, בעוד אושר לו להוציא סיור.
הקפאת קידומו של שרון בצבא וחזרתו לפיקוד בעזרת בן-גוריון
דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, כתב ביומנו: "בחור הוגה, מקורי, אילו נגמל מחסרונו לא לומר אמת בדיווחיו, היה מנהיג צבאי למופת". עם זאת, בן-גוריון העריץ את שרון והתעניין בו:
באוקטובר 1957 שאל בן-גוריון את דיין: "אם הוא סבור שאריק בא בחשבון בעתיד להיות רמטכ"ל"
באוגוסט 1958 נשאל שוב צבי צור על אריק שרון בעניין היותו ראוי להיות רמטכ"ל.
ב-11 באוקטובר 1963 בא סגן הרמטכ"ל, יצחק רבין, לביקור אצל בן-גוריון, שהעיר: "שים לב לאריק". בן-גוריון כתב לאחר אותה פגישה: "יחסו לאריק חיובי וימצא לו משרה מתאימה". ואכן רבין החל לקדמו.
מיד לאחר מינויו לאלוף שלח בן-גוריון מכתב ברכה לשרון: "אריק יקר ודגול, בעיני היית אלוף כבר לפני כמה שנים... עוד נתכנו לך עלילות!"[17]
בריאיון להיסטוריון הצבאי עמי גלוסקא תיאר שרון, שהיה מתוסכל מהססנות הממשלה בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, דברים שאמר לרבין: ”אמרתי שלו היינו בשלב מסוים קמים ואומרים, תשמעו אתם, ההחלטות שלכם מסכנות את מדינת ישראל, ומאחר והמצב חמור ביותר, אתם מתבקשים להיכנס לחדר הסמוך ולהמתין פה, והרמטכ"ל ייגש לקול ישראל וישדר הודעה. הם היו מקבלים את זה בהרגשה של הקלה ורווחה. זו הייתה הרגשה שלי”.
הערכתו של גלוסקא היא שדברי שרון היו בגדר הרהורים בלבד והיו רחוקים מלהוות תוכנית פעולה ממשית[21].
אזור ההבקעה של אוגדת שרון היה באזור אבו עגילה מכיוון ניצנה. הצבא המצרי באזור מנה 16 אלף חיילים, אולם בעזרת תמרוני הטעיה בתקופת ההמתנה פוצל הכוח בין אזור קוסיימה לאזור אום-כתף. אוגדת שרון נהנתה מסדרי כוחות עדיפים על הכוחות במתחם, שהכילו בעקבות הפיצול המצרי 8,000 חיילים, אולם לכוח המצרי היו ביצורים שהגנו עליו. תכנון הקרב של שרון הציג תפיסה של התקפה בלילה ולוחמה פנים מול פנים, בשתיהן היה לצה"ל יתרון על צבא מצרים. שרון התמקד במטרות ובתוכנית קרב כשהוא מאפשר למפקדי השטח לאלתר ואפילו ליזום הרחבות מעבר לתוכנית המקורית. רוח הקרב שנשבה ביציאה לקרב באה לידי ביטוי במספר המתנדבים הרב ובתחרות על כל משבצת לוחם שיצא למשימה מסוכנת. הקרב הוכרע כמתוכנן עד יום המחרת, כשמפקדיו מגלים תושייה, והתגברות על שינויים ובעיות שעלו במערך הקרבות.
שרון זכה לתהילה על קרבות שניהל באום-כתף ובאבו עגילה, הקרב נחשב לאחד המוצלחים בתולדות צה"ל ונלמד לאחר מכן באקדמיות צבאיות ברחבי העולם[22]. בהמשך המלחמה פיקד על מארב השריון בנח'ל ועל טיהור ציר ההתקדמות הדרומי של כוחות צה"ל בואכה תעלת סואץ.
ברצועת עזה שבשליטת ישראל לא שרר שקט ביטחוני. משתפי פעולה עם ישראל נרצחו לאור יום, ופועלים מעזה חששו לצאת לעבודה בישראל מחשש לנקמת ארגוני הטרור. בשנת 1970 נרצחו בפעולות טרור 128 ערבים ו־15 יהודים, ונפצעו 580 ערבים ו־120 יהודים. ב-2 בינואר1971נרצחו בפיגוע שני ילדים ישראלים, שעברו ברצועת עזה עם הוריהם. האירוע עורר הלם בקרב הציבור בישראל וגרם לשינוי המדיניות ברצועה.
על שרון, כאלוף הפיקוד, הוטלה המשימה למגר את הטרור. שרון הזרים לרצועה כוחות צבאיים שכללו יחידות מובחרות. סריקות נרחבות בוצעו לאורך כל הרצועה. שרון בעצמו יצא לשטח והדריך חיילים כיצד לבצע את המשימות. במשך תקופת המבצע פיתח שרון שיטת לחימה שקרא לה "לחימת גרילה נגד הטרור". בשיטה זאת הוצאו הסיורים הקבועים מהשטח והשטח חולק לגזרות בהן הופקדו צוותים מצומצמים שהיו אחראים לשטח. הצוותים למדו את השטח ואת תושביו היטב, ונעו באופן אקראי ובמסלולים שבחרו לעצמם לכסות את השטח. סיירת שקד הופעלה באופן אינטנסיבי ככוח קומנדו לציד חוליות מחבלים[23], והוקמה סיירת רימון בפיקודו של מאיר דגן לטיפול ממוקד בטרור[24].
בנוסף לפעולות המבצעיות וחתירה למגע עם הטרוריסטים, שרון הפעיל את שיטת המקל והגזר על האוכלוסייה: אזורים שקטים עודדו ופותחו, אזורים עם קשר לטרוריסטים לא קיבלו סיוע. בנוסף לכך הוחלפו תעודות הזהות לכל תושבי הרצועה כדי למנוע זיופים.
ביולי 1971 נכנסו כוחות גדולים למחנות הפליטיםג'בליה ושאטי, וכ-1,600 משפחות שכללו כ-10,500 איש הועברו מעזה, לאל עריש ומיעוטם ליהודה ושומרון ונהרסו בתים רבים[25].
עד תום שנת 1971 שותק הטרור ברצועה. המבצע נמשך עד אמצע שנת 1972, ובסיכומו נהרגו 180 מחבלים ו-2,000 מחבלים נלכדו. רשימת המבוקשים כמעט ירדה לאפס.
מדיניות היד הקשה של שרון ברצועה ספגה ביקורת מצד המושל הצבאי בעזה. שרון הרחיב את מבצע ביעור הטרור לתוככי סיני והתמקד גם בבדואים שדרכם זרם נשק לרצועה. חלק מהבדואים פונו מצפון סיני, ועל כך ננזף שרון על ידי הרמטכ"ל חיים בר-לב, אולם הממשלה גיבתה את הפעולות ולא אפשרה לבדואים שפונו לחזור לאזור. עתירת הבדואים לבית המשפט נדחתה. ראש הממשלה, גולדה מאיר, אמרה בעניין זה: "מוקשים ומוות גרועים מפינוי אנשים חפים מפשע מבתיהם".
במקביל הגה שרון את תוכנית חמש האצבעות להתיישבות אשר תייצר אזורי חיץ בתוך רצועת עזה[26][27], שכן לתפיסתו מענה צבאי הוא רק אחד משלושה הנדרשים אל מול הטרור – השניים הנוספים הם שיקום מחנות הפליטים, ותנופת התיישבות[28][29]. האצבע הראשונה, הצפונית ביותר, הייתה גוש התיישבות בצפון רצועת עזה – התוחמת הצפונית, שם הוקמו לימים היישובים אלי-סיני, דוגית וניסנית. היא נועדה למתוח את ההתיישבות היהודית שמדרום לאשקלון עד לפרברי בית חאנון ועזה. האצבע השנייה, אצבע נצרים, תוכננה להימתח מהקו הירוק עד אזור נצרים. בראשיתה תוכננו בה שלושה יישובים, אך בפועל הוקם רק אחד. אלה נועדו לחצוץ את רצף היישובים הערבים בין עזה לדיר-אל-בלאח. האצבע השלישית הייתה גוש יישובים שנועד לחצוץ בין דיר אל-בלאח וחאן-יונס. היישובים שהוקמו שם היו: קטיף, נצר חזני, גני טל וכפר דרום. כמו כל האצבעות, גם היא מעולם לא הושלמה לגמרי. באמצע הדרך בין האצבע השלישית לרביעית הוקם נוה דקלים כמרכז התיישבותי, המאחד את היישובים לגוש יישובים - הוא גוש קטיף. האצבע הרביעית הייתה גוש יישובים שנועד לחצוץ בין ח-אן יונס ורפיח ובו הוקמו היישובים גן אור, גדיד, בדולח, בני עצמון, מורג, פאת שדה ורפיח ים. האצבע החמישית הייתה פתחת רפיח, חבל ימית, שנועדה ליצור חיץ התיישבותי בין רצועת עזה וצפון סיני. לאחר הסכם השלום בין ישראל למצרים ופינוי חבל ימית נותר ממנה רק ציר פילדלפי. לימים סיפר שרון כי כאשר הציג את התוכנית בפני השרים ישראל גלילי ויגאל אלון, ביולי 1971, עיניהם נצצו מהתרגשות[26], שכן שניהם היו, לדבריו, "אנשי התיישבות אמיתיים".
