תל אביב במלחמת העצמאות
במהלך מלחמת העצמאות הייתה תל אביב עיר הבירה דה פקטו של מדינת ישראל ושל היישוב העברי שקדם לה. ירושלים הייתה נצורה, ומשרדי הממשלה ומפקדות הצבא, כמו גם מוסדות השלטון וגוף השידור הציבורי, קול ישראל, קבעו את מקומם בתל אביב. הכרזת העצמאות, ככתוב במגילת העצמאות, הוכרזה "על אדמת המולדת, בעיר תל אביב".
אוכלוסיית העיר, שכונתה "העיר העברית הראשונה", הייתה אוכלוסייה יהודית הומוגנית, ולכן לא נחשבה כמו חיפה או ירושלים לעיר מעורבת. עם זאת, עדיין ניטשו קרבות בסביבת העיר. התפתחותה המהירה של תל אביב הביאה לכך ששכונותיה נשקו לריכוזי אוכלוסייה ערבים, שיצרו למעשה גוש עירוני אחד עם העיר תל אביב, והיישובים הסמוכים לה כמו חולון ובת ים. במהלך המלחמה נוהלו קרבות על דרכי הגישה לעיר ועל צירי התנועה העיקריים לירושלים ולחיפה, כמו גם קרבות עם הערבים בשכנותיה של תל אביב, העיר יפו שבה הייתה אוכלוסייה ערבית בת עשרות אלפי אנשים, וכפרים סמוכים. בתחילת המערכה הביא מצב זה לסיכון תושבי העיר שסבלו מירי צלפים, אשר גרם לעשרות הרוגים, וממתקפות על שכונותיה הדרומיות של העיר.
במבצע חמץ בחודש אפריל 1948, נכבשה העיר יפו, כמו גם ריכוזי אוכלוסייה ערביים אחרים באזור, ורבים מתושביה הערבים נמלטו. כיבוש ריכוזי האוכלוסייה הערבים שמסביב לעיר הביא לסיום תופעות הצליפה והמתקפות, ולהקלה על תושבי העיר. עם זאת, לעיר עדיין נשקפה סכנה עקב פלישת צבאות ערב אל המדינה הצעירה לאחר הכרזת העצמאות. במאי 1948 הגיע הצבא המצרי הפולש עד גשר עד הלום, כ-35 קילומטר מדרום לתל אביב, אך שם נעצר. העיר המשיכה להיות מטרה לתקיפות מן האוויר ומן הים, שנמשכו עד לסיום המלחמה.
ביוני 1948 הייתה תל אביב זירת המאבק בין שלטונות המדינה ובין אנשי האצ"ל שהסתיים בהטבעת ספינת הנשק אלטלנה.
מצבה האסטרטגי של העיר עם תחילת מעשי האיבה
סמוך לפתיחת מלחמת העצמאות, הייתה העיר תל אביב היישוב העברי המרכזי וההומוגני ביותר, ובו 230,000[דרוש מקור] יהודים מתוך 650,000 יהודי הארץ. העיר הייתה מרכזה של שדרת ההתיישבות היהודית בשפלת החוף, מאזור חיפה ועד לגדרה. באזורים אלו התאפשרה התיישבות חופשית ורכישת קרקע של יהודים על פי תקנות הקרקעות המנדטוריות שהגבילו את ההתיישבות היהודית באזורים אחרים. רוב האזור סומן כחלק מהמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה, והעיר תל אביב הייתה לב השטח היהודי. אולם יפו הסמוכה הייתה מובלעת בשטח היהודי, שנועדה להיות חלק מהמדינה הערבית.
דרכי הגישה העיקריות אל העיר עמדו בסכנה מתמדת. הדרך לחיפה הותקפה על ידי התושבים הערבים של כפרי מישור חוף הכרמל, כטנטורה, והדרך לירושלים עמדה בסכנה לכל אורכה. דרך הביטחון נסללה במיוחד בינואר 1948 על מנת לקשר בין תל אביב וראשון לציון, ולעקוף את שכונת אבו כביר והכפר יאזור.
העיר עצמה הייתה מוקפת ביישובים ערבים, רובם עוינים. יפו היוותה את האיום העיקרי, ובה ריכוז של למעלה מ-80,000 ערבים, אך הכפרים שממזרח ליפו - יאזור, בית דג'אן, סלמה, אל-ח'ירייה וסיקיה היוו איום מתמיד על התחבורה היוצאת מתל אביב, וכך גם שייח מוניס בצפון. המחנה הבריטי הגדול בתל השומר, הוא תל ליטווינסקי, עדיין היה מאוכלס בבריטים, ולא היה ברור לידי מי ימסר.
