חיים רמון
 | |||||||
| רמון, 6 בפברואר 2011 | |||||||
| לידה | תל אביב-יפו, ישראל | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שם לידה | חיים וישניא | ||||||
| מדינה |
 ישראל | ||||||
| השכלה | אוניברסיטת תל אביב | ||||||
| עיסוק | משפטן, פוליטיקאי | ||||||
| מפלגה | מפלגת העבודה הישראלית, מפלגת קדימה | ||||||
| סיעה | המערך, ישראל אחת, העבודה-מימד, העבודה-מימד-עם אחד, קדימה | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
|
| |||||||
חיים רמון (נולד ב-10 באפריל 1950) הוא איש ציבור ישראלי. כיהן כחבר הכנסת, שר בממשלות ישראל, ויושב ראש ההסתדרות. יוזם חוק ביטוח בריאות ממלכתי. התחיל את דרכו ב"מפלגת העבודה" והיה בין הדוחפים להקמת מפלגת "קדימה". בשנת 2006 הורשע בעבירות בנושאים שבצניעות, נדון לשירות לתועלת הציבור ולפיצוי המתלוננת, ללא קלון, וחזר לממשלה לתפקיד המשנה לראש הממשלה. לאחר פרישתו מהכנסת שימש יו"ר קבוצת הכדורגל "הפועל תל אביב".
ביוגרפיה
חיים רמון נולד בשנת 1950 לבינה לבית נודלברג ואשר וישניא, יוצאי מזריטש שליד לובלין בפולין. את ילדותו עשה ביפו, בבית הממוקם מול מאפיית אבולעפיה, שאליו הגיעו הוריו שנתיים קודם לכן לאחר תקופה מסוימת במעברה, ולו אח אחד גדול ממנו. למד בתיכון עירוני ז' ביפו. את שירותו הצבאי עשה כקצין מודיעין בחיל האוויר, והשתחרר בדרגת סרן. בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב והוסמך כעורך דין.
ראשית פעילותו הציבורית
חיים רמון החל את פעילותו הציבורית לאחר שחרורו מצה"ל, בשנת 1972, בתפקיד מרכז ארצי של ארגון "נוער לנוער". מזכ"ל מפלגת העבודה, לובה אליאב, הביא את רמון לפעילות פוליטית במפלגת העבודה לאחר שרמון התוודע אליו בעקבות קריאת הספרון של אליאב "יעדים חדשים לישראל". בעת שלמד משפטים באוניברסיטת תל אביב, הקים וניהל עם חברים במשך 3 שנים מסעדה הסמוכה לאוניברסיטה שהתחרתה בקפטריה המקומית. במקביל, התמודד על תפקיד יו"ר אגודת הסטודנטים במסגרת התא של מפלגת העבודה.
ב-1978 נבחר לתפקיד מזכיר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, תפקיד אליו נבחר בהמשך פעמיים נוספות, ובסך הכול כיהן בו 6 שנים ברציפות. כן שימש כחבר בלשכת מפלגת העבודה.
בבחירות לכנסת ה-10 ב-1981 שימש כמנהל המטה הצעיר של מטה הבחירות של מפלגת העבודה, ונבחר על ידי הוועדה המסדרת של המפלגה למועמד ברשימת המערך לכנסת במקום ה-50. באותן בחירות, זכה המערך ב-47 מנדטים, ורמון הצטרף לכנסת רק בחודש מאי 1983, לאחר חילופים בסיעת המערך בכנסת.
בתחילה שימש כחבר בוועדת החוקה של הכנסת, בוועדה לביקורת המדינה וכן כממלא מקום חבר בוועדת הכספים. תוך זמן קצר, בעקבות התבלטותו בעבודתו בוועדת הכספים, החל לשמש כמרכז סיעת המערך בוועדה. כח"כ צעיר היה היחיד בוועדה שהתנגד להסדר מניות הבנקים, ופעל להקמת ועדת חקירה ממלכתית למפולת המניות הבנקאיות – ועדת בייסקי, וכן חשף את תנאי העסקתו ופרישתו של מנכ"ל בנק לאומי, ארנסט יפת, שנחשבו כשערורייתיים בזמנם. קידם חקיקה בתחומים שונים, לרבות חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, חוק ביטוח נפגעי חיסון ועוד.
בשנת 1989 נבחר ליו"ר סיעת העבודה בכנסת, תפקיד שאותו מילא עד 1992. באותן שנים התנגד לחברות מפלגתו בממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר, ונטל חלק פעיל במה שכונה לימים על ידי יצחק רבין "התרגיל המסריח" – הניסיון להקים ממשלה בראשות שמעון פרס. בהיותו חבר אישי של אריה דרעי, שימש איש קשר לעסקה שנרקמה עם מפלגת ש"ס.
בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90, נחשב למנהיג השמינייה, קבוצת חברי הכנסת היוניים של מפלגת העבודה.
שר הבריאות
בעקבות הבחירות לכנסת ה-13, ב-1992, מונה לשר הבריאות בממשלתו של יצחק רבין. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שיצר מהפכה בזכויות תושבי ישראל לקבלת שירותי בריאות, בדרכי מימונם ובתכולתם, נחשב, לטוב ולרע, להישג אישי שלו (החוק אושר בכנסת ב-15 ביוני 1994, לאחר שרמון סיים את כהונתו כשר הבריאות, וכיהן כחבר הכנסת וכיו"ר ההסתדרות, תפקידים שגם בהם תרם רבות לקידום החוק)[1].
