משה שרת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משה שרת
לידה 15 באוקטובר 1894
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית חרסון, האימפריה הרוסית
פטירה 7 ביולי 1965 (בגיל 70)
ישראלישראל ירושלים, ישראל
מדינה ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 1906
מפלגה מפא"י
בת זוג צפורה שרת
ראש ממשלת ישראל ה־2
26 בינואר 1954 – 3 בנובמבר 1955
(שנה ו־40 שבועות)
תחת הנשיא יצחק בן-צבי
שר החוץ ה־1
14 במאי 1948 – 19 ביוני 1956
(8 שנים ו־5 שבועות)
חבר הכנסת
14 בפברואר 1949 – 7 ביולי 1965
(16 שנים)
משה שרת חותם על מגילת העצמאות, 14 במאי 1948
שרת מבקר בעיר לוד
מתוך דבריו על בן-גוריון, בנאומו בוועידת מפא"י ב-1965

נפל דבר בתולדות עמנו בתקופה זאת, דבר מופלא, אשר שינה את מהלך ההיסטוריה היהודית וחולל מפנה בכל מערכות חיינו, שפתח לפנינו עתידות חדשים. והדבר הזה בתודעת העם, בלהט נפשו, מזוהה עם אישיוּת אחת, שעשתה הרבה גדולות [...] הוא זכה למעמד של יחיד במינו, הוא זכה לתהילות של גיבור העלילה ההיסטורית הכבירה.
[...]
והמעמד הזה, הנובע מן התהילה, מן התפארת, מן האמון, מן ההערצה, מסב הרבה ייסורים. אמרתי: אמון. [...] וכאשר לאט-לאט נבעֵית סתירה בין האמון המגובש הזה, שהוא פרי הערצת שנים נוכח ההישגים האדירים, לבין הרושם הבלתי אמצעי מצורות ההופעה וההשתלטות בענייני ציבור, כאשר נוצרה סתירה, אזי מתחוללת טרגדיה, והמפלגה הזאת, שלנו, היא הקרבן לטרגדיה שהתחוללה.
אדם יחיד, אחד הדברים שהתהילה מחייבת אותו, הוא מידה יתרה של עניווּת, שהיא בשבילי סגולה עיקרית בגדלות אדם [...]
מנהיג אינו יכול לדחוק עצמו לקרן זווית ומשם להתריע. מנהיג אינו יכול לרכז את כל מעייניו במה שקרה לפני אחת-עשרה שנה, או במה שקרה כתוצאה מכך לפני ארבע-חמש שנים, ולעשות זאת על חשבון המחשבה והדאגה לעתיד. או שהוא מושך ידו מתביעתו העיקשת ומחזיר עצמו למסלול המרכזי של סדר היום הממלכתי, או שהוא מוותר על כתר המנהיגות, כי בהתעקשותו הוא מחלל כבודהּ של מנהיגות. הוא מערער את יוקרת המדינה הזאת, שהיא נזר תפארת לעטרתו ההיסטורית של העם היהודי, בעיני העם ובעיני אומות העולם.
המנהיג חייב להקשיב לרחשי לבו של המחנה, יותר מאשר חייב המחנה להיענות למנהיג.

משֶׁה שָרֵת (שֶרְתוֹק) (15 באוקטובר 1894, ט"ו בתשרי ה'תרנ"ה – 7 ביולי 1965, ז' בתמוז ה'תשכ"ה[1][2]) היה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל (1954–1955), בין שתי תקופות הכהונה של דוד בן-גוריון. כמו כן היה שר החוץ הראשון של מדינת ישראל. מראשי הנהגת היישוב.

ביוגרפיה

1894–1918

משה שרת נולד בסתיו 1894 בשם משה צ'רטוק[3] בחרסון שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) ליעקב שרתוק, סופר ופובליציסט, ולפניה (ממה) לבית לב, מורה. ב-1906 עלתה משפחת שרתוק לארץ ישראל והתגוררה במשך שנתיים בכפר הערבי עין סיניא שבשומרון, שם חכרה אחוזה מידי אפנדי ערבי.[2] ב-1908 עקרה המשפחה ליפו, התנסות שתרמה להכרת משה שרת את האוכלוסייה הערבית בישראל ולידיעת השפה הערבית. מאוחר יותר הייתה משפחתו ממקימי העיר העברית הראשונה - תל אביב.

שרת היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה,[4] ולמד פרק זמן בקונסרבטוריון שולמית. בגימנסיה למד טורקית, צרפתית, גרמנית וערבית.[2] בבית הספר פגש את צפורה מאירוב, לה נישא בהמשך, ובאליהו גולומב ובדב הוז. לימים נשאו השניים את אחיותיו.[5] לקראת סיום לימודיו הצטרף ל"הסתדרות המצומצמת של בוגרי הגמנסיה", תנועת נוער בראשות אליהו גולומב, שחבריה התחייבו להקדיש את עצמם לטובת הכלל. חברי ההסתדרות הציבו לעצמם מטרות לעסוק בתעמולה בקהילות בגולה לרעיון התחייה הלאומית, עבודת האדמה והגנה על הזכויות המדיניות של היישוב העברי.

ב-1913 סיים את לימודיו בגימנסיה בהצטיינות ונסע ללמוד בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת איסטנבול, שם למדו באותה תקופה דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי. ב-1914 קטעה מלחמת העולם הראשונה את לימודיו והוא חזר לארץ ישראל. הוא לימד טורקית בבתי ספר בתל אביב והטיף לקבלת נתינות עות'מאנית כדי למנוע גירוש יהודים אזרחי מדינות-אויב מארץ ישראל. ב-1916 התגייס לצבא העות'מאני (יחד עם בוגרים רבים אחרים של גימנסיה הרצליה), ונשלח לקורס קצינים באיסטנבול. בסיום הקורס, הוצב ביחידת רגלים ושירת כמתורגמן ליד המפקד הגרמני שלה. היחידה לחמה במקדוניה ולאחר מכן בדרום עבר הירדן. לאחר שהתפרקה, הוצב שרת במפקדה בחלב שבסוריה, ושירת בה עד לסוף המלחמה.[2] עם כיבוש העיר על ידי הבריטים, נחקר שרת על ידי קצין מודיעין בריטי, שהניח לו לחזור לארץ ישראל לאחר ששמע כי הוא ציוני. כעבור שמונה ימים הגיע שרת לחיפה.[3]

