יפו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק ברובע בתל אביב-יפו. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו יפו (פירושונים).
נמל יפו ויפו העתיקה
מבט על יפו העתיקה
מראה כללי של העיר ונמל יפו

יפו (להאזנה (מידע • עזרה), בערבית: يَافَا, "יאפא") היא עיר נמל עתיקה בארץ ישראל, לחוף הים התיכון. יפו התקיימה כעיר עצמאית במשך אלפי שנים עד שאוחדה ב-1949 עם תל אביב, ומאז היא מהווה את אחד מרובעי תל אביב-יפו.

בזמן מסעי הצלב הייתה יפו מחוז בממלכת ירושלים הצלבנית. מאז ועד המאה העשרים שימשה העיר כנמל חשוב בארץ ישראל. הקמת נמל תל אביב בסמוך, והשימוש בנמלים אחרים, הביאו לכך שהנמל ירד מגדולתו. בימי המנדט הייתה העיר מרכז חשוב לאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל. במלחמת העצמאות של מדינת ישראל, כבשו את העיר כוחות האצ"ל וההגנה: מעל 90% מתושבי יפו הערבים נמלטו, ומאוחר יותר עולים חדשים ויהודים התיישבו זה לצד המיעוט הערבי שנשאר במקום.

אטימולוגיה ומקורות

מראה כללי של שכונת עג'מי

יפו היא מערי הנמל העתיקות בעולם. בתעודות מצריות מהמאה ה-15 לפנה"ס נאמר כי המילה "יאפו" מציינת יופי. החל בכיבוש הערבי של ארץ ישראל מוזכר המקום בשם יאפה, שם המקום בפי דוברי הערבית עד היום. המסורת ההלניסטית מייחסת את השם "יפו" ל"יופיאה", היא קסיופאה, אמה של אנדרומדה.

בתלמוד הירושלמי מבואר כי בדור הפלגה הציף נחשול מהים שטחי יבשה רבים ועצר בחופי עכו ויפו, סמך לזה הובא מהפסוק בספר איוב: "עד פה תבוא" - עד יפו[1].

יפו מוזכרת בארבעה מספרי התנ"ך. בספר יהושע מוצבת העיר בתחום נחלת שבט דן, "וּמֵי הַיַּרְקוֹן וְהָרַקּוֹן עִם הַגְּבוּל מוּל יָפוֹ." אך נראה כי השבט לא הצליח לכבוש את כל נחלתו. בספר דברי הימים ב, בתיאור בניית המקדש על ידי שלמה המלך נאמר כי דרכה הגיעו הארזים ששימשו לבניין בית המקדש: "וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן הַלְּבָנוֹן כְּכָל צָרְכֶּךָ וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסֹדוֹת עַל יָם יָפוֹ וְאַתָּה תַּעֲלֶה אֹתָם יְרוּשָׁלָ‍ִם"[2]. בתיאור המקביל בספר מלכים, יפו אינה מוזכרת, אך בתיאור בניית המקדש בספר עזרא מובאת יפו בהקשר דומה: "לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן־הַלְּבָנוֹן אֶל־יָם יָפוֹא כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרַס עֲלֵיהֶם:[3] בספר יונה בתיאור בריחתו משליחותו אל נינוה של יונה הנביא, נאמר כי הוא החל בה את מסעו: "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אָנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'"[4].

על פי אגדה המצויה בכתבי עולי רגל נוצריים בימי הביניים, שמה של העיר ניתן לה מכיוון שנבנתה על ידי יפת בן נח[5] (על שמו קרוי גם רחוב יפת בעיר).

האגדה הקדומה מציינת כי יפת בנה את העיר עוד לפני המבול, ושקברו של נח מצוי תחת הסלע שבתוך הים של יפו. וכך כותב פרופ' נחום סלושץ: ”אגדה... שעל פיה נבנתה העיר יפו על ידי שלושת בני-נוח שישבו בה. ועל אחד הסלעים שנמצא במרחק פרסא אחת בתוך הים קבור נח אביהם מתחת לאבן סלע שאליה רתק הענק אנדרומדס של המיתוס היווני”[6].

יפו מוזכרת גם בכתבי הנצרות ולפים ארעו בה מספר ניסים וגילויים. אתרים הקשורים במאורעות אלו נמצאים ביפו, ומקודשים כיום לנצרות. עם זאת, בתחילת ימי הנצרות לא קנתה הדת אחיזה ביפו. רק במאה החמישית הייתה ביפו לראשונה קהילה בהנהגת בישוף.

גאוגרפיה

הנוף מגבעת יפו
מדרון יפו (2009)

יפו העתיקה נבנתה על צוק רם, מעין חצי אי שחודר אל הים המורכב מגבעת כורכר. הגבעה מהווה חלק מרכס הכורכר המערבי, אחד משלושת רכסי הכורכר החוצים לאורך את שפלת החוף של ארץ ישראל. סלע אנדרומדה והסלעים סביבו אף הם חלק מרכס זה, שכורסם על ידי גלי הים. רכס הכורכר בחוף הים חשוף לפעולות גלי הים ולכן הוא עובר תהליך של גידוד ונחשפות בסלע טבלאות גידוד, בצורת לוחות גדולים שגלי הים שחקו אותם. בחוף הים צפונה מיפו ניתן להבחין בלוחות אלה לאחר שהוצאו מהחוף כאשר הוכשר לרחצה.

מזרחית לרכס הכורכר ביבשה נוצרה "מרזבה" - שטח נמוך הכולל אדמות סחף. בשקע זה היה מצוי אצטדיון באסה שנהפך לימים לאצטדיון בלומפילד. לפני הקמת המגרש היו במקום ביצות (בערבית: "אל-באסה"). בדיקות גאולוגיות שנערכו במקום העלו כי ייתכן שמוצא נחל איילון היה באזור זה. מכך ניתן להניח כי לאחר שהתגבש רכס הכורכר השני (כיום שכונת אבו כביר) נחסם מוצא הנחל לים, והאיילון המשיך לזרום צפונה והיה ליובל של נחל הירקון. היותו של באסה אזור טופוגרפי נמוך, העלתה את הרעיון להקים בו מעגנה פנימית[7]. הבִּקעה בין רכסי הכורכר במזרח יפו, בעורף העיר, משכה אליה חקלאים. באזור זה נמצאת אדמת סחף פורייה מאפיק נחל האיילון. הקרקע ניתנת לעיבוד רב שנתי בתנאי חקלאות הבעל המסורתית ומאופיינת במקורות מים זמינים קבועים כגון בארות.

שרידים לעידן החקלאי של האזור נמצאים בבתי הבאר החרבים שנמצאו באזור יפו. בתי הבאר היו מבנים חקלאיים ששימשו את ענף ההדרים של יפו, והפכו לארמונות מפוארים של עשירי העיר. בית באר (בערבית: ביארה) היה מבנה חקלאי שתחילתו בבאר, בריכת אגירה ומערכת התעלות ששימשו להשקיית הגידולים. עם התפתחות ענף הפרדסנות, גדל המתחם ונבנו בו מבנים לאחסנה ואריזת תוצרת חקלאית ומגורי פועלים. החל מאמצע המאה ה-19 החלו עשירי יפו הערבים, פקידי שלטון ובעלי נכסים זרים, לבנות על-גבי המבנים החקלאיים או בקרבתם בתי מגורים מפוארים שנקראו "קאסרים" (בתעתיק מדויק מערבית: קאצר), ששימשו בתחילה כבתי קיט ובהמשך הפכו למגורי קבע מפוארים, "ארמונות" בתוך הפרדסים. בסקר אותרו מעל ל-30 מבנים כאלה.

נמל יפו מצוי במפרץ טבעי קטן שנוצר על ידי חצי אי. הסלעים המזדקרים במפרץ שימשו כעין שוברי גלים ואפשרו לאוניות לעגון במפרץ ולפרוק את נוסעיהן ומטענן לסירות שבהן הגיעו למזח החוף. עם זאת, הייתה טמונה בכך סכנה: בעת סערה עלולות האוניות להתנפץ אל הסלעים. בעורף הנמל צוק בגובה שלושים וארבעה מטרים מכונה "גבעת יפו". עליו בנויה יפו העתיקה. הגבעה המשקיפה אל הים ונוחה לביצור ולהגנה, שימשה בסיס להתיישבות ביפו. השטח בין נמל יפו לחוף גבעת עלייה שהיה מלא בפסולת בניין הפך לפארק מדרון יפו ששטחו 200 דונם ולאורכו טיילת.

שכונות יפו[8] הן: יפו העתיקה, צפון יפו-שכונת שוק הפשפשים, יפו א' (דקר), יפו ג', יפו ד', גבעת עלייה, עג'מי, מנשייה, המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו, צהלון, גבעת הרצל, גבעת אנדרומדה.

היסטוריה

העת העתיקה

שחזור שער מימי רעמסס השני. על השער נמצאו 5 תאריו של רעמסס, שם הלידה, שם ההכתרה וכדומה.

באזור מוזיאון יפו לעתיקות נמצאו השרידים הקדומים ביותר שהתגלו ביפו: שרידי חלקלקה שהקיפה את גבעת יפו מתקופת החיקסוס, במאה ה-18 לפנה"ס. בשטח הנמצא כיום בתוך "גן שער רעמסס" התגלו שרידי יישוב משלהי המאה ה-17 לפנה"ס והמחצית הראשונה של המאה ה-16 לפנה"ס. מתקופת הברונזה המאוחרת (המחצית שנייה של המאה ה-16 לפנה"ס והמאה ה-15 לפנה"ס התגלו שרידי בניינים מלבנים על יסודות אבן.

יפו מוזכרת באגרות מצריות משנת 1470 לפנה"ס, המתפארות בכיבושה על ידי הפרעה תחותמס השלישי, שהשתמש בתחבולת "סוס טרויאני" - הסתרת אנשי מלחמה חמושים בתוך סלים, ומתן הסלים למושל העיר כמתנה[9]. תיאור מפורט של מלחמה זו מובא בפפירוס האריס 500 המוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

גם במכתבי אל עמרנה נזכרת יפו, בשמה הפרעוני יא-פּוּ. המצרים שלטו על יפו ועל דרך הים עד המאה ה-12 לפנה"ס[10]. הנוכחות המצרית בארץ ישראל נמשכה גם בימי רחבעם במאה ה-10 לפנה"ס ולפי השרידים שנמצאו במצד חשביהו נמשכה הנוכחות המצרית עד המאה ה-8 לפנה"ס.

כאשר פלשו הפלשתים לארץ ישראל, כנראה במאה ה-12 לפנה"ס, הם השתלטו על שפלת החוף ובכללה על יפו.

במנסרת סנחריב, המתארת את מסע סנחריב בלבנט, מוזכרת העיר יפו יחד עם בני ברק, בית־דגן ואזור כאחת מערי צדקא מלך אשקלון שכבש סנרחיב[11][12].

בתקופה הפרסית הייתה יפו, ככל ערי יהודה, תחת שלטון ממלכת פרס, שמסרה אותה לפיניקים, במסגרת חזרת הפיניקים הכנענים לאזורי החוף הדרומיים שנלקחו מהם בתום תקופת הברונזה ("דרום פיניקיה")[13][14]. על פי כתובת אשמונעזר, אשמונעזר השני מלך צידון קיבל אותה לשליטתו מידי הפרסים, והפך את חבל יפו ל"אסם התבואה" של ממלכתו[15]. בספר עזרא מוזכר כי דרך נמל יפו הביאו הפיניקים גם הארזים לבניין בית המקדש השני: "ויתנו-כסף לחצבים ולחרשים ומאכל ומשתה ושמן לצדנים ולצרים להביא עצי ארזים מן-הלבנון אל-ים יפוא כרשיון כורש מלך-פרס עליהם"[16].

בשנת 301 לפנה"ס נכבשה יפו בידי שליט מצרים תלמי הראשון, שהפך את העיר לנמל חשוב בממלכתו. בית סלאוקוס סיפח את העיר אל הממלכה הסלאוקית אולם איפשר לתושביה עצמאות בענייני פנים.