ב-30 בינואר 1994 נשא, בוועידת מפלגת העבודה, נאום דרמטי שקיבל את השם "נאום הלווייתנים"[2]. בנאום זה, שניתן במסגרת דיון בוועידת המפלגה על חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אמר רמון לחברי מפלגת העבודה:
- "כמו לווייתן שאיבד את חוש הכיוון, אתם מסתערים על החוף שוב ושוב, ורוצים להתאבד. ואני, בכוחי הדל, דוחף אתכם אל המים החיים, ואתם לא רוצים, ואתם לא רוצים. אתם מתעקשים להתאבד".
הקהל קרא לעברו "תתפטר", וכך למעשה החל רמון את מלחמת הבחירות שלו לראשות ההסתדרות הכללית.
יו"ר ההסתדרות
ב-8 בפברואר 1994 פרש רמון מתפקיד שר הבריאות, על-מנת לעמוד בראש סיעת "חיים חדשים" בהסתדרות, שאותה הקים בשיתוף עם עמיר פרץ. בבחירות להסתדרות ניצחה הסיעה, תוך שהיא מביסה את מפלגת העבודה בראשות חיים הברפלד.
אחד הצעדים הראשונים שעשה רמון בהסתדרות הוא לשנות את שמה מן "ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל" ל"הסתדרות העובדים הכללית החדשה". כמו כן, שינה את תוארו מ"מזכ"ל ההסתדרות" ל"יו"ר ההסתדרות" ואת "הוועד הפועל של ההסתדרות" הפך ל"בית נבחרי ההסתדרות". ההסתדרות הוקמה על פי עקרון היסוד שהיא צריכה לתת מענה חברתי וכלכלי כולל לעובדים, לרבות מוסדות לעזרה הדדית, בריאות, חינוך ותרבות, מפעלים כלכליים השייכים לכלל ציבור העובדים ולקבוצות עובדים, וקואופרציה יצרנית ושירותית. בהתאם לעקרונות אלה נכללו, במסגרת ההסתדרות, חברת העובדים, קופת חולים, קרנות פנסיה, מוסדות לעזרה הדדית, רשתות סופרמרקטים וצרכניות, הקיבוצים והמושבים. במסגרת חברת העובדים, שכל חבר הסתדרות היה אוטומטית חבר גם בה, נכללו כל מפעלי משק ההסתדרות ובהם סולל בונה ושיכון עובדים (שהתאחדו לשיכון ובינוי), כור, בנק הפועלים. בכל מפעל כלכלי במסגרת ההסתדרות ניתנה מניית זהב לחברת העובדים. ההסתדרות אף נטלה על עצמה, עם ייסודה, לפעול למען המפעל הציוני (בנושאי התיישבות, עלייה וביטחון). היו שראו בשינוי השמות התנתקות של ההסתדרות מן האידאולוגיה הישנה שלה.
הניתוק של ההסתדרות מערכיה המסורתיים החל, למעשה, עוד לפני בואו של רמון. בפני ההסתדרות עמדה הברירה בין התחדשות הערכים הישנים, שנזנחו במידה רבה (התחדשות בה רצה מזכ"ל ההסתדרות (1973–1969), יצחק בן-אהרן) ובין הפיכת ההסתדרות לאיגוד מקצועי גרידא, תוך חיסול כל המבנה שאפיין את ההסתדרות בעולם כארגון עובדים מיוחד במינו. רמון בחר בדרך השנייה, ובכך הביא לסיום תהליך שהחל לפניו, לאחר הקמת המדינה, עוד בתקופת דוד בן-גוריון, שהביא להלאמת מוסדות חברתיים (זרם העובדים, לשכות העבודה) והעברתם לידי המדינה (לפי העיקרון הממלכתי "ממעמד לעם"). במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ניתק רמון את קופת חולים מההסתדרות, הניח את הבסיס לניתוק קרנות הפנסיה על גירעונותיהן האקטואריים העצומים מההסתדרות ומכר את שארית מפעליה, שנותרו בידיה אחרי התמוטטות בנק הפועלים וכור בשנות השמונים. נותרו כמה ספיחים למבנה שאפיין את ההסתדרות המקורית (כמו רשת בתי האבות משען), אולם ההסתדרות שרמון הותיר אחריו הפכה ביסודה לאיגוד מקצועי המייצג עובדים שכירים (ויש הסבורים כי בעיקר קבוצות עובדים חזקות כמו עובדי הנמלים, חברת החשמל ומקורות).
רמון קיבל לידיו הסתדרות וקופת חולים עם חובות והתחייבויות כוללים בהיקף של מיליארדי שקלים, ממש לפני פשיטת רגל וקריסה מוחלטת. קופת חולים היוותה חלק אינטגרלי של ההסתדרות והמס האחיד שנגבה מחברי ההסתדרות כלל הן תשלום עבור קופת חולים (כ-70%) והן תשלום למימון מנגנון ההסתדרות, האיגודים המקצועיים ופעילויות אחרות (כ-30%). ההצמדה של החברות בקופת חולים עם החברות בהסתדרות (שנבעה במקורה מהאידאולוגיה שלפיה הוקמה) הביאה לכך שחברים רבים השתייכו להסתדרות אך ורק בשל רצונם ליהנות משירותי קופת החולים.
חוק ביטוח בריאות ממלכתי, למענו פעל רמון כשר הבריאות וכיו"ר ההסתדרות, הפריד את קופת חולים הכללית מההסתדרות והעביר את הטיפול בגירעונות קופת חולים למדינה. דמי ביטוח בריאות נגבים על ידי המוסד לביטוח לאומי מכוח חוק זה מכלל אזרחי המדינה ומחולקים בשיטת קפיטציה בין קופות החולים השונות, דבר ששיפר את מצבה היחסי של קופת החולים הכללית וצמצם את גירעונותיה[3].