ב"אחדות העבודה" ובמערכת "דבר", 1919–1931

ב-1919 התמנה למזכירו של יהושע חנקין, מנהל המחלקה לענייני ערבים ולקרקעות ב"ועד הצירים" של ההנהגה הציונית. באותה שנה הצטרף למפלגת "אחדות העבודה" עם ייסודה,[2] ושימש מטעמה כמזכיר "ועד הצירים". ב-1921 יצא לבריטניה, ללמוד בבית הספר לכלכלה של לונדון.[2] בלונדון התגורר בחדר משותף עם חברו ללימודים, דוד הכהן, והתפרנס ממתן שיעורים בעברית ובצרפתית ומעבודות תרגום מערבית ומטורקית.[3] בתקופת לימודיו עסק באיסוף כספים וברכישת נשק עבור "ההגנה". כמו כן, סקר עבור ההנהלה הציונית את העיתונות הערבית ופרסם מאמרים בשבועון "קונטרס" של "אחדות העבודה". ב-1922 התחתן בלונדון עם חברתו, צפורה.[2] הוא סיים את לימודי התואר הראשון בהצטיינות.[6]

על כמה ממאמריו ב"קונטרס", חתם שרת בכינוי הספרותי "מ. בן-קדם". ברל כצנלסון קרא אותם והזמין את שרת לעבוד במערכת היומון "דבר", לקראת הקמתו.[3] שרת התנה את הקדמת שובו מלונדון בסילוק חובותיו משנות לימודיו שם, וכצנלסון דאג לכך.[7] ב-1925 חזר שרת לארץ ישראל והצטרף למערכת "דבר", עם יסודו, כאחראי על עמוד החדשות.[2] בין השנים 1925–1931 תפקד כסגנו של עורך "דבר", ברל כצנלסון, והיה אחראי על ענייני הנוער של "אחדות העבודה", שכללו את תנועות הנוער "החוגים" ו"הבחרות הסוציאליסטית".[8] בשנים הללו (תרפ"ה–תרצ"א) כתב עשרות מאמרים שעליהם חתם בפסבדונים "מ. קרוב רחוק".[9] הוא היה ממונה על מדור ענייני חוץ: סקירות, מאמרים ופרשנות.[10] שרתוק היה היחיד במערכת שידע אנגלית ויכול היה לתרגם ידיעות ממרכז השלטון הבריטי, ולכן ערך את ה"טלגרמות" מחוץ לארץ.[7] ב-1929 הקים וערך את שבועון "דבר" בשפה האנגלית[2] (במשותף עם נלי שטראוס-מושנזון).

ב-1930 הצטרף שרת למפא"י, עם הקמתה כאיחוד מפלגות "אחדות העבודה" ו"פועלי ציון",[2] וב-1931 עזב את העיתון למען פעילותו הפוליטית.[11]

בראשות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, 1931–1948

באוקטובר 1931 התמנה למזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית[12] – סגנו של חיים ארלוזורוב עם התמנותו לראש המחלקה המדינית. באותה שנה עבר לגור עם משפחתו בירושלים.[2] בתקופה זו שינה את שם משפחתו "צ'רתוק", בעל הצליל הסלאבי, ל"שרתוק", בעקבות חיים בוגרשוב.[3] לאחר רצח ארלוזורוב ב-1933, נבחר שרת בקונגרס הציוני ה-18 להחליף אותו בתפקיד ראש המחלקה המדינית.[3] בתקופה זו טיפלה המחלקה המדינית גם בענייני ה"הגנה" ושרת היה אחראי גם לתיק הביטחון בסוכנות היהודית.[6] בתפקידו כראש המחלקה המדינית, עסק במגעים בין התנועה הציונית לפקידי המנדט הבריטי ובניסיונות לזכות בתמיכת מדינות העולם בהקמת מדינה יהודית. שרת תמך בשיתוף פעולה עם שלטונות המנדט במקביל לחיזוק היישוב. בזמן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט יזם גיוס יהודים למשטרה הבריטית (הנוטרות), וכן היה הרוח החיה מאחורי מבצעי חומה ומגדל.[13] בשנים 1936–1937 נפגש עם מנהיג מפלגת אל-איסתקלאל הפלסטינית, עווני עבד אל-האדי.[14] שרת הופיע כאחד מנציגי היישוב היהודי בפני ועדת פיל ותמך בפתרון חלוקת הארץ, כפי שהוצעה בוועדה.[2] ב-7 ביוני 1937, יום פרסום המלצות הוועדה, כתב ביומנו לגבי הצורך בתנופת התיישבות היהודית לאור אפשרות של חלוקה: "את גבולות הארץ לא קבעו תביעותינו ההיסטוריות, אלא הנקודות שהיו לנו. תפקידנו עכשיו הוא – לחטוף וליישב".[15] שרת כיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות עד לקום מדינת ישראל ב-1948.[2]

בדרכו לקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה ב-1939, ביקר אצל ראש ממשלת סוריה (תחת המנדט הצרפתי), לוטפי אל-חפאר (אנ'), במעון הקיץ שלו בהר הלבנון.[16] באפריל 1939, מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיע שרת לפולין ונפגש עם יהודיה בוורשה ובלודז'.[3]

בעת מלחמת העולם השנייה פעל שרת להתגייסות אנשי היישוב לצבא הבריטי, והיה ממובילי המאבק להקמת הבריגדה היהודית ב-1944.[2] בשנת 1941, בעת ההכנות לפלישה הבריטית לסוריה ולבנון נענה לבקשה שהביא בפניו איש המודיעין הבריטי ג'וליאן אמרי לשתף את אנשי הפלמ"ח במבצע. לקראת סוף המלחמה, נסע לבקר את לוחמי הבריגדה היהודית באיטליה וביוון, מלווה בדגל עברי שייצג אותם כרצונם, ושם נשא את הנאום הידוע כנאום הדגל.