בימי מרד החשמונאים התנכלו תושבי העיר ההלניסטים ליהודים והטביעו כמה מאות מהם בים. כתגובה פשט יהודה המכבי על יפו והשמיד את הנמל והספינות בו[17]. אחיו יהונתן כבש שוב את העיר מידי אפולוניוס, שר הצבא של סוריה[18]. השלטון בעיר התחלף מספר פעמים[19], ב-143 לפנה"ס כבש שמעון התרסי את העיר[20]. היא הייתה לנמל חשוב לממלכת החשמונאים, ושימשה את אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון המלכה.

בשנת 63 לפנה"ס עברה ארץ ישראל לשלטונה של רומא, והמצביא פומפיוס החליט להוציא את יפו מהשלטון היהודי של הורקנוס השני[21]. בשנת 47 לפנה"ס הוחזרה יפו לידי היהודים, בתוקף החלטת יוליוס קיסר בנוגע להורקנוס השני[22][23].

יוסף בן מתתיהו מספר כי יפו יושבה בימי המרד הגדול על ידי יהודים שגורשו מערים אחרות. אספסיאנוס, שר הצבא הרומאי בארץ ישראל, החליט להילחם ביהודי יפו, שנהגו לפשוט על יישובים ולשדוד אוניות. כששמעו על בואו, ברחו היהודים אל אוניותיהם, אך אלו טבעו בסערה, ומי ששרדו אותה הומתו על ידי הרומאים. לפי בן מתתיהו נפלטו מהים 4,200 גופות[24]. הרומאים בנו מחדש את העיר שנחרבה בקרב, וקראו את שמה "פלאביה יופיי", על שם משפחת פלאביוס, שושלת הקיסרים מבית אספסיאנוס[25]. בעיר הייתה אז אוכלוסייה יהודית, והיא מוזכרת במספר מקומות במשנה ובתלמוד.

ב-1871 ביקר באבו כביר הארכאולוג והמדינאי הצרפתי שארל קלרמון-גנו. הוא חפר באזור המנזר הרוסי שהוקם אז וחשף בגבעה ממזרח ליפו נקרופוליס - עיר קבורה יהודית, ובה 34 מצבות שיש ועוד עשרות מצבות אחרות, שעליהן חרותים אותיות בעברית וביוונית וסמלים יהודיים כגון: לולב, מנורה והמילה "שלום". קלרמון-גנו קבע כי הן מהמאה ה-1 עד המאה ה-3 וכי היו חלק מבית קברות של קהילת יהודי יפו. בין השאר נמצאו בבית הקברות מצבות מחדיאב, מקפדוקיה, מאלכסנדריה, מיוון ומלוב. לפי מקצועות הנפטרים שנרשמו על המצבות ניתן להסיק כי הקהילה היהודית ביפו הייתה מבוססת ועשירה. מצבות רבות נמצאות במוזיאון באוסלו אשר העביר שבע מהמצבות הללו לתצוגה במוזיאון יפו העתיקה[26].

בחפירות שנערכו על ידי יעקב קפלן נמצאה אבן להכנת משקולות מדידה מתקופת טראיאנוס, וכן מטמון שהמטבע המאוחר בו הוא מזמנו של טראיאנוס, הממצאים נמצאו בחדרים שחרבו בשריפה עזה[27]. בחפירות נמצאה טביעה אחת של הלגיון העשירי פרטנסיס על גבי רעף. טביעה זו היא מהמאה השלישית ויכול להיות שהיא ממצא אקראי[28].

התקופה הביזנטית, המוסלמית המוקדמת והצלבנית

בסיס שיש של סביל ליד מסגד מחמודיה

מעט ידוע על יפו בימי הביזנטים. הכיבוש המוסלמי של הארץ בשנת 638 הביא לירידת חשיבותה של יפו, ואוכלוסייתה התמעטה מאוד, בד בבד עם התחזקות שכנתה רמלה, שהפכה לבירת ג'ונד פלסטין. עם זאת, אליעקובי ציין שיפו היא הנמל של ג'ונד פלסטין[29].

לפני הגעת מסע הצלב הראשון ליפו הרסו המוסלמים את העיר ואת הנמל והתושבים נטשו את העיר. הצלבנים, בראשות גוטפריד מבויון, שיקמו אותה. הם הכירו בחשיבות הנמל, שדרכו נשמר הקשר עם אירופה והגיעה אספקה ותגבורת צבאית. כמו כן היה נמל יפו לשער לעולי הרגל. שימוש מיידי היה לנמל כאשר הגיעו אליו אוניות עם הציוד הדרוש להקמת מגדלי המצור שהיו דרושים לכיבוש ירושלים. חשיבותו של נמל יפו נשמרה עד לכיבוש נמלי עכו וצור.

בשנת 1101 הגיע לנמל יפו צי של 32 אוניות מהנמל האיטלקי בג'נובה שסייע לצלבנים בכיבוש. הוא הביא עמו סוחרים ותושבים מהעיר והוענק להם רובע עצמאי.

בשנת 1191 הגיע ליפו מסע הצלב השלישי בראשות ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה, וניצח את צבאו של צלאח א-דין. העיר נשארה בשלטון הצלבנים עד שפשטו עליה הממלוכים ב-1268.

בשנת 1227 במסע הצלב השישי, הגיע לעיר פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, והחל בביצור חומותיה. הוא הפסיק את הבנייה כאשר הוברר לו כי יהיה זה מכשול לכריתת ברית שלום עם המוסלמים. ב-1252 הגיע ליפו לואי התשיעי, מלך צרפת במסע הצלב השביעי והורה לשקם את החומות, לבנות 24 מגדלים ולהקים את המנזר והכנסייה הפרנציסקנים הצרפתיים ביפו, ואז חזר לצרפת.

במחצית השנייה של המאה ה-12 שגשגה יפו הודות לסוחרי פיזה. ב-1173 ביקר ביפו בנימין מטודלה ומצא בה יהודי אחד, המתפרנס מצביעה. היישוב היהודי גדל, בעלי המלאכה נזכרים כבעלי מונופול בייצור כלי זכוכית וחרס מצופה, שתפסו מקום חשוב בייצוא לאירופה.

ב-1268 כבש את העיר ביברס, הסולטאן הממלוכי של מצרים וסוריה. הוא הגלה את התושבים והרס את העיר.

התקופה העות'מאנית

מגדל השעון נבנה על ידי השלטון העות'מאני לרגל מלאת 25 שנים לשלטון הסולטאן עבדול חמיד השני. בנייתו הושלמה ב-1906.
שער ירושלים בחומות יפו העתיקה ומאחוריו "המצודה" באזור של רחוב יפת, לימים פינת רחוב מפרץ שלמה

העיר עמדה חרבה עד המאה ה-17, אז התיישבו בה נזירים פרנציסקנים נוספים והקימו בה אכסניה, במקום שבו נמצאת כיום כנסיית פטרוס הקדוש. העיר איבדה מחשיבותה במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל. מלחמות הפחות הביאו לחורבנה ולהרג תושבים רבים.

בשנת 1776 כבשו את העיר צבאות "מוחמד בֶּךּ אבו דהב" הממלוכי, וטבחו בתושביה. לאחר מכן השתקמה העיר, עד שצר עליה נפוליאון ב-1799, במהלך מסעו בארץ ישראל. לאחר כיבוש העיר הורה נפוליאון לטבוח בחיילים הטורקים, שנכנעו ורוכזו על חוף יפו. 2,440 שבויים, בהם מושל העיר, אגא עבדאללה, הוצאו להורג. מגפות שפרצו בשל אי-קבורת הגופות הפילו חללים רבים בקרב תושבי העיר הנותרים ובקרב חיילי נפוליאון, ונפוליאון הורה להמית כל חייל שנדבק במגפה כדי למנוע את התפשטותה.

ב-1806 כבש את העיר סולימאן פאשה בעזרת מוחמד אבו נבוט, ובתמורה לכך מינה אותו סולימאן פאשה ב-1807 למושל יפו. אבו נבוט פעל רבות לפיתוח העיר. ב-15 שנות שלטונו שוקמה העיר, נבנתה והורחבה. נבנתה חומה לכיוון הים, שופצה חומת היבשה, נבנה שער ראשי במזרח העיר בשם: "שער ירושלים" ממנו יצאה הדרך הראשית אל ירושלים (כיום רחוב עולי ציון ואחריו דרך בן-צבי). מאחורי השער הוקמה: "מצודה". לצדו של השער הוצבו מספר תותחים. המצודה נבנתה מחדש ושתי מצודות נוספות הוקמו ליד הנמל, בגבעת יפו של היום. מסגד מחמודיה נבנה מחדש ברחבה המכונה היום כיכר השעון. מעמד העיר שוקם, והצרפתים והאנגלים שיכנו בה קונסוליות. ב-1818 הודח אבו נבוט, ובמקומו מונה בן אחיו של סולימאן פחה, צאלח מוצטפה בק, כשליט מחוז יפו. מסביב לחומה המערבית הוקם: "חפיר" (כיום כיכר השעון ורחוב יפת).

ב-1824 ביקר ביפו הנוסע היהודי דוד דבית הלל ותיאר את העיר ואת יושביה: "יפו היא עיר על שפת הים התיכון ובה קונסול אנגלי וקונסול צרפתי. היא עיר גדולה ויפה מאוד ומוקפת חומה, ובה מים טובים מאד ופירות משובחים. אני בעצמי לא הייתי בה, אבל ראיתי את פירותיה, והם תפוחי זהב ולימונים שכל אחד מהם גדול מאגרופו של אדם. הם בזיל הזול. והאבטיחים גדולים מאוד וביניהם אבטיחים שאין איש אחד יכול לשאתם. הם אדומים ומתוקים כמיני מתיקה. אין יהודים יושבים ביפו. כמעט מחצית התושבים נוצרים הם. כל יהודי או נוצרי הבא לשם בפעם הראשונה בדרכו ירושלימה חייב לשלם חמישים גרוש לסוכן עדתו שבירושלים, מלבד אירופי או שיש בידו פקודה מהשלטון או הפחה… מושל יפו הוא בדרגת מתסלם הכפוף לפקודת הפחה מעכו".[דרוש מקור]

ב-1831 השתלט השליט המצרי אברהים פחה על העיר ללא קרב. יפו שימשה לקשר עם מצרים, מרכז לחילותיו, ובה נגבו מיסים. פחה ביקש להפוך את ארץ ישראל לאזור התיישבות מצרי ובבוסתנים שסביב יפו קמו שכונות ערביות מוסלמיות של מהגרים ממצרים[30]. כך התיישבו באזור המרזבה כ-12,000 מהגרים מצרים שהגיעו עם הצבא המצרי. המהגרים התפזרו גם למחוזות עזה וחיפה. הם הקימו שכונות או כפרים קטנים בשם "סכנאת" וכך נבנו בסביבת יפו סכנת דנייטה (בין רחוב הרצל וסלמה), סכנת אל דרוויש (גבעת התמרים), סכנת אבו כביר, סכנת אל מוצרייה (מנשייה), סכנת שיח' אברהים (עג'מי) וסכנת חמד (דרום רחוב הרצל)[31]. יחסו של פחה לנוצרים היה סובלני, כדי להשיג את תמיכת מעצמות אירופה בשלטונו. הוא התיר למעצמות זרות להקים בעיר מוסדות דת וחינוך. האוכלוסייה המוסלמית התנגדה לגישתו ומרדה בשלטון המצרי, והשלטון חזר לממשל העות'מאני.

משנת 1840, לאחר עזיבת המצרים, שלט בעיר "קאימקאם" (ממלא מקום), מושל מטעם הפחה של ירושלים. ב-1854 ירד בה שלג[32]. לדברי ויליאם פרנסיס לינץ', בשנת 1848 אוכלוסיית יפו מנתה כ-13,000 נפש: 8,000 מוסלמים, 2,000 יוונים, 2,000 ארמנים, 700 מרונים וכ-300 יהודים[33]. אולם אוכלוסיית העיר בשנת 1860 נאמדת בכ-6,250 נפש: 4,475 מוסלמים, 1,375 נוצרים ו-400 יהודים[34].