מלחמת יום הכיפורים
שרון טרם המלחמה
בעת כהונתו של שרון כאלוף פיקוד הדרום התנהלו ויכוחים עקרוניים בין שרון לבין הרמטכ"לים חיים בר-לב ודוד אלעזר לגבי נחיצות "קו בר-לב". בר לב דאג לעבות את קו המוצבים בתפיסת מגננה, בעוד שרון דילל אותם בתקופת דוד אלעזר. תפיסתו של שרון אמרה כי למוצבים אין ערך דפנסיבי במלחמה וכי יש לנקוט בשיטת הגנה דינמית כשהכוח העיקרי מאחור. למרות עמדתו של שרון המשיך דוד אלעזר לדבוק בקו בר-לב. במאי 1973 קיבל שרון הבטחה מהרמטכ"ל כי בפתיחת מלחמה יפונו המוצבים.
ביולי 1973 פרש שרון מצה"ל והכריז על יוזמתו להקמת מפלגה מאוחדת של הימין לקראת הבחירות באוקטובר 1973. ב-17 ביולי נשאה יוזמתו פרי ומפלגת הליכוד הוקמה. שרון מונה לראש מטה הבחירות של המפלגה. למחליפו של שרון כאלוף פיקוד הדרום מונה האלוף שמואל גונן ושרון החליפו כמפקד אוגדת המילואים 143.
בצהרי היום השני למלחמה, 7 באוקטובר, הגיע שרון למסקנה כי יש לתקוף בלילה את הכוחות המצריים שחצו את התעלה. הנחתו התבססה על כך שבשעות היום טילי הסאגר המצרים יעשו שמות בכוחות, וכי אי-התקפה תאפשר למצרים להעביר כוחות גדולים של שריון וארטילריה לסיני. לפי התוכנית של שרון, כוחות רגלים של צה"ל יפרצו מסדרונות בין הכוחות המחופרים של הרגלים המצריים, וכך יוכל השריון לחדור לעומק השטח עד התעלה.
הרמטכ"ל אלעזר סיכל את הצעתו של שרון שגונן תמך בה. הצעתו של שרון הגיעה עד שר הביטחון משה דיין ונדונה עם ראש הממשלה גולדה מאיר. מאיר זימנה את הרמטכ"ל והוא אמר כי יש לו תוכנית אחרת.
באותו לילה התקיימה במטה הפיקוד באום חשיבה ישיבה עם הרמטכ"ל דוד אלעזר, אלוף פיקוד הדרום גונן ומפקדי האוגדות. שרון היה אמור להגיע אבל המסוק ששלח הפיקוד לאוספו איחר בשעתיים. הרמטכ"ל אלעזר לא המתין לשרון ושיבש את תוכניתו המקורית של שרון כפי שהוצגה על ידי גונן בפתיחת הישיבה. לפי תוכנית הרמטכ"ל הוחלט על התקפה בבוקר המחרת, שתבוצע על ידי אוגדת האלוף אברהם אדן ככוח מוביל, בעוד אוגדתו של שרון תשמש כעתודה. ההחלטה התקבלה למרות הצעת גונן לבצע אותה בלילה, ואף על פי שהאלוף אדן התנגד להתקפת הבקעה לכיוון התעלה מאחר שכוחותיו מדוללים והוא ממתין לתגבורת.
למחרת בבוקר נערכה ההתקפה הישראלית הראשונה ודיווחים שגויים בלבלו את פיקוד צה"ל והממשלה. הדיווחים הללו השפיעו על קבלת החלטה על ידי גונן להניע את כוחות אוגדת שרון דרומה להתקפה אוגדתית נוספת. לקראת הצהרים החלה אוגדתו של שרון לנוע במהירות דרומה. אחרי הצהרים החלו להתקבל דיווחים על קשיים במתקפת אוגדת אדן שתקפה לכל היותר עם שני גדודים וספגה אבדות קשות. בעקבות התלבטות עם הרמטכ"ל על מועדה הצפוי של התקפת אוגדת שרון, שינה גונן את הפקודה, והורה לשרון לתקוף בגזרה צפונית יותר. כך נאלצה אוגדת שרון לנוע חזרה צפונה, ובסיכומו של דבר לא השתתפה בלחימה באותו יום.
באותו לילה הגיע שר הביטחון משה דיין לאום חשיבה, כשהפעם הגיע שרון לישיבה. דיין נזף בפיקוד הדרום ובאיכות הפעולה של אוגדת אדן, אותה כינה "ביזיון". הוא הטיל על שרון "לפתח את המצב" בכל חזית הקרב בדרום.
למחרת היום, ב-9 באוקטובר, לאחר יומיים שאוגדת שרון לא תרמה למאמץ, החל שרון ליזום קרבות בגזרתו. האוגדה הצליחה לחסל גדוד של 35 טנקים מצריים בתל חמדיה – קרב ההתקפה הראשון שהצליח מאז תחילת המלחמה באזור הדרום. כוחות האוגדה החלו להתקדם לכיוון התעלה והתקרבו לאגם המר הגדול. גדוד הסיור של האוגדה גילה תפר בין הדוויזיות המצריות[30]. כשנודע הדבר לרמטכ"ל אלעזר, הוא פקד על מפקד החזית גונן שלא לאפשר לשרון לצלוח את תעלת-סואץ ולסלק מיד את אוגדת שרון מהמאחזים שתפסה. בשלב זה המטרה הייתה למנוע שחיקה נוספת עד לשינוי ביחסי-הכוחות המשוריינים לטובת צה"ל[31]. נסיגת שרון מהשטחים שכבש הייתה קריטית למאמץ חציית התעלה שאירע שישה ימים אחר כך באותו מקום – כוחות מצריים נכנסו לאזור ותגברו אותו. באותו יום רמת חילוקי הדעות בין שרון לבין פיקוד צה"ל עלתה מדרגה והגיעה למצב בו שרון לא שמע את הפקודות והאלוף גונן הגיע בעצמו למטה אוגדת שרון כדי למסור לו פקודות נסיגה באופן אישי. הרמטכ"ל דוד אלעזר ואלוף הפיקוד גונן ניסו להדיח את שרון מתפקידו אולם משה דיין התערב ובמקום זאת הדיח את גונן מתפקידו. הניהול הכושל של חזית הדרום על ידי גונן הסתיים והפיקוד הועבר לחיים בר-לב עד לתום המלחמה.
ב-14 באוקטובר בקרב מגננה בו השתתפו שלוש האוגדות בדרום נבלמה התקפה מצרית גדולה ואוגדת שרון השמידה כ-150 טנקים מצריים מתוך ה-250 טנקים שהושמדו למצרים בהתקפה. עם הצלחת קרב הבלימה אושרה תוכנית חציית התעלה. על אוגדת שרון הוטל לפרוץ אל התעלה ולהקים גשר[32]. המבצע נקרא אבירי לב. ב-15 באוקטובר, אחרי הצהריים החלה האוגדה בפיקוד שרון[33] את הקרב להבקעת המסדרון בקו התפר של שתי הארמיות[34]. המבצע היה מהמסובכים והמורכבים שהתבצעו במלחמת יום הכיפורים בכלל ובחזית הדרום בפרט. לאורך כל מהלכי האוגדה במבצע הצליחה התחוללו קרבות קשים ועתירי נפגעים והרוגים. מבצע אבירי לב שינה את פני המערכה בדרום. בעקבות חציית התעלה על ידי צה"ל, החלה מצרים לדרוש הפסקת אש[35].
לחימה בצד המערבי של התעלה
בליל 18 באוקטובר קיבל שרון את האישור המיוחל ואוגדת שרון חצתה את התעלה ופנתה צפונה משני צדי התעלה לכיתור ודחיקת הצבא המצרי. התנועה הייתה מהירה ועמדות הטק"א חוסלו במהירות תוך יצירת מסדרון לפעילותו של חיל האוויר הישראלי באזור.