לאחר המלחמה, תמך כחבר ב"ועדת הביטחון", הגוף המפקח על ארגון "ההגנה", במאבק מוגבל נגד הבריטים. באוגוסט 1945 החליט יחד עם בן-גוריון ומשה סנה, להקים את "תנועת המרי העברי", שאגדה את "ההגנה", אצ"ל ולח"י למאבק אלים בשלטון הבריטי. במרץ 1946 הופיע כנציג היישוב היהודי בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל.[2] בעקבות השבת השחורה ב-29 ביוני 1946, נעצר במחנה לטרון יחד עם מנהיגי היישוב עד 5 בנובמבר,[2] וקרא שם להפוגה במאבק. ב-1947 ייצג את עמדת הנהגת היישוב לפני ועדת אונסקופ, וניהל את המאבק בעצרת או"ם לאישור תוכנית החלוקה, שהתקבלה לבסוף בכ"ט בנובמבר 1947.[17]

ב-8 במאי 1948 הוא נפגש בניו יורק עם גנרל ג'ורג' מרשל שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית. מרשל יעץ לו לדחות את תאריך הכרזת המדינה ולקבל עד אז משטר נאמנות של האו"ם היות שהכרזת המדינה תעורר התנגדות הערבים ותסכן את קיומם של היהודים בארץ ישראל. שרת השיב כי הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל הגיעה לשלב של הכרעה היסטורית וכי היא תיתן את הדין לפני ההיסטוריה אם לא תעשה את הצעד הנדרש ממנה ברגע זה.

הוא היה חבר במנהלת העם ופעל להקמה מיידית של המדינה בתום שלטון המנדט. נמנה עם מנסחי[18] מגילת העצמאות וחותמיה. היה אחד מששת המצביעים במנהלת העם בעד הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948.

שר החוץ של מדינת ישראל (1948–1953)

עם הקמת מדינת ישראל מונה שרת לשר החוץ הראשון שלהּ, ייסד את משרד החוץ והתווה את מדיניותו.

בזמן מלחמת העצמאות, נדרש שרת לנושא בריחת הערבים. ב-15 ביוני 1948 תיאר במכתב לנחום גולדמן את בריחתם כאירוע הבולט ביותר בהיסטוריה של ארץ ישראל בעת החדשה, אפילו יותר מהקמת המדינה היהודית. לרוזן ברנדוט אמר כי אין לדון בשאלת חזרתם לבתיהם, כל עוד נמשכת המלחמה.[19] בדיון בממשלה שהתקיים ב-16 ביוני 1948, אמר שרת: "אילו קם בתוכנו מישהו ואמר שצריך לקום יום אחד ולגרש את כל אלה – כי אז הייתה זו מחשבת טירוף. אך אם הדבר הזה אירע תוך זעזועי מלחמה, מלחמה שהעם הערבי הכריז עלינו, ומתוך מנוסה של הערבים עצמם – הרי זה אחד מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה". שרת קבע בדיון: "המדיניות שלנו שהם אינם חוזרים".[20] כאשר עלתה שאלת הספקת מזון לכוחות המצריים המכותרים בכיס פלוג'ה, דרש שרת לאפשר את משלוחי המזון בהתאם להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם (בתקופה זו עמדה על הפרק קבלת מדינת ישראל לארגון), ובן-גוריון, שהתנגד לתביעתו, קיבל לבסוף את דעתו והתיר להעביר את האספקה.[6]

ב-1949 נבחר לכנסת הראשונה מטעם מפא"י. הישגו הגדול ביותר של שרת בתפקידו כשר החוץ היה הסכמי שביתת הנשק ב-1949, שסיימו באופן רשמי את מלחמת העצמאות. עם קבלת מדינת ישראל כחברה באו"ם באותה שנה, נשא בשמה שרת נאום בכורה בעצרת.[2]

שרת השתמש בשפות שידע, לצורך תעמולת בחירות למען מפלגתו: הוא נאם בפני העולים החדשים מעדות המזרח בערבית, טורקית וצרפתית.[21] בכניסתו לאולם המליאה של הכנסת, נהג שרת לקוד קידה ליד פתח האולם כלפי יושב ראש הכנסת, לפני שהתיישב במקומו.[22]

שרת העריך את חלקה של ברית המועצות בהחלטה על הקמת מדינה יהודית וזה היה אחד המניעים למדיניות אי-ההזדהות שהוביל בשנים הראשונות של מדינת ישראל, שהודות לה, זכתה המדינה בתמיכה מדינית סובייטית, בעלייה ממדינות מזרח אירופה ובמשלוחי נשק מצ'כוסלובקיה. שרת נטש בסופו של דבר את מדיניות אי ההזדהות, כאשר הוברר לו כי לנוכח מצוקת המשק הישראלי, יש לפנות אל המערב.[6]

ב-1952 השתתף שרת בהלוויית ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת. בביקורו זה בבריטניה, נפגש לראשונה עם וינסטון צ'רצ'יל.[23]

היחסים עם גרמניה

שרת ראה צורך ביחסים עם גרמניה המערבית, מכיוון שהבין כי גרמניה חוזרת להיות גורם משמעותי בקהיליה הבינלאומית. הוא לא ראה תכלית בחרם על גרמניה, בזמן שלא הייתה אף מדינה במערב או בגוש הסובייטי, שותפה לכך. הוא חשש שעוינות ישראלית כלפי גרמניה תדחוף אותה ליחסים קרובים עם מדינות ערב. בשל בדידותה המדינית של ישראל ומצבה הכלכלי הקשה בתחילת שנות ה-50, סבר שרת שיש לקדם את יחסי ישראל עם גרמניה.[24] שרת היה דמות מרכזית בעיצוב היחסים. עמדותיו היו פרגמטיות והוא טען בעד הסכם השילומים. הוא ניתב את המגעים הטעונים והקשים עם גרמניה, וגייס את כל כישוריו כמדינאי, דיפלומט ופוליטיקאי כדי להתמודד עם הפער הגדול בין הרתיעה בציבור הישראלי מכל דבר שקשור לגרמניה ולגרמנים לבין ההכרה של ראשי המדינה למצוא מקור מימון תקציבי למשק הישראלי, שהיה על סף קריסה, ולקליטת רבבות העולים שעלו אחרי הקמת המדינה. ב-7 בינואר 1952 היה שרת הראשון בין שרי הממשלה שהעלה את סוגיית המשא ומתן הישיר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת ולאחר מכן ליווה את כל התהליך. ב-5 בספטמבר 1952, במהלך המשא ומתן עם גרמניה על ההסכם, אמר שרת לחברי הוועדה המדינית של מפא"י: "עלינו לחנך את העם הזה, שזכה למדינה, להיות עם ממלכתי ולחדול להיות עם גלותי. עליו לדעת כי יש לו מדינה על פני כדור הארץ, ועל פני אותו כדור הארץ ישנה גם מדינה ששמה גרמניה. הוא לא יכול להימנע מזה, לא על ידי חיסול מדינתו ולא על ידי העברתה לפלנטה אחרת...הוא צריך להתרגל לכך".[25] ב-10 בספטמבר 1952 חתם בלוקסמבורג, כשר החוץ, יחד עם קנצלר גרמניה המערבית, קונראד אדנאואר, על הסכם השילומים עם מדינת ישראל ועם ועידת התביעות החומריות היהודיות מגרמניה. להבדיל מסוגיות רבות בהן שרת ובן-גוריון הציגו עמדות לעומתיות, הרי שבמאבק על קבלת השילומים פעלו שרת ובן-גוריון בתיאום מלא. עמדתם העקרונית הייתה דומה: תפקידה של מדינה ריבונית לשקול שיקולי מדיניות רציונליים ולא מוסריים או רגשיים בלבד.

