חיים לסקוב

חיים לסקוב
לידה	אפריל 1919; בלארוס הסובייטית
פטירה	8 בדצמבר 1982 (בגיל 63); כ"ב בכסלו ה'תשמ"ג; ישראל
תאריך עלייה	1925
השתייכות	ההגנה; פלגות הלילה המיוחדות, הצבא הבריטי; צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות	1938 – 1 בינואר 1961 (כ־23 שנים)
דרגה	מייג'ור ; רב-אלוף
תפקידים בשירות
	29 בינואר 1958 – 1 בינואר 1961; (3 שנים)
	→ משה דיין צבי צור ←
פעולות ומבצעים
	המרד הערבי הגדול; מלחמת העצמאות ; מלחמת סיני
תפקידים אזרחיים
	מנהל רשות הנמלים, נציב קבילות החיילים
הנצחה
	בית הספר לקצינים של צה"ל ע"ש חיים לסקוב (בה"ד 1)

חיים לסקוב (אפריל 1919 – 8 בדצמבר 1982) היה איש צבא וציבור ישראלי, ראש המטה הכללי החמישי של צבא ההגנה לישראל ונציב קבילות החיילים הראשון.

ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת

לסקוב נולד לאיטה לבית הירשפלד ולמשה בבוריסוב שבבלארוס. עלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1925 לאחר שאביו, שהיה בעל מנסרה איבד את רכושו במהפכה הרוסית. המשפחה השתקעה בחיפה וחייתה חיי עוני. האב, שהתפרנס כעגלון, נהרג כשעגלה של ערבי רמסה אותו בספטמבר 1930^[1]^[2]^[3]. לסקוב למד בבית הספר הריאלי בחיפה, וזאת על אף מצבה הכלכלי הרע של משפחתו, וכן התפרנס מעבודות שונות. בעת לימודיו הושפע מאוד מאישיותו של מנהל בית הספר ומורהו, ארתור בירם, אשר שימש לו דמות אב^[4]. כנער היה מיודד לסקוב עם עזר ויצמן שהיה צעיר ממנו בארבע שנים, ועם אחותו יעל ויצמן עמה היה בקשר^[5].

בשנת 1932, עוד כנער, הצטרף לסקוב ל"הגנה", ומילא שורת תפקידים, תחילה כרץ אישי של יעקב דורי מפקד מחוז חיפה ולאחר מכן מדריך גדנ"ע בגימנסיה. בהמשך מונה לסגנו של מאיר מרדור, מפקד הפלוגה המיוחדת של ההגנה^[6]. באותה עת הושפע מאוד מאישיותו של וינגייט, מפקד פלגות הלילה המיוחדות^[7]. בשנת 1940 התנדב לסקוב לצבא הבריטי ולחם במלחמת העולם השנייה. לסקוב שירת במגוון תפקידים, ביניהם כמפקד פלוגה חי"ר בבריגדה היהודית, עמה לחם בחזית באיטליה^[8]. במסגרת זו הגיע לסקוב לדרגת מייג'ור (רס"ן). עם תום המלחמה, נותר באירופה, ופעל במסגרת עלייה ב', ופעולות נקם בנאצים ורכש. עם שובו ארצה בסוף 1946 שב לפעילות כקצין ההדרכה של "ההגנה", ואף שימש כקצין הביטחון של חברת החשמל. באוגוסט 1947 הוטל עליו לארגן מחדש את שירותי ההדרכה של ההגנה.

שירות בצה"ל

עם פרוץ מלחמת העצמאות קיבל על עצמו את הכנת מערך ההדרכה בצה"ל. הוא ארגן בשיתוף עם צביקה גילת את קורס הקצינים הראשון, אותו גיבשו לגדוד שלחם במבצע נחשון בגזרה המערבית של המבצע. במאי 1948, הגיע ללטרון כמפקד הגדוד המשוריין הראשון בצה"ל (גדוד 79), במסגרת חטיבה 7. בלילה נטול הירח של ה-30 במאי 1948, במסגרת מבצע בן נון ב', פרצו שריוני הגדוד שלו לחצר משטרת לטרון. על פי רעיון של לסקוב הפעילו הזחל"מים להביורים לעבר עמדות הלגיונרים שעל הגג והציתו אש עזה בחזית תחנת המשטרה. התאורה הבלתי צפויה הפכה את הזחל"מים הנייחים לטרף קל לתותחני הלגיון הערבי ובזה אחר זה הם נפגעו והכוח שספג אבדות נאלץ לסגת. לסקוב היה מפקד מבצע דקל וחתם על כניעת העיר נצרת. בחודש יולי 1948 שב למערך ההדרכה כמפקד אגף ההדרכה בדרגת אלוף. בתפקיד זה פגש את שולמית, הפקידה הראשית של האגף, שהייתה לאשתו. בשנת 1949 הוא הפקיד בידי טום דרק באודן הקמת בית ספר לצניחה.