כתוצאה מהפרדת קופת חולים מן ההסתדרות, ירד מספר חברי ההסתדרות באופן דרסטי וירדו הכנסות ההסתדרות מדמי חבר. ההסתדרות לא יכלה להעלות את דמי החבר, מאחר שפעולה כזו הייתה מקטינה את מספר החברים עוד יותר, וכדי לפצות על ירידת ההכנסות ולעמוד בגרעון השוטף הגדול שנוצר, היא הייתה חייבת לערוך צמצום מסיבי של מנגנון ההסתדרות (שקומם על רמון אלפי מועסקים ומתפרנסים מההסתדרות הישנה) ולמכור נכסים. הסרת חובות קופת חולים מן ההסתדרות והטלתם על המדינה, כמו גם מכירת הנכסים, הביאה להקטנה ניכרת בחובות ההסתדרות, אך זו המשיכה להיות על סף קריסה עוד שנים אחדות.
את תקופתו במשרד הבריאות ובהסתדרות סיכם חיים רמון בחוברת "ההסתדרות וחוק ביטוח בריאות" (אוגוסט 2002).
שר וחבר כנסת
בנובמבר 1995, לאחר רצח רבין, פרש רמון מתפקיד יו"ר ההסתדרות, כדי לכהן כשר הפנים בממשלת פרס. בראשות ההסתדרות הותיר את עמיתו, עמיר פרץ. כשר הפנים פעל להבאת בעיית מספרם הגבוה של העובדים הזרים ששהו ללא היתר בישראל -בפני הממשלה. בחודש אוגוסט 1996 קיבלה לראשונה ממשלת ישראל שורה של החלטות שמטרתן להביא לצמצום מספרם של השוהים הבלתי חוקיים במדינה.
בממשלת אהוד ברק, לאחר בחירות 1999, שימש כשר במשרד ראש הממשלה והיה גם השר האחראי לענייני ירושלים. במסגרת תפקידו זה היה האחראי על ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני בישראל. אחר-כך מונה גם לשר הפנים והחל בשורה של רפורמות, שרובן נקטעו עם נפילת ממשלת ברק.
ב-2001 לא הצטרף לממשלת האחדות של אריאל שרון, והעדיף לשמש כיו"ר ועדת החוץ והביטחון.
בפריימריס של מפלגתו שהתקיימו בנובמבר 2002 התמודד על ראשות מפלגת העבודה נגד עמרם מצנע ובנימין בן אליעזר, אך זכה למספר קולות נמוך. במהלך הפריימריס קרא רמון לנסיגה ישראלית חד-צדדית משטחי יהודה ושומרון ומרצועת עזה, תוכנית שאומצה על ידי מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה. לימים התפתחה תוכנית ההפרדה החד-צדדית לתוכנית ההתנתקות.
בכנסת ה-16 שימש כחבר בוועדת החוץ והביטחון והיה ראש הצוות המדיני של מפלגת העבודה. בממשלת אריאל שרון, בתקופה בה הייתה מפלגת העבודה שותפה לממשלה (שנת 2005), כיהן רמון כשר בלי תיק מטעם המפלגה. בנובמבר 2005 עמד בראש ועדת שרים שהמליצה להפוך את מח"ש לגוף אזרחי מלא, ללא זיקה למשטרה.[4]
רמון העלה את תאוריית "המפץ הפוליטי" בכנסת. עם הקמתה של מפלגת קדימה, בסוף נובמבר 2005, פרש ממפלגת העבודה והצטרף למפלגה החדשה, ולשם כך פרש מהכנסת[5]. הוא מוקם שביעי ברשימתה, ונבחר מטעמה לכנסת השבע עשרה.
שר המשפטים
עם הקמת הממשלה ה-31 בראשות אהוד אולמרט ב-4 במאי 2006, מונה רמון לתפקיד שר המשפטים.
רמון התנגד לשיטת הסניוריטי במינוי נשיא בית המשפט העליון (לפיה ממונה לנשיא השופט הוותיק ביותר), אולם תמך במינויה של דורית ביניש, השופטת הוותיקה ביותר, לנשיאת בית המשפט העליון על פי כישוריה[6]. בסופו של דבר מונתה ביניש לאחר התפטרותו של רמון.
ב-20 באוגוסט 2006 הודיע רמון על התפטרותו מהממשלה, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הודיע על הגשת כתב אישום נגדו באשמת עבירות בנושאים שבצניעות. ב-31 בינואר 2007 הורשע רמון בבית משפט השלום בתל אביב, וכעבור זמן נקבע עונשו: 120 שעות בשירות לתועלת הציבור, ופיצוי כספי של 15,000 ש"ח שישולם למתלוננת. בנוסף נקבע כי בעבירה אין קלון.
גזר הדין
ב-29 במרץ 2007 גזר בית המשפט את דינו של רמון, במה שהסתמן כפשרה בין עמדת הסנגוריה והמלצת שירות המבחן לבטל את ההרשעה, לבין עמדת הפרקליטות שביקשה להותיר את ההרשעה על כנה ולקבוע שיש קלון בעבירה. בית המשפט החליט להותיר את ההרשעה על כנה והטיל על רמון עונש של 120 שעות שירות לתועלת הציבור ופיצוי למתלוננת בסך 15,000 ש"ח. בנוסף נקבע כי בעבירה אין קלון, כיוון שהאירוע היה נקודתי וחד פעמי, שאין בו כדי להעיד שעסקינן בעבריין או במי שדבק בו דפוס עברייני, ו"הנסיבות הכוללות של ביצוע העבירה אינן מצדיקות את הקביעה, כי יש בעבירה משום קלון". בית המשפט ציין כי ביקש לאזן בין החומרה שבמעשה ובין השפעתה של ההרשעה על הקריירה הציבורית של רמון[7].