ראש ממשלת ישראל (1953–1955)

לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה ב-7 בדצמבר 1953, התמנה שרת, למרות רצונו של בן-גוריון שביכר את לוי אשכול,[26] לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, וממשלתו קיבלה את אמון הכנסת ב-26 בינואר 1954. בנוסף לתפקיד זה, המשיך שרת לשמש שר חוץ.

שרת לא היה שלם עם פעולות התגמול של צה"ל בתגובה לרציחות הפדאיון בישראל. ב-17 במרץ 1954 אירע טבח מעלה עקרבים, שבו נרצחו 11 מנוסעי אוטובוס שעשה דרכו מאילת לתל אביב. פעולת טרור זו עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם רב, אך שרת התנגד לפעולת תגמול וכתב על כך ביומנו: "מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה". ראש הממשלה משה שרת, בימים שאחרי טבח מעלה העקרבים, נפגש במסיבת פורים עם המשורר יעקב אורלנד והמלחין מרדכי זעירא וביקש מהם לעודד את העם בשיר שמח. תוך זמן קצר כתבו השניים את "שיר שמח": "אם גם ראשנו שח ועצב סובבנו הבה ונתלקח עם השמחה שבאנו".[27]

במהלך כהונתו של שרת כראש הממשלה, ניהל גישושים זהירים, באמצעות מתווכים, עם נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר.[28] אולם תקופתו הקצרה של שרת בראשות הממשלה אופיינה בחולשתו. קשתה עליו השפעתו של בן-גוריון, שנותרה בעינהּ גם בעת שפינה את מקומו כראש הממשלה וישב בשדה בוקר. שרת לא הצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון ושר הביטחון פנחס לבון והרמטכ"ל משה דיין לא שעו לדבריו. לא היה דבר הרחוק ממשנתו המדינית המתונה והמיושבת מאשר "העסק הביש", פעולת חבלה במצרים שהתחוללה ביולי 1954 ונרקחה בתקופתו ומאחורי גבו. החרפת היחסים עם מצרים שמה קץ למגעים חשאיים שהחלו בין שרת והנשיא המצרי.[2] שרת יזם את חידוש הדו-שיח עם נאצר וזה הסכים לשיחות רמות-דרג. אלא שב-27 בינואר 1955 דן בית הדין הצבאי במצרים שניים מבין נאשמי הפרשה למוות, ושרת ביטל בתגובה את השיחה רמת הדרג.[29] משהתפטר לבון ב-21 בפברואר 1955, בעקבות "הפרשה", נתמנה בן-גוריון לשר ביטחון בממשלת שרת, ומעמדו של שרת נפגע עוד יותר. היחסים בין שרת ובן-גוריון החריפו על רקע התנגדות שרת להסלמת המתיחות בין ישראל ושכנותיה.[2]

במהלך כהונתו של שרת בראשות הממשלה, ב-29 במאי 1955, הגיע לישראל לשמונה ימים ראש ממשלת בורמה או נו, שהיה בכך למנהיג מדינה זר ראשון שערך ביקור רשמי בישראל העצמאית. בהמשך ערך שרת ביקור גומלין בבורמה.

כאשר בהצבעת אי אמון בממשלה (שנדחתה), בעקבות משפט קסטנר, נמנעו שרי הציונים הכלליים בהצבעה, התפטר שרת מתפקידו (היות שבאותה עת החוק לא אפשר פיטורי שרים) והקים באותו יום ממשלה חדשה, שכיהנה תקופה קצרה עד לבחירות לכנסת השלישית ב-26 ביולי 1955. כהונתו של שרת כראש ממשלה הסתיימה ב-3 בנובמבר 1955, עת שב בן-גוריון לכהונה שנייה ושרת המשיך להיות שר החוץ. בהפרדו מראשות הממשלה בכנסת, בירך שרת את בן-גוריון: "רצוני לאחל לחברי וידידי דוד בן-גוריון חוסן גוף ועוז רוח לשאת את המשא הכבד שהוטל עליו. כל חבריו יעזרו לו במלוא יכולתם בתפקיד האחראי והגדול הזה. לך בכוחך זה והושעת את ישראל!".

לאחר פרישתו מראשות הממשלה כתב שרת ביומנו: ”לא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה כנראה לא ייתכן מבלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית. לשני אלה איני מסוגל”.