באוגוסט 1951 מונה למפקד חיל האוויר, אף שמעולם לא היה טייס. בתקופת כהונתו של לסקוב הוכן החיל לקליטת מטוסי הסילון הראשונים, הם מטוסי ה"מטאור". הוא שימש בתפקידו עד מאי 1953 ואז יצא לחופשת לימודים. הוא יצא לבריטניה, שם קיבל הכשרה צבאית נוספת, אך למד גם פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה.

ב-1955 שב לישראל, ובקיץ אותה שנה מונה לסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם. לאחר חילוקי דעות מקצועיים עם משה דיין, הועבר לתפקיד מפקד גייסות השריון. במלחמת סיני היה מפקד אוגדה 77, אשר פעלה בציר רפיח - אל עריש - קנטרה. לאחר מותו בתאונת מטוס של מפקד פיקוד הדרום, אל"ם אסף שמחוני, קיבל לסקוב את תפקידו, ובמסגרת זו פיקד על נסיגת כוחות צה"ל מסיני.

במלחמת סיני באה לידי ביטוי תפיסתו, שהחיל העיקרי מבין חילות היבשה הוא חיל השריון, ושיש להפעיל את השריון במסגרת יחידותיו האורגניות, ולא כפי שסברו רוב ותיקי מלחמת השחרור, ובהם הרמטכ"ל משה דיין, ככוח מסייע ליחידות החי"ר. לסקוב למד היטב את לקחי מלחמת העולם השנייה, שבה פרץ השריון הגרמני את קווי ההגנה הצרפתיים שהורכבו מטנקים בודדים שפוזרו בין יחידות החי"ר. יוצא הדופן מבין אנשי הפלמ"ח שסייע ללסקוב לקדם את התפיסה הזאת בצה"ל היה אסף שמחוני. ביחד, כמפקד השריון ומפקד פיקוד הדרום, הם מימשו במלחמה זו בהצלחה את כללי תורת הלחימה החדשה. בעקבות זאת, פעל לסקוב רבות להטמיע את התורה החדשה בצה"ל. כמו כן, כחניך הצבא הבריטי, הוא נאבק להטמיע בצה"ל נורמות חדשות של משמעת והקפדה על נהלים ופקודות, וגם זאת בניגוד מסוים לרוח הפלמ"ח ששררה בצבא הצעיר.

הרמטכ"ל החמישי

בינואר 1958 מונה לסקוב לרמטכ"ל, והחליף בתפקיד זה את משה דיין. זאת על רקע הכרזת סוריה ומצרים ב-31 בינואר 1958 על האיחוד ביניהן, שכונה קע"ם (קהילייה ערבית מאוחדת) דבר שהביא לחששות כבדים לביטחונה של המדינה.

ב-30 במרץ 1958 התנהלו קרבות ארטילריים בין צה"ל לבין הסורים בגליל ובאזור הכנרת, והפסקת אש הוכרזה רק לאחר יומיים.

ביום העצמאות העשירי, 24 באפריל 1958, פיקד לסקוב על מצעד צה"ל בירושלים, אשר צעד על אף אזהרות ירדן בדבר התלקחות צבאית אם יצעד המצעד. במצעד הציג הצבא הצעיר נשק חדיש, וכן נשק שלל שנלקח מהמצרים בסיני ומהסורים בקרבות באזור החולה.

ב-6 בנובמבר 1958 חידשו הסורים את ההפגזות, והפגיזו שוב ושוב את היישובים בגליל, ואת הפועלים העוסקים בעבודות באזור החולה. צה"ל השיב באש לפעולות אלו.

בתקופת כהונת לסקוב אירע "ליל הברווזים", תרגיל גיוס חירום שהוכרז עליו במפתיע ברדיו, ב-1 באפריל 1959, ולכן עורר בהלה כללית בישראל, וכוננות במדינות ערב.