באמצע המאה ה-19 עדיין היה ליפו שער אחד בלבד[35]. בשנת 1869 נפרץ פתח חדש בחומה והושלם לאחר שנתיים בחומה המזרחית, הפתח החדש נקרא בשם:"השער החדש". ב-1868, ובשנים שאחריה, פורקו, וגם נהרסו, חומות העיר. בתוואי החומה, והחפיר, הוקמו בתים רבים וחנויות, תוך שימוש משני באבני החומה. המצודה הצפונית נהרסה חלקית ועל ההריסות נבנה בית החולים הצרפתי של האחיות סנט ג'וזף. העיר התפשטה דרומה וצפונה (ממזרח לה היו בוסתנים). בדרום החלו להיבנות שכונת עג'מי וג'באליה (כיום גבעת עלייה) ובצפון הוקמה שכונת מנשייה.

אוכלוסיית העיר בשנת 1880 נאמדת בכ-10,000 נפש: 6,730 מוסלמים, 2,070 נוצרים ו-1,200 יהודים[34]. בשנת 1886 דווח שמספר תושבי יפו היה 17,000 נפש[36]. אוכלוסיית העיר בשנת 1900 נאמדת בכ-30,000 נפש: 18,000 מוסלמים, 7,200 נוצרים ו-4,800 יהודים[34].

ההתיישבות האמריקאית והגרמנית

בית עץ מהמושבה האמריקאית, שעבר שחזור

ספינות קיטור שהגיעו לנמל הביאו מתיישבים חדשים, טמפלרים מארצות הברית ומגרמניה.

הקבוצה הראשונה הגיעה ב-1852, ובראשה קלורינדה מינור מפילדלפיה. אנשיה קראו ליישובם "הר התקווה" (Mount Hope). היישוב התקיים חמש שנים ונעזב. ניסיון התיישבות נוסף היה בהקמת "חוות מודל פרם", על ידי נוצרי שביקש להקים משק חקלאי לדוגמה. מבנה החווה שוחזר ומצוי היום בחצר משרדי חברת החשמל בתל אביב.

בשנת 1865 ניסו חברי "כנסיית המשיח" (אנגלית: Church of Messiah), בראשות א. אדמס וי. ג'ייקובס, להתיישב ביפו כדי "לעזור לבנות את בית המקדש".[דרוש מקור] הקבוצה כללה 158 נוצרים ממדינת מיין בארצות הברית, שהביאו עמם לוחות עץ לבניית בתים. חלק מהבתים שוקמו ומשמשים לאכסון עד היום. התיישבות האמריקאים עודדה את היהודים, שקיוו כי תשפיע לטובה על היישוב היהודי, אך המושבה נעזבה ב-1868.

אחריהם הגיעו גרמנים. תחילה הקימו שכונה זעירה בשם "ולהאלה", בדרך יפו-תל אביב של היום. אבל את מרכזם הם בנו במקום שבו הייתה המושבה האמריקאית.

בשנת 1878 הצטרף אליהם ציר רוסיה ביפו, הברון פלאטון פון אוסטינוב, שהתגורר ביפו עד 1913. ב-1895 הוא פתח את "מלון פארק", שמבנהו עומד על תלו עד היום. בנובמבר 1898 התארח בבית המלון וילהלם השני, קיסר גרמניה בביקורו בארץ ישראל. הברון היה חובב עתיקות ובחצרו נאספו מצבות בית העלמין היהודי שהתגלו באבו כביר. הוא נטע גן עצי פרי, שנתן השראה לטמפלרים, שהחלו לגדל פרי הדר בפרדסים במושבות שרונה ווילהלמה ושיווקו את תפוזיהם דרך נמל יפו במותג "Jaffa Oranges" הקיים עד היום.

חידוש הקהילה היהודית

ערך מורחב – היישוב היהודי ביפו בעת החדשה
שלט מחוץ לבית הכנסת היפואי לעולי לוב
חותמת הקהילה היהודית בפלסטין (א"י)
הרב יהודה מרגוזה יליד סרייבו עלה לארץ ישראל ב-1801 ולימים שימש כרבה של יפו
שער בית הקברות היהודי הראשון ביפו

בשנת 1740 הקים ועד פקידי קושטא בסמוך לנמל יפו אכסניה ליהודים העולים לרגל לירושלים, ואשר היה החאן היהודי היחיד שפעל בעיר עבור עולים יהודים. המבנה נודע גם בשם "בית זונאנה" על שמו של רבי יעקב בן דוד זונאנה, הגביר היהודי שרכשו[37], וכלל גם מקווה טהרה. בין המזכירים את המקום נמצא החיד"א, שביקר במבנה ב-1757, עם זאת, כעבור מספר שנים השתלטו ערביי יפו על המבנה, והתירו ליהודים להתפלל בו רק בשלושה ימים בשנה. מאוחר יותר נאסר על היהודים לעשות בו שימוש כלל ועיקר. במשך השנים שימש המבנה לצרכים שונים, כולל בית חרושת לסבון, אך האוכלוסייה הערבית המשיכה לכנותו "הבית היהודי". המקום חזר לבעלות יהודית רק לאחר מלחמת העצמאות לכשהוקם בו בית הכנסת לעולי לוב. בשלהי המאה ה-18 פקדו את העיר מלחמות תכופות ומגפות מה שהביא לדלדול הקהילה היהודית.

חוף יפו, 1837
יפו בציור של האמן האמריקאי הארי פן, 1908

בשנת 1825 נתמנה הרב רפאל יהודה מנחם לוי המכונה יהודה מרגוזה מטעם רבני ירושלים כנציגם ביפו[38] לקבל את פני עולים יהודים. בימים ההם לא היה ישוב יהודי ביפו והיהודים שעלו דרך נמל יפו לא פעם סבלו בגלל חוסר עזרה יהודית. ישיבתו של הרב בבדידות, בעיר שאין בה יהודי אחר לא הייתה נוחה ונעימה כל עיקר, ואפילו אם עלה מפעם לפעם לשבת קצת בירושלים. בשנת 1829 השפיע הרב על 12 הניצולים של אוניית עולים יהודים ממרוקו שטבעה ליד עכו להיות היהודים הראשונים להצטרף אליו ולהתיישב ביפו[39]. במשך הזמן התלקטו עוד יהודים ליפו והקהילה כללה הן אשכנזים והן ספרדים[40].

בשנת 1832 תחת שלטון מוחמד עלי, שהגביר את הביטחון הפנימי בארץ, החל היישוב היהודי ביפו לגדול. ב-1834 רכשה הקהילה חלקת שדה בעיר בכדי להקים בו בית עלמין יהודי[41].

לפי מפקד שערך משה מונטיפיורי ב-1839, היו ביפו 122 יהודים[42]. אליהם הצטרפה ב-1840, גם חלק מקבוצת העולים ממרוקו ואלג'יר שעלתה בראשות אברהם שלוש.[38] ב-1848 דיווח ויליאם פרנסיס לינץ' כי ביפו 300 יהודים[33].

בשנת 1842 רכש הרב יהודה מרגוזה, יחד עם חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם על גדות נחל איילון, צפונית-מזרחית ליפו, כיום שכונת מונטיפיורי ומגדלי עזריאלי. הרב נטע על השטח פרדס ובו 5,310 עצים. בשנת 1853, שלח הרב יהודה מרגוזה מכתב למשה מונטיפיורי, השריף של לונדון, וכתב: "בחסד האל, הירני מצהיר בזה, שאני הישראלי הראשון שבא הנה ליפו אחד משבט דן... אני התחלתי יחידי לעבד את האדמה על-ידי נטיעת גן, כפי שאני עומד לספר לכבודו, ואילו יכולתי לבצע את תוכניתי, הייתי גורם לכך שיהודים אחרים היו עושים כמוני, לפי הדוגמה שלי. אלא שידוע לכל אחד, שההתחלות של כל דבר חדש קשות מאוד הן, ואף הישמעאלים כאן השתוממו לראות יהודי מעבד את האדמה... אעשה ככל שביכולתי לעודד עבודת אדמה בין אנשי קהילתי מונה שבעים משפחות. כל זה נכתב על ידי הרב הנמצא כאן, והוא הפקיד הממונה על היהודים המתפללים לאל לשלומך. רפאל יהודה מנחם לוי, יפו 28 ביולי 1853". יהודה מרגוזה המשיך להנהיג את הקהילה עד מותו בשנת 1879[43].

בשנת 1856 אחרי מלחמת קרים וקביעת ההסדרים לגבי השליטה על כנסיית הקבר בירושלים, נחתמו הסכמים בין מעצמות אירופה לבין האימפריה העות'מאנית על הנהגת משטר הקפיטולציות, שסיפקו ביטחון פיזי לאזרחים הזרים שבאו לתחום האימפריה. כך גדל מספר עולי הרגל הנוצרים לארץ הקודש, שרובם הגיעו דרך נמל יפו. העיר זכתה להתפתחות כלכלית ופיזית מהירה. היא הייתה זירה של התערבות אירופית מתעצמת, דבר שבא לידי ביטוי בהקמת נציגויות קונסולריות, כנסיות, בתי-ספר, שירותי-רווחה ומוסדות-מסחר. בעקבות ריבוי עולי הרגל והגידול במסחר החליטו מספר ירושלמים, ובראשם חיים אמזלאג, להשתקע ביפו. בעקבותיהם ירדו לעיר אשכנזים נוספים וכך נוסדה העדה האשכנזית ביפו.

ב-1863 החלה הקהילה היהודית ביפו להתמסד. הרב יהודה מרגוזה יזם את הקמת "ועד העיר יפו". פעולתו הראשונה הייתה הקמת סניף של "כל ישראל חברים", שנשיאו היה אמזלאג. ב-12 במרץ 1868 ייסדה החברה בעיר בית-ספר לבנים. בשנת 1866 הקים ר' חיים שמואל שמרלינג, מן האשכנזים, יליד חברון, את עמילות המכס שמרלינג. בשנת 1869 החלו לנסוע לירושלים בעגלות רתומות לסוסים במקום על חמורים. בעגלה הראשונה שעלתה לירושלים נסע פרנץ יוזף הראשון קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית. במסע הקיסר חנכו את הדרך החדשה לעיר ואת הקמת פונדק הדרכים בשער הגיא. כך החלה תנועה ערנית של נוסעים ותיירים במסלול יפו-ירושלים: תוך שש שנים נסעו בדרך לירושלים חמישים עגלות. בין השנים 1868 - 1879 גדלה אוכלוסיית העיר ונהרסו החומות שהקיפו אותה.

עיתון המגיד מפרסם בי"ד טבת תרמ"ח (1887) על ידי לייב ישעיהו ראובן'ס את הכתבה הבאה: "עובדות ומספרים על יפו", ובהמשך הידיעה: "זאת העיר יפו העומדת על חוף הים התיכון, אשר לפני ארבע או חמש שנים עוד לא נמצאו בה אך כעשרה יהודים אשכנזים כדי לצרפם למניין, בה תשב עתה קהילה לא קטנה מאחינו האשכנזים, והא לך מספרים אשר אספתי על מכסת בעלי המלאכה והסוחרים אשר בתוכה: חרשי עץ - 24, חרשי ברזל ומסגרים - 6, חייטים - 10 (בתוכם שלושה שיש להם חנויות גדולות), מנגנים על הכנור - 3, סנדלרים - 5, בעלי ריחים של קיטור - 2, שוחטים ובודקים - 2, בעלי עגלות ועגלונים - 20, רוקחים - 5, דרעקסלער - 2, כורכי ספרים - 2, מעבדי עורות - 2, מפתח אבנים ומתכות - 1, מסתתי אבנים - 3, סופר סת"ם - 1, מתקני מורי שעון - 7, מחזיקי בתי אכסניא - 5, חנויות שונות - 20, והעוסקים בהן - 45, אופים - 2, בית חרושת לעשית בורית - 1, בתי משרפי יין - 2, בית עשית מאקאראגאן - 7, עושי כובעים, ונוסף על כל אלה בית-המסחר הגדול אשר להאדון הנכבד הערצענשטיין כי בביתו בית-חרושת המעשה לעשית נרות סטערין, ימצאו רבים מאחינו את לחמם לנפשם"[44].

