דוד ליבאי
_-_Prime_Minister_Yitzhak_Rabin_and_President_Haim_Herzog_during_the_inauguration_of_the_Supreme_Court_Building_in_Jerusalem._(cropped1).jpg) | |||||||
| לידה |
22 באוקטובר 1934 י"ג בחשוון ה'תרצ"ה  תל אביב, פלשתינה (א"י) | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
24 בדצמבר 2023 (בגיל 89) י"ב בטבת ה'תשפ"ד | ||||||
| מדינה |
 ישראל | ||||||
| השכלה | |||||||
| מפלגה | העבודה | ||||||
| סיעה |
המערך (1984 - 1991) העבודה (1991 - 1996) | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
דוד ליבאי (22 באוקטובר 1934 – 24 בדצמבר 2023) היה משפטן ופוליטיקאי ישראלי. כיהן כחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה, שר בממשלות ישראל, ויו"ר לשכת עורכי הדין. ידוע גם בשל פעילותו כעורך דין בולט וכפרופסור למשפטים.
קורות חיים
דוד ליבאי נולד בקריית מאיר בתל אביב לשרה לבית ינקלסון וד"ר זלמן לובובסקי-ליבאי, מורה ועיתונאי, כותב ב"די אידישע שטימע", עורך "דבר השבוע", אינטלקטואל ועסקן מפא"י.
למד בבית הספר התיכון עירוני א' בתל אביב. למד משפטים באוניברסיטה העברית במסגרת העתודה האקדמית. השלים תואר שני במשפט השוואתי, והוענק לו תואר דוקטור למשפטים על ידי אוניברסיטת שיקגו.
את שירותו הצבאי עשה כסנגור וכתובע בפרקליטות הצבאית, ושימש כממלא מקום התובע הצבאי הראשי.
לאחר שחרורו מצה"ל שימש כתובע בפרקליטות המדינה. את עבודתו המשפטית באזרחות החל אצל שר המשפטים פנחס רוזן, כאחראי על מחלקת החנינות ובתפקיד דובר משרד המשפטים. בשנת 1960 היה לעורך דין. מונה כעוזר ראשי לפרקליט המדינה קולין גילון, וכתובע ראשי של בית הדין המשמעתי של עובדי המדינה.
ב-1964 פתח משרד פרטי לעריכת דין. בשנת 1969 מונה למרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב[1]. ביוני 1971 נבחר לדיקן הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב[2].
ביוני 1973 נבחר לראש המכון לקרימינולוגיה ולמשפט פלילי של אוניברסיטת תל אביב[3].
פרסם את הספר "דיני מעצר ושחרור", עליו זכה במרץ 1977 בפרס מקרן פנחס רוזן[4]. כתב עשרות מאמרים בפרסומים מקצועיים
היה חבר המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין. בנובמבר 1983 נבחר ליו"ר הלשכה, ועקב זאת התפטר מראשות ועדת החוקה של מפלגת העבודה[5]. בנובמבר 1984 הודיע על התפטרותו מראשות הלשכה מכיוון שכשנבחר לא ידע שהבחירות לכנסת יוקדמו, וברצונו להיבחר לכנסת ולקבל תפקידים שעומדים בניגוד עניינים כאשר הוא מכהן כראש לשכת עורכי הדין[6].
היה נשוי לעו"ד ניצה שפירא-ליבאי, לשעבר יועצת ראש הממשלה לקידום מעמד האשה[7]. אב לשניים.
בפוליטיקה
בשנת 1984 נבחר לכנסת ה-11 מטעם מפלגת העבודה. ונמנה עם מחנה פרס. בכנסת זו, ובזו שלאחריה, היה יושב ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה וחבר הוועדה לבחירת שופטים. הביא להקמת ועדת החקירה הממלכתית לחקירת פרשת מניות הבנקים.
לאחר שנבחר לכנסת ה-13, היה לשר המשפטים בממשלתו של יצחק רבין. כיהן בתפקיד זה גם בממשלה בראשותו של שמעון פרס לאחר רצח רבין. בקיץ 1995 שימש תקופה קצרה גם כשר הפנים. בבחירות לכנסת ה-14 נבחר ברשימת מפלגת העבודה, אך פרש כעבור זמן קצר מן הכנסת עקב מעבר מפלגת העבודה לאופוזיציה בשנת 1996.
בתקופתו של ליבאי כשר משפטים גדל תקציב המשרד, נבנו בתי משפט חדשים, והונהגה משמרת שנייה בבתי משפט שונים.
כשר המשפטים, יזם הקמה של שלוש ועדות חקירה ממלכתיות - ועדת שמגר (טבח מערת המכפלה), ועדת כהן-קדמי לבדיקת היעלמותם של ילדי תימן, וועדת שמגר (רצח רבין).
