קרב המיתלה

קרב המיתלה

צנחנים מפלוגה ה' של גדוד 890 מחופרים על הגבעה המזרחית, מעל מעבר המיתלה
צנחנים מפלוגה ה' של גדוד 890 מחופרים על הגבעה המזרחית, מעל מעבר המיתלה
מלחמה: מלחמת סיני
תאריכים	31 באוקטובר 1956 – 1 בנובמבר 1956 (יומיים)
מקום	מעבר אל-חיטאן ומעבר המיתלה, חצי האי סיני
הצדדים הלוחמים מצרים מנהיגים דוד בן-גוריון  גמאל עבד אל נאצר  מפקדים אריאל שרון, מרדכי גור, אהרן דוידי כוחות חטיבת הצנחנים 202 (6 פלוגות), ופלוגת שריון 5 פלוגות חי"ר מתוגברות מחטיבה 2 אבדות 38 הרוגים, נעדר אחד וכ-120 פצועים 260 הרוגים

קרב המיתְלָה היה קרב בין חטיבת הצנחנים של צה"ל לבין כוחות של צבא מצרים, שנערך במהלך מלחמת סיני ("מבצע קדש") במעבר המיתלה ובסמוך לו במערב חצי האי סיני. הקרב החל ב-31 באוקטובר 1956 בשעות הצהריים, והסתיים ב-1 בנובמבר לפנות בוקר. בקרב זה, שלא היה בו כל צורך מבצעי, נהרגו 38 לוחמים מחטיבת הצנחנים (ועוד ארבעה לוחמים מתו מפצעיהם מאוחר יותר). בצד המצרי נהרגו כ-260 חיילים.

קרב המיתלה התקבע במורשת הקרב של צה"ל כמופת של גבורה, הקרבה ודבקות במטרה, וככזה שימש לחינוך של דורות רבים של לוחמים, לדבוק בערכים הצבאיים הללו. אולם הנחיצות המבצעית של הקרב הוטלה בספק מיד עם סיום המלחמה, ועל כך ספג יוזם הקרב, מפקד חטיבת הצנחנים אריאל שרון, ביקורת קשה ממפקדיו. מרדכי בר-און, ראש לשכתו של הרמטכ"ל משה דיין, סיכם את הקרב במילים: "עקוב הדמים, נאפד הגבורה אך גם חסר התכלית מכל הקרבות שהתרחשו במערכת סיני".

רקע

מעבר אל-חיטאן ומעבר המיתלה הם שני מעברים במערב חצי האי סיני. אל-חיטאן הוא המזרחי שבהם, והמיתלה הוא המערבי. אורך שניהם יחד הוא כעשרים ק"מ, ולעיתים מתייחסים אל שניהם בשם "מעבר המיתלה".

ב-26 ביולי 1956 הכריז נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר על הלאמה של חברת תעלת סואץ, שהפעילה את התעלה וגבתה את הרווחים ממנה, ושהבעלות עליה התחלקה בערך באופן שווה, בין ממשלות בריטניה וצרפת. הצעד החריג נעשה כדי לגייס כסף לבניית סכר אסואן, שנתפס כחיוני לחקלאות המצרית. המעצמות האירופיות, שלא היו מוכנות לוותר על הנכס הכלכלי ובעיקר האסטרטגי של תעלת סואץ, תכננו פעולה צבאית כדי להשיב לעצמן את השליטה בה.