מבט על יפו מכיוון הים, 1911

העיתון החבצלת מדווח בז' כסליו תרמ"ט (1888), "מועדון אכסקלוסיבי ביפו", ובהמשך הכתבה: "לפני איזו שבועות נפתחו ביפו שתי בתי מרזח ! האחת יהודית, מבעל בית-המלון "אשל ירושלים", הוא האדון הנכבד ר' ליפא קאמעניץ, הנודע בכישרונו הנפלא בהערכת בתים כאלה, כחוק בתים כאלה באייראפא, והשנית כונן האדון באסט הצרפתי עבור "צרפתים. האדון באסט לקח נער עברי אחד ושמו אברהם לנדא לשרת שם[45].

בשנת 1887 הוקמה השכונה היהודית הראשונה בפרברי יפו, נווה צדק ובשנת 1890 - השנייה, נווה שלום. בהמשך הוקמו שכונות נוספות, בהן שכונת שבזי, שעתידות היו להיכלל בתל אביב כשזו הוקמה ב-1909.

יהדות יפו הייתה לקהילה מגובשת בשנות השמונים של המאה ה-19. בתחילה נבחר יהודה ליב חפץ, מהקנאים שבחוג הרב יהושע לייב דיסקין, כרב העיר, אך לאחר שישה חודשים שב לירושלים. אחריו נבחר הרב נפתלי הרץ הלוי, גם הוא ירושלמי מחוגו של דיסקין, ונשאר בתפקידו עד מותו בי"ב בסיוון תרס"ב. עוד קודם לכן פרשו מן הקהילה חלק מהחסידים אשר הביאו לעצמם רב נפרד בשנת תר"ס-1900, הרב הוא רבי שניאור זלמן סלונים. אברהם יצחק הכהן קוק היה רב העיר מתרס"ד עד תרע"ט, על אף שבפועל לא נכח בעיר החל משנת תרע"ד, עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה[46].

מגדלור יפו

ב-1889 דווח מרדכי בן הלל הכהן שביפו כ-2,000 יהודים[36]. ב-1890 חיו בעיר 16,000 איש, מהם 2,700 יהודים: 1,100 ספרדים ו-1,600 אשכנזים. בעיר היו אז שלושה בתי מלון, וקונסוליות של עשר מדינות. בקרבת העיר היו 300 פרדסים, שמהם נשלח פרי הדר רב לחו"ל. באותה שנה עברו בנמל יפו 399 אוניות קיטור ו-554 אוניות מפרש[47]. דרך עתיקה הובילה מן הנמל אל ירושלים, שבחומתה היה קבוע שער יפו. דרך זו הייתה במאה התשע עשרה לרחוב משגשג, שבו הוקמו בתי הארחה ובתי תפילה. בשנים אלו היה נמל יפו מרכז לבואם של עולי העליות הראשונות לארץ ישראל. היזם הירושלמי יוסף נבון האמין כי קו רכבת בין ירושלים לשפלת החוף יניב רווח גדול. ב-28 באוקטובר 1888 קיבל נבון זיכיון להנחת מסילת רכבת מיפו לירושלים ולהפעילה במשך 71 שנים. המסילה נמתחה מתחנת הרכבת יפו עד תחנת הרכבת ירושלים. מסילת הרכבת יפו–ירושלים הושלמה באוגוסט 1892. ב-26 בספטמבר 1892 יצאה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים כשהיא עטורה בדגלי האימפריה העות'מאנית. משך הנסיעה בקו החדש היה כארבע שעות.

באוקטובר 1898 ביקר בעיר בנימין זאב הרצל. בתקופה זו ישבו ביפו 32,000 תושבים, מהם 3,000 יהודים[48]. ב-26 ביולי 1903 נפתח ביפו סניפו הראשון של "בנק אנגלו-פלשתינה", לימים "בנק לאומי" (הבנק העתיק את עסקיו לתל אביב ב-1921) בקרן הרחובות שדרות ירושלים מספר 1 פינת רחוב אילת 2 ורחוב אפ"ק (אנגלו פלסתינה קומפני) מספר 1. ב-1905 ייסדו ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן ואשתו, פניה לבית ברומר, את "הגימנסיה העברית" ביפו. תחילה למדו בגימנסיה 17 תלמידים. לאחר שעלה מספר התלמידים עבר בית הספר לנווה שלום. בשנת 1909 הועברה הגימנסיה לרחוב הרצל בתל אביב ואז נקראה הגימנסיה העברית "הרצליה", על שם בנימין זאב הרצל. השפעתה של הגימנסיה העברית על הקהילה היפואית ומחוצה לה דרבנה את חרדי יפו, בעידוד הרב יהודה לייב פישמן מימון, ליזום הקמת מוסד דתי מקביל. מימון ביקר בארץ ישראל בקיץ תרס"ח 1908 והמליץ לאנשי "המזרחי" להעניק חסות לבית ספר "תחכמוני", כיוון שראה בבית הספר בלם פוטנציאלי להתפתחות הגימנסיה. עם הקמת תל אביב עבר בית הספר לרחוב לילינבלום.

ב-1907 התגוררו ביפו כ-8,000 יהודים מתוך 40,000 תושבים. יפו הייתה מרכז המושבות היהודיות בארץ ישראל. אליה הגיעו היהודים מהגולה וממנה פנו למושבות הראשונות. ביפו קיבלו את המידע על קרקעות שעמדו למכירה ועל מקומות עבודה פנויים. פעילות זו התרכזה סביב חאן מנולי, אכסניה לעוברי אורח בבעלות ארמני בשם מנוּלי. הייתה זו תחנה מרכזית של העגלות שנסעו למושבות הראשונות. אליה הגיעו בני המושבות ליפו לשם קניית מוצרים ושיווק תוצרתם. אל החאן הגיעו גם העולים החדשים ובו פגשו סוחרי קרקעות. משה סמילנסקי כינה את החאן "מרכז המושבות ביפו". בסביבתו היו גם מוסדות שסייעו לקליטת העולים: ועד חובבי ציון והמשרד הארצישראלי.

בשנת 1908 פרץ גל מעשי איבה נגד יהודים. ביפו, בניגוד ליתר הערים, לא חיו היהודים ברובע נפרד, אלא בקרב האוכלוסייה הערבית והנוצרית[49]. בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים השתנו היחסים בין הקהילות. באותה תקופה החלו גם להתפרסם עיתונים אנטי-ציוניים. היה זה אות שבישר את הידרדרות היחסים בין שתי האוכלוסיות ב-1921.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו בעיר כארבעים וחמישה אלף תושבים, ובהם כ-15,000 יהודים. העיר שימשה מרכז לבאים לארץ. היו בה אכסניות רבות לעולים, ותעסוקה רבה שסיפקו הפרדסים, הנמל, ותנועת התיירים המתמדת. ב-30 במרץ 1917 (ז' בניסן - שבוע לפני חג הפסח) גירשו הטורקים את תושבי יפו, יהודים כערבים (ראו: גירוש תל אביב), בשל החשש כי הבריטים יכבשו את העיר. תושבי יפו הערבים יצאו לכפרים שבסביבת העיר וחזרו לבתיהם במהרה.

תקופת המנדט הבריטי

הסראיה ב-1918
יפו בתוכנית החלוקה - מובלעת בשטח המדינה היהודית
מימין לשמאל: שבתי לוי (ראש עיריית חיפה), עומר אל-ביטאר (ראש עיריית יפו), הנציב העליון הרולד מקמייקל, מוסטפא אל-ח'אלידי (ראש עיריית ירושלים) וישראל רוקח (ראש עיריית תל אביב), 1942
תחנת טרנספורמציה שהוקמה ברחוב יפת בשנת 1923 בתכנונו של האדריכל אלכסנדר ברוולד - כיום ב"גן השניים"

ב-16 בנובמבר 1917 כבשו הבריטים את העיר[50]. לאחר ששבו אליה רבים מתושביה היהודים שהתפזרו לשאר חלקי הארץ ולמצרים, נמנו 8,740 יהודים ביפו ועוד 1,248 בתל אביב.

פרעות ביהודים בשנים 1920–1921 הביאו לבריחת התושבים היהודים שהתרכזו עתה בתל אביב שהפכה למרכז העירוני היהודי החשוב ביותר. תחילתן של פרעות תרפ"א במצעד שנערך ביפו ב-1 במאי 1921 והפך להתפרעות-דמים: בין היתר התנפלו הפורעים על "בית העולים" בעיר, והרגו ביושביו. בהרוגים בפרעות היה גם הסופר יוסף חיים ברנר אשר נרצח עם חמישה מחבריו סמוך לבית הקברות המוסלמי "שייח מוראד", כיום דרך קיבוץ גלויות בתל אביב.

במפקד 1922 מנתה אוכלוסיית העיר 32,523 נפש: 20,621 מוסלמים, 6,808 נוצרים ו-5,087 יהודים[34]. בסוף אותה שנה חיו בתל אביב כ-15,000. ב-1927 חיו בתל אביב כ-38,000 איש. בתחומי העיר יפו נותרו כמה אלפי יהודים, שרובם התרכזו בשכונות על הגבול עם תל אביב. יפו הערבית הייתה כמעט ריקה מיהודים. בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 היו בשתי הערים יחדיו כ-80,000 איש. במפקד 1931 מנתה אוכלוסיית העיר 51,866 נפש: 35,506 מוסלמים, 9,132 נוצרים ו-7,209 יהודים[34]. בשנת 1936 היו ביפו 50,000 תושבים, מתוכם 10,000 יהודים, לעומת 130,000 תושבים בתל אביב[51].

המרד הערבי הגדול ("מאורעות תרצ"ו") הפתיע את היישוב. ארבעה ימים לפני פריצתו הותקף רכב יהודי ובהלוויית אחד ההרוגים הותקפו הולכי רגל ערבים. ביפו הופצה שמועת שווא, כאילו היהודים רצחו ארבעה ערבים. ב-19 באפריל 1936 הוכרזה שביתה כללית בנמל יפו, ואחריה החלו אירועי הדמים בארץ. לאחר זמן מה נאסף המון ערבי נזעם ליד בית הסראייה ותקף יהודים. גם תושבי השכונות שבגבול תל אביב ויפו, נווה שלום, שכונת שפירא ושכונת התקווה, הותקפו בבתיהם ומן המארב. במסגרת השביתה הכללית הושבת גם נמל יפו לשישה חודשים, דבר שנתן תמריץ לפתיחת נמל תל אביב.

כדי לדכא את המאורעות ביפו, העיר הראשונה שבה פרצו מהומות, הכינו הבריטים את "מבצע עוגן", במטרה להשתלט על מרכז העיר תוך פיצוץ מאות בתים, חלקם מהאוויר, כדי לפלס דרכים בשטח העירוני הצפוף. נתיבים אלו הם דרכי המעבר המודרניות של העיר העתיקה.

ב-1946 מנתה אוכלוסיית העיר 101,580 נפש: 43,930 מוסלמים, 30,820 יהודים ו-16,800 נוצרים[34].

במאי 1947 מינה האו"ם את ועדת אונסקו"פ, "הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל", לדון בשאלת ארץ ישראל. הנציב העליון הבריטי שאל את אמין אל-חוסייני, מנהיג ערביי ארץ ישראל, האם יתמכו הערבים בתוכנית החלוקה אם תשונה ההצעה כך שיפו תישאר בידי הערבים, אך זה סירב נחרצות. עם פרסום המלצות הוועדה החלה המערכה על יפו.

סירובו של המופתי התבסס על כך שיפו הייתה אחד המרכזים החשובים ביותר של האוכלוסייה הערבית בארץ. ישבו בה חלק גדול ממערכות העיתונים והמוסדות המפלגתיים הערביים וגם הריכוז המתקדם ביותר של האוכלוסייה. בינתיים עקבה "ההגנה" אחר הלך הרוחות בעיר. בסתיו 1947 ביצרה "ההגנה" עמדות בשכונות הדרומיות של תל אביב, שגבלו ביפו, ואיישה אותן במגויסים.

בספטמבר 1947 התבקשה משלחת ארצות הברית לאו"ם "לעשות הכל כדי שתמצא פתרון לבעיית ארץ ישראל". כך הוצע כי יפו, שאמורה הייתה להיכלל במדינה היהודית, תהיה מובלעת השייכת למדינה הערבית. ואכן, כך נקבע בסופו של דבר בתוכנית החלוקה, על אף שהתנאי לא התקיים: הערבים לא ראו במחווה "פתרון לבעיית ארץ ישראל". לקראת ההצבעה באו"ם על החלטת החלוקה הקים הוועד הערבי העליון, המוסד העליון של ערביי פלשתינה, "ועד לאומי" למען ניהול המאבק.