שר חוץ בממשלה בראשות בן-גוריון והדחתו ממנה (1955–1956)

בכהונתו השנייה של בן-גוריון כראש ממשלה, המשיך תחילה שרת לכהן כשר החוץ. אך במהרה החריפו היחסים ביניהם. חילוקי דעות מדיניים ואישיים הפכו את שרת ובן-גוריון ליריבים מושבעים. שרת תמך בפעולה מדינית והסברתית והתנגד ל"אקטיביזם" הביטחוני של בן-גוריון. כמו כן, גרס שרת, שיש לעשות כל מאמץ להדק את הקשרים המדיניים והביטחוניים עם ארצות הברית. לעומתו, בן-גוריון, שנוכח לדעת, שארצות הברית מסרבת לספק לישראל נשק בכמויות שיאזנו את עסקת הנשק המזרח-אירופית המצרית, החליט לחזק את יחסי ישראל עם צרפת והשיג ממנה אספקת נשק (ראו מבצע יונה). התנגדות שרת למהלכים שהובילו בסופו של דבר למבצע קדש נגד מצרים, תרמה לאולטימטום שהציב בן-גוריון לשרת בדרישה כי יתפטר מתפקיד שר החוץ ולמינויה של גולדה מאיר במקומו. בישיבה שנערכה ב-17 ביוני 1956, החליט מרכז מפא"י להיענות לדרישתו של בן-גוריון. בהצבעת הדחתו מן הממשלה, הצביעו 35 בעד, 7 נגד ו-74 נמנעו.[30] בהתאם להחלטה, הגיש שרת את התפטרותו מהממשלה ב-18 ביוני 1956.[2] לאחר הדחתו, כתב שרת ב-24 ביוני ביומנו: "אני שרוי כל הימים האלה במרה שחורה... בלב משתולל הזעם וצורב העלבון".[31]

מסעו באסיה (1956)

לאחר פרישתו מתפקיד שר החוץ ולמרות יחסיו המתוחים עם בן-גוריון וגולדה מאיר, יצא שרת ב-21 בספטמבר 1956 למסע רשמי במדינות דרום-מזרח אסיה, כשגריר של רצון טוב.[2] המסע נערך בין היתר כתגובה לועידת באנדונג של מדינות אסיה ואפריקה, בה התקבלו שורה של החלטות נגד ישראל. במסגרת המסע, ביקר שרת בתאילנד, בורמה, הפיליפינים, יפן, הונג קונג, סינגפור, מלזיה (שהייתה אז עדיין מושבה בריטית), סרי לנקה, הודו, נפאל, לאוס וקמבודיה. ביפן זכה לפגישה רשמית עם הקיסר הירוהיטו.[32] ב-29 באוקטובר פרצה מלחמת סיני. שרת התבשר עליה מן העיתונות, בעת שהותו בניו דלהי, בירת הודו, בבוקר פגישתו ב-30 באוקטובר עם ראש ממשלת הודו, נהרו, שהתנפל עליו בכעס בשל המתקפה הישראלית,[33] וסמוך לפתיחת הוועידה השנייה של התנועות הסוציאליסטיות באסיה, שבה השתתף מטעם מפא"י. המסע ברחבי אסיה נמשך 81 ימים, והוא שב לישראל ב-9 בדצמבר 1956.[32] הוא פרסם טורים בעיתון דבר על הביקורים במדינות השונות ולאחר מכן הוציא אותם כספר בשם "משוט באסיה".

שנותיו האחרונות (1956–1965)

לאחר עזיבתו את משרד החוץ, התמנה שרת ב-1957 לראש הוצאת הספרים "עם עובד"[34] והשיק את מפעל הדגל שלה, "ספריה לעם".[2] בנוסף על כך, כיהן כיושב ראש הנהלת המוסד החינוכי "בית ברל".

שרת היה תומך נלהב בשמירת ערכי השפה העברית, ונאומיו הרהוטים ידועים בשפתם העשירה. לזכותו עומדות מילים עבריות רבות שהצליח להכניס לשפה העברית. לדברי שרת עצמו, חידש "כשלושים-ארבעים חידושי לשון", ובהם המילים: "פיחות", "לוויין", "ייצוג", "תוואי", "נוהל", "לבטח" ו"נזיל".[35] בשנת 1959 זכה בפרס סוקולוב על עבודתו העיתונאית במשך שנים רבות ועל ספרו "משוט באסיה". בשנות ה-60 זכה באזרחות-כבוד של ירושלים ושל תל אביב.[36] שרת כתב יומנים אישיים, שפורסמו אחרי פטירתו.

בשנת 1961 נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית וליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית.[2] שרת כיהן בתפקיד יושב ראש ההסתדרות הציונית עד יום מותו. ב-4 בפברואר 1961, בימי ה"פרשה", התנגד בישיבת מרכז מפא"י לתביעת בן-גוריון להדיח את פנחס לבון מכהונתו כמזכ"ל ההסתדרות. הוא תיאר בנאומו את האווירה השוררת במפלגה תחת שלטון בן-גוריון: "זה מכבר אני רואה בתוכנו, בשיקולינו, בתגובותינו, בהכרעותינו כי לא הכבוד והצדק משמשים נר רגלינו, כי אם הפחד והחשבון".[37]

באוגוסט 1964 הוענקה לו אזרחות כבוד של ירושלים.[38]

היריבות בינו לבין בן-גוריון הגיעה לשיאה ב-12 בפברואר 1965, כאשר הובא על כיסא גלגלים אל ועידת מפא"י העשירית ויצא בהתקפה חריפה על בן-גוריון, במה שכונה "נאום כיסא הגלגלים", בו מתח ביקורת קשה על בן-גוריון ותמך בראש הממשלה לוי אשכול, שסירב לתביעת בן-גוריון להמשיך לעסוק בפרשת ה"עסק ביש".[2]

ב-16 במרץ 1965 הוענק לו תואר דוקטור כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב.[39]

קבר משה וצפורה שרת עם קורות חייהם בראשי פרקים

ב-7 ביולי 1965 נפטר שרת ממחלת הסרטן בירושלים,[40] והותיר אחריו את אשתו צפורה,[41] לזוג נולדו שלושה ילדים: יעל, יעקב וחיים. משה שרת נקבר לבקשתו בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב, שם קבורים גם סבתו, אביו ואמו, ושתי אחיותיו. לימים נקברה לידו אשתו, צפורה.[2] על פי צוואתו, לא נישאו הספדים בלוויה.[42] דוד בן-גוריון נעדר ממנה.[38]

שרת היה גיסם של שלושה מראשי היישוב וההגנה: אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור (יחדיו כונו "ארבעת הגיסים"), ודודו של חבר הכנסת לשעבר דוד גולומב, שהיה בנו של אליהו.