עם זאת נמשכה המתיחות בגבול הצפון, וב-31 בינואר 1960 ביצע צה"ל את מבצע חרגול, פעולת תגמול על הכפר הסורי תאופיק, ששימש כמוצב קדמי ששלט על יישובי הגליל^[9].

בתקופת כהונתו התפתחו חילוקי דעות על סמכויות בינו לבין סגן שר הביטחון שמעון פרס. בדצמבר 1960 פרש לסקוב מתפקיד הרמטכ"ל לאחר תקופת כהונה שלווה יחסית (פרט לתקריות עם הסורים), שבה עסק בבניין הכוח. צה"ל קלט בתקופתו את הצוללת הראשונה שלו, "תנין", ומטוסי "סופר מיסטר".

הקריירה האזרחית

לאחר שחרורו מונה לסקוב ב-1961 למנהל רשות הנמלים. בתקופתו הוקם נמל אשדוד. לסקוב ראה את עיקר תפקידו בהדרכת העובדים וביצירת יחסי אנוש טובים^[10], אך סירב להיכנע לדרישות ועדי העובדים שנראו לו מוגזמות. בתחילת 1966 הוא השבית את נמל אשדוד עד שהעובדים יחתמו על הסכם עבודה^[11] ובתחילת 1967 הוא סירב לממן העלאות שכר שהבטיחה חברת שירותי נמל מאוחדים לעובדיה, עד שנכנע בלחץ שרי הממשלה^[12]. על רקע יחסי העבודה המעורערים ברשות הנמלים המליץ דו"ח גבתי, שהוכן על ידי חמישה שרים, על הגדלת סמכויות שר התחבורה ברשות הנמלים. בעקבות הסכמת מועצת הרשות לשינויים המוצעים הודיע לסקוב בספטמבר 1970 על התפטרותו מתפקיד מנהל הרשות^[13].

לסקוב המשיך בהיותו אזרח לכתוב ספרי לימוד להדרכה צבאית, ומאמרים בכתבי עת מקצועיים על נושאי צבא. בשנת 1971 מונה כשופט של פרס ביטחון ישראל^[14]. בנובמבר 1972 היה לסקוב לנציב קבילות חיילים הראשון, ושירת בתפקיד זה כעשר שנים עד לפטירתו. כנציב קבילות החיילים קבע את האימרה: "חייל העומד על זכויותיו, הוא חייל הממלא את חובתו". לאחר מלחמת יום הכיפורים מונה לסקוב לחבר בוועדת אגרנט אשר בדקה את האחראים למחדלים שהובילו אל המלחמה. ב-1982 זכה בפרס ביטחון ישראל למפעל חיים.

בשנת 1965 לקראת הבחירות לכנסת השישית הקים תנועה בלתי מפלגתית בשם את"א - אזרחים תומכי אשכול אשר תמכה באשכול במאבקו בדוד בן-גוריון על רקע "פרשת לבון".

לסקוב נפטר ב-8 בדצמבר 1982 ונטמן בבית הקברות הצבאי קריית שאול. הוא הותיר אחריו את רעייתו שולמית, לה נישא בשנת 1949, אשת חינוך, היסטוריונית ומחברת ספרי תעודה ישראלית.

על שמו נקראים בית הספר לקצינים של צה"ל, ספריית המטכ"ל ע"ש רא"ל חיים לסקוב, יער בלטרון וכן רחובות במספר ערים בישראל, ביניהן אשדוד, חולון, נתניה, עכו, רחובות, חדרה ורעננה.

מנהיגות

חיים לסקוב חשב שהמפקד אינו יכול למלא את תפקידו ולבצע את משימותיו כשהוא פועל לבדו. הוא תלוי בשיתוף הפעולה של חייליו ובנכונות שלהם לעשות את המוטל עליהם ואף לסכן את חייהם. הסיכוי להגיע להזדהות כזאת של החייל עם מפקדו ועם יחידתו, לדעת חיים לסקוב, קיים רק כאשר החייל יודע שהמפקד רוחש לו כבוד ויחסו אליו הוא אישי וכן. הרמטכ"ל לשעבר רב-אלוף (מיל) משה לוי כתב בהקדמה לספרו של לסקוב "מנהיגות צבאית": "מחיים לסקוב למדנו, כי מנהיגות מתבססת על נורמות וערכים חיוביים ומי שאינו מאמין בהם ואינו נוהג על פיהם, איננו יכול להיות מנהיג."