המערכה על יפו

יום לאחר החלטת האו"ם נרצח יהודי בגבול תל אביב יפו. אחריו נפגעו יהודים רבים נוספים מצליפות, בעיקר ממבנים גבוהים מסביב לתל אביב, דוגמת מסגד חסן בק, לעבר חלקים של רחובות הרצל, העלייה ואלנבי שהיו חשופים לאש הצלפים. פעילות המסחר בתל אביב עברה למרכז העיר. בהמשך הצטרפו מתנדבים מעיראק לצלפים מהמינרטים (צריחי המסגדים) וגם כבשו בתים נטושים באזורי ספר. "ההגנה" העריכה כי הצלפים הם אנשי צבא לשעבר ואנשים שאומנו במיוחד. בין דצמבר 1947 לאפריל 1948 נפגעו למעלה מ-1000 מתושביה היהודים של תל אביב, מהם כ-170 הרוגים. כ-17,000 מתושבי השכונות שגבלו ביפו, נאלצו לברוח למרכז תל אביב וצפונה[52]. הצליפות מיפו הובילו לפעולות נגד, ואלה בוצעו בחלקן על ידי האצ"ל והלח"י.

תושבי יפו היו מפולגים: חלקם תמך במופתי וחלקם היו נגדו. הזרים שהיו בעיר, ופגעו באוכלוסייה האזרחית, תרמו להורדת המורל ברחוב הערבי[דרושה הבהרה]. הם הבחינו היטב בסכנה הצפויה. וכך כתב העיתון היפואי "א-דיפע" במאמר ראשי: "לשרתוק ניתן הכל מה שביקש...הוא קיבל את יפו, המוקפת חומה של אדמות יהודיות ומוצפת נחשול של איבה יהודית".[דרוש מקור] יפו הייתה נחותה צבאית: הדרכים לעיר היו בשליטה יהודית, ותושביה הערבים ללא פיקוד צבאי מסודר או מטרת לחימה מוגדרת. אם כי הם קיבלו סיוע עקיף מערביי רמלה ולוד שחסמו את הדרך לירושלים בפני היהודים, ומערביי סלמה ויאזור, שתקפו את השכונות המזרחיות של תל אביב.

בסוף שנת 1947 היו באבו כביר ובשכונות הערביות הסמוכות לה כחמשת אלפים איש. מיד לאחר 29 בנובמבר 1947 החלו ערביי אבו כביר לפגוע בתחבורה לירושלים ולמושבות הדרום עד שנאלצו לסלול כביש עוקף. הערבים המשיכו לירות ולצלוף מאבו כביר על רחוב הרצל, שכונת שפירא ושכונת פלורנטין. עם תחילת מעשי האיבה בין אנשי מיליציה מיפו לבין חברי ארגוני המחתרת מתל אביב, החלה יציאתם של ערבים מיפו. כבר ב-2 בדצמבר דווח על יציאתם משכונות הספר מנשיה ואבו כביר, בעיקר אל מרכז העיר אך גם ליישובים ערביים אחרים. היציאה ההמונית של תושבי שכונות הספר השפיעה גם על התושבים האחרים בעיר[53]. ב-8 בדצמבר הותקפה לראשונה שכונה בתל אביב באופן מאורגן ובכוחות גדולים. 300 ערבים מיפו ומסלמה תקפו את שכונת התקווה: 32 צריפים עלו באש, 300 אנשים נשארו ללא קורת גג ו-2,500 תושבים ברחו מהשכונה. אולם הערבים לא ניצלו את הצלחתם בשל עיסוקם בביזה. רבים מתושבי יפו, שכלכלתם התבססה על גידול וייצוא פרי הדר, ביקשו להפסיק את הפעולות הצבאיות לפחות בתקופה זו של השנה. ב-9 בדצמבר, יום אחרי הקרב ב"שכונת התקווה", נחתם הסכם בין ראשי הערים להחזיר את השקט למשך עונת ההדרים.

ב-13 בדצמבר פשט האצ"ל לראשונה על יפו. רוב הכוח היה משכונת התקווה ומכרם התימנים. היו חדירות יבשתיות ליפו ונחיתה מהים בחוף מנשייה ובנמל יפו. אירועי החודש הראשון ללחימה הוכיחו שתושבי תל אביב אינם ערוכים להגנה ותושבי יפו לא היו מוכנים כלל לבאות: הנמל הושבת והפרדסים לא טופלו. הבריטים העריכו כי אנשי "ההגנה" ינסו לגרום לבריחת הערבים מיפו ומחיפה כדי לאכלס את בתיהם ביהודים. הש"י קבע כי יוקרת "ההגנה" בעיר מעטה, בהיעדר תגובה מספקת על הפרעות.

בית הממשלה הטורקית ביפו (בית הסראייה) היה מסמלי הממשל, בין השאר הודות למיקומו במרכז המנהלי של העיר - כיכר השעון. בבניין שכנו משרדי "הוועדה הלאומית של החוסיינים", ששימשה מרכז פיקוד לכל הכנופיות שפעלו באזור תל אביב וקיבלה הוראות ישירות מחאג' אמין אל-חוסייני - מנהיג ערביי ארץ ישראל. ב-4 בינואר 1948 הביאו אנשי לח"י לקרבת המבנה מכונית תופת ופוצץ אותה. בפיצוץ נהרגו עשרה ונפצעו למעלה ממאה, בהם חברי ה"ועדה הלאומית", ובתושבים אחזה בהלה[54][55]. מושל המחוז הבריטי דיווח על כך לנציב העליון, הצבא סגר את מבואות העיר והשאיר רק מוצא אחד פתוח לשאר חלקי הארץ. לפיצוץ בניין העירייה הייתה השפעה עצומה בערעור המורל של התושבים. השירותים העירוניים התמוטטו והיה מחסור חמור במזון. בריחתם של בני מעמדות הביניים והמעמד העליון הביאה לסגירת בתי עסק ובעיר פשטה אבטלה, שהחמירה עוד יותר משום שבהשפעת מעשי האיבה חדלו מעסיקים יהודים להעסיק עובדים ערבים[56].

בסוף ינואר הגיעו לעיר קבוצות לוחמים מצבא ההצלה הערבי שכללו מתנדבים עיראקים ובוסנים שלקחו עליהם את האחריות להגנת העיר[54].

הנפת דגל ישראל על מגדלור יפו מיד לאחר כיבושה

כיתורה של יפו החל בכיבוש שכונת אבו כביר, ששלטה על הכניסה היחידה לעיר. הכיתור הושלם בשלבים: ב-12 בפברואר 1948 נפרצה הדרך אל מפקדת הערבים במרכז השכונה. "ההגנה" נסוגה עם שני הרוגים. ב-12 במרץ 1948 הופעלו לראשונה מרגמות "דוידקה" והפגיזו את אבו כביר. השפעתם הפסיכולוגית של העשן וקולות הנפץ גרמה לערבים לנטוש את העמדות, וביפו נפוצו אגדות ומעשיות על "הפצצות המעופפות" ועל "פצצות האטום" שהם הנשק הסודי של היהודים. ב-31 במרץ 1948 חודשה ההתקפה על אבו כביר. בשלהי אפריל 1948 נטשו כל התושבים והלוחמים את אבו כביר. המעבר ליפו היה תלוי בנוכחות כוחות שיטור בריטיים.

ההגנה המתינה לשעת כושר להשלים את כיבוש יפו. ניתוק יפו משאר חלקי הארץ קבע את גורל העיר ונותרה רק שאלת העיתוי. האצ"ל החליט לא להמתין ופתח במתקפה על יפו ב-25 באפריל 1948, בניסיון לנתק אותה מהשכונה הצפונית שלה מנשייה שחצצה בין יפו לבין תל אביב. במהלך ההתקפה הומטרה אש מרגמות על יפו במשך שלושה ימים רצופים. ביום השני להפגזות נחתו על מרכז יפו תשע טונות של חומר נפץ. מטרות ההפגזה, לפי תדרוכו של עמיחי פאגלין, היו "למנוע תנועה צבאית סדירה בעיר, לשבור את רוחם של חיילי האויב ולגרום אנדרלמוסיה באוכלוסייה האזרחית, כדי שתקום בה תנועת בריחה המונית"[57]. כוחות האצ"ל נתקלו בהתנגדות ערבית שגובתה בעזרה צבאית מסיבית של כוחות בריטיים שהוזרמו לעיר. הבריטים דרשו מהאצ"ל לפנות את השכונה, ובמשא ומתן עם "ההגנה" והבריטים סוכם, כי "ההגנה" תיכנס לשכונה והבריטים יקבלו את יפו תחת חסותם ויפרידו בין היהודים לערבים.

מבצע חמץ הביא לסיום המערכה על יפו. הוא החל בעקבות התקפות של האצ"ל על שכונת מנשייה. כך החלה הנטישה של תושבי יפו אשר נמשכה עד ל-13 במאי 1948 עם כניעת האוכלוסייה הערבית.

כוח "ההגנה" מחטיבת אלכסנדרוני החל לכתר את יפו ב-28 באפריל 1948, כדי להשתלט על מבואותיה המזרחיים והדרומיים של תל אביב. ההנחה הייתה שכיתור יפו יביא לכניעת תושביה מבלי שיגרור התנגשות עם הכוחות הבריטיים. ב-30 באפריל הוכרע הקרב ומפקד "צבא ההצלה" בעיר נמלט ממנה בדרך הים[58]. כדי למנוע את עזיבת התושבים, הטילה "הועדה הלאומית הערבית" ביפו מס מיוחד על היוצאים. לאחר שהעזיבה לא קטנה, איימה המליציה העירונית בהחרמת רכוש העוזבים ואף בעונש מוות[59]. למרות זאת, רוב תושבי העיר נמלטו דרך הנמל והפליגו בעיקר לביירות ולעזה[60]. בתחילת מאי כבר נמלטו מיפו 65,000 מתוך 70,000 תושביה[61]. ב-13 במאי חתמו מנהיגיה על הסכם כניעה שלאחריה עזבו את העיר המשטרה והצבא הבריטיים ב-14 במאי[58]. מאוכלוסייה של כ-70,000 ערבים לפני המלחמה נשארו בעיר כ-4,000 ערבים בלבד, 1400 מהם גברים, מכל שכבות החברה[60]. כיבוש יפו מתואר במספר יצירות של סופרים פלסטינים, בהם ע'סאן כנפאני ("ארץ התפוזים העצובים"), סמירה עזאם ("תרועות"), ומוחמד סעיד אל דין אל איראני ("כיכר לחם").

לאחר הקמת מדינת ישראל

בניין ארמון הממשלה העות'מאנית - בית הסראייה וכיכר השעון לאחר שיפוצם

ב-13 במאי 1948 נותרו ביפו 3,665 מוסלמים בלבד. בקרבות על שחרור יפו, ערב קום המדינה, נפגעו בתים רבים בעיר וחלק נהרסו כליל. רוב התושבים הערבים נמלטו ויפו העתיקה הייתה לעיי חורבות. בתיה הריקים של יפו, אלו שיושביהם הערבים נמלטו מהם, יושבו ביהודים. קצינים ואנשי צבא אחרים נכנסו ביולי/אוגוסט 1948 ליפו שהוגדרה כשטח צבאי ותפסו לעצמם בתים. בימי העלייה ההמונית שלאחר הקמת מדינת ישראל יושבו עולים רבים ביפו. חלקם השתכנו בבתים שנטשו התושבים הערבים, ואחרים התיישבו בשיכונים שהוקמו לקליטתם. במהלך השנים נהרסו בהדרגה חלק מהבתים הנטושים ובמקומם נבנו שיכונים חדשים. משפחות עולים רבות, רובן מבולגריה, התיישבו ביפו החדשה, בשדרות ירושלים. רבה של העיר היה הרב משה זאב פרידמן, מחבר הספר "קרבן משה".