שרון חתר לנוע מערבה וצפונה ולמוטט את קווי האספקה של הצבא המצרי. לעומתו, ממשלת ישראל והמטכ"ל שהתעודדו מהצלחת מבצע הצליחה החלו ללחוץ על צה"ל להכריע את הארמיות המצריות שבתוך סיני. שרון ניסה לנתק את אסמאעיליה, אולם בר-לב וגונן ראו חשיבות רבה יותר בכיבוש אזור "מיסורי" שמצפון למסדרון הצליחה, כיוון שחששו ממתקפת נגד של הארמייה המצרית השנייה שתנתק את כוחות צה"ל שבגדה המערבית. מתקפה גדולה על "מיסורי" נערכה ב-21 באוקטובר ונהדפה תוך אבדות כבדות לחטיבה 600. לאחר ששרון שוחח עם דיין בוטלה המתקפה השנייה שתכננו בר לב וגונן על מתחם מיסורי.
שרון המשיך בטיהור התעלה משתי גדותיה מכוחות מצריים, ניתק את קווי האספקה של הארמייה השלישית מצפון וסייע לאוגדות האחרות לכתרה[36]. אוגדתו המשיכה לנוע צפונה לניתוק הארמייה השנייה עד הגיעה למבואות אסמאעיליה. שם נעצרה בעקבות הפסקת האש שנכנסה לתוקפה.
במהלך המלחמה, וביתר שאת אחריה, התנהלה מלחמת הגנרלים – מאבק בין הרמטכ"ל דוד אלעזר, שרון, אלוף הפיקוד גונן, האלוף אדן ורא"ל חיים בר-לב על האחריות לכישלונות ולהישגים במלחמה.
פעילותו הפוליטית
כחבר הכנסת וכשר החקלאות
כבר ב-1958[37], בעת שהיה אלוף-משנה בצבא, היה שרון חבר במפא"י כחלק ממדיניותה של מפא"י להתנות קבלת דרגות בכירות בחברות בה (לאחר שנכנס לפוליטיקה ציין שרון כי הוא זוכר את היום בו קיבל את דרגת אלוף המשנה כ"היום בו קיבלתי את תעודת החבר של מפא"י").
ב-1969 ניהל שרון משא ומתן עם המפלגה הליברלית על הצטרפות לשורותיה בעקבות רצונו של הרמטכ"ל חיים בר-לב לשחררו מצה"ל אולם לבסוף ניאות הרמטכ"ל להשאירו.
ביוני 1973 פרש שרון מצה"ל והצטרף למפלגה הליברלית, שהייתה שותפה עם תנועת החרות ב"גוש חרות ליברלים". הוא יזם יצירת גוש ימני גדול יותר ופעל להקמת הליכוד. בדצמבר 1973 נבחר לכנסת השמינית מטעם הליכוד, במקום השישי ברשימה כנציג התנועה הליברלית. כעבור שנה התפטר מן הכנסת, כדי שיוכל להמשיך להחזיק במינוי של מפקד אוגדת מילואים. בשנת 1975 התמנה ליועץ לענייני ביטחון לראש הממשלה יצחק רבין.
בשנת 1981, לאחר הבחירות לכנסת העשירית (שבהן הוצב במקום ה-12 ברשימת הליכוד), התמנה שרון לשר הביטחון בממשלתו השנייה של מנחם בגין. האילוץ שהביא את בגין למנותו לשר ביטחון, היה בראש ובראשונה ביטחונו בכך ששרון יוכל להוביל ללא שפיכות דמים את פירוק היישובים בסיני[39]. ובתפקידו זה אכן ניהל את פינוי המתיישבים מסיני והרס יישובי חבל ימית באפריל 1982.
המלחמה נפתחה ב-6 ביוני 1982 בעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, שהביאה את ישראל לפגוע במתקני אש"ף בלבנון ובעקבות זאת למטחי קטיושות עזים שנפלו במרכז העיר קריית שמונה ולכל אורך גבול הגליל. על פי הכרזת בגין בכנסת, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו הגבול עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות של ארגוני הטרור. בפועל צה"ל פעל הרחק מקו זה והגיע עד ביירות, בירת לבנון במטרה לחסל את קיומו של אש"ף בלבנון. כשלושה חודשים מתחילת הלחימה התפנו כוחות אש"ף הנצורים בביירות בחסות בינלאומית לתוניס, כאשר הם מותירים מאחריהם כאלף הרוגים וכ-6,000 שבויים. בעקבות המבצע נשארו כוחות צה"ל בעומק לבנון עוד כשלוש שנים, והיו נתונים לעימותי גרילה קשים עם גורמים שונים ובהם ארגון חזבאללה שהתעצם. האבדות שספג צה"ל ומה שנתפס כחוסר התוחלת בהישארות בעומק לבנון, יחד עם שמועות עקשניות לפיהן שרון הטעה את ראש הממשלה, בגין, לגבי טווח חדירת צה"ל ללבנון, גרמו לירידה חדה בפופולריות של המלחמה ולפגיעה במעמדו הציבורי של שרון. הביקורת בממשלה על תפקודו של שרון כשר הביטחון הביאה לידי כך שב-12 באוגוסט 1982 החליטה הממשלה ברוב קולות (בהתנגדותם של שרון ויובל נאמן) לקחת משרון את הסמכות הבלעדית להפעלת חיל האוויר והוא נדרש לצורך כך באישור מוקדם של ראש הממשלה בגין[40].
מלחמת לבנון החלה כמלחמה עם קונצנזוס ציבורי נרחב שבא לידי ביטוי בתמיכת האופוזיציה בממשלה. לאחר סילוק אש"ף וסוריה מלבנון החלה ירידה בפופולריות של המלחמה בעיקר בגלל מספר ההרוגים שהחל להצטבר לאחר סילוק אש"ף. מבקריו בשמאל של אריאל שרון טענו ששרון שיקר לראש הממשלה ולציבור במידע שמסר על מטרות המבצע. בחלוף השנים, קבע בית משפט המחוזי בתל אביב כי אכן שרון לא נהג ביושר עם ראש הממשלה בגין[42][43]. משקל מכריע ניתן במשפט לעדותו של בני בגין, לפיה שרון אכן הטעה את אביו.
המחלוקת באה לידי ביטוי בהפגנות של השמאל ובמיוחד בלטה בנושא תנועת "שלום עכשיו". שירו של שלום חנוך "לא עוצר באדום" היה לשיר מחאה כנגד שרון (אם כי חנוך טען שהשיר לא נכתב באופן ספציפי על שרון[44]). שיר מחאה מפורסם נוסף חובר על ידי חיילים שנלחמו בלבנון: בנוסח שיר הילדים "רד אלינו אווירון".
במהלך שהות צה"ל בבירת לבנון ביירות, בספטמבר 1982, ערך הארגון הלבנוני "הפלנגות הנוצריות" טבח במחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה שבעיר. הטבח אירע לאחר רצח בשיר ג'ומייל, מנהיג הפלנגות, שנבחר בתמיכת ישראל לנשיא לבנון. בעקבות הרצח של ג'ומייל השתלט צה"ל על מערב ביירות, המאוכלסת במוסלמים (עד אז שלט רק בצד המזרחי, הנוצרי). טיהור מחנות הפליטים מלוחמים פלסטינים הוטל על ידי ישראל על כוחות הפלנגות. הפלנגות נכנסו למחנות הפליטים סברה ושתילה בערבו של 16 בספטמבר, ותוך זמן קצר החלו בהרג חסר הבחנה. הם יצאו מהמחנות בבוקר 18 בספטמבר, על פי דרישת צה"ל, ורק במהלך היום החלו להתברר ממדי הטבח. אין ידיעה מדויקת על מספר הנספים בטבח, וההערכה היא שמדובר בכ-700 עד 800 איש.
בעקבות הפגנת הארבע מאות אלף ולחץ דעת הקהל בישראל ומחוצה לה מונתה ועדת חקירה ממלכתית, ועדת כַּהָן, לחקור את הטבח. הוועדה קבעה כי אכן לא הייתה מעורבות ישירה של צה"ל בטבח, אך פסקה כי שרון אחראי להתעלמות מהסכנה שהפלנגות יערכו במחנות הפליטים פעולות נקם על רצח מנהיגם. בעקבות זאת המליצה הוועדה ששרון יסיים את כהונתו, ושתיק הביטחון לא יופקד יותר בידיו. שרון סירב להתפטר, אך בעקבות החלטת הממשלה ב-10 בפברואר 1983 הודח מתפקיד שר הביטחון (ב-14 בפברואר1983), ונשאר בממשלה כשר בלי תיק[45].