ההחלטה להימנע מביטול ההרשעה עוררה תגובות ציבוריות מגוונות. כך, למשל, חברות הכנסת זהבה גלאון, לימור לבנת ושלי יחימוביץ' הודיעו כי "החלטת בית המשפט היא מידתית וראויה". לעומתן, יו"ר שדולת הנשים בישראל, רינה בר טל, הגדירה את הפסיקה כ"סאלטה" משפטית שנבעה מלחצים שהפעילו אנשי ציבור להחזיר את רמון לחיים הפוליטיים. ח"כ זבולון אורלב טען שההחלטה היא "אות קלון" לממשלת ישראל[8].
הוויכוח סביב ההליך הפלילי
כבר מתחילת הפרשה שללו אנשי ציבור ומשפטנים רבים את ההחלטה של מזוז להגיש כתב אישום נגד רמון. בלטה במיוחד התגייסות של מספר נשות ציבור המזוהות כפמיניסטיות[9]. פרופ' אמנון רובינשטיין אמר שהתיק תמוה ויש "עדויות חמורות מאוד על לחץ שהפעילה המשטרה על הקצינה ה'".[10] רמון השמיע טענה זו במשפט וגם טען לעוינות של חוקריו ובית המשפט הפריך טענות אלו. רמון לא עירער על פסק הדין.[11]
פסק הדין עורר ויכוח ציבורי ער: יש שהתנגדו לו בחריפות, ביקרו את תקפותו המשפטית ואף שללו את עצם העמדתו לדין של רמון, ויש שתמכו בפסק הדין ומצאו אותו ראוי ומנומק היטב. בלטו בביקורתם החריפה פרופ' דניאל פרידמן, שימים אחדים לאחר שפרסם את ביקורתו[12] מונה לשר המשפטים ופרופ' ג'ורג' פלטשר, מומחה למשפט פלילי מ"אוניברסיטת קולומביה" שאמר כי "הרושם, במקרה רמון, הוא שהשתמשו בהליך פלילי כדי להשיג תוצאה פוליטית ... אם השופטים כאן היו מבינים משפט פלילי, היה עליהם למחוק את האישום על הסף, וכל זאת בלי לגרוע מהעובדה שהיה צורך לפטר את רמון מתפקידו."[13]. פסק הדין ספג ביקורת חריפה מפרופ' מנחם פרי, שהשתמש בכלים של תורת הספרות לשם ניתוחו[14]. המשפטנית אורית קמיר, שכבר מתחילת הפרשה צידדה בהעמדת רמון לדין בלטה בין התומכים בפסק הדין, ואף הגיבה במאמר מפורט[15] על ביקורתו של פרי. פרופ' מרדכי קרמניצר הסתייג מההעמדה לדין, טען שהכרעת הדין "מוטעית", וקבע כי "הייתה צריכה להיות תגובה במישור הציבורי", ובכללה נטילת תיק המשפטים מרמון[16]. העיתונאי והמשפטן בן-דרור ימיני טען בשורת מאמרים ב"מעריב", מרגע ההחלטה להעמיד את רמון לדין, כי כל ההתנהלות בעניין רמון הייתה מוטעית ובלתי מוצדקת.
ביוני 2009 תיאר היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, את הנסיבות שהובילו לפתיחת ההליך הפלילי נגד רמון:
- "כששר בכיר מבצע מעשה מגונה במסגרת תפקידו, במשרד ראש הממשלה, בנסיבות ובעיתוי המסוים, ומציג את העניין כך שאו המתלוננת או השר משקרים, אי אפשר להותיר את הדבר תלוי ועומד באוויר. ... לו רמון היה טוען שמדובר באי הבנה או טעות ומתנצל, יכול להיות שהמערכת הייתה נמנעת מלהתעסק בהיבט המשפטי"[17].
ב-2013 חזר שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, לעסוק בפרשה, וייחד לה פרק בספרו "הארנק והחרב: המהפכה המשפטית ושִברה"[18], בו הציג את כתב האישום כשגוי ואת ההליך כלוקה בעיוות דין, על רקע רצון של מערכת אכיפת החוק לסלק שר משפטים שנחשב עוין.
דיון נוסף בהליך הפלילי נערך במרץ 2016, בפרק בסדרה ששודרה ב"ערוץ 10" והציג את ההליך הפלילי כהחלטה של פרקליטות המדינה "לתפור תיק" לרמון על מנת להדיחו ממשרתו[19].
ההיבט הציבורי
העיסוק האינטנסיבי בהיבט הפלילי של הפרשה, דחק לשוליים את ההיבט הציבורי שלה, שעל עיקר העובדות בה אין מחלוקת: האירוע התרחש בלשכת ראש הממשלה, ב-12 ביולי 2006, יום חטיפת שני חיילי צה"ל על ידי חזבאללה, דקות מעטות קודם לכניסתו של רמון לישיבת ממשלה שהכריעה על תגובה לחטיפה, שהביאה לתחילתה של מלחמת לבנון השנייה.