ב-24 באוקטובר, בפרוור סוור שליד פריז, נחתם הסכם בין ישראל, בריטניה וצרפת, הסכם שזכה לכינוי "הקנוניה", ושקבע את מהלכי המבצע המשותף לשלוש המדינות. על פי ההסכם, ישראל תבצע מהלך צבאי בסיני שיהיה מוגבל בהיקפו, ושייראה כפעולת תגמול, אחת מתוך שורה של פעולות דומות שבוצעו קודם לכן. מטרת המהלך תהיה לספק עילה לשתי המעצמות, לדרוש כביכול משני הצדדים, ישראל ומצרים, לחדול ממעשי האיבה ולסגת מאזור התעלה. מכיוון שמצרים לא ביצעה עד אז כל פעולה אלימה באזור התעלה, פרט להלאמה שלה - היה צפוי שמצרים תסרב לדרישה. במה שאמור להיראות כתגובה לסירובה, תתקופנה בריטניה וצרפת את מצרים באזור התעלה, תשתלטנה על התעלה ובכך תוכרח מצרים להשיב אותה לבעלותן. האופי המוגבל של המהלך הצבאי הישראלי אמור היה להטעות את המצרים לחשוב שאין פניה של ישראל למלחמה כוללת.

הפעולה שנבחרה לפתוח את המערכה הייתה הצנחה של גדוד מחטיבת הצנחנים (גדוד 890) בפתחו של מעבר המיתלה. בהמשך, התוכנית הייתה ששאר החטיבה תחבור אל הכוח הזה בתנועה יבשתית, ותתייצב במרחק מהתעלה שסוכם עם השותפות להסכם, 10 מייל ממזרח לתעלה. תוכנית זו היוותה שינוי משמעותי לעומת התוכנית המקורית (שכונתה "קדש 1" והוצגה ב-5 באוקטובר), שבה יועדו לחטיבת הצנחנים שני יעדים מרכזיים: אל עריש ומצרי טיראן. לימים אמר ראש לשכתו של הרמטכ"ל, מרדכי בר און: "הצנחנים בוזבזו במלחמה זו. הם הוטלו במקום לא חשוב מבחינה צבאית, שהעניק, אולי, יתרון קטן בכיבוש גדת הסואץ".

הרמטכ"ל, משה דיין, היה בין היחידים שידע שפעולת ההצנחה במעבר המיתלה היא למעשה פרובוקציה מכוונת, שלא נועדה לה תכלית צבאית. אך מכיוון שמטרת הפעולה נגזרה מהסכם מדיני סודי, הוא לא היה יכול לשתף את מח"ט הצנחנים, אריאל שרון, במידע. תיאר זאת ההיסטוריון מוטי גולני:

קרב המיתלה היה שיאה של אי-ההבנה בין הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין ואנשיו במוצב הפיקוד העליון (מצפ"ה) לבין המפקדים בשטח - אי-הבנה שאפיינה את מלחמת סיני בכלל. מקורה של אי-ההבנה היה באי-יכולתו של דיין לשתף את מפקדי השדה שלו בנסיבות המדיניות המיוחדות בהן נולדה מלחמת סיני, קרי, הקנוניה של ישראל עם צרפת ובריטניה נגד מצרים.

— מוטי גולני, "'קרב המיתלה' - בחינה היסטורית של מיתוס גבורה ישראלי", אלפיים, גיליון 19, 2000, עמ' 106–125.

היציאה לקרב

התוכנית המקורית של הפעולה הייתה להצניח את גדוד 890 של חטיבת הצנחנים בצד המערבי של המעבר, כ-30 ק"מ מהתעלה; אולם בצילום אוויר שנעשה סמוך למועד הפעולה, התגלה מחנה אוהלים באזור ההצנחה, והיה חשש שהמעבר תפוס מהצד המערבי על ידי כוח חי"ר מצרי. על כן שונתה התוכנית שעות מספר לפני הפעולה, והוחלט להצניח את הגדוד בפתחו המזרחי של המעבר. בדיעבד, התברר שידיעות המודיעין היו שגויות: האוהלים המועטים היו שייכים לפועלי כביש מצריים; ואילו כתגובה להצנחה, נע כוח חי"ר מצרי אל המעבר ותפס עמדות בתוכו, עובדה שלא הייתה ידועה ושעתידה לעלות בחייהם של עשרות צנחנים.