ב-21 בפברואר 1983 פרסם השבועון "טיים" כתבה, ממנה עולה כי שרון שוחח עם בני משפחתו של בשיר ג'ומייל על נקמה, בטרם הכניס את הפלנגות למחנות הפליטים בביירות. שרון הגיש נגד העיתון תביעות דיבה שהתנהלו בניו יורק ובישראל. לאחר שנתיים הסתיימה התביעה בניו יורק וחבר המושבעים קבע כי הפיסקה אינה נכונה, וכי יש בה כדי להוציא דיבתו של שרון רעה, שכן עולה ממנה כי כאשר הורה על הכנסת הפלנגות למחנות הייתה לו כוונה כי אלו ינקמו את מות מנהיגם. כן קבע חבר המושבעים כי הדיבה היא חמורה יותר מכיוון שנטען בכתבה ששיחה זו מופיעה בנספח סודי לדו"ח ועדת כהן. בבית המשפט הודה "טיים" כי לא ראה נספח זה. אף־על־פי־כן, חבר המושבעים זיכה את "טיים" בטענה כי כאשר פרסם את העובדות עשה זאת ללא סיבה להאמין כי אינן נכונות, וכי שרון אינו זכאי לפיצויים[46][47].
שר המסחר והתעשייה ושר הבינוי והשיכון
לקראת הבחירות לכנסת האחת עשרה בשנת 1984 החליט שרון להתמודד על ראשות תנועת חירות והליכוד מול יצחק שמיר, ראש הממשלה המכהן. שרון הפסיד בבחירות, אך להפתעת הפרשנים זכה בכ-42% מקולות חברי מרכז חירות[48]. לבסוף הוצב במקום החמישי ברשימה, ולאחר הבחירות לכנסת התמנה לשר המסחר והתעשייה בממשלת האחדות הלאומית.
1984–1990 - שר המסחר והתעשייה
בתקופה זאת היה חבר בוועדת השרים לחוץ וביטחון, ובתקופתו נחתם הסכם סחר חופשי עם ארצות הברית. בבחירות לכנסת השתים עשרה הוצב במקום הרביעי ברשימת הליכוד.
בנובמבר 1987 רכש שרון דירה בבית ויטנברג ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים[49]. לפני רכישת הבית אמר שרון למקורביו: ”אני אכריח אותם (את הממשלה) לאבטח יהודים בעיר העתיקה. ארכוש שם בית ואז לא תהיה להם ברירה”[50]. בחנוכת הבית שערך שרון השתתפו ראש הממשלה יצחק שמיר, שרים ועשרות חברי כנסת, הרב שלמה גורן וותיקי יחידה 101[51][52]. שרון התגורר בבית עם רעייתו לילי מספר ימים בשבוע וערך בו כינוסים לפעילי הליכוד. בעקבות זאת הוגברה האבטחה במקום[52].
בפברואר 1990 התפטר מהממשלה, תוך שהוא עושה זאת באירוע שזכה לכינוי "ליל המיקרופונים" – כינוס מרכז מפלגת הליכוד ב-12 בפברואר 1990 שבמהלכו הודיע שרון על התפטרותו מהממשלה, ולאחר מכן, באמצעות השתלטות על מערכת ההגברה במקום סיכל את ההצבעה על תוכנית מדינית שהובאה בפני חברי המרכז באותה עת.
1990–1992 – שר הבינוי והשיכון
ביוני 1990, עם הקמת ממשלה צרה בראשותו של יצחק שמיר, התמנה לשר הבינוי והשיכון. באותה עת נוצר משבר דיור עם הגעתם של מאות אלפי עולים מברית המועצות לשעבר לישראל. משרד הבינוי והשיכון בראשותו של שרון פעל לבנייה מואצת של דירות על ידי מתן הקלות שונות ליזמים, כמו התחייבות לקנות דירות שלא יימכרו בשוק החופשי. בנוסף, משרד השיכון הקים אתרי קרוואנים ואפשר הקלות בנייה דרך תמ"א33. שרון עודד יזמים להתחיל לבנות עוד בטרם נחתמו איתם חוזים מחייבים המעגנים את התחייבויות המדינה ליזמים. על התנהלות זאת כתבו שופטי בית המשפט העליון שנראה שהשר ונציגי משרד השיכון לא הקפידו לנהוג בדרך מקובלת ובהגינות כלפי היזמים ולא פרשו בפניהם את מלוא הסיכונים שהם נוטלים על עצמם בנסיבות העניין, כפי שהיה עליהם לעשות[53]. בתקופת כהונתו נבנו 144 אלף דירות ו-22 אלף דירות שופצו מהיסוד, בהן בתים רבים שנבנו ביהודה ושומרון. תקופה זאת נחשבת לשיא הבנייה בארץ ובה היה תקציב משרד השיכון הגדול בתקציבי משרדי הממשלה, כולל משרד הביטחון[54]. שרון הוצב במקום השלישי ברשימת הליכוד במהלך הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שבהן הפסיד הליכוד.
הסכמי אוסלו
בתקופת ממשלת יצחק רבין התבטא שרון בחריפות נגד תהליך אוסלו, בו ראה סכנה חמורה לביטחון המדינה, ואף אמר כי במדינה אחרת היו מעמידים לדין את רבין ופרס בשל הסכמים אלה. ביולי 1995 הוסיף ואמר, על רקע פינוי בסיסי צה"ל ביהודה ושומרון וחבל עזה:
"אם חייל מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו, באופן אישי, ואני מדגיש, באופן אישי, להתייצב בפני מפקדו, להסביר לו זאת ולהיות מוכן לשאת בתוצאות".
בתקופה זאת היה חבר הקבינט המצומצם ויו"ר ועדת השרים לקידום הבדואים. במהלך השנתיים הללו, פעל לקיום מפעלים משותפים עם ירדן, מצרים והרשות הפלסטינית.
1998–1999 – שר החוץ ושר התשתיות הלאומיות
ב-13 באוקטובר1998 התמנה לשר החוץ, בנוסף לתפקידו כשר התשתיות הלאומיות.
בתקופה זאת נסע עם בנימין נתניהו לאחוזת ואי לגיבוש סעיפי הסכם ואי. במסגרת פעולתו כשר החוץ פעל לקידום השלום באזור ובניסיון לקידום פרויקטים משותפים אזורים בנושאי המים.
בשנת 1999 יזם, יחד עם רפאל איתן, תוכנית להקמת שלושה מפעלים להתפלת מים. ההחלטה אושרה בממשלה. בדבריו לחברי הממשלה בדיון בנושא אמר כי בעיית המים חשובה גם מבחינת מערכת היחסים הגאופוליטית, ואל לה לישראל לקחת על עצמה סיכון של מחסור במים. לדבריו, הצפי לגידול האוכלוסייה גורר עמו עלייה בביקוש למים לצרכים עירוניים ועלול ליצור כבר במהלך העשור הקרוב מחסור של כ-200–350 מיליון מ"ק מים. המפעל הראשון נבנה באשקלון והחל לפעול בשנת 2005[55], במהלך כהונתו של שרון כראש ממשלה. המפעל השני החל לעבוד בפלמחים בשנת 2007[56].
ב-28 בספטמבר2000 ערך שרון ביקור מתוקשר בהר הבית והכריז ש"לכל יהודי זכות לבקר בהר-הבית". הביקור עורר את מהומות הר הבית, והוצג על ידי הפלסטינים כעילה לפריצתה של האינתיפאדה השנייה, אף כי הפיגוע הראשון באינתיפאדה השנייה התרחש לילה קודם ברצועת עזה: הפעלת שני מטעני חבלה לעבר שיירה שנסעה לנצרים. בפיגוע זה נהרג סמל דוד בירי. הן ישראל והן הרשות הפלסטינית התכוננו ממושכות לעימות מזוין, אותו יזם ערפאת לאחר כישלון ועידת קמפ דייוויד[57][58][59][60].
שרון נחשב על פי הסקרים למועמד בעל סיכויים מועטים להיבחר שוב ליו"ר הליכוד, בהתמודדות מול בנימין נתניהו, ששב לפוליטיקה לקראת בחירות 2001, אולם נתניהו פרש מהמירוץ, לאחר שלא התקבלה דרישתו לקיים גם בחירות כלליות לכנסת. כך התפנתה הזירה לשרון, שעתיד היה לכהן כראש ממשלה למשך חמש שנים סוערות.