בוועדת השרים לחקיקה, שבראשה עמד, הכין לחקיקה שורה של חוקי-יסוד (זכויות במשפט, החקיקה, חופש הביטוי וההתאגדות וזכויות חברתיות) שלא זכו לאישור הכנסת.
ליבאי יזם ביחד עם חה"כ אלי קולס את חוק יסוד: מבקר המדינה, שאושר בפברואר 1988[8].
בנובמבר 1989 התמודד על ראשות סיעת המערך, והפסיד לחיים רמון שגבר עליו בחמשה קולות[9].
בשלהי 1989 הוענק לליבאי על ידי התנועה למען ארץ ישראל טובה מגן "חבר הכנסת האדיב" על התנהגותו האדיבה וסגנון דיבורו התרבותי כלפי חברי הכנסת, המגן הוענק בטקס חגיגי במשכן הכנסת[10][11]. בשנת 1996 היה ליבאי ממובילי חוק הסניגוריה הציבורית[12].
פרופסור ועורך דין
עם התפטרותו מהכנסת בשנת 1996, פתח מחדש את משרדו הפרטי כעורך דין בתל אביב, ועמד בראשו עד לפטירתו.
במשך שמונה חודשים ייצג את נשיא המדינה, משה קצב, ופרש מכך בעקבות מסיבת עיתונאים שערך קצב.[13]
החל משנת 2018 חבר בוועדה למניעת הרשעות שווא ותיקונן, בראשות השופט בדימוס יורם דנציגר[14].
קישורים חיצוניים
דוד ליבאי, באתר הכנסת - דוד ליבאי, באתר כנסת פתוחה
- ליבאי, מן ושות' עורכי דין, באתר martindale
- דוד ליבאי, משרד עורכי דין באתר חדשות מחלקה ראשונה
- נעמי לויצקי, תיק אישי: הנסיך הקטן, מעריב, 30 באוגוסט 1985
- פרופ' דוד ליבאי - אדריכלי המשפט הישראלי, באתר מגזין בית המשפט!.
הערות שוליים
- ^ העלאות ומינויים בסגל האוניברסיטה של ת"א, מעריב, 13 באוגוסט 1969
- ^ פרופסור ליבאי דיקן הסטודנטים בתל אביב, מעריב, 21 ביוני 1971
- ^ ד"ר דוד ליבאי ראש המכון לקרימינולוגיה, דבר, 3 ביוני 1973
- ^ פרסי קרן רוזן, מעריב, 21 במרץ 1977
- ^ מהפך בלשכת עורכי־הדין, דבר, 25 בפברואר 1983
- ^ איה אורנשטיין, ליבאי מתפטר מראשות לשכת עורכי הדין, מעריב, 25 בנובמבר 1984
- ^ טלילה בן זכאי, טוהר הבחירות, מעריב, 28 בנובמבר 1980
- ^ יוסף צוריאל, בקריאה שלישית אישרה הכנסת את חוק יסוד: מבקר המדינה, מעריב, 16 בפברואר 1988
- ^ יוסף צוריאל, חיים רמון - יו"ר סיעת המערך, מעריב, 27 בדצמבר 1988
- ^ יוסף צוריאל, עיטור המופת, מעריב, 20 בנובמבר 1989
- ^ מגן הח"כ האדיב לדוד ליבאי, מעריב, 19 בנובמבר 1989
- ^ אודות הסנגוריה הציבורית, באתר משרד המשפטים
- ^ הילה רז, קצב הורשע - האם גם עורכי הדין הפסידו?, באתר TheMarker, 15 בינואר 2011
- ^ דוח הביניים של הוועדה למניעת הרשעות שווא ותיקונן, 2.9.2019
37719248דוד ליבאי
- רשימת חברי הכנסת
- שרי המשפטים בממשלות ישראל
- שרי ממשלת ישראל
- שרי הפנים בממשלות ישראל
- חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
- חברי הכנסת מטעם העבודה
- סגל אוניברסיטת תל אביב: משפטים
- מדענים חברי הכנסת
- חברי הכנסת: אנשי מחקר ואקדמיה
- זוכי אות אביר איכות השלטון
- עורכי דין פליליים ישראלים
- ראשי לשכת עורכי הדין
- חברי הכנסת האחת עשרה
- חברי הכנסת השתים עשרה
- חברי הכנסת השלוש עשרה
- חברי הכנסת הארבע עשרה
- בוגרי העתודה האקדמית
- בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים: משפטים
- בוגרי תיכון עירוני א' (תל אביב)
- בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת שיקגו
- בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת שיקגו
- יושבי ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה
- ישראלים שנולדו ב-1934
- נציגי הממשלה בוועדה לבחירת שופטים