ביום שני, 29 באוקטובר 1956, בשעה 17:00, נפתחה מלחמת סיני במבצע מכבש - הצנחה של כל גדוד 890, בפיקודו של רס"ן רפאל איתן, כארבעה ק"מ ממזרח למצבת הקולונל פרקר. הגדוד הוצנח מ-16 מטוסי DC-3 דקוטה, בארבעה גלים של רביעיות, בליווי של מטוסי אוראגן ומטאור. לאחר שעשו דרכם בציר הטעיה מבסיס תל-נוף דרך ים המלח, חצו המטוסים את הגבול לסיני באזור חצבה, ממש מעל כוחות החטיבה, שהיו ערוכים לתנועה היבשתית בטרם יחברו עם הכוח המוצנח.

הייתה זו הצניחה הקרבית הראשונה של צה"ל. לאחר מסע רגלי בן כ-7 ק"מ, התמקם הכוח בגבעות שבאזור מצבת פרקר, ממזרח לפתח המזרחי של מעבר אל-חיטאן. הרמטכ"ל אסר על הגדוד להיכנס למעבר אל-חיטאן, והורה שתנועה מערבה תתאפשר רק באישורו של מוצב הפיקוד העליון, לאחר שהחטיבה כולה תגיע לאזור. בלילה שבין 30 באוקטובר ו-31 באוקטובר חברו יתר גדודי הצנחנים, שנעו על גבי זחל"מים ובליווי כוח שריון, במסע של כ-200 ק"מ בשטח מצרים, אל גדוד הצנחנים המוצנח.

מח"ט הצנחנים שרון לא ידע שמשימתו היא משימת דמה, שנועדה רק לספק את העילה למעצמות להגיש אולטימטום כביכול, כדי ש"יסיגו את כוחותיהם" מאזור תעלת סואץ; אולם הוא ידע היטב שמשימתו בשלב הראשון היא רק להתייצב בפתח המעבר ולא לכבוש אותו. בהתאם לאופיו הפרו-אקטיבי של שרון, הוא לא היה מרוצה מכך שחטיבתו נמצאת במערב סיני, ולמעשה אינה שותפה למאמץ הלחימה של הכוחות האחרים במבצע. עוד קודם לחבירתו עם הגדוד המוצנח, הודיע שרון על כוונתו להיכנס למעבר. כעת הוא דרש במברק למצפ"ה (מוצב הפיקוד העליון, שישב באזור רמלה) לצאת לכיוון מערב ולתפוס את המעבר, בהיותו סבור שהמעבר ריק מאדם. מכיוון שלא היה צורך צבאי אמיתי בתפיסת המעבר, שרון לא קיבל אישור לכך. מכיוון שחטיבת הצנחנים הייתה כפופה ישירות למטכ"ל, ולא הייתה תחת פיקודו של פיקוד הדרום, מסר סא"ל ישעיהו גביש, רמ"ח מבצעים באג"ם, הוראה מפורשת מהרמטכ"ל שלא לזוז ממקומו ולהתחפר בעמדותיו.

למחרת הצניחה תקפו מטוסים של חיל האוויר המצרי את הצנחנים במצבת פרקר. בעקבות התקיפה ביקש שרון לשפר עמדות לכיוון מערב, אל תוך המעבר. גם לכך לא קיבל אישור, והרמטכ"ל פקד עליו, שאם אינו יכול להחזיק מעמד, עליו לסגת מזרחה לנח'ל. אל הצנחנים נורתה גם אש מרגמות מצרית מכיוון המעברים, וכך התברר להם שכוחות מצריים נכנסו למעבר. כאמור, הכוח המצרי לא היה במעבר לפני תחילת המבצע, והוא נע לשם כתגובה להצנחה של גדוד 890. מטוסים של חיל האוויר, שהופנו לסייע לכוח, תקפו את אזור המעבר, אולם כל שיכלו לעשות היה להשמיד את כלי הרכב של הכוח המצרי, שעמדו ריקים בתוך המעבר. הכוח המצרי היה כבר מוגן בכוכים ובנקיקים משני צידי הואדי, וכנראה לא נפגע; המצרים גם הספיקו להעביר לעמדותיהם את כלי הנשק הכבד, שכללו: 40 תולרי"ם צ'כים, 14 מקלעים בינוניים ו-12 תותחי נ"ט 75 מ"מ. אש המרגמות על הצנחנים פסקה.