לאחר מסע בחירות שבו הבטיח לעם בישראל "שלום וביטחון" נבחר לתפקיד ראש הממשלה, לאחר שגבר על אהוד ברק ברוב של 62%, והחל לכהן בתפקיד זה ב-7 במרץ 2001. שרון בחר להקים ממשלת אחדות לאומית בה ניתנו למפלגת העבודה שני תיקים מרכזיים – תיק החוץ לשמעון פרס ותיק הביטחון לבנימין בן אליעזר. הדבר סייע לשרון בהשגת לגיטימציה לו באופן אישי, ולממשלתו, ובהצגת צעדיו כצעדים הכרחיים לפתרון המצב המבוצעים תוך קונצנזוס רחב. הדבר גם התבקש מהמצב בכנסת, אשר חלוקת המנדטים בה הייתה לפי בחירות 1999, שבהן זכה השמאל לתמיכה רבה.
הלחימה בשטחים
שרון ניסה לגרום להפחתת כוחה של הרשות הפלסטינית באמצעים שונים, להראות את הקשר בינה לטרור, ולגרום לה לדה לגיטימציה בעולם. כחמישה חודשים לאחר בחירתו (ב-10 באוגוסט2001) יזם שרון את סגירת משרדי הרשות הפלסטינית, האוריינט האוס בירושלים. עם זאת בתקופת כהונתו הגיע לשיאו גל טרור, שהתבטא בעיקר בפיגועי התאבדות, דפוס פעולה לא חדש בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל כזה שהשימוש בו הובא לרמות חסרות תקדים בשנים 2002-2001. אחרי תקופה של הבלגה יחסית, גם אחרי הפיגוע בדולפינריום, שהפתיעה את השמאל ואכזבה את תומכיו בימין, הוא נקט מדיניות של הסלמה מבוקרת, בדמותם של סיכולים ממוקדים, שלא הועילה בהפחתת פיגועי ההתאבדות. לבסוף, אחרי הפיגוע במלון פארק במרץ 2002, ואחרי שבחודש זה (אשר כונה "מרץ השחור") נרצחו למעלה מ-120 אזרחים וחיילים ישראלים, הממשלה בראשותו החליטה על כיבוש השטח שבשליטת הרשות הפלסטינית (שטחי A) במבצע חומת מגן. מבצע זה ומבצע דרך נחושה שבא אחריו, סייעו לפורר את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, והצליחו להוריד במידה משמעותית את מספר ההרוגים בפיגועים, ואת התחושות הקשות שהביא ההרג היומיומי במרץ 2002.
שרון ספג ביקורת נוקבת על התמהמהותו בהקמת גדר הפרדה שתחצוץ בין ישראל ליהודה ושומרון ותקטין את מספר הפיגועים. גדר כזו מסמלת שבר אידאולוגי מבחינתו, כמי שכל חייו תמך בהתלהבות ברעיון ארץ ישראל השלמה. בשנת 2002 שינה את עמדתו וקידם את הקמת גדר ההפרדה, אלא שגדר זו נותרה שנויה במחלוקת והפכה למוקד של סערה בינלאומית, מאחר שעל פי התוכנית, עתידה הייתה להיות מוקמת בתוככי השטחים, מזרחית להתנחלויות רבות.
המצב הכלכלי
גל הפיגועים הקשים שהציפו את ישראל והלחימה ההולכת ומסלימה בשטחים פגעו קשות במצב הכלכלי בשנים 2002–2003: נוצר צורך להגדיל באופן משמעותי את תקציב הביטחון על חשבון שאר צרכיה של המדינה, התיירות בארץ קרסה בשל חששם של התיירים לביטחונם האישי ומשקיעים זרים הדירו רגליהם מהמדינה. ממדי העוני והאבטלה התגברו.
השנתיים האחרונות של אריאל שרון התאפיינו בשיפור ניכר במצב הכלכלה ובצמיחה מהירה ויציבה של המשק בקצב של 5% בכל שנה. הצמיחה נבעה בעיקר מהאצה בסחר הבינלאומי ומהשקט הביטחוני היחסי[61]. שר האוצר ברוב התקופה היה בנימין נתניהו ושרון גיבה את תוכניותיו והצעותיו.
יחסי שרון-בוש
שרון טיפח את יחסיו עם נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש, בעיקר לאחר פיגועי 11 בספטמבר. בוש העניק לו את מלוא הגיבוי והתמיכה הדיפלומטית והכלכלית במאבק נגד הטרור הפלסטיני. בוש נתן לשרון יד חופשית במאבק המזוין נגד הפלסטינים, גיבה את פעולותיו באו"ם והרבה לארחו בבית הלבן. מעבר ליחסי הידידות המסורתיים בין ישראל לארצות הברית, בין שרון לבוש הייתה הזדהות הדדית; שכן כאשר שניהם היו בשלטון, שתי המדינות היו נתונות תחת התקפה של טרור אסלאמי, והייתה הרגשה כי שניהם "באותה סירה". כמו כן, איחדה אותם גישתם המיליטנטית למלחמה בטרור. בוש ושרון ניהלו מערכת יחסים חמה ביותר, ושרון אף העיד על בוש כי אהדתו לישראל היא חסרת תקדים. שרון הביע תמיכה במפת הדרכים שהוצגה כמימוש החזון של בוש.
הביטחון האישי שעדיין נותר מעורער למדי, המיתון הכלכלי המתמשך, וגם קשירתו בעבירות בתחום טוהר המידות שנחקרו על ידי המשטרה, לא מנעו ממנו לנצח את בנימין נתניהו בהפרש של 24% בבחירות המקדימות בליכוד לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה בשנת 2003[64]. בניגוד לנתניהו שהביע התנגדות להקמת מדינה פלסטינית, שרון פנה למרכז המפה הפוליטית, והצהיר כי "תמורת שלום לדורות (ורק עבור שלום לדורות) אני מוכן לעשות גם ויתורים כואבים".
שבועות ספורים לפני הבחירות לכנסת הדליפהליאורה גלט-ברקוביץ', מפרקליטות המדינה, לעיתון "הארץ" ידיעה בדבר חקירה שבה הייתה מעורבת, על קבלת תרומות בלתי חוקיות על ידי שרון מידי ידידו סיריל קרן. שרון הגיב במסיבת עיתונאים שהועברה בשידור חי ברשתות התקשורת ב-9 בינואר. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופטמישאל חשין, החליט שמסיבת העיתונאים גלשה לתעמולת בחירות בוטה האסורה על פי החוק, והורה לאמצעי התקשורת לקטוע את השידור הישיר. דבר זה דווקא גרם לעלייה בפופולריות של שרון.
חרף המצב הביטחוני והכלכלי הקשה, "הליכוד" בראשותו של שרון השיג ניצחון מוחץ בבחירות לכנסת שנערכו ב-28 בינואר, כאשר הוא מכפיל את כוחו מ-19 מנדטים ל-38.
הקדנציה השנייה
ערך מורחב – ממשלת ישראל השלושים פגישת בוש-שרון באפריל 2004, בה קיבל את המכתב שבו הובעה הבנה לעמדה הישראלית
בנאום שנשא בכנס הרצליה[65] בסוף 2003, הודיע שרון שבכוונתו, אם לא ימצא פרטנר פלסטיני הולם, לבצע בעתיד הקרוב נסיגה חד צדדית מחלקים מיש"ע ואף לפנות התנחלויות, תוכנית שהוא כינה "התנתקות". תוכניתו עמדה בסתירה לאידאולוגיה אותה ייצג בהתלהבות לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו ושעל בסיסה נבחר בבחירות, ולדברים שאמר רק שנה לפני כן ולפיהם: "דין נצרים כדין תל אביב". כחלק מההכנה של קבלת תוכנית ההתנתקות בימין, הפעיל שרון שדולה חזקה בממשל האמריקני לקבלת התוכנית. ולאחר לחץ רב של שתדלניו של שרון בראשותו של דב וייסגלס, הצליח לשכנע את בכירי הממשל האמריקני לתמוך בתוכנית, אף שמלכתחילה הסתייגו ממנה. שרון קיבל מבוש ההתחייבויות לתמוך בעמדות ישראל ובכללן שלילת זכות השיבה והשארת גושי ההתיישבות.
שרון התנגד למשאל עם[66][67], והעמיד את תוכניתו ב-2 במאי2004 לאישורם של מתפקדי "הליכוד", שדחו אותה[68]. למרות תוצאה זו, שרון התכחש להבטחתו לקיים את דין התנועה, והמשיך לחתור לאישור בממשלה של תוכנית התנתקות. הוא פיטר את שרי האיחוד הלאומי כדי להבטיח רוב בין השרים לתוכניתו בצעד שנוי במחלוקת[69], שאף ספג ביקורת משופטי בג"ץ.