הנצחתו

אתר הנצחה למשה שרת ביער המגינים

כתביו

  • משה שרת, משוט באסיה: יומן-מסע, תל אביב: דבר, תשי"ח 1957
  • משה שרת, בשער האומות: נאומים מדיניים, 1946–1949, תל אביב: עם עובד, 1958

לאחר מותו

  • משה שרת, אורות שכבו, תל אביב: עם עובד, תשכ"ט 1969 (דברים שנאמרו ונכתבו בזמנים שונים על 13 אישים שהלכו לעולמם)
  • משה שרת, יומן מדיני: תעודות ומסמכים של משה שרת, 1936–1941, 5 כרכים, אהוביה מלכין (עורך) ואמנון סלע (עורך משנה), תל אביב: עם עובד, 1968–1979
  • משה שרת, יומן אישי: יומנו של שר החוץ וראש הממשלה, 1953–1957, 8 כרכים, תל אביב: ספרית מעריב, 1978
  • משה שרת, נתראה ואולי לא: מכתבי משה שרת מן הצבא העותמאני: 1916–1918, יעקב שרת (עורך), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 1998
  • משה שרת, מאסר עם נייר ועיפרון: תכתובת משה וצפורה שרת מן השבת השחורה 29 ביוני, עד נובמבר 1946 מחנה המעצר לטרון – ירושלים, רנה ויעקב שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2000
  • משה שרת, ימי לונדון: מכתבי משה שרת מימי הלימודים, 1921–1925, 3 כרכים, תמר גדרון, יעקב שרת, רנה שרת (עריכה), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2003–2008
  • משה שרת, מחברת תרגומי שירה, מהדורה מורחבת עם שירי המקור (רוסית, גרמנית, אנגלית), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2003
  • משה שרת, פולמוס השילומים: משה שרת במערכות המשא ומתן על הסכם השילומים, תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2007
  • משה שרת, שוחר שלום: היבטים ומבטים על משה שרת, תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2008
  • משה שרת, מאבק מדיני: מסמכי משה שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ינואר–מאי 1942, א, יעקב שרת (עורך), שפרה קולת (איסוף, תחקיר והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2009
  • משה שרת, מאבק מדיני: מסמכי משה שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, יוני–דצמבר 1942, ב, יעקב שרת (עורך), שפרה קולת (איסוף, תחקיר והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2011
  • משה שרת, ירחים בעמק איילון: מכתבי משה שרת ממחנה המעצר לטרון 29 ביוני – 5 בנובמבר 1946, פנחס עופר (תחקיר, פיענוח, ביאורים והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2011
  • משה שרת, פולמוס השילומים, מהדורה אנגלית מקוצרת, גרמניה: הוצאת דה גרויטר, 2011
  • משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1948, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2013
  • משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1949, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2016
  • משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1950, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2018
  • משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1951, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2019

חוברות

  • די אויפגאבן פון אונזער פאליטישער טעטיקייט: ארץ-ישראל אין דער ענגלישער עפנטלעכער מיינונג / מ' שערטאק, ירושלים: הסוכנות היהודית בארץ-ישראל, תרצ"ה. (חוברת) (ביידיש)
  • תפקידי פעולתנו המדינית / מ’ שרתוק ; ז' ברודצקי: פעולתה המדינית של הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון, ירושלים; לונדון: הנהלת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, תרצ"ה 1935. (הרצאות במושב הוועד הפועל הציוני בירושלים, אדר ב' – ניסן תרצ"ה)
  • על המצב הפוליטי / הרצאת מ’ שרתוק [שרת] בכינוס חברי הוועד הפועל הציוני בא"י שנתקיים בירושלים ביום ב תמוז תרצ"ו, [ירושלים : חמו"ל, תרצ"ו]
  • ההסתדרות והמפלגה, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ד 1944 (חוברת)
  • ההעפלה - חיים, הטרור - מות / משה שרתוק, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ז 1947 (חוברת)
  • במאבק נגד תוכנית ברנדוט / מאת משה שרתוק [=שרת], תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ט (נאום של משה שרתוק בוועדה המדינית של או"ם, 15 בנובמבר 1948)
  • ישראל קוראת לעצור תוקפנות ולהשבית חרב / מאת משה שרת, ירושלים: משרד ראש הממשלה – שרותי המודיעין, תש"י 1950 (סדרת "בעיות המדינה", ז)
  • עשרים שנות מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"א-1950 (ראה אור במקביל ביידיש: "צוואנציק יאר מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י)", פריז, הוצאת אייראפעאישער ביורא פון איחוד עולמי)
  • דער קאמף קעגן כוליגאניזם: פון דער רעדע אין כנסת / משה שרת, ירושלים: שירותי המודיעין למדינת ישראל, תשי"א 1951 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 1) (ביידיש)
  • אין דינסט פון אונדזער שליחות: ענטפער אין כנסת / משה שרת, ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א 1951 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 6) (ביידיש)
  • בשירות הייעוד: מתשובת שר-החוץ על הוויכוח בכנסת), ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א 1951 (סדרת "בעיות המדינה", ג)
  • רעפאראציעס פון דייטשלאנד / משה שרת, ירושלים: שרותי המודיעין למדינת ישראל, תשי"ב 1952 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 7) (ביידיש) (ראה אור במקביל בשפות נוספות)
  • המדינה היהודית והעם היהודי, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל – המרכז – המחלקה להסברה, 1963
  • החנוך והעלייה, תל אביב: הגמנסיה הרצליה, תשכ"ד 1963 (הרצאה שהושמעה בערב השני לערבי העיון של הגמנסיה "הרצליה", בימים כ"ג–כ"ה בתשרי תשכ"ד)
  • מה היה לנו ברל: על ברל כצנלסון באוזני חברים צעירים וחדשים, תל אביב: מפלגת פועלי א"י - המרכז - המחלקה לחינוך תנועתי ולהסברה, 1964 (הופיע גם בקובץ: דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון / כינס זאב גולדברג, צופית: בית ברל, תשכ"ח)
  • לקט, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית - מחלקת ההסברה, תשכ"ה 1965 (כולל מקצתו "דברים על משה שרת" ורובו: לקט מאמרים מאת משה שרת על נושאים שונים)
  • דברים על הציונות, ירושלים: ההנהלה הציונית העולמית), תשכ"ו 1966 (חוברת המכנסת דברים שנאמרו על ידי משה שרת בשני הקונגרסים הציונים האחרונים [דאז] ובמושב הוועד הפועל הציוני בשנת 1963)