היו מעטים שעסקו גם בהיבט הציבורי, וזה עלה לדיון ביתר שאת עם סיום הדיון בהיבט הפלילי. בעקבות החלטת בית המשפט כי אין קלון בהרשעתו של רמון, אמר חבר הכנסת יואל חסון: "החלטת בית המשפט היום סוללת את דרכו של רמון חזרה לפוליטיקה"[20], אך לא הכל סברו כך. ב-6 בדצמבר 2007 נידונו בפני בג"ץ שלוש עתירות, בעיקר של ארגוני נשים, שעניינן חזרתו של רמון לתפקיד שר בממשלת ישראל. זאת לאחר שהכנסת אישרה את מינויו של רמון לשר בלי תיק בתפקיד משנה לראש הממשלה. בהחלטה בעתירה ציינה השופטת אילה פרוקצ'יה, כי התנהגות רמון הייתה "כשל נקודתי, שאינו משקף דופי מוסרי". בג"ץ דחה את העתירות בנימוק "...שהחלטת הכנסת לבחור ברמון כשר בלי תיק ומשנה לראש הממשלה אינה בלתי סבירה במידה כל כך קיצונית שעל המערכת השיפוטית להתערב בהחלטת הרשות המחוקקת"[21]. עתירות לדיון נוסף נדחו בקביעה שלגבי מינויו של רמון לשר התקיימו "תנאי הסף של הכשירות הסטטוטורית"[22].
משנה לראש הממשלה
במאי 2007, לאחר שסיים לרצות את עונשו, חזר רמון לכנסת, אחרי שלא פקד את המשכן מאוגוסט 2006. ב-4 ביולי 2007 מונה למשנה לראש הממשלה.
רמון מילא משימות שהוטלו עליו על ידי ראש הממשלה, בעיקר משימות מדיניות. בין התפקידים המדיניים שמילא: יו"ר הוועדה להסדרה החוקית של ההתיישבות היהודית ביו"ש ויו"ר הוועדה לעניין הקריטריונים לשחרור אסירים פלסטיניים. רמון היה גם חבר בקבינט המדיני-ביטחוני וחבר "בצוות השלושה" המדיני, שכלל את ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני. העיתון הפלסטיני אל-איאם דיווח ביוני 2008 שרמון קרא לכנס ועידה בינלאומית במטרה להגיע להסכם ישראלי-פלסטיני המבוסס על קווים כלליים של פתרון סוגיות הפליטים, מזרח ירושלים, הגבולות והביטחון[23]. ב-2007 היה יו"ר הוועדה לגדר ההפרדה ומתאם הפעולות במרחב התפר של עוטף ירושלים. פעמים אחדות במהלך כהונתו מתח רמון ביקורת חריפה על מערכת המשפט בישראל:
- בהרצאה שנשא באוניברסיטת בר-אילן ביוני 2008 אמר רמון כי "הייעוץ המשפטי הפך לכפייה משפטית. ייעוץ זה דבר יפה. או שאתה מקבל אותו או שלא, אך לא כך פני הדברים היום. הייעוץ הפך לקביעת מדיניות", והוסיף "אם היה מדובר במצב תקין, הייעוץ המשפטי לממשלה היה צריך להציג עמדותיו בפני הממשלה ושהממשלה תחליט, אך לא כך קורה בפועל. באופן מעשי, מאז 1985 השלטון בישראל נמסר מסיבות שונות לידי הביורוקרטיה הישראלית."[24]
- ביום עיון שנערך בלשכת עורכי הדין בתל אביב מתח רמון ביקורת חריפה על משטרת ישראל ופרקליטות המדינה, בין השאר ביחס להתנהלותן בחקירתו[25].
לאחר כהונתו בממשלה
לקראת הבחירות לכנסת ה-18 נבחר רמון בפריימריס במקום ה-17 ברשימת קדימה, ונבחר מטעמה לכנסת. ב-2 ביולי 2009 פרש מהכנסת לאחר 26 שנות כהונה רצופה (למעט שלושה חודשים בשלהי הכנסת ה-16, כשנאלץ להתפטר כדי שיוכל להיבחר לכנסת ה-17 מטעם סיעת קדימה). לאחר התפטרותו נבחר ליושב ראש מועצת קדימה.
ב-29 ביולי 2010 פרסמה העיתונאית איילה חסון תוכן שיחה, שנטען שאזרח צותת לה באקראי במהלך מפגש עם ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, סאיב עריקאת. המקור טען, שרמון יעץ לעריקאת, בשליחות הנשיא שמעון פרס, שלא לנהל משא ומתן ישיר עם נציגי ממשלת ישראל[26]. פרס, רמון ועריקאת הכחישו את הטענה הזאת.
ב-9 במאי 2012, לאחר התפטרות ציפי לבני מחברותה בכנסת, בעקבות בחירת שאול מופז לראש המפלגה, ומיד אחרי הצטרפות קדימה לממשלה בראשות בנימין נתניהו, הודיע רמון על התפטרותו מתפקיד יו"ר מועצת קדימה ועל ביטול חברותו במפלגה[27].
בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 שימש בהתנדבות כיו"ר הנהלת קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב. בחודש יולי 2012 נרכשה הקבוצה מידי אלי טביב על ידי קבוצת רוכשים בניהול רמון ומשה תאומים[28]. רמון התמנה ליו"ר הקבוצה והציע מודל חדש של בעלות, שלפיו יהיו למועדון מספר בעלים, שכל אחד מהם יחזיק בשיעור מסוים של מניות, ולצדם אלפי אוהדים בעלי מניה בודדת או מספר מניות. לאחר הרכישה הגיש רמון קובלנה פלילית נגד שדרן הספורט רון קופמן, אחרי שזה הופיע בטלוויזיה וברדיו ותקף בבוטות את רמון, האשים אותו בהולכת שולל, ורמז שאיש העסקים האוסטרי מרטין שלאף עומד מאחורי רכישת המועדון במהלך שיש בו שוחד והלבנת כספים, כדי לתמוך במפלגה החדשה שרמון עמד אז להקים[29]. בהסכם פשרה, שאושר באפריל 2013 על ידי בית משפט השלום בתל אביב, התנצלו רון קופמן ותחנת רדיו ללא הפסקה על דברי קופמן והוא התחייב שלא יזכיר יותר את רמון מבלי לדבר איתו תחילה[30]. בפברואר 2015, לאחר שנכשלו מאמציו להעביר את הקבוצה לידי משקיע בעל אמצעים מחוץ לישראל, ומצבת החובות של המועדון הלכה וגדלה, העביר רמון את זכויות הניהול לקבוצת ניהול מטעם עמותת האוהדים של הפועל תל אביב, שהחזיקה ב-20% מהבעלות על הקבוצה, והתפטר מתפקיד היו"ר. בשלוש השנים של כהונתו הגיעה הפועל תל אביב למקומות השלישי, הרביעי והשמיני בליגת העל (בהתאם), ובעונת 2013 הגיעה לשלב הבתים של הליגה האירופית. באוקטובר 2015 חייב בית המשפט המחוזי את חיים רמון לשלם 7 מיליון ש"ח לאלי טביב, ו-3 מיליון ש"ח לקבוצת הפועל תל אביב[31]. הצדדים הגיעו להסדר חובות מוסכם מחוץ לכותלי בית המשפט.