רחבעם זאבי בפגישה עם אריאל שרון וקציניו, לפני הכניסה למעבר המתלה

ב-31 באוקטובר הגיע ראש מטה פיקוד הדרום, סא"ל רחבעם זאבי, לביקור אצל שרון במצבת פרקר, כדי לוודא שהפקודה להימנע מלחימה ברורה לשרון. זאבי העיד שחזר באוזני שרון על פקודת הרמטכ"ל שלא לנוע מערבה. בתגובה, ביקש שרון להוציא סיור מצומצם לבדיקת השטח, וזאבי אישר לו זאת. כשהמריא זאבי מהשטח במטוס קל, הבחין בכוח גדול המתארגן ל"סיור", והוא העיד שהמראה עורר בו חשש ששרון מתכנן להיכנס לקרב בכל זאת.

הקרב

הסיור שהוציא המח"ט שרון היה כוח בגודל של שני גדודים. הוא כלל את כוח מוטה גור, מג"ד 88, עם פלוגת הסיור של הגדוד בפיקודו של זאב וקס. אחריהם נעה מחלקת טנקים AMX-13 בפיקוד המ"פ צביקה דהב, הפלוגה המסייעת של גדוד 88 בפיקודו של מיכה פייקס, וסוללת מרגמות כבדות מגדוד 332, אליהם הצטרף הסמח"ט יצחק חופי (חקה). לאחריהם נסע גדוד ד' של אהרון דוידי. כאשר הסיירת של חטיבה 202, בפיקודו של מיכה קפוסטה (בן ארי) נעה ראשונה ולאחריה פלוגתו של לוי חופש (קורס מכי"ם נח"ל), ובמאסף הפלוגה של יהודה מיטלמן (קורס מכי"ם נח"ל). לאחריהם נסעו יחידות הרפואה והאספקה. הכוח גדול בהרבה מהדרוש לסיור-גישוש של המעברים, והדבר העיד על כוונתו מלכתחילה של שרון לכבוש את המעברים ומעבר להם.

מעבר ראשון ותקיעה

ב-12:30 יצא הכוח ממצבת פרקר, ולאחר מספר קילומטרים נכנס למעבר אל-חיטאן. בשעה 12:50 נפתחה עליהם אש משני עברים. לאחר תנועה של כ-500 מטר נפגע זחל"ם החוד בפיקודו של המ"מ אריק כספי, ונעצר. הבא אחריו הצליח לחלוף על פניו ולצאת מטווח האש המצרית. לאחר כמה מאות מטרים נתקע הזחל"ם של מפקד הכוח וננטש. שני טנקי AMX-13 הצטרפו בינתיים לכוח שחצה את המעבר, אך אחד מהטנקים נתקע גם הוא, יחד עם זחל"ם נוסף. מקצת מהכוח נלכד באש המצרית ובפקק שגרמו כלי הרכב הפגועים. שאר הכוח הצליח לחצות את המעבר, אך לא היה מסוגל לשוב על עקבותיו או לחלץ את הפצועים, והתארגן להגנה. בשלב הזה היה הכוח הגדודי מפוצל לארבעה ראשים: החלק מפלס"ר 88 שעבר מערבה עם המ"מ יאיר לין והסמח"ט חופי; חלק אחר של הפלס"ר עם המג"ד גור וקצין הקשר דן שליט תפסו מחסות במרכז המעבר; הזחל"מים ואמבולנס פגועים על הציר, וביניהם מפקד הפלס"ר זאב וקס שנהרג והסמג"ד דני מט שנפצע. גדוד ד' בפיקוד אהרון דוידי והמרגמות הכבדות נעצרו לפני המעבר.