תרגום ועריכה

  • ד' סתר (מיכאל בייטלסקי), הלא תשאלי: שירי ציון חדשים מברית המועצות, תרגום מרוסית: חבר משוררים, בעריכת אברהם שלונסקי ומשה שרת, תל אביב: עם עובד, תשכ"ב 1962
  • מחברת תרגומי שירה, תרגומי שירה, בעיקר מן הקלסיקה הרוסית: משה שרת, תל אביב: עם עובד, תשכ"ה 1965
  • דרכי איש : שלוש מסות על ברל כצנלסון, זאב גולדברג (כינוס), ישראל קולת : "איש ונבו לו", משה שרת : "מה היה לנו ברל", דב סדן : "צופה לבית הישוב", צופית: בית ברל, תשכ"ח 1967

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: משה שרת

הערות שוליים

  1. ^ לואיז פישר (עורכת), ימימה רוזנטל (עורכת הסדרה), משה שרת, ראש הממשלה השני, מבחר תעודות מפרקי חייו (1894–1965), מדינת ישראל, גנזך המדינה, תשס"ז–2007, עמ' י"א, י"ג, מסת"ב 978-965-279-035-4, עם לחיצה על שלושת הקווים האופקיים למעלה, יש תצוגה מלאה.
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 2.16 2.17 2.18 2.19 2.20 2.21 2.22 2.23 2.24 יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום, היבטים ומבטים על משה שרת, העמותה למורשת משה שרת, 2008, עמ' 9–11, מסת"ב 978-965-91117–1–8.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 דוד לאזר, משה שרת – ואלה תולדות, באתר העמותה למורשת משה שרת; גם בתוך: שוחר שלום, עמ' 17–26.
  4. ^ מנחת זכרון לתלמידי המחזור הראשון של הגמנסיה העברית הראשונה בארץ ישראל, הפועל הצעיר, 18 באוגוסט 1913
  5. ^ זאב שיף ואיתן הבר, "לקסיקון לביטחון ישראל", זמורה, ביתן, מודן הוצאה לאור (מהדורת "דבר") 1976, עמ' 525
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 ישראל לנדרס, שרת, הכוח השקט, 1980, בתוך: שוחר שלום, עמ' 183–185.
  7. ^ 7.0 7.1 אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 251.
  8. ^ יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום, עמ' 77, הערה 1; עמ' 105, הערה 1.
  9. ^ פנחס פלאי, "קרוב רחוק" – שחזר ונתקרב, 24.6.1966, בתוך: שוחר שלום, עמ' 210.
  10. ^ אורי קיסרי, האיש משה, 8.7.1966, בתוך: שוחר שלום, עמ' 223.
  11. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 268.
  12. ^ בהנהלת הסוכנות, דבר, 14 באוקטובר 1931
  13. ^ משה שרת - המדינאי של "חומה ומגדל", באתר העמותה למורשת משה שרת
  14. ^ יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום, עמ' 297, הערה 1.
  15. ^ משה שרת, יומן מדיני ב', 7.6.1937, בתוך: שוחר שלום, עמ' 340.
  16. ^ אליהו ששון, סמל ודוגמה אישית, 10.7.1970, בתוך: שוחר שלום, עמ' 297.
  17. ^ נעמה לנסקי, ‏אבא היה כמו מנצח על תזמורת גדולה..., באתר ישראל היום, 24 נובמבר 2017
  18. ^ טיוטת שרת למגילת העצמאות
  19. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 285; עמ' 547, הערה 15.
  20. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 283–284.
  21. ^ אייזיק רמבה, דמויות מאצל שולחן הממשלה: משה שרת, 19.10.1951, בתוך: שוחר שלום, עמ' 241.
  22. ^ יהושע ביצור, ה"ג'נטלמן" של הכנסת, 8.7.1965, בתוך: שוחר שלום, עמ' 75.
  23. ^ ריאיון לגבריאל כהן, מ"המדינה זה אני!" – ל"אחרי המבול!", 22.8.1964, בתוך: שוחר שלום, עמ' 533.
  24. ^ בנימין נויברגר, תבונה מדינית ופרגמטיזם מוסרי, 2007, בתוך: שוחר שלום, עמ' 198.
  25. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ד, 3, עמ' 216; עמ' 510, הערה 26.
  26. ^ יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום, עמ' 90, הערה 8.
  27. ^ אליהו הכהן, 'השיר שלא הצליח לי': מרדכי זעירא ו'צברים' של משה שרת, בבלוג "עונג שבת", 3 ביולי 2020
  28. ^ קנט לאב (אנ'), משה שרת, גמאל עבדול נאצר ודוד בן-גוריון, 1969, בתוך: שוחר שלום, עמ' 349.
  29. ^ אבי שליים, שרת המתון מול בן-גוריון האקטיביסט, 2000, בתוך: שוחר שלום, עמ' 437. שרת הסביר ביומנו את ביטול השיחות: "לא ניוועד בצילו של גרדום".
  30. ^ יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום, עמ' 89, הערה 6; ואילו בעמ' 304, הערה 1: "47 נמנעים". באחד מהם ישנה טעות הקלדה.
  31. ^ יחיעם ויץ, משתולל הזעם וצורב העלבון..., 13.1.1996, בתוך: שוחר שלום, עמ' 476.
  32. ^ 32.0 32.1 דורון כהן, משה שרת ב"עם עובד", 2003, בתוך: שוחר שלום, עמ' 172–173.
  33. ^ דוד בן-גוריון בכנס פעילים ארצי מטעם המיעוט במפא"י, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום, עמ' 99, הערה 23.
  34. ^ בועד הפועל של ההסתדרות: מ. שרת בראש "עם עובד", דבר, 4 במרץ 1957
    מ. שרת: יורחב היקפה של הספריה לעם של "עם עובד", דבר, 19 ביוני 1960
  35. ^ חִדּוּשֵׁי וְאִמּוּצֵי לָשׁוֹן שֶל משֶׁה שָׁרֵת, באתר "משה שרת ומורשתו";
    רפאל בשן, דחיתי הצעות לחזור לזירה הממלכתית, מעריב, 15 במאי 1964
  36. ^ אזרחות־כבוד של העיר תל־אביב למשה שרת ולשושנה פרסיץ, דבר, 13 באוגוסט 1962
  37. ^ יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום, עמ' 49, הערה 4.
  38. ^ 38.0 38.1 מיכאל בריצ'ר, על משה שרת ודוד בן-גוריון, 1972, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום, עמ' 359–360.
  39. ^ יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום, עמ' 175, הערה.
  40. ^ יעקב שרת, משה שרת - ביוגרפיה, ‏10 בינואר 1999.
  41. ^ רעייתו, צפורה, הייתה בתו של ד"ר יהודה ופרידה (לבית מאירוביץ) מאירוב על משפחת מאירוב.
  42. ^ לוי אשכול, דור של לית-ברירה, 15.7.1965, בתוך: שוחר שלום, עמ' 72.
  43. ^ אתר למנויים בלבד רועי צ'יקי ארד, בגין ובן צבי בפנים, גולדה ושרת בחוץ; מנהיגים מסוימים מונצחים, השאר לא, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2013
    אתר למנויים בלבד עופר אדרת, בניו של משה שרת מסתכלים בקנאה על גנדי, באתר הארץ, 22 באפריל 2016
  44. ^ "בית הפקיד ע"ש משה שרת", תוכניות לימודים בבית הפקיד, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל, הסתדרות הפקידים - עובדי המינהל והשירותים, המחלקה להשכלה ולחינוך מקצועי, דפוס רונלד, ירושלים, תש"ל, 1969. (מתוך אתר הספרייה הלאומית, ערך: משה שרת)