רמון משמש דירקטור ויועץ בכמה חברות תעשייה, הֶזנק, ביטוח ותקשורת, ובכללן כתר פלסטיק, מרחב, מפעלים פטרוכימיים בישראל, איי.די. איי. חברה לביטוח[32] ומגדל אחזקות ביטוח ופיננסים.
ב-2015 נמנה רמון עם מייסדי "התנועה להצלת ירושלים היהודית", שפועלת למען הוצאת רוב הכפרים הפלסטיניים שסופחו ב-1967 מתחומי העיר ירושלים[33], והקמת גדר ביניהם לבין מרכז ירושלים המזרחית ומערב העיר. במאי 2016, הוא אמר על השכונות הערביות בירושלים: "הן גידול ממאיר, עוד עשר שנים הגבעה הצרפתית תהפוך לגבעה הפלסטינית"[34].
במאי 2018, לאחר שנודע כי רמון מיועד להרצות בקורס ב"אוניברסיטת תל אביב", פנו סטודנטיות באוניברסיטה במכתב גלוי לרשויות האוניברסיטה בדרישה לבטל את העסקתו משום שהורשע. רשויות האוניברסיטה דחו את הדרישה. בעקבות המכתב הגיש רמון תביעת לשון הרע כנגד יו"ר תא "התל אביביות" על כינוי שקראה לו וסירבה לדרישתו שתתנצל. הפרשה עוררה דיון ציבורי ער. ב-17 בינואר 2019 קבע בית המשפט, לפי הסכם הגישור בין הצדדים, שהנתבעת הבהירה שלא היה מקום לכנות את רמון באותו כינוי ולא לייחס לו טענות אחרות שפרסמה נגדו.
ב-2018 תבע רמון את עו"ד יורם שפטל לדין על שכינה את רמון בתוכניתו ברדיו 103FM "פושע שידיו מגואלות בדם", "שקרן פתולוגי" ובכינויים אחרים, עקב חלקו של רמון בקבלת הסכמי אוסלו ב-1993. בסיום דיון קדם-משפט בתביעת הדיבה קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט, שלפיה שפטל יחזור בו מאמירותיו הקשות נגד רמון ויתנצל בשידור חי בתוכניתו ב-רדיו 103FM[35].
רמון הוא בעלים של חברת DLN.RM הרשומה בקפריסין. בשנת 2016 רכשה החברה בבעלותו, במחיר סמלי, ממרטין שלאף את חברת ביגובה ביי העוסקת בהקמת אתר נופש במונטנגרו[36]. ביגובה ביי הייתה חייבת 44 מיליון אירו לבנק באוסטריה ורמון פעל להקטנת החוב ל-13 מיליון אירו. הסכם המכירה של ביגובה ביי מותיר בידי שלאף את האופציה לרכישה חוזרת של החברה תמורת חצי מיליון אירו, כאשר תמורת אופציה זו קיבלה החברה 1.25 מיליון יורו[37][38]
רמון הוא בעלים של חברת די. וי. אן. ניהול בע"מ שהוקמה ב-2009 ורשומה בישראל. באוקטובר 2018 נתנה החברה הלוואה בסך 2.5 מיליון ש"ח בריבית של 34.5% לשנה. לדברי רמון, זה מקרה חד-פעמי שבו עסק במתן בהלוואה בריבית[39]. עסק נוסף שרמון מעורב בו הוא המרכז הרפואי הפרטי "שי מדיקל", שרמון הוא יו"ר הדירקטוריון שלו ומחזיק ב-11% מהבעלות עליו, ובנובמבר 2021 נסגר עקב קשיים כספיים[40].
בשנת 2020 החל לשמש כפרשן קבוע בתוכנית "חמש עם שרון גל" המשודרת בערוץ 13. בסוף אותה שנה יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי "נגד הרוח"[41][42][43].
משפחתו
רמון נישא לפנינה, ולזוג נולדו בן ובת[44]. לאחר שנות נישואים רבות, שבמהלכן התגוררו ברמת השרון, נפרדו בני הזוג. ב-10 באוקטובר 2007 נישא רמון לוורד שרון ריבלין (היום ורד רמון-ריבלין), עיתונאית בעיתון הכלכלי גלובס ועורכת הירחון ליידי גלובס[45]. בני הזוג מתגוררים ברמת השרון.
לקריאה נוספת
- אמנון ברזילי, רמון, ביוגרפיה פוליטית, הוצאת שוקן, 1996.
- חיים רמון, ההסתדרות וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, הוצאה עצמית, 2003.