מטוס מיסטר מעל מעבר המיתלה, 1956

בשעה 16:00 תקפו מטוסי מטאור מצריים את הכוח של דוידי שהיה על הכביש ואת סוללת המרגמות. שבעה חיילים מפלוגת לוי חופש נהרגו וכ-15 נפצעו בתקיפה. כמו כן הם פגעו במשאית שנשאה פצצות מרגמה. המשאית הושמדה בפיצוץ אדיר שנראה למרחוק. שני מטוסי מיסטר ישראליים ניסו להיכנס לתקיפה, אולם מכשיר הקשר של קצין שיתוף חיל האוויר, יקותיאל אלון, התקלקל, והסיוע לא התאפשר. המטוסים נכנסו לאחר מכן לקרב אוויר עם רביעית המטאורים, ועם עוד רביעייה של מטוסי מיג-15.

ההסתערות של סיירת 202 והפלוגה של מיטלמן על הגדה הצפונית של המעבר לאור יום

המח"ט שרון הטיל על המג"ד דוידי את המשימה להשמיד את הכוח המצרי ולחלץ את הכוח שנותר במעבר. אולם לא היה כל מידע על פריסתו של המארב המצרי, ובנוסף לכך לא היו למפקדים מפות. דוידי פרס את סוללת המרגמות שהחלה "לרכך" את הגבעה הצפונית למעבר, בעזרת הקת"ק (קצין התצפית הקדמי) יעקב צור שהיה כבר ממוקם בסמוך לגבעה. הוא פקד על הסיירת בפיקוד קפוסטה לאגף את הגבעה ולהסתער עליה מצפון. הסיירת השתהתה בגלל חוסר תיאום עם המרגמות, אולם לבסוף הסתערו שלוש מחלקותיה במקביל על הרכס הצפוני. הם נבלמו והסתערו שוב, בשני גלים, אולם שוב נבלמו מבלי שהצליחו לזהות את מקורות הירי של המצרים, שירו מעמדות המסתור שלהם בגבעה הדרומית. לאחר כישלון התקפת הסיירת, שלח דוידי כוח נוסף מהפלוגה של קורס המ"כים של הנח"ל בפיקוד יהודה מיטלמן לעבור את הסיירת ולכבוש את הגבעה הצפונית. גם הפלוגה הזאת נתקלה באש מצרית יעילה מהגדה הדרומית של הוואדי, והוכרחה לסגת בחזרה לדרך עם ארבעה הרוגים ועשרה פצועים.

הנסיעה של יהודה קן-דרור

ערך מורחב – יהודה קן-דרור

לאחר שנוכח שהסיירת לא הצליחה לכבוש את הרכס מפני שלא זיהו את עמדות המצרים, הורה דוידי בשעה 15:00 לנהג הג'יפ שלו, טוראי יהודה קן דרור לנסוע בג'יפ אל תוך המעבר כדי למשוך אליו את אש הלוחמים המצרים. מטרת הנסיעה הייתה לגרום למצרים לחשוף את מיקומם, בידיעה שיש סיכוי קלוש לשרוד את הפעולה. קן-דרור נסע לאורך 500 מטרים, ובמהלך נסיעתו נורתה עליו אש עזה מכל סוגי כלי הנשק. קן-דרור ספג פגיעות רבות ונפצע באורח אנוש. הג'יפ התהפך על צידו, וקן-דרור שכב פצוע במשך שעות אחדות. חבריו ליחידה חשבו שנהרג ולא עשו ניסיון לחלצו, מה שכנראה היה גם בלתי אפשרי תחת האש. לבסוף הצליח קן-דרור לזחול בחזרה. כעבור חודשיים, ב-3 בינואר 1957, מת מפצעיו. על פעולתו זכה לעיטור הגבורה.