ביולי 2004 הורה שרון לטליה ששון, לשעבר בכירה בפרקליטות המדינה, להגיש לו חוות-דעת בנושא "המאחזים הבלתי מורשים באזורי יהודה שומרון ועזה". הדו"ח עורר תמיהות מכיוונים שונים. בפרקליטות תמהו מדוע הדו"ח הוטל על אדם פרטי ולא על הפרקליטות, ובתקשורת הובעה תמיהה על ששון, מדוע אין בדו"ח מילת ביקורת כנגד שרון, שהיה אחראי בעצמו במידה רבה למאחזים.
עם מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004 עמד שרון על דעתו שתוכנית ההתנתקות תבוצע ולא שלל הידברות עם ההנהגה הפלסטינית החדשה.
בדצמבר 2004 פיטר את שרי מפלגת שינוי לאחר שהתנגדו לתקציב, וכעבור זמן קצר צירף לממשלתו את מפלגת העבודה בהנהגת שמעון פרס. העובדה שהממשלה החדשה, שמטרתה העיקרית הייתה ביצוע ההתנתקות, אושרה ברוב דחוק בהתנגדות חברי כנסת מהליכוד ורק בזכות הימנעות ח"כים מהמפלגות הערביות, העידה עד כמה השתנו עמדותיו המדיניות של שרון, לעומת הימים שבהם נחשב לאחד מגדולי תומכיה של ארץ ישראל השלמה. חוגי הימין, אשר בעבר העריצו את שרון, זעמו עליו ואף עלה החשש שמישהו ינסה להתנקש בחייו. נערך נגדו טקס פולסא דנורא, בבית הקברות בראש פינה – דבר שגונה בידי חברי כנסת ורבנים[70].
לאחר יישומה של תוכנית ההתנתקות שאושרה בכנסת (16 בפברואר) ובממשלה (20 בפברואר) ואושררה בידי בג"ץ, פוליטיקאים מהימין כמו עוזי לנדאו ואפי איתם התבטאו נגדו בחריפות רבה, וקראו לרכז כוחות על מנת להדיח אותו מהפוליטיקה. בנימין נתניהו התפטר מהממשלה וניסה להקדים את הבחירות במפלגה, כאשר הוא מנהיג את קבוצת ה"מורדים" בליכוד, אבל נחל כישלון כאשר בוועידת מרכז הליכוד – אריאל שרון גבר עליו ברוב של 52%.
פרשה נוספת שנקשרה למשפחת שרון היא קבלה של כספים נוספים שלא כדין למימון הבחירות הפנימיות. נגד עמרי – בנו של אריאל שרון – הוגש כתב אישום באשמת רישום כוזב במסמכי תאגיד (חברת "אננקס מחקרים", ששימשה כחברת קש להעברת כספים), עדות שקר והפרת חוק מימון מפלגות. האשמות אלו מתייחסות לתקופה שבה כיהן כמנהל מסע הבחירות של אביו בליכוד. ב-15 בנובמבר2005 הודה עמרי במסגרת עסקת טיעון ונדון לשבעה חודשי מאסר. הודאה זו הסירה חשדות לעברות שביצע אריאל שרון. שרון ספג ביקורת ציבורית כמי שהקריב את בנו על מנת למלט את עצמו מהחקירות ומהחשדות המשפטיים.
הקמת מפלגת קדימה
בשל המתיחות בין שרון לבין מפלגת הליכוד, בה היו שהתנגדו לדרכו, פרש שרון ב-21 בנובמבר2005 מהמפלגה ובמעמד של ראש ממשלה מכהן יצר מפלגה חדשה – מפלגת קדימה. המפלגה הוקמה במידה רבה סביב שרון הפופולרי, שזכה לתמיכה רבה בציבור. בימים שלאחר ההודעה פורסמו מספר סקרים שחזו כי המפלגה החדשה בראשותו תזכה במעל ל-30 מנדטים. עד אמצע דצמבר סמוך לאירוע המוחי והתמוטטותו של שרון ניבאו הסקרים כי המפלגה החדשה תזכה בקרוב ל-40 מנדטים[72].
למפלגה החדשה הצטרפו במהרה חברי הכנסת ואישים פוליטיים רבים, בעיקר ממפלגות הליכוד והעבודה. מהליכוד פרשו בתחילה 13 חברי כנסת ושרים, בהם אהוד אולמרט וציפי לבני. דוד טל מסיעת עם אחד גם כן הצטרף. לאחר זמן קצר הצטרפו שאול מופז וצחי הנגבי מהליכוד, וממפלגת העבודה שמעון פרס, שהפסיד בבחירות לראשות מפלגת העבודה לעמיר פרץ, יחד עם חיים רמון ודליה איציק. במקביל, רבים מראשי הערים והמועצות בארץ הביעו תמיכה בשרון ובמפלגת קדימה.
ב-4 בינואר 2006, ערב צנתור מתוכנן, עבר שרון אירוע מוחי שני וחמור, בשל דימום מוחי. עקב נבצרותו הועברו סמכויותיו כראש הממשלה לממלא מקומו, אהוד אולמרט[76]. לאחר טיפול החירום שניתן לשרון, הוא שקע בתרדמת לשמונה שנים. במאי 2006 הועבר שרון למרכז הרפואי שיבא[77]. ב-11 בינואר2014 נפטר שרון. בעולם הערבי קיבלו את מותו בגילויים של שמחה לאיד, תוך הוקעת דמותו[78].
הלווייתו והנצחתו
הלווייתו של אריאל שרון
ב-12 בינואר 2014, למחרת פטירתו, הובא ארונו של שרון לירושלים והוצב ברחבת משכן הכנסת[79]. במשך היום עברו על פני הארון אלפי אזרחים.
אמו של שרון הורישה לו את כל רכושה. בצוואתה רשמה כי אין לראות בכך ביטוי של חוסר אהבה כלפי בתה הנוספת ואחותו של שרון, יהודית (דיתה; 1926–2013), שהתגוררה עם משפחתה בארצות הברית. אף על פי כן נעדרה האחות מהלווייתה של אמה וניתקה את קשריה עם אחיה בעקבות נישולה מהצוואה[83].
אשתו הראשונה של שרון, מרגלית לבית צימרמן, לה נישא ב-1954 הייתה אחות פסיכיאטרית, ונהרגה בתאונת דרכים ב-2 במאי1962, בעת שנסעה במכוניתה לעבודתה בירושלים[84]. בנם הבכור, גור, נהרג כשהיה בן 11 (ב-4 באוקטובר 1967) מפליטת כדור שירה חברו, בעת ששיחקו ברובה ישן ששרון קישט בו את ביתו. שרון שכר את שירותיו של עו"ד שמואל תמיר על-מנת שיוכיח שבנו אינו אשם בפליטת הכדור[85].
אשתו השנייה, לילי שרון (נולדה ב-1937), הייתה אחותה של אשתו הראשונה ונישאה לשרון ב-1963, כשנה לאחר מות אחותה. הזוג התגורר בחוות שקמים שבצפון הנגב, בין שדרות לקיבוץ רוחמה. ללילי ולאריאל שרון נולדו הבנים עמרי וגלעד. בשנות ה-80, אימצו בני הזוג שרון למשפחתם את רוני סחייק. הם ראו בו בן מאומץ והוא ראה בהם הורים, אם כי לא השלימו את הליך האימוץ באופן פורמלי[86]. סחייק היה הראשון שבישר בקצרה לתקשורת על מותו של שרון[87], עוד קודם להודעה הרשמית.
לילי שרון נפטרה מסרטן הריאה כשנה קודם לבחירתו של שרון לראש ממשלה. לפני מותה ביקשה לילי להיקבר בגבעת הכלניות, גבעה קטנה הצופה על האזור ועל חוות שקמים, ושם נקברה[88]. בסמוך אליה, על הגבעה, נטמן שרון עם מותו ב-2014. אזור הקבר פתוח לציבור.
באפריל 2002 פרש במפתיע אורי שני מלשכת ראש הממשלה[89], שרון מינה מיידית את דב וייסגלס לתפקיד[90].
שרון המשיך לכהונתו השנייה כראש הממשלה עם אותו הצוות שליווה אותו בממשלה הראשונה, למעט גדעון סער שפרש לאחר שנבחר לכהן כחבר הכנסת ויו"ר הקואליציה. ישראל מימון, שנבחר לשמש כיועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה, מונה למזכיר הממשלה במקומו.
במאי 2004 החליף אילן כהן את יצחקי כמנכ"ל משרד ראש הממשלה ובספטמבר 2005 נכנס האלוף גדי שמני לתפקיד המזכיר הצבאי[91].