- חיים רמון, נגד הרוח, ידיעות ספרים, 2020.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: חיים רמון |
חיים רמון, באתר הכנסת - חיים רמון, באתר כנסת פתוחה
- הכרעת רמון – כל הכתבות והפרשנויות במשפט רמון, באתר ynet
- ת. פ. 5461/06 מדינת ישראל נ' חיים רמון, הכרעת הדין המלאה (מקור נוסף), גזר הדין תקציר גזר הדין
יואב לביא, האמת על סיפור חיים רמון, באתר הארץ, 16 באפריל 2016- חיים רמון, הבלוג של חיים רמון: 900 הימים שלי עם הפועל, באתר הפועל תל אביב, 23 בינואר 2015
חיים רמון, שיקולים פוליטיים ומדיניים בקבלת החלטות בתחום הביטחון הלאומי, באתר הערוץ האקדמי, 17 ביוני 2008- אלוף בן, הכנסת נפרדה מחיים רמון - האיש שהגה, אבל לא ביצע, באתר הארץ, 3 ביולי 2009
- משה בוקר, חיים רמון: "עידן התמימות מת אצלי, מעכשיו רק קיצוצים ומכירות שחקנים", באתר הארץ, 6 בינואר 2014
- גיל פלוטקין, הנאו-ליברל שכבש את ההסתדרות, באתר דבר ראשון, 22 במאי 2017
ראיונות:
- יהודה שרוני, חיים רמון בראיון בלעדי: "מי שכשל לא צריך להיות בעל השליטה", באתר nrg, 16 באוקטובר 2009
- בן כספית, חיים רמון עצבני: על הפועל, השמאל הישראלי וגם על נתניהו, "מעריב", 24 בינואר 2015
- יהודה יפרח, "השמאל התייאש מהדמוקרטיה והפך את בג"ץ למועצת החכמים", בעיתון מקור ראשון, 12 בינואר 2018
- אייל לוי, כמו לווייתנים ששחו אל החוף: ראיון אישי וטעון פוליטית עם חיים רמון, באתר מעריב אונליין, 20 באפריל 2019
מאמרי דעה:
- חוק הלאום והמקרה התמוה של השמאל הציוני, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2018
- מאמרי חיים רמון, באתר "דיומא"
הערות שוליים
- ^ ניסים כהן, יזמי מדיניות ועיצוב מדיניות ציבורית: המקרה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ביטחון סוציאלי 89, יולי 2012, עמ' 5–42
- ^ נאום הלווייתנים, באתר של חיים רמון
- ^ ניסים כהן, יזמי מדיניות ועיצוב מדיניות ציבורית: המקרה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ביטחון סוציאלי 8, 2012, עמ' 5–42
- ^ הדס מגן, ועדת השרים לביקורת המדינה: להפוך את מח"ש לגוף מנותק מהמשטרה, באתר גלובס, 6 בנובמבר 2005
- ^ הוא לא יכול להצטרף ישירות אליה עקב החוק המגביל מעבר ח"כים בודדים בין סיעות, ולכן היה צריך לפרוש תחילה מהכנסת, ולהיבחר מחדש כחבר "קדימה"
- ^ השופטת ביניש ביקשה להדיח את מנהל בתי המשפט בועז אוקון; שר המשפטים רמון סירב
- ^ גזר הדין במשפט ת"פ (ת"א) 5461/06 מדינת ישראל נגד חיים רמון, ניתן ב-29 במרץ 2007
- ^ רונן ליבוביץ, "על רמון לשוב לשולחן הממשלה", באתר News1 מחלקה ראשונה, 29 במרץ 2007
- ^ חנה בית הלחמי, החברות של רמון, באתר ynet, 21 בספטמבר 2006
יוכי ברנדס, בנות, הגזמנו, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2006 - ^ נועם שרביט, פרופ' רובינשטיין: תיק רמון תמוה; יש לעכב המשפט, באתר גלובס, 17 בספטמבר 2006
- ^ ת"פ (שלום תל אביב-יפו) 5461/06 מדינת ישראל נ' חיים רמון (נבו 31.01.2007), באתר www.nevo.co.il
- ^ דניאל פרידמן, משפח רמון, ידיעות אחרונות, מוסף השבת, 2 בפברואר 2007
- ^ אמנון רובינשטיין, חושף הפגמים, באתר מעריב, 12 במרץ 2007
- ^ מנחם פרי, הנשיקה: סיפור בשלוש וריאציות, באתר הארץ, 5 במרץ 2007
- ^ אורית קמיר, יש גם פרשנות אחרת. הרבה יותר פשוטה, באתר הארץ, 12 במרץ 2007
- ^ גידי וייץ, מזוז, תתבגר, באתר הארץ, 11 ביולי 2007
- ^ תומר זרחין, מני מזוז: מינוי ליברמן לא היה עובר במדינה מתוקנת, באתר הארץ, 1 ביוני 2009
- ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב: המהפכה המשפטית ושִברה, הפרק "משפט רמון ואפקט הפרפר", עמ' 509–535, גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
- ^ דיני נפשות - פרק ג', באתר של "רשת 13", 16 במרץ 2016 (במקור, מאתר "nana10") ברוך קרא, סרט אימה במסווה של תחקיר עיתונאי, באתר הארץ, 24 במרץ 2016 יואב לביא, ברוך קרא מציג תמונה מסולפת, באתר הארץ, 16 באפריל 2016
- ^ ורד לוביץ' ואמנון מרנדה, מקורבי רמון: הוא יחליט אחרי פסח אם לחזור, באתר ynet, 29 במרץ 2007