מבט על חוף תל אביב מיפו, ב־1949 אוחדו הערים, בהחלטת ממשלת ישראל

במאי 1949 הוסר הממשל הצבאי מן העיר. עוד במרץ 1949 החליטו גורמים בממשלה לספח את יפו לתל אביב[62] ויפו הפכה ל"מִינהל יפו" במסגרת עיריית תל אביב. ב-24 באפריל 1950 הוכרז רשמית על ביטול עיריית יפו למפרע מ-1 בינואר 1950, העברת חלק משטחיה לידי חולון ובת ים, והעברת שאר השטח וכלל הנכסים וההתחייבויות של יפו לעיריית תל אביב[63], בשם תל אביב-יפו. מספר התושבים בעיר המאוחדת עמד אז על 335 אלף. ראש עיריית יפו הערבית האחרון היה ד"ר יוסוף הייכל, שעבר עם משפחתו לירדן לאחר הסיפוח לתל אביב.

במשך שנות ה-50 של המאה ה-20 ניתנו לרבים מרחובות העיר שמות עבריים[64], במקום המספרים שהיו נהוגים שם עד אז[65]. בחלק העתיק של העיר, סביב כיכר קדומים של היום, היו רוב התושבים החדשים משכבות עניות. בשל תנאי המחיה הירודים והמרקם החברתי הבעייתי הפכה יפו העתיקה לאזור נחשל. כדי לשפר את איכות החיים בעיר הוקמה בשנת 1960 החברה לפיתוח יפו העתיקה. לצורך עבודת השיקום והפיתוח הוקמו צוותי אדריכלים ובהם יעקב יער, יונה פייטלסון, סעדיה מנדל ואליעזר פרנקל. הישג בולט שלה הוא שיקומו של מתחם יפו העתיקה ושל האזור הסמוך לכיכר השעון והפיכתו למרכז תיירות תוסס. ב-1966, עם פתיחת נמל אשדוד, חדלו נמלי יפו ותל אביב לשמש כנמלי מסחר, והפכו לנמלי דייגים ולאזורי בילוי. בשנת 1999 הקימה עיריית תל אביב את "המישלמה ליפו", מסגרת ארגונית המובילה את שיקומה ופיתוחה של יפו.

בשנות ה-50 וה-60 חיי התרבות והחברה תססו, ומרכזם היה בשדרות ירושלים, רחובה הראשי של יפו.

בית הספר התיכון העירוני ז שהוקם בשנות החמישים ברחוב אדם מיצקביץ 14 שקק חיים ורבים מבוגריו התפרסמו לימים בתחומים שונים, במשפט, בתיאטרון, בעסקים וברפואה. בשנת 1964 עבר בית הספר לכתובתו החדשה ברחוב חידושי הרי"ם.

יפו במאה ה-21

מסגד חסן בק במנשייה לאחר שיפוץ (2001) שהכפיל את גובה הצריח (המינרט)

נכון ל-2022, מנתה האוכלוסייה הערבית בכלל תל אביב-יפו כ-22,200 תושבים[66], המרוכזים ברובם ביפו. בתוך כך, אחוזם באוכלוסיית תל אביב-יפו עלה מ-1% ל-5% מתחילת שנות ה-60 ועד 2021[67]. הנתון הזה גם מהווה עלייה מ-2008, אז מספר הערבים בתל אביב-יפו עמד על 16,800 והם היוו 4% מאוכלוסיית העיר[68].

בדומה לאזורים נוספים בדרום תל אביב-יפו, החלה גם יפו לעבור תהליכי ג'נטריפיקציה - מעבר של אוכלוסיות חדשות, צעירות או מבוססות יותר, לאזור, ועליית מחירי הנדל"ן. בקרב הקהילה הערבית ביפו קיימות טענות כי מנסים לדחוק את רגליהם מהמקום באמצעות הקמת פרויקטים יוקרתיים (כגון גבעת אנדרומדה) אשר מאוכלסים בעיקרם על ידי יהודים. במרץ 2008, במסגרת אירועי יום האדמה, התקיימו עצרות והפגנות של ערביי יפו נגד מגמות אלו.

על פי הערכות במחקר מ-2009 רק כ-30% מהתושבים הערבים גרים בדירה בבעלותם. כמעט 40% גרים בבתים שהם רכוש נפקדים שנמצא בבעלות רשות הפיתוח, וכנגד כשליש מהם יש צווי פינוי. כ-20% גרים בשכירות פרטית, וכ-10% בדיור ציבורי. המגורים בנכסי רשות הפיתוח הן במעמד דייר מוגן שניתן במקרים מסוימים להעברה לדור השני, אך לא לדור השלישי. ב-1996 הוחלט על מכירת בתים אלה לדיירים עליהם בהנחות של עשרות אחוזים. אולם במקרים רבים הדיירים לא יכולים לעמוד גם במחירים אלה, ובמקרים כאלה הבתים יכולים לעמוד למכירה במכרז פומבי, והדיירים עלולים לעמוד בפני פינוי.[69]

מאמצע שנות התשעים חלה עלייה ברמת המתיחות בין היהודים והערבים במקום. ב-1994, לאחר טבח מערת המכפלה, החלו מהומות של ערבים כנגד יהודים בעיר שכללו זריקות אבנים על מכוניות ואוטובוסים ברחוב יפת. באירועי אוקטובר 2000, התרחשו אירועי אלימות דומים נגד יהודים. מנגד, התרחשו מקרים של התפרעויות וזריקת אבנים של יהודים על מסגד חסן בק[70]. הפגנות נערכו גם בתקופת מבצע עופרת יצוקה בסוף 2008. בשנת 2007 הוקם בעיר גרעין חברתי תורני על ידי הרב יובל אלפרט ושנה לאחר מכן את ישיבת שירת משה שנועדו על פי מארגניהם לחזק את הקהילתיות והזהות היהודית ציונית ביפו, ולמנוע התבוללות ולימודים משותפים של ילדים יהודים וערבים[71]. גורמים פוליטיים באוכלוסייה הערבית טוענים לעומת זאת כי מדובר בהתנחלויות קיצוניות שגורמת לערעור הסטטוס קוו.

בספטמבר 2018 פרסם מגזין התיירות הידוע Time Out רשימה של 50 השכונות "המגניבות ביותר בעולם". המגזין דירג את שוק הפשפשים במקום ה-16 בנימוק: "יפו מתפוצצת משילוב מרהיב בין ישן לחדש"[72].

תוכניות המתאר של יפו

במהלך שנות ה-30 הוכנה תוכנית מתאר ראשונה לעיר יפו על ידי השלטון הבריטי. מתכנן התוכנית היה אדריכל בריטי בשם הנרי קנדל. תוכניתו של קנדל נפסלה לאחר זמן קצר, ולאחר מכן בשנת 1946 הוכנה תוכנית מתאר שנייה בקהיר על ידי השלטון הבריטי בארץ בחסות עיריית יפו הערבית. מתכננה של תוכנית מתאר החדשה היה אדריכל מצרי בשם עלי אלמאליגי מסעוד. לפי תוכניתו של אלמאליגי הייתה אמורה העיר להתרחב מזרחה ודרומה על שטח הפרדסים הקיימים, ולהתחבר אל השכונות הערביות שהיו בתוך הפרדסים. לפי תוכניתו של אלמאליגי "העיר העתיקה" הייתה מתוכננת לשכון במרכזה של העיר החדשה ביחד עם שכונת נווה צדק (שהייתה בשטח השיפוט של תל אביב החל ב-1923[73]) ועם תכנון מחודש של שכונת "מנשייה" ששכנה על חוף הים שהן שכנו מצפון אל העיר העתיקה.

הבריטים בקשו להקים עיר גנים אירופית עם שדרות רחבות וכיכרות מרובעות או עגולות. בסופו של דבר, הרעיון מומש רק בשדרות ירושלים ששכנה על גבול הפרדסים. לאחר קום המדינה נהרסו הכיכרות לאורך שדרות ירושלים, וכיכר עיריית יפו ובה מזרקה, הועברה לצידה המזרחי של השדרה. בשנת 1954 נגנזו התוכניות הבריטיות לתכנון יפו על ידי עיריית תל אביב, והעיר תוכננה מחדש לצורך הקמתם של שיכוני עולים, בעיקר מבולגריה.

אתרים

בניין הסראיה הישנה שבו שוכנים מוזיאון יפו והתיאטרון הערבי-עברי ביפו
בית סורסוק ברחוב רזיאל מספר 6 בו שכנה הנהלת השק"ם לפני שעברה אל שדרות ירושלים מספר 10
סביל סולימאן בחזית מסגד מחמודיה
קולנוע אלהמברה בשדרות ירושלים

אתרי יפו העתיקה

ערך מורחב – יפו העתיקה

מתחם יפו העתיקה הוא האזור שבו העיר יפו הייתה ממוקמת לאורך ההיסטוריה. כיום מתייחסים ליפו העתיקה כאל השטח שהיה מוקף בחומות במהלך המאה ה-19. המתחם ממוקם בראש גבעת הכורכר של יפו ובמדרונותיה, והוא נתחם במזרח ברחוב יפת ובדרום ברחוב לואי פסטר, הממוקמים בתוואי החפיר של חומות העיר.

המתחם כולל את בתי המגורים וסמטאות יפו העתיקה במדרונות המערבי והדרומי, את גן המדרון במדרון הצפוני, ואת גן הפסגה ("גן אברשה") וכיכר קדומים בראשו. יש הכוללים גם את נמל יפו ואת טיילת יפו במתחם, אולם מכיוון שמתחם יפו העתיקה מנוהל על ידי החברה לפיתוח יפו העתיקה, בעוד שנמל יפו מנוהל על ידי מינהל מקרקעי ישראל ואילו הטיילת מנוהלת על ידי "חברת אתרים", אין הם נחשבים פורמלית לחלק מהמתחם.

מצפון וממזרח לעיר העתיקה

  • כיכר השעון - סימן ההיכר הכי מפורסם של יפו המסמל את היציאה מן החומות והקמתה של העיר החדשה.
  • רחוב רזיאל - היה הרחוב הראשי והחשוב של יפו עד לפתיחת שדרות ירושלים. חלקו המזרחי נקרא רחוב בוסטרוס, על שם נג'יבּ בוסטרוס, ערבי נוצרי, שבנה פה שורת חנויות, וחלקו המערבי נשא את שמו של ערבי מרוני אמיד בשם אלכסנדר הווארד (בערבית איסכנדר עוואד).
  • רחוב יפת - הרחוב הראשי שהוקם על תוואי החומות בחלקו הצפוני והרחבתה של העיר מזרחה ודרומה.
  • שדרות ירושלים - אחד הרחוב הראשיים של העיר שהוקם לאחר הקמתו של רחוב יפת המקביל אליו. את השדרות בנה מושל יפו, חסן בק. הוא קרא אותן על שם אחמד ג'מאל פאשה, מפקד הצבא הטורקי בארץ. תלמידי מקוה ישראל נטעו את הדקלים שהיוו את השדרה בראשיתה. כשכבשו הבריטים את הארץ, שינו את שם השדרות ל"שדרות המלך ג'ורג'". הרחוב הוא עורק מסחרי וגם היסטורי בחלקו הצפוני.
  • אלהמברה היה אולם קולנוע והופעות שנבנה בשנות השלושים של המאה העשרים, בסגנון אר דקו מפואר. עם כיבוש יפו הפך אלהמברה להיות קולנוע יפאור שהוצגו בו מיטב סרטי הוליווד של שנות החמישים והשישים. באמצע שנות השישים שכר המפיק גיורא גודיק את האולם והפך אותו לתיאטרון והחזיר לו את שמו המקורי אלהמברה. המקום פעל כתיאטרון כמה שנים עד שגודיק פשט רגל והמקום נסגר, ננטש והיה עזוב. המכון לסיינטולוגיה חידש את המקום והפך אותו למשכנו.
  • בית הקברות הפרוטסטנטי ביפו - בית קברות קטן ובלתי פעיל ששימש את הקהילה הפרוטסטנטית הקטנה ביפו במאה ה-19.
  • שוק הפשפשים - שוק עתיקות וחפצים משומשים.
  • סוק א-דיר (שוק המנזר) - שוק חנויות ברחוב בית אשל, סמוך לכיכר השעון. השטח שייך לכנסייה היוונית-אורתודוקסית ובכניסות אליו חקוק סמל כנסייה זו המורכב מתשלובת של האותיות היווניות Τ ו-Φ שהן האותיות הראשונות במילה "טאפוס" שפירושה קבר, לציין את העובדה שהם אמונים על שמירת הקבר הקדוש בירושלים. במקום ניצב גם חאן מנולי ששכן בלב האזור המסחרי בכניסה לעיר, ושימש כחאן חשוב לסוחרים שהגיעו לסחור בעיר וכתחנת מעבר לרבים מראשוני העולים לארץ ישראל.
  • טיילת יפו - טיילת המוליכה מנמל יפו אל פארק צ'ארלס קלור בתל אביב.
  • מוזיאון האצ"ל בתש"ח ("בית גידי") מנציח את קורות האצ"ל החל בהחלטת עצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל ב-29 בנובמבר 1947 ועד השתלבות הארגון בצה"ל לאחר קום המדינה. דגש מיוחד מושם על כיבוש יפו.
  • תחנת הרכבת יפו - הייתה תחנת הרכבת הראשונה במזרח התיכון ושימשה כתחנת הקצה המערבית של מסילת הרכבת יפו–ירושלים מאז נחנכה המסילה ב-26 בספטמבר 1892 עד ערב מלחמת העצמאות. התחנה פעלה עד 1948 ואחרי עשרות שנים שופצה ושוקמה, ובשנת 2010 נפתח בה מתחם התחנה, אתר של בילוי, מסחר ומסעדות. ליד התחנה שוכן מוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל העוסק בהיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל.
  • מסגד חסן בק מסגד עות'מאני שנבנה בשכונת מנשייה (יפו) בשנת 1916 ונקרא על שם מושלה הצבאי של יפו, חסן בק. הוא הוקם במטרה לבלום את התפשטותה של תל אביב, והפך ברבות השנים למוקד חיכוך בין האוכלוסייה היהודית למוסלמית באזור.
  • המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו, שוכנת בין שכונת פלורנטין לבין יפו, וכוללת שני רחובות בלבד. היא הוקמה באמצע המאה ה-19 על נוצרים פרוטסטנטים מארצות הברית, ולאחר כמה שנים עברה לידי הגרמנים הטמפלרים. אלה שיפצו את רוב הבתים והפכו את המקום למושבה גרמנית. בנוסף הם הקימו במקום את כנסיית עמנואל.