"בשלוש וחצי השנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות נכשל צה"ל בכל מבחניו הקרביים, עד שבאוגוסט 1953 נקרא הסטודנט אריאל שרון להתגייס חזרה ולהקים את יחידה 101. במשך ארבעה חודשים בלבד חוללו שרון ופקודיו מהפכה בצה"ל, והפכו אותו למשך 15 שנים, מצבא כושל לצבא יעיל ביחס לאותה תקופה."
"בשנים 1950–1953, הורגשה במטה הכללי תחושה של אכזבה מדמותו המבצעית של גדוד הצנחנים ומתפקודם של גדודים אחרים. מספר כישלונות בפעילות ביטחון שוטף (בט"ש) ואכזבות מפעולות גמול, בעיקר בקרב של חטיבת גולני על תל מוטילה, ופעולות הצנחנים באידנה ורנטיס, יצרו אצל אחדים ממפקדי צה"ל את התחושה כי לצנחנים אין רוח-לחימה ולא ניכרת בהם החתירה למגע עם האויב. ההסבר המיידי שניתן לכך היה, כי חל פיחות בדמותו של הקצין אשר נבעה מירידה באיכות המפקדים וברצונם לדבוק במשימה."
תורת הקרב שהחלה ביחידה 101, עברה לצנחנים משם לכל יחידות החי"ר ובהמשך לצה"ל כולו דרך מיטב לוחמי היחידה שהפכו למפקדים.
מורשת לחימה בטרור
שרון באופיו ובמנהיגותו הציג לאורך כל ימי שרותו בצבא, כשר וכראש ממשלה, תפיסת לחימה ללא פשרות בטרור – להכניעו בכל האמצעים העומדים לרשותו. שרון נחשב אחד המומחים הגדולים בעולם ללוחמה בטרור.
אין אדם בישראל שיש לו ניסיון רב יותר בלחימה בטרור מלאריאל שרון: הוא התחיל בלחימה הזאת עוד בתחילת מלחמת העצמאות כשהיה חיל בגדוד 32 בחטיבת "אלכסנדרוני". המשיך בה כשפיקד על "סיירת גולני" אחרי מלחמת העצמאות, והיה קמ"ןפיקוד המרכז ופיקוד הדרום. הוא עשה קפיצת מדרגה כשהקים את יחידה 101 ואחר כך הפך את גדוד 890 ואת חטיבת הצנחנים ליחידות ללחימה בטרור. הגיע לשיאו בחיסול הטרור בעזה בתחילת שנות השבעים והשאר ידוע..."
במשך כל תקופות שירותו את המדינה פעל שרון לפגיעה והחלשת הטרור מול ישראל כשהוא מפעיל תוכניות חדשניות ונועזות המצליחות להפתיע את גופי הטרור:
הוא בנה כוחות מיוחדים ללחימה בטרור שפעלו מעבר לקווי האויב לפעולות תגמול – יחידה 101 והצנחנים.
הוא תכנן ופיקח על פעולת מיגור הטרור בעזה בשנות ה-70 של המאה ה-20, הקמת סיירת רימון שבין השאר חיסלה מחבלים, יצירת שיטת "גרילה ללחימה בטרור" והפעלת אמצעים אזרחיים על האוכלוסייה בה קינן הטרור – בהיותו אלוף הפיקוד.
בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה פעל לפגיעה בארגוני הטרור ובכוחם הפוליטי על ידי קישור בין פעולות טרור לתגובה בינלאומית, כך שיבש והחליש את כוחה של הרשות הפלסטינית שעודדה טרור. בעקבות הצלחתו לדרדר את לגיטימיות גופי הטרור באזור בעיני מדינות בעולם, הפעיל חיסולים ממוקדים כנגד מנהיגי טרור שהתנהלו באופן איטי ורציף. כך הצליח לקבע בצורה מדינית את הצדקת הפעולות בהן נקט. שיא הלחימה בטרור בתקופת כהונתו הייתה פעולת מבצע חומת מגן, שנפתח בעקבות הפיגוע במלון פארק, ובו בוצעה כניסה לשטחי יהודה ושומרון וחיסול תשתיות הטרור עד בידודו של יאסר ערפאת במוקטעה, דרדור הרשות הפלסטינית לשפל חסר תקדים מאז הסכמי אוסלו, העלאת המורל בישראל והורדת מספרם שם פיגועי הטרור בצורה דרסטית.
המחלוקות סביב דמותו
שרון הוא דמות שנויה במחלוקת, בישראל ומחוצה לה, בצורה שחריפותה עולה במידה רבה על המחלוקת המקובלת בקשר לדרכו ולמעשיו של פוליטיקאי. הוא נודע כלוחם אמיץ, מקימה של יחידה 101, כגיבור מלחמה לאחר מלחמת ששת הימים, למושיע המדינה במלחמת יום הכיפורים (בעקבות צליחת תעלת סואץ) ולמדכא הטרור הפלסטיני בשנות ה-70 (ראו סיירת רימון) ובאינתיפאדה השנייה ומגדולי הבונים בהתנחלויות.
לעומת זאת, בעיני אחרים, שרון נחשב כאיש כוחני, פזיז, מושחת, שקרן שגרר את ישראל למלחמה מיותרת (מלחמת לבנון הראשונה) ומגדולי הורסי ומפני ההתנחלויות. קיימים גם רבים בישראל המייחסים לשרון הן מן התכונות ה"חיוביות" והן מן התכונות "השליליות" ויש הרואים בתכונה מסוימת תכונה חיובית בעוד אחרים רואים בה תכונה שלילית.
במשך שנים, בגלל פעולת קיביה ובמיוחד אחרי טבח סברה ושתילה, שבעקבותיו אולץ להתפטר ממשרד הביטחון, יש בעולם שראו בו כפושע מלחמה, ובבלגיה אף היה ניסיון (שלא התממש) להעמידו לדין בשל כך.
במהלך האינתיפאדה השנייה נתפס שרון בעיני רבים כמי שנלחם בטרור הפלסטיני. בעברו נחשב שרון בעיקר לגיבור הימין ול"אבי ההתנחלויות", אך בעת הקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, זכה לתמיכה במרכז המפה הפוליטית ואף בקרב השמאל המתון[93]. הדבר ניכר גם ביחסה של התקשורת אל שרון, אשר מיעטה לבקר אותו ביחס לקודמיו, נתניהו וברק (בעיקר בתחילת דרכו כראש ממשלה). סקרי דעת קהל שהתפרסמו במהלך האינתיפאדה הראו שביעות רצון חסרת תקדים משרון, ביחס לראשי ממשלה קודמים, וזאת, חרף המצב הביטחוני והכלכלי הקשה באותה תקופה. דוגמה ליחסה החיובי של התקשורת אל שרון בקדנציה הראשונה שלו אפשר לראות בתוכניתה של אילנה דיין, אשר הוקרנה ימים ספורים לפני הבחירות לכנסת השש עשרה, ואשר הציגה את "המהפך בדמותו של שרון".
לעומת זאת, הביקורת הקשה עליו מכיוון חלקים מהשמאל הישראלי רק גברה בעקבות פעולות כגון הסיכולים הממוקדים, הריסת בתי מחבלים והקמת גדר ההפרדה, אשר נחשבו לפשעים בעיני מחנה פוליטי זה. שולמית אלוני אף הביעה תקווה ששרון יועמד לדין: "שרון הוא לאומן גדול ומתנשא. הוא סובל משיגעון גדלות ולא אכפת לו להקריב את חייהם של האחרים... ואני מקווה ששרון יועמד לדין"[94].
בשל פעולותיה של ישראל בשטחים במהלך האינתיפאדה, מעמדו של שרון בעולם היה נמוך ופעולות צה"ל אשר עליהן הורה גונו השכם וערב בנאומים של מנהיגים שונים בעולם. כך למשל, שר החוץ הנורווגי אמר בתקופת כהונתו של שרון, כי היהודים מפעילים כלפי הפלסטינים בשטחים את אותה מדיניות אשר הם היו קורבנות שלה בשנות ה-30 של המאה ה-20. הביקורת הקשה על מדיניותו של שרון בשטחים הגיעה לידי כך, שבעקבות עתירה של הפלסטינים, בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג דן בחוקיותה של גדר ההפרדה אשר שרון הורה על הקמתה, ואף מצא לנכון לגנות את ישראל.
גרוע עוד יותר דימויו של שרון בעולם הערבי, בו נחשב שרון בעיני רבים לאויב האומה הערבית בכלל והפלסטינית בפרט. דוגמה להסתה נגד שרון במדינות ערב היא תוכנית סאטירהאנטישמית ששודרה בטלוויזיה המצרית, בה הוצג שרון כשותה דם של ילדים ערבים. משנדרש נשיא מצרים, חוסני מובארכ, לגנות את התוכנית, הוא גינה אותה רק חלקית ואמר כי "לא כל היהודים אותו דבר", ברומזו, כי לא כל היהודים הם "שותי דם" כמו שרון.