- ^ בג"ץ 5853/07 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית ואחרים נ' ראש הממשלה ואחרים, ניתן ב־6 בדצמבר 2007
- ^ דנג"ץ 10673/07 פורום משפטי למען ארץ ישראל ואחרים נ' ראש ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב־9 במרץ 2008
- ^ "יוזמת ז'נבה", סקירת התקשורת הפלסטיניתיוזמת ז'נבה - הפרטנרים - תקשורת פלסטינית, באתר old.heskem.org.il
- ^ מורן זליקוביץ', רמון: הייעוץ המשפטי הפך לכפייה משפטית, באתר ynet, 12 ביוני 2008
- ^ תומר זרחין, חיים רמון: הפרקליטות פוגעת ברצון העם, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2008
- ^ מיה בנגל ואריק בנדר, "רמון אמר לעריקאת שאין טעם במו"מ ישיר", באתר nrg, 29 ביולי 2010
- ^ אטילה שומפלבי, חיים רמון פרש מקדימה: "חזרנו להיות הליכוד", באתר ynet, 9 במאי 2012
- ^ רמון: "טביב לא יחזור להפועל ת"א", באתר nrg, 4 ביולי 2012
- ^ נדב נוימן, חיים רמון בקובלנה פלילית נגד רון קופמן: "רקח קונספירציה", באתר גלובס, 25 ביולי 2012
- ^ אלכסנדר כץ,הוא יודע גם לבקש סליחה - אם חייבים: רון קופמן יתנצל הערב בפני חיים רמון, באתר "אייס", 22 באפריל 2013
- ^ מוטי פשכצקי, חיים רמון חויב לשלם לטביב 7 מיליון ש"ח, באתר ערוץ הספורט, 16 באוקטובר 2015
- ^ צבי זרחיה ושרון שפורר, החיים החדשים של חיים רמון: רוקח דילים ורוקד על כל החתונות, באתר TheMarker, 6 באוגוסט 2010
- ^ אתר התנועה להצלת ירושלים היהודית בית, באתר ירושלים של זהב
- ^ חזקי ברוך, "השכונות הערביות - גידול ממאיר", באתר ערוץ 7, 7 במאי 2016
- ^ אבישי גרינצייג, פשרה בתביעת רמון נגד שפטל: העו"ד יתנצל בשידור חי ברדיו, באתר גלובס, 1 בדצמבר 2019
- ^ דניאל דולב ואורי בלאו, מה גרם לחיים רמון לרכוש ממרטין שלאף חברה עם חובות של עשרות מיליוני יורו?, באתר כלכליסט, 3/10/21
- ^ עיתונאי בכיר חושף: כך לכאורה קיבל חיים רמון שליטה בחברה של איל ההון מרטין שלאף, באתר מעריב, 4/10/21
- ^ דניאל דולב ואורי בלאו, שומרים, מה גרם לחיים רמון לרכוש ממרטין שלאף חברה עם חובות של עשרות מיליוני יורו?, באתר כלכליסט, 3 באוקטובר 2021
- ^ עמיר קורץ, בלעדיחיים רמון מציג: הלוואה בריבית קצוצה של 39%, באתר כלכליסט, 18 באוקטובר 2021
- ^ חיים רמון, מבעלי שי מדיקל שקרס: "הושג הסכם למכירת המרכז הרפואי", באתר כלכליסט, 21 בנובמבר 2021;
ליטל דוברוביצקי, ש.י מדיקל בקשיים: צברה חובות של 32 מיליון שקל, באתר כלכליסט, 24 בנובמבר 2021 - ^ דימיטרי שומסקי, המדריך להצלת מדינת היהודים, באתר הארץ, 11באפריל 2021
- ^ יוסי שיין, האוטוביוגרפיה של חיים רמון: זיכרונות של אדם ססגוני ומנהיג טרגי, באתר ynet
- ^ יחיעם ויץ, "נגד הרוח": חיים רמון מציג את עצמו כקורבן תמים של מערכת המשפט, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2021
- ^ שרית ישי לוי, חיים ואני, חדשות, 29 בנובמבר 1991
- ^ איילה צורף, ורד שרון-ריבלין וחיים רמון מציגים: הון-שלטון ועיתון - המתכון, באתר TheMarker, 16 באוקטובר 2007
35808635חיים רמון
- רשימת חברי הכנסת
- שרי המשפטים בממשלות ישראל
- שרי ממשלת ישראל
- שרי הפנים בממשלות ישראל
- שרי הבריאות בממשלות ישראל
- חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
- חברי הכנסת מטעם העבודה
- חברי הכנסת מטעם ישראל אחת
- חברי הכנסת מטעם עבודה-מימד
- חברי הכנסת מטעם העבודה-מימד-עם אחד
- חברי הכנסת מטעם קדימה
- מזכירי ההסתדרות הכללית
- שרי ממשלות ישראל שהורשעו בדין
- מורשעים בדין בישראל
- מופללים שנענשו בשעות לתועלת הציבור
- רטוריקנים ונואמים ישראלים
- שרים בלי תיק בממשלות ישראל
- עסקני כדורגל ישראלים
- הפועל תל אביב (כדורגל)
- חברי הכנסת העשירית
- חברי הכנסת האחת עשרה
- חברי הכנסת השתים עשרה
- חברי הכנסת השלוש עשרה
- חברי הכנסת הארבע עשרה
- חברי הכנסת החמש עשרה
- חברי הכנסת השש עשרה
- חברי הכנסת השבע עשרה
- חברי הכנסת השמונה עשרה
- דירקטורים ישראלים
- יושבי ראש ועדת החוץ והביטחון
- שרי ממשלת ישראל העשרים וחמש
- בוגרי תיכון עירוני ז' (יפו)
- בוגרי אוניברסיטת תל אביב: משפטים
- כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
- השרים לענייני ירושלים
- ישראלים שנולדו ב-1950