על פי גרסתם של שני לוחמים ביחידה, שפורסמה בשנת 2007, לא התנדב קן-דרור למשימה, אלא הסכים לבצעה לאחר שמפקד הגדוד אהרן דוידי פקד עליו כן. על טענה זו הגיב לוחם אחר ביחידה: ”ההתנדבות, לפי הכתבה, היא התייצבות לפני מפקד והכרזה פומבית על נכונות לבצע מטלה. התנדבות כזאת הייתה נחשבת כבדיחה גרועה בימים ההם... במונח 'התנדבות' ראינו, ראשית לכל, 'נכונות'. מי שפנו אליו ולא רצה לגלות נכונות, הצהיר על כך וקיבל פטור. כל האחרים, היו מתנדבים”. תת-אלוף (בדימוס) יצחק יעקב (יצה) הגיב אף הוא בעניין זה: ”כאשר אומרים למישהו לך להיהרג, והוא הולך מבלי להגיב במלים או בתנועה, יש בכך משום גבורה עילאית והתנדבות”.

דוידי שלח זחל"ם נוסף, בפיקודו של המ"מ דן זיו מגדוד 890 שהצטרף ללחימה, כדי לחלץ פצועים ולמשוך שוב את האש. זיו ולוחמיו הצליחו לפנות 5 מהפצועים, ולחזור עם מידע על עמדות המצרים במעבר.

התוכנית לכיבוש המעברים בלילה

בהתייעצות של שרון, גור, איתן ודוידי הוחלט על כיבוש המעברים בשני מאמצים בהתקפה לילית - גור ממערב ודוידי ואיתן ממזרח. גבול הגזרות בין שני הכוחות ממערב וממזרח היה כלי הרכב שבער במצרים. דוידי פיצל את הכוח המזרחי לשניים: פלוגתו של עובד לדיז'ינסקי מ-890 עלתה על הגבעה הדרומית של המיצר, ופלוגה ד' של קורס המ"כים של הנח"ל בפיקוד לוי חופש תקפה את הגבעה הצפונית, "הלשון" ו"המצוק". שני הכוחות ניהלו קרבות קשים לטיהור הכוכים והנקיקים. המ"פ לדיז'ינסקי ניסה לטהר עמדת מקלע כבד (מק"כ) בעזרת רימון יד, אולם הרימון המופעל התגלגל אליו בחזרה. כדי להציל את החייל שלידו, נשכב המ"פ על החייל ונהרג בפיצוץ הרימון. בפלוגתו של לוי חופש נהרג שמואל לב המ"מ ונפצעו מספר חיילים. לב וחופש קיבלו צל"ש אלוף הפיקוד על חלקם בקרב. במקביל הכוח המערבי של מוטה גור התפצל לשניים, ובפעולת מלקחיים לילית מתואמת, שהחלה בשני איגופים עמוקים, תקפו שני הראשים במקביל, מדרום ומצפון. הסמ"פ יאיר לין והפלס"ר כבשו את הגבעה הדרומית, מיכה פייקס והפלוגה המסייעת כבשו את הרכס הצפוני.

בשעה 10 בערב הסתיים הקרב. לקראת חצות הלילה החלו הלוחמים לנוע אל נקודת הכינוס ב"מזלג" שליד מצבת פרקר, כשהם מפנים את הפצועים ואת גופות ההרוגים הרבים, וגוררים את הזחל"מים הפגועים. הפצועים טופלו באזור הכינוס בידי החוליה הכירורגית של החטיבה, שהוצנחה בפיקודה של החובשת חנה יפה. בספירת החיילים התברר, ששישה מהם חסרים. אחרי התייעצות המפקדים, הוחלט לחכות לאור יום. עם הזריחה נשלחה פלוגה א' של גדוד 88 בפיקוד אברהם קלאר לחפש את הנעדרים, ומצאה אותם מתים.