בעוד רוב ההתקפות עליו היו בדרך כלל משמאל המפה הפוליטית, הרי החל משנת 2004 הוא הותקף דווקא על ידי אנשי הימין ובפרט המתנחלים, בשל תוכנית ההתנתקות שאותה יזם, והדרכים שבהן השתמש כדי לקדם אותה. ביקורת רבה נמתחה על האופן בו פיטר ומינה שרים וסגני שרים בסיטונות, אף ממפלגתו, והשתמש במכשיר זה כדי לגייס חברי כנסת לשורותיו. הועלתה גם השאלה, האם אין במינוי חברי כנסת לשרים ולסגני שרים, במטרה לקבל את קולותיהם בהצבעות בכנסת או במפלגה, משום עבירה פלילית, בדומה למינוי חברי מרכז מפלגה למשרות ציבוריות על מנת לקבל את קולותיהם. מתנגדיו מימין טענו כי התעלמותו מהחלטת מתפקדי הליכוד שלא לתמוך בהתנתקות, סירובו לפנות לעם מחדש בטרם ביצועה וכן הניגוד בינה לבין מצע הליכוד ולבין דברים שאמר שרון עצמו לפני הבחירות, מציגים אותו כשקרן ודיקטטור. מתנגדיו הפוליטיים מימין טענו כנגדו שתוכנית ההתנתקות משמשת אותו כדי לרצות את השמאל, וזו הסיבה שהדוברים משמאל לא מעלים על סדר היום בקולניות את נושא החקירות בעניינו ובעניין בני משפחתו. חבר הכנסת יוסי שריד טבע בהקשר זה את הביטוי: "עומק העקירה כעומק החקירה"[95][96].
למעשה, הביקורת על שרון מצד הימין החלה, אם כי בחריפות פחותה בהרבה, כבר בקדנציה הראשונה שלו, בתקופה שקדמה למבצע חומת מגן. נטען שמדיניות ההבלגה ששרון נקט אז לא הועילה דבר ועלתה בחיי קורבנות טרור. ביקורת זו התחדשה בעקבות ביצוע תוכנית ההתנתקות וההחרפה בירי רקטות הקסאם מרצועת עזה.
לעומת זאת, שרון עבר מהפך תדמיתי בעיני השמאל המתון אחר ביצוע ההתנתקות ואף לפניה. הפרשן אמנון אברמוביץ' אמר בדיון במכון ון ליר כי "צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג". אמירה זו ספגה ביקורת מצד הימין שראה בה ביטוי לרצון התקשורת להתעלם מהאשמות השחיתות שהועלו נגד שרון. אמירה זו הפכה אף לביטוי "אִתְרוּג" שמשמעותו הגנה על פוליטיקאי מהתקפות נגדו לצרכים אידאולוגים של המאתרגים[97].
על עומק הכעס של חלק מאנשי הימין לשרון בעקבות תוכנית ההתנתקות ניתן ללמוד מתשובותיהם של כמה רבנים, ובהם גם הרב עובדיה יוסף, שסירבו להתפלל לשלומו של שרון[98]. הרב משה צוריאל אף כתב מאמר הודיה, תחת הכותרת "באבוד רשעים רינה"[99]. מאידך, ביולי 2009 החליטה מועצת עיריית אריאל כי שמה של העיר יוותר "אריאל", אולם יהיה זה על שם ראש הממשלה שרון[100]. ההחלטה עוררה כעס בקרב מפוני היישוב נצרים המתגוררים בעיר.
לקריאה נוספת
ביוגרפיות
מתי שביט, אריק מן הצנחנים, תל אביב: ספרית מדים, 1969
אורי אבן, אריק - דרכו של לוחם, תל אביב: בוסתן, 1974
לוחם - אוטוביוגרפיה שכתב שרון יחד עם הסופר דוד צ'אנוף, הוצאת 'סיימון ושוסטר', 1989 (באנגלית)
יוסי אחימאיר, אריק שרון - המאזן השלילי של מנהיג שנוי במחלוקת, "האומה", מס' 186, יוני 2012
אריה אלדד, דברים שרואים מכאן - מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון?, פרק 3: אריאל שרון או: חמורו של משיח שבעט ברוכבו, כנרת זמורה ביתן _ דביר, תשע"ו - 2016, עמ' 251 - 375
^גדי בלום וניר חפץ, הרועה, ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 56–58
^שלמה נקדימון, יחיאל, היום הזה נגמר, באתר הארץ, 24 בפברואר 2012 לדברי נקדימון, בפרסום הראשון של הידיעה הזו ב"ידיעות אחרונות", איים שרון לתבוע דיבה את נקדימון, אך נסוג מכך, כנראה לנוכח מספר העדים שהיו מוכנים לאשר זאת, כולל מפקדו של שרון בהגנה, אשר לוי.
^גדי בלום וניר חפץ, הרועה, ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 79
^מאיר הר-ציון, פרקי יומן, בעריכת נעמי פרנקל, הוצאת א. לוין אפשטיין, תל אביב, 1968, עמוד 198, "אני נקרא למסור דו"ח לאריק, הוא שוכב חבוש. 'נפגע' לוחש לי מישהו. אני מדווח על המצב וניגש למרכז המשלט".
^אמיר אורן, מלחמת יום הכיפורים: גרסת צה"ל, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2002: אמיר אורן כותב כי חוקרי מחלקת ההיסטוריה של צה"ל התרשמו כי ”המצביא תאב-התהילה נכשל בקריאת הקרב הטקטי, בעיקר בין 9 באוקטובר ל-12 בו. תביעתו הפזיזה לצליחת התעלה מערבה, שעליה גאוותו כמושיע, היתה כהודעת שחיין כי ימהר ויקפוץ ראש לבריכה ריקה. אילו צלחו אוגדות החזית, לא רק 143, לפני השינוי ביחסי-הכוחות המשוריינים לטובת צה"ל, היו עלולות להישמד ולפתוח בכך לצבא המצרי פירצה גדולה מזרחה.”
^עמירם אזוב, צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973, הוצאת דביר, 2011, עמוד 51, "שרון הסביר: 'המשימה שהוטלה על האוגדה היא לתפוס ראש גשר בצד המערבי של התעלה. עלינו לצלוח, להבקיע, להחזיק מסדרון ברוחב של ארבעה קילומטרים. הוטל עלינו כל נושא הגישור. הוטלה עלינו גרירת הדוברות'."
^עמירם אזוב, צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973, הוצאת דביר, 2011, עמודים 104–105, "זה היה הלילה של מפקד אוגדה 143 האלוף שרון. כמעט כל ההחלטות העיקריות שהתקבלו בו היו החלטותיו. שרון פיקד על כוחותיו מתוך נגמ"ש מלפנים, ולידו קצין האג"מ שלו, קצין המודיעין, אל"ם שגיא, תא"ל אברש'ה טמיר, וגם מקורבים כזאבל'ה סלוצקי והעיתונאי אורי דן. שרון שלט בכל תג ופסיק בשדה הקרב, נאמן לתפיסתו ש'מפקד בכל דרג יכול להכתיב לכפופים לו רק את המשימה. את ה'איך' הוא יכול להכתיב רק בתנאי שהוא נמצא קדימה, בשטח, ומתרשם באופן בלתי אמצעי מן המתרחש'."
^העניין הגיע לבית המשפט לאחר ששרון תבע את העיתונאי עוזי בנזימן על שכתב "מנחם בגין יודע היטב ששרון רימה אותו". בנזימן ניצח בתביעה לאחר שבית המשפט המחוזי קבע שמדובר ב"אמת דיברתי". בערעור, בית המשפט העליון נמנע מלהתייחס לנכונות הקביעה, אך הותיר את פסק הדין על כנו[41].
ההגנה 
צבא הגנה לישראל
אלוף
מלחמת העצמאות
מבצע קדש
מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים
ערך מורחב – יחידה 101
.jpg)
ציטוטים בוויקיציטוט: אריאל שרון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אריאל שרון
אריאל שרון, באתר הכנסת 
אריאל שרון (1928-2014), דף שער בספרייה הלאומית
יוסי שריד, מסעותי עם שרון, באתר הארץ, 10 בינואר 2014
סוהא ערפאת מודה: בעלי תיכנן את אינתיפאדת אל-אקצא, באתר של "רשת 13", 28 בדצמבר 2012 (במקור, מאתר "nana10")
.jpg)