מדרום לעיר העתיקה

  • שכונת עג'מי מדרום לעיר העתיקה קמה במחצית השנייה של המאה ה-19 על ידי ערבים מרונים אמידים, שהקימו את רחובותיה במקביל לחוף הים, ובנו בה כנסייה ואת מנזר אנטוניוס הקדוש.
  • מדרון יפו הוא פארק חופי לאורך חופי הים של שכונת עג'מי, שטחו 200 דונם, אורכו מצפון לדרום הוא כקילומטר, ורוחבו ממזרח למערב מגיע ל-300 מטרים לכל היותר. ביצוע המיזם החל בחודש דצמבר 2005 והוא נחנך רשמית באפריל 2010.
  • גבעת עלייה.
  • בית קברות טאסו - אתר בית הקברות הממוקם ברחוב תל גיבורים בצמוד לנתיבי איילון, הוא בית הקברות המוסלמי הפעיל היחיד בעיר והנתון כיום בסכנת הריסה, כולל גם מערכת מים קדומה אשר שרדה כמעט בשלמותה בלב האתר. במקום ניתן להתרשם וללמוד כיצד פעלו מערכות המים שנועדו להשקות את פרדסי הסביבה, שהודות להם זכו העיר ותפוזיה לפרסום בינלאומי במאה ה-19.
  • גבעת אנדרומדה - גבעת אנדרומדה היא שכונת מגורים סגורה ויוקרתית השוכנת בין כנסיית גאורגיוס הקדוש ויפו העתיקה מצפון ובין שכונת עג'מי ובית העלמין היהודי ביפו מדרום. השם ניתן לפרויקט על שם סלע אנדרומדה ואנדרומדה המיתולוגית.
  • בית העלמין היהודי ביפו היה בית העלמין הראשון של יהודי יפו, ותחילתו ב-1840. הוא נסגר בשנות ה-20, ורבה של יפו, יהודה מרגוזה, אשר יזם את הקמתו, נקבר גם הוא במקום.

מזרח יפו

באזור שנודע באופן היסטורי כאבו כביר וכיום הוא תל כביר וגבעת הרצל מספר מוקדי עניין:

מסגדים

  • מסגד מחמודיה – אל ג'אמע יאפא אל-כביר – נבנה על ידי אבו נבוט, כיום המסגד המרכזי לתושבי יפו. במסגד אולם מרכזי ומסגדים קטנים נוספים בחצרות המבנה. שלושה מקירותיו החיצוניים היו חלק מחומת העיר. בחזית הדרומית של המסגד נבנה סביל סולימאן, גם הוא בידי אבו נבוט.
  • מסגד עג'מי - הוקם במאה ה-19, נקרא על שם הקבר הסמוך אליו, המיוחס לאיברהים אל עג'מי. במהלך השנים הוזנח המסגד, ובשנות השבעים שוקם.
  • מסגד חסן בק - בשכונת מנשייה, בקצהו הדרומי של רחוב הירקון, ליד כרם התימנים בתל אביב, על קו החזית שבין יפו לתל אביב. את המסגד בנה מושל יפו, חסן בק בצרי אלע'אבי, בשנת 1916. בשנת 1983 קרס הצריח, ובשנת 2000 החל שיקום המסגד, שבסופו חזר לפעילות מלאה.
  • מסגד הים - סמוך לים בצמוד לנמל. שוקם ב-1997 וחזר לפעילות מלאה.
  • מסגד סיקסיק - ברחוב בית אשל שנקרא קודם רחוב סיקסיק. מהמסגד נותר הצריח (המינרט) והסביל הצמוד אליו.
  • מסגד ג'באליה - שוכן בגן קידרון בשכונת גבעת עלייה.
  • מסגד נוזהה - שוכן ברחוב שדרות ירושלים 82 במרכז שכונת נוזהה (אל נוזהא). נבנה ב-1933 אודות לתרומתו של חאג' עלי חמיס. המבנה שימש גם את הספרייה המוסלמית הגדולה בארץ ואת בית הדין השרעי של יפו. המסגד פעיל גם כיום.
  • מסגד הגבול (מסג'יד אל אביאד) - על גבול יפו-בת-ים, לא הושלם מעולם. על שלד הבניין הוקם בית הכנסת "זיכרון קדושים" בשנת 1948.

כנסיות ומנזרים

אתרי תרבות

ראשי העיר

מתחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל ב-1918 ועד סוף שנת 1926 מונה ראש העיר בידי רשויות המנדט.

גלריית תמונות

ראו גם

לקריאה נוספת

פורטל
פורטל

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בנושא תל אביב-יפו, ראו פורטל תל אביב-יפו.

מקורות

  • אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א' וכרך ב':
    • פרק י"א, ראשית ההתחדשות היישוב היהודי ביפו, ר' י. ש. אלישר, במחצית הראשונה של המאה ה-19
    • פרק י"ב, עולי מרוקו מחדשים את היישוב היהודי ביפו, זכרונות זקני יפו מפי ש. בן ציון, 1838
    • פרק כ"ג - יפו וירושלים והתחבורה ביניהן, פ. כהנוב, 1877 - 1885 - הנסיעה בין יפו וירושלים, יפו בשנת תרל"ז, ישראל דב פרומקין, חברת "עזרת אחים".
    • פרק ס"ב, חאן מנולי מרכז המושבות ביפו, משה סמילנסקי 1890 - כרך ב'

הדרכה

מחקרים

  • יעקב קפלן, "יפו - עונת החפירות החמישית", חדשות ארכאולוגיות, ב', 1962, עמ' 8–10.
  • שמואל אביצור, נמל יפו בגאותו ובשקיעתו 1865 - 1965, הוצאת מלוא, 1972
  • ישראל ברטל, לראשית הקהילה האשכנזית ביפו במאה התשע-עשרה, שלם, ג', 1981, עמ' 351–361
  • אלי שילר, יפו ואתריה, קרדום, מרץ - אפריל 1981
  • מירון בנבנשתי, ערי ארץ ישראל ואתריה בתקופה הצלבנית, ירושלים, הוצאת אריאל, 1984 - יפו, עמ' 63 - 66
  • מרדכי אלקיים, יפו-נוה צדק, ראשיתה של תל אביב. הוצאת משרד הביטחון, 1990.
  • מנחם בגין, "כיבוש יפו", בתוך: המרד, תל אביב: הוצאת אחיאסף, 1992.
  • רות קרק, יפו, צמיחתה של עיר 1799 - 1917, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ה - 1995
  • שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, תל אביב: הוצאת בבל, 2005
  • שמואל יבין, באוהאוס ביפו: אדריכלות מודרנית בעיר יפת ימים, תל אביב: הוצאת מרכז באוהאוס, 2006
  • איתמר רדאי, בין שתי ערים: הערבים הפלסטינים בירושלים וביפו 1947–1948, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2015
  • דניאל מונטרסקו, עיר שסועה לה יחדיו: דו-לאומיות בחיי היומיום ביפו, הוצאת בבל ומשכל - הוצאה לאור, 2020
  • רחל הרט, קרובים - רחוקים, יחסי יהודים וערבים ביפו ובתל אביב, 1930-1881, הוצאת רסלינג, 2014.

רחל

  • Kaplan, J.', The Fifth Season of Excavation at Jaffa, JQR 54, 1963-4, pp. 113-114