משה שרת
משפחתו יעקב שרתוק (אב) • פניה שרתוק (אם) • צפורה (רעיה) • יעקב (בן) • יעל (בת) • חיים (בן) • יהודה (אח) • דב הוז (גיס) • אליהו גולומב (גיס)
הנצחתו נווה שרת • רמת שרת • ארכיון מפלגת העבודה • אתר הזיכרון למשה שרת • קריית שרת • העמותה למורשת משה שרת
ראש ממשלת ישראל השני
ממשלות ממשלת ישראל החמישית (1954-1955) • ממשלת ישראל השישית (1955)
אירועים בכהונתו העסק הביש • מסעו לאסיה (1956) • אסון מעגן (1954) • ביקור או נו בישראל (1955) • מבצע אלקיים (1955)
שונות נאום הדגל • בית כהן-שרת
ראשי ממשלות ישראל
בן-גוריון (1948–1954) • שרת (1954–1955) • בן-גוריון (1955–1963) • אשכול (1963–1969) • אלון (בפועל, 1969) • מאיר (1969–1974) • רבין (1974–1977) • בגין (1977–1983) • שמיר (1983–1984) • פרס (1984–1986) • שמיר (1986–1992) • רבין (1992–1995) • פרס (1995–1996) • נתניהו (1996–1999) • ברק (1999–2001) • שרון (2001–2006) • אולמרט (2006–2009) • נתניהו (2009–2021) • בנט (2021–2022) • לפיד (2022) • נתניהו (2022–) ישראל
שרי החוץ בממשלות ישראל
משה שרת • גולדה מאיר • אבא אבן • יגאל אלון • משה דיין • מנחם בגין • יצחק שמיר • שמעון פרס • משה ארנס • דוד לוי • שמעון פרס • אהוד ברק • דוד לוי • בנימין נתניהו • אריאל שרון • דוד לוי • אהוד ברק • שלמה בן עמי • שמעון פרס • אריאל שרון • בנימין נתניהו • סילבן שלום • ציפי לבני • אביגדור ליברמן • בנימין נתניהו • אביגדור ליברמן • בנימין נתניהו • ישראל כ"ץ • גבי אשכנזי • יאיר לפיד • אלי כהן • ישראל כ"ץ • גדעון סער
חותמי מגילת העצמאות (על פי סדר חתימתם)
דוד בן-גוריון • דניאל אוסטר • מרדכי בנטוב • יצחק בן-צבי • אליהו ברלין • פרץ ברנשטיין • הרב זאב גולד • מאיר ארגוב • יצחק גרינבוים • אברהם גרנות • אליהו דובקין • מאיר וילנר • זרח ורהפטיג • הרצל ורדי (רוזנבלום) • רחל כהן-כגן • רבי קלמן כהנא • סעדיה כובשי • יצחק מאיר לוין • מאיר דוד לוינשטיין • צבי לוריא • גולדה מאיר • נחום ניר-רפאלקס • צבי סגל • הרב יהודה ליב הכהן פישמן • דוד צבי פנקס • אהרן ציזלינג • משה קול • אליעזר קפלן • אברהם קצנלסון • פנחס רוזן • דוד רמז • ברל רפטור • מרדכי שטנר • בן-ציון שטרנברג • בכור-שלום שטרית • חיים משה שפירא • משה שרת מגילת העצמאות
התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה
כללי התנדבות היישוב לצבא הבריטי • היישוב במלחמת העולם השנייה • הבריגדה היהודית • לוי בנימין - מפקד הבריגדה • הפלמ"ח • צנחני היישוב • מתנדבי היישוב לצי המלכותי הבריטי • שבויי היישוב במלחמת העולם השנייה • הרבנים הצבאיים • אות ההתנדבות
היחידות פלוגת ההובלה 462 • פלוגת הנדסה 745 ("סולל בונה") • מתנדבי היישוב בחיל החפרים • מתנדבי היישוב בבאפס • הרגימנט הארץ-ישראלי • חיל העזר לנשים • פלוגת מובילי המים 148 • יחידת הקומנדו 51 • קבוצת החקירה המיוחדת
אתרים פיוג'י • טרוויזיו • בריזיגלה • המערכה על נהר סניו • בית הקברות הצבאי ברוונה
אישים משה שרת • יוסף אלמוגי • יצחק בן-אהרן • מרדכי מקלף • עזר ויצמן • חיים הרצוג • אהרן רמז • חיים לסקוב • מאיר זורע • שלמה שמיר
ראו גם פורטל היישוב
יושבי ראש הנהלת הסוכנות היהודית
ארתור רופין • דוד בן-גוריון • ברל לוקר • זלמן שזר • משה שרת • לואי אריה פינקוס • פנחס ספיר • יוסף אלמוגי • אריה דולצ'ין • שמחה דיניץ • אברהם בורג • סלי מרידור • זאב בילסקי • נתן שרנסקי • יצחק הרצוג • יעקב חגואל (בפועל) • דורון אלמוג


הקודם:
דוד בן-גוריון 		יושב ראש מפא"י הבא:
דוד בן-גוריון
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28981823משה שרת

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=משה_שרת&oldid=2624515"