הודעתו של שרון למוצב הפיקוד העליון על הסיור וגודלו הפתיעו את מקבלי ההודעה, משום שהיה זה בניגוד להוראותיו של מצפ"ה. שעות אחדות לאחר יציאת הסיור לדרך, ביקש שרון שני מטוסי דקוטה לפינוי נפגעים רבים, והודיע ש"הסיור" יצא באישורו של ראש המטה של הפיקוד.

בצהרי 1 בנובמבר הודיע שרון למוצב הפיקוד העליון כי כבש את המעבר. ההודעה התקבלה בהפתעה. כל כוחות הצנחנים התרכזו באזור מצבת פרקר, והמעבר נותר ריק. בשעות הצהריים נחתו באזור מצבת פרקר 8 מטוסי דקוטה ומטוס נורד, ופינו לבסיס תל נוף כ-120 פצועים ו-40 הרוגים. היה זה אחד ממבצעי פינוי הפצועים הגדולים בתולדות צה"ל. קורס מכי"ם נח"ל חזר לבסיסו בבית דראס כאשר כ-20% ממנו היו הנפגעים במלחמה (13 הרוגים ו-30 פצועים). כרבע עד שליש הנפגעים בקרבות המיתלה היו נפגעי קורס המכי"ם נח"ל.

ב-4 בנובמבר השלימה חטיבה 4 את החלפתה של חטיבת הצנחנים באזור המיתלה.

לאחר המלחמה

הקרב במיתלה כאירוע מכונן

קרב המיתלה הפך לאחד מסיפורי הגבורה הבולטים ביותר בצה"ל. עשרה מלוחמי חטיבת הצנחנים קיבלו עיטורים על חלקם בקרב המיתלה, ועוד 13 קיבלו צל"ש מאלוף פיקוד הדרום, חיים לסקוב.

כתב העת "מערכות" הקדיש את גיליון אוקטובר 1959 שלו לתיאור מלא ומדויק של קרב המיתלה, פרי עטו של שרגא גפני. למאמר זה חלק חשוב בהפיכתו של קרב זה למיתוס גבורה. במאמר הסתיר גפני מספר שמות של המפקדים הבכירים (יצחק חופי (חקה) - סמח"ט 202 - חביבי; מוטה גור מג"ד 88 - משה; אהרון דוידי מפקד גדוד ד' - דב; רפאל איתן (רפול) מג"ד 890 - רון) בהקדמתו הוא כתב:

עלילת קרב הצנחנים במיצרים –יש בה הרבה לקחים; אך אולי הגדול שבהם הוא עמידתו ולחימתו של הלוחם הישראלי הצעיר, ותושיית מפקדיו במבחנים חמורים. בזה מעל לכל, טמון ערכו המחנך והמאיר של קרב זה, שתרם תרומה משלו למסורתו-מורשתו המתגבשת של צבא-הגנה-לישראל.

ביקורת

פחות פומביות ניתנה לניסיון לברר באילו נסיבות נכנס צה"ל לקרב. הביקורת הופנתה בעיקרה כלפי המח"ט שרון, שכשניתן לו האישור להוציא "סיור" שלח כוח בסדר-גודל גדודי — כוח גדול מאוד יחסית למשימה — כנראה במטרה ליזום את הקרב בניגוד לכוונותיו של הרמטכ"ל דיין.

אלוף פיקוד הדרום חיים לסקוב קבע בתחקיר שביצע:

יש אי זהות בין דברי מח"ט 202 לדברי שר הביטחון ודבריו (בעת שחקרתי אותו) בנקודות הבאות:
(1) שאישור רמ"ט דרום היה לסיור ולא לתנועה מערבה.
(2) גודל הכוח שלא הלם את המשימה המוגבלת של סיור שהרשה רמ"ט דרום.
איני מוצא שרמ"ט דרום חרג מסמכותו אף שפעל בניגוד להחלטת המצפ"ה ומדיניות מטכ"ל. מח"ט 202 עבר על הפקודות של המצפ"ה, ולפי עדותו לשר הביטחון גם על הוראות רמ"ט פיקוד הדרום.