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה


הערות שוליים

  1. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שקלים, פרק ו', הלכה ב גמרא.
  2. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ב', פסוק ט"ו.
  3. ^ ספר עזרא, פרק ג', פסוק ז'
  4. ^ ספר יונה, פרק א', פסוק ג'.
  5. ^ זאב וילנאי, אגדות ארץ ישראל
  6. ^ נחום סלושץ, ימה של יפו, דבר, 23 בפברואר 1938. ראו גם בספרו של צ'ארלס דיקנס, All the Year Round, לונדון 1860, עמ' 534, הכותב: "Jaffa is supposed to derive its name from Japhet...according to tradition it was founded before the flood; the ark was built there; and Noah lies buried in a tomb in the rock"
  7. ^ מקור: עדינה בנבנישתי טיול ביפו ובנווה צדק(הקישור אינו פעיל, 7.4.2020)
  8. ^ עיריית תל אביב-יפו, מפת שכונות תל אביב-יפו, באתר עיריית תל אביב-יפו, ‏08.12.2020
  9. ^ זאב וילנאי, אגדות ארץ ישראל, כרך ב' עמ' 315
  10. ^ טוביה כהנא, ארץ ישראל בתקופת האבות, באתר "דעת"
  11. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 64 (הקטע חוזר גם בעמ' 95, 114, 131, 175, 192, 210 ו־222) וכן ב־A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 48
  12. ^ ”בהמשך מסעי, צרתי על בית דגון, יפו, בני ברק, אזור, ערי צדקא, שלא מיהר לכרוע לרגלי, כבשתיהם ונשאתי את שללן.” ("מנסרת שיקגו", טור ב', שורות 68ב–72).
  13. ^ יפתח שלו, בין דור הצורית לאשקלון הצידונית: דפוסי יישוב בפיניקיה הדרומית בתקופה הפרסית, ארץ־ישראל לג, 2018, עמ' 238–251
  14. ^ Josette Elayi, Studies in Phoenician Geography during the Persian Period, Journal of Near Eastern Studies 41, 1982, עמ' 83–110
  15. ^ גדעון פוקס, עיר רבת ימים: אשקלון בתקופה ההלניסטית והרומית, הוצאת יד בן-צבי, 2001, עמ' 16-15
  16. ^ ספר עזרא, פרק ג', פסוק ז'.
  17. ^ ספר מקבים ב, י"ב, ג'-ו'.
  18. ^ ספר מקבים א, פרק י, פסוקים עד–עו.
  19. ^ ספר חשמונאים א, פרק יב, פסוקים לג–לד: "ושמעון יצא... נטה אל יפו וילכדה, כי שמע אשר רוצים תושביה למסור את המבצר לאנשי דמטריוס ויצב שם מצב למען ישמרוהו" (תרגום א. ש. הרטום).
  20. ^ ספר מקבים א, פרק יג, פסוק יא.
  21. ^ אוריאל רפפורט, "על היחסים בין יהודה לרומא בימי אלכסנדר ינאי", בתוך: מדינת החשמונאים, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 404.
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיף 205: "רצוננו הוא, שיפו העיר, שהיהודים החזיקו בה מקדם כשכרתו את ברית הידידות עם הרומאים, להם תהיה כבראשונה".
  23. ^ אוריאל רפפורט, "על היחסים בין יהודה לרומא בימי אלכסנדר ינאי", בתוך: מדינת החשמונאים, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 395.
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים ספר ג' פרק ט ב–ג.
  25. ^ איזק בנימין, 'מושבות רומיות ביהודה - ייסודה של איליה קאפיטולינה', פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני, תשמ"א-1981, עמ' 349.
  26. ^ חנה רם - היישוב היהודי ביפו בעת החדשה: מקהילה ספרדית למרכז ציוני, הוצאת כרמל, ירושלים, 1996. עמ' 348
  27. ^ י' קפלן, 'ממצאים מימי טראיאנוס בחפירות יפו', ארץ ישראל, ט"ו, תשמ"א-1981, עמ' 412-416.
  28. ^ ; Kaplan, J.', The Fifth Season of Excavation at Jaffa", JQR 54, 1963-4, pp. 113-114 ; וגם: יעקב קפלן, 'יפו - עונת החפירות החמישית', חדשות ארכאולוגיות, ב', 1962, עמ' 8–10.
  29. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 74.
  30. ^ מפת יפו שחוברה על ידי הצבא הצרפתי, 1865, כוללת סימון 'כפר מצרי' בצפון העיר, באתר הספרייה הלאומית, אוסף אמיר כהנוביץ
  31. ^ בתי הבאר של תל אביב(הקישור אינו פעיל, 7.4.2020). רות קרק ואביב אופנהיים, "התפתחות הסכנאת המצריות באזור יפו במאה התשע-עשרה", אריאל, 210 - 211, אוגוסט 2015, עמ' 159 - 176.
  32. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 273.
  33. ^ 33.0 33.1 ויליאם פראנסיס לינטש, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, עמ' 314.
  34. ^ 34.0 34.1 34.2 34.3 34.4 34.5 גד גילבר, מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של הפלסטינים – 1948-1870, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 20.
  35. ^ ויליאם פראנסיס לינטש, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, עמ' 311.
  36. ^ 36.0 36.1 מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 788, הערה 1.
  37. ^ צור שיזף, מדריך לאתרי יפו
  38. ^ 38.0 38.1 יפעת ארליך, יפו השנייה: המזרחים שקלטו את העליות הראשונות | ישראל היום, ‏3.11.2022
  39. ^ מתוך הערך יהודה הלוי באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו.
  40. ^ מתוך סקר מונטיפיורי של תושביה היהודים של ארץ הקודש של 1955
  41. ^ בית העלמין נפתח ב-1840 עם ייסוד חברה קדישא של יפו, עד אז נהגו היהודים להוביל את מתיהם לקבורה בהר הזיתים בירושלים ממספר סיבות שונות ולעיתים יהודים אף נקברו בבית הקברות המוסלמי.
  42. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 196.
  43. ^ מתוך מכתב מאת רבי יהודה מרגוזה למשה מנטיפיורי המצוטט במאמר "פרדס מוטיפיורי" מאת שושנה הלוי, מתוך העיתון "קתדרה" מס' 2
  44. ^ ליב ישעיהו ראובן'ס, המגיד, "עובדות ומספרים על יפו". י"ד טבת תרמ"ח, (1887), מתוך: "ארץ ציון ירושלים", שלמה שבא, דן בן אמוץ, הוצאת זמורה, ביתן, מודן, תל אביב, 1973, שער שני: "שחקי, שחקי על החלומות (1883-1904)", פרק: כלכלה ופרנסות, עמוד 92
  45. ^ חבצלת, "מועדון אכסקלוסיבי ביפו", ז' כסליו תרמ"ט, (1888)
  46. ^ אור המזרח, ניסן תשכ"ו, עמודים 140 - 141(הקישור אינו פעיל, 7.4.2020)
  47. ^ אברהם משה לונץ, מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, 1890.
  48. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 318.
  49. ^ מנחם קליין, שישי, קשורים הסיפור של בני הארץ, הקיבוץ המאוחד, 2015, עמ' 224, מסת"ב 978-965-02-0783-0
  50. ^ BRITISH IN PALESTINE NOW BEFORE JAFFA; New Zealand Mounted Troops Rout Turkish Regiment by Bayonet Charge. Germans Concerned Over Jerusalem.‎, באתר עיתון הניו יורק טיימס
  51. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 208.
  52. ^ אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח תש"ט - דיון מחודש - חלק א, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, עמ' 393.
  53. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, עמ' 71.
  54. ^ 54.0 54.1 יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה:הוצאת דביר, תשס"ד 2004, עמ' 137.
  55. ^ הרוגים רבים בפיצוץ בית "הועדה הלאומית" ביפו, דבר, 5 בינואר 1948
  56. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, עמ' 72.
  57. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949 תל אביב: עם עובד, תשנ"א 1991. עמוד 136
  58. ^ 58.0 58.1 יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948 הוצאת דביר, עמ' 104, 2004.
  59. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 146
  60. ^ 60.0 60.1 יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 404
  61. ^ דומיניק לאפייר, לארי קולינס, ירושלים, ירושלים, עמ' 279.
  62. ^ הממשלה נגד הקמת עיריה ביפו, מעריב, 9 במרץ 1949
  63. ^ פקודת העיריות 1934 - אכרזה על ביטול עיריית יפו, 24 באפריל 1950, קובץ התקנות 95, 18 ביוני 1950, עמ' 1037-1040
  64. ^ שמות עבריים לרחובות ביפו, הבוקר, 3 באוגוסט 1950
  65. ^ י. שדמי, מהפכה ביפו: רחובות מקבלים שמות, מעריב, 3 בספטמבר 1954
  66. ^ עיריית תל אביב-יפו, שנתון סטטיסטי 2022 לתל אביב-יפו
  67. ^ עיריית תל אביב-יפו, מצגת השנתון הסטטיסטי לתל אביב-יפו 2022
  68. ^ עיריית תל אביב-יפו, שנתון סטטיסטי לתל אביב-יפו 2008
  69. ^ מצוקת הדיור בקרב הקהילה הפלסטינית ביפו: סוף עידן הדיירות המוגנת בנכסי רשות הפיתוח, במקום – מתכננים למען זכויות תכנון; המרכז לחקר העיר והאזור, הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, 2009
  70. ^ התפרעויות קשות סביב מסגד חסן בק ו"אבולעפיה", באתר ynet, 3 ביוני 2001
  71. ^ יואל הרצברג, העמותה לייהוד יפו, באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 30 בספטמבר 2016
  72. ^ שוק הפשפשים ביפו – ברשימת השכונות המגניבות בעולם, ערוץ 20
  73. ^ גדעון ביגר, התפתחות השטח הבנוי של תל אביב בשנים 1909–1934, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח


תל אביב-יפו
ערכים ראשיים יפו • היסטוריה • תחבורה • אדריכלות • בנייה לגובה • רחובות ושדרות • רבעים • צפון תל אביב • דרום תל אביב
נושאים מרכזיים נוספים יפו העתיקה • אחוזת בית • העיר הלבנה • חוף תל אביב • העירייה ומועצת העיר • סמל העיר
קטגוריה ראשית פורטל תל אביב-יפו
אנית "היפוס" (סוס) פיניקית ערים ומושבות פיניקיות
מפת ערי הפיניקים ומושבותיהם
כנען
ערי החוף אלת • רפיח • עזה • אשקלון • אשדוד • מחוז יבנה • יפו • תל מיכל • ארשף • אליכין • מגדל עבדעשתרת • תל מבורך • קרוקודילון • דאר • עתלית • שקמונה • תל אבו הואם • בעל • תל בירה • עכו • כברי • אכזיב • חמון • צור • מחלב • צרפת • צידון • בארות • גבל • בתרון • טריפולי • אורתוסיה (אנ') • ערקת • צמר • מרת (אנ') • אַרְוָד • אנטי־ארוד • קרן • בלנאה • פלטוס (אנ') • גבעל • לאדכא • אוגרית־רמיתה • מוריאנדה (אנ')
פנים הארץ מרשה • ירושלם • שכם • כבול • מצפה ימים • קדש • תל אנפה • כמד • בעל־בקע
קיליקיה אזתודי • אדון • לארטס (אנ')
אי־כתיים/אלשי כתי • אדיל • תמש • לפש • פף • סלמיס • אמתוס (אנ')
יוון רודן • כפתור • אי־כתר • סאמוס • קליסטה־תרה • תאסוס • עבדרת • אתונה • פיראוס • תבאי • דמטריאס • קוס • אוליארוס (אנ') • פויניקוס (אנ')
מצרים תחפנחס • מף • איפסמבול
סיציליה צור הכוסים • אגרגנת • הראקליה מינואה • סלינוס (אנ') • מזר (אנ') • ליליבאיום • מטוא (אנ') • דרפנה • ארך (אנ') • ציץ • כפרא (אנ') • חמר (אנ') • ראש מלקרת • הנה
שרדן אולביה • פאולי ג'ריי (מארח?) (אנ') • כרלי • נורה (אנ') • ביתען (אנ') • סלכי (אנ') • אי נצים (אנ') • מונטה סיראי (אנ') • נאפוליס (אנ') • תרוס (אנ') • אלגרו
קורסיקה אלליה (אנ')
מצר מלקרת אנן • גול • אירנם • למפדוזה
צפון אפריקה תובקטיס • לפקי • ויעת, פילן, מעקר • צברתען • מנינקס • מקם חדש (אנ') • קפסה • תעינת • ראש פה (אנ') • אכולה (אנ') • שטפשר (אנ') • תפסוס (אנ') • לפקי (תוניסיה) (אנ') • ראש פנת • אדרמת • מכתר (אנ') • תנסמת (צר') • אספיס (אנ') • כרכואן • קרתחדשת • עתקת • ראש אשמן (אנ') • עפון אקרא • תבגג • ווגה (אנ') • אלתברש (אנ') • בבעל (אנ') • תברכען (אנ') • תגרן (אנ') • עפון (אנ') • מלכא (אנ') • מקמא (אנ') • ראש כד (אנ') • כרטן • טפתען (אנ') • אי גלגל (אנ') • סראע (אנ') • תמכי (אנ') • ראש עז (אנ') • ראשיפיסיר (אנ') • אי אמן (אנ') • ראש כובב (אנ') • כש (אנ') • ראשוביקרי (אנ') • ראש גני (אנ') • אי כוסים • תיפאזה • אי חול (אנ') • גנגן (אנ') • קרתן (אנ') • כמא (אנ') • ראשגון (אנ') • ראש אדר • אבן חק • חק ש עלשת • תיתגא • יוליה קונסטנטינה זיליל (אנ') • לכש (אנ') • וולוביליס • תומיאטרי (אנ') • תמדעת (אנ') • סלעת־שעלת • אזמה (אנ') • ראשיביס • מוגדור • אגדר
אישפניה אליסובו • נמל חנבעל ונמל מגן • אוסונובה • טבירה • אונובה • שפלה • קרת חמן (אנ') • קרת טובה • לבריחה (אנ') • אגדר • קרת (אנ') • מונס קלפה • קרו דל ווילאר (אנ') • מלחת • טוסקנוס (אנ') • צכץ • עבדרת (אישפניה) (אנ') • תותוגי (אנ') • תגלת (אנ') • קרתחדשת (אישפניה) • הרנא (אנ') • אקרה לאוקה • צוריכה (אנ') • טרקו
האיים הבלאריים איבשם • מגן
עוד מסלת • אביניון • נים • אי נור • עשתרות (אנ') • תרשיש • אופיר • אימפריית קרתחדשת

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38948128יפו

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יפו&oldid=2705612"