— תחקיר מבצעי של אלוף פיקוד הדרום

דיין כתב:

התרעומת - תרעומת כבדה - שיש בלבי על מפקדת הצנחנים היא לא על עצם הקרב, אלא שכדי לצאת ידי חובה כלפי המטה הכללי כינו את פעולתם בשם "סיור". מצער אותי שהם עושים כך, וחורה לי שלא הצלחתי לעצב ביני ובין מפקדה זו יחסי אמון כאלה - שכאשר הם נוהגים שלא לפי הוראותי, יעדיפו לעשות זאת ישירות ובגלוי.

— משה דיין, יומן מערכת סיני (1966)

מוטי גולני העיר על כך:

לפני התנועה ובמהלך הקרב העדיף שרון להתעלם מחובת הדיווח ומן הפקודות שהגיעו אליו. גם דיין אינו נקי מאחריות, בשל המידור הפנימי הכבד שאפף את המלחמה שהוא היה מאדריכליה החשובים, אם לא החשוב ביותר לפחות בצד הישראלי. מי שמכנה מלחמה בשם "מבצע", צריך להתייחס בהבנה לכינוי תנועתו של גדוד שלם אל תוך מיצר יבשתי מבוצר, בשם "סיור מצומצם".

ראו גם

• הרג השבויים והאזרחים המצרים בקרב המיתלה

לקריאה נוספת

• מוטי גולני, "'קרב המיתלה' - בחינה היסטורית של מיתוס גבורה ישראלי", אלפיים, גיליון 19, 2000, עמ' 106–125.
• משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת 'מערכות' ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ד - 1994, עמ' 324–329.
• אורי מילשטיין, ההיסטוריה של הצנחנים: ממלחמת העצמאות עד מלחמת לבנון, כרך ב, תל אביב: שלגי, 1985.

קישורים חיצוניים

• תיאור שלבי קרב המיתלה, באתר "הצנחנים"
• אלי אשד, הקרב במעבר המיתלה
• אמיר אורן, 38 חיילים נהרגו לשווא. מי אישר? מי שיקר?, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2006
• מירון רפפורט, סע, קן דרור, סע, באתר הארץ, 7 ביולי 2007
• אורי מילשטיין, ‏המחדל ומשימת ההתאבדות: האמת מאחורי המיתוס של הקרב במיתלה, באתר מעריב אונליין, 23 באוקטובר 2016
• חלקו הנשכח של קורס מכי"ם נח"ל - י"ד (1956) בקרבות חטיבה 202 ובקרב המיתלה - ראיון של אורי מילשטיין עם סא"ל בדימוס רפי בנבנשתי, פברואר 2021; המשך הראיון עם בנבנשתי
• רשימת העיטורים שניתנו ללוחמים בקרב המיתלה באתר "הצנחנים"
• מפת האזור במפות גוגל
• , באנציקלופדיה ynet
• שרגא גפני, ‏קרב המיתלה, מערכות 124, נובמבר 1959, עמ' 55-5
• המפקד חיפה בגופו – ונהרג, מעריב, 26 באוקטובר 1965
• אורי דן, היום הארוך ביותר בסיני, מעריב, 28 באוקטובר 1966
• רן דגוני, גיבור קרב המיתלה חי בניו-יורק, מעריב, 1 בנובמבר 1985
• יוסף ולטר, "את זעקות הפצועים במיתלה אני שומע עד היום", מעריב, 24 באוקטובר 1986
• תיאור מפורט של מבצע הצניחה במעבר המיתלה, באתר לזכרו של רפאל איתן (רפול)
• קרב המיתלה, באתר הגבורה, סרטון ובו תמונות אותנטיות וראיונות עם המשתתפים בקרב, באתר "גבורה"
• סרט נדיר שצולם במהלך קרב המיתלה, סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39755230קרב המיתלה