עם כל זאת היה מצבה של העיר טוב בהרבה ממצב רוב היישובים והשכונות היהודיות בארץ ישראל. היא לא עמדה בסכנת ניתוק או מצור כירושלים, גוש עציון או יישובי הנגב והגליל. על אף שההתפתחות העירונית הביאה ליצירת גוש עירוני אחד עם יפו, לא ניתן היה להגדיר את העיר כ"מעורבת". אוכלוסייתה הייתה הומוגנית, ושלא כבערים אחרות, לא היו בה שכונות ערביות. אלא שהקרבה ליפו ולכפרים הערבים הביאה לתופעה של תקיפות וצליפות, ושל לוחמת טרור בין שני הצדדים, שהפכה גם את העיר תל אביב לשדה קרב עירוני.
נמל תל אביב היה בעל חשיבות גדולה. נמל חיפה היה הנמל העיקרי של ארץ ישראל, אך הוא נשלט בידי הבריטים ושימש את הצבא הבריטי עד לעזיבת אחרון החיילים הבריטים. נמל יפו הוחזק בידי הערבים. נמל תל אביב לא היה פעיל מאז מלחמת העולם השנייה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עמדו בו שלדי הספינות "פאריטה" ו"טייגר היל" שהביאו מעפילים ועלו על שרטון. הצבא הבריטי הטביע אותן בהפצצה מהאוויר כדי שלא ישמשו כנקודות ציון למטוסי אויב. מאז, לא הייתה תנועה של ספינות בנמל עד למאי 1948[1].
ההגנה בתל אביב (שכללה גם את קו חולון-אזור) התבססה על גדודי חי"ש וחי"ם, כ-1,200 איש בנובמבר 1947. עד פברואר 1948 שהה בעיר כוח שמנה שתי חטיבות - חטיבת קרייתי וחטיבת גבעתי. על האחרונה נמנה מיטב כוח החי"ש שהתגבש בתל אביב והתבסס על חברי תנועות הנוער והגדנ"ע של בני הפרברים, והיה הכוח המאומן והמגובש ביותר בעיר. בני תל אביב וסביבתה שהיו חברים בפלמ"ח גובשו במסגרת חטיבת הנגב ולא השתתפו בהגנת העיר. בפברואר 1948 נשלחו גם לוחמי "גבעתי" לסיע לנגב, לירושלים ולגוש עציון, והעיר תל אביב עצמה נותרה עם כוח הגנה חלש יחסית ובלתי מיומן.[2]
תל אביב - בירה דה פקטו
עם תחילת מעשי האיבה, לאחר הכרזת האו"ם על קבלת תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, שכנו מרכז היישוב העברי, מנהיגותו, מוסדותיו והמנהלה שלו, בתל אביב. לעומתה הייתה ירושלים נתונה במצור והתנועה אליה לא הייתה חופשית; ובנוסף על כך, על פי תוכנית החלוקה, היא הוגדרה כעיר "בינלאומית" ולא כחלק מהמדינה היהודית. על אף שדוד בן-גוריון ראה בחזונו את ירושלים כבירת מדינת ישראל, לא התאפשרה ההכרזה הרשמית עליה כבירה עד לדצמבר 1949.[3] כיוון שכך, החליט בן-גוריון, בדצמבר 1947, כי הוא עצמו ישתקע בתל אביב, שכן בה היה מרכז ההגנה (ולאחר מכן משרד הביטחון הנמצא בתל אביב עד היום). גולדה מאיר, שהייתה שרת החוץ בפועל בעת שהותו של משה שרת בניו יורק, נשארה בירושלים, וכך גם הנהלת הסוכנות היהודית בניהולו של יצחק גרינבוים, כך שירושלים הייתה "המרכז המדיני". שרת לא הסכים עם בן-גוריון בנושא זה, ועם שובו לארץ ישראל המשיך לנהל את ענייני משרד החוץ מתל אביב (המשרד עבר לירושלים רק בשנת 1953)[4].
סמוך להקמת המדינה הוקמו בתל אביב שתי זרועות הממשל העיקריות, הפרלמנט הזמני, הוא מועצת העם, והממשלה, היא מנהלת העם. 14 מתוך 37 חברי מועצת המדינה היו בירושלים הנצורה, וזו התכנסה בסך הכל ארבע פעמים בהרכב חסר. לעומת זאת, מנהלת העם התכנסה מדי יום בתל אביב[5]. ב-14 במאי 1948 הוכרז בתל אביב על הקמת מדינת ישראל. ההכרזה הייתה במוזיאון תל אביב הישן בשדרות רוטשילד, שהיה במקור ביתו של ראש העיר מאיר דיזנגוף, וכיום שוכנים בו "בית התנ"ך" ו"מוזיאון היכל העצמאות". באותה עת הייתה ירושלים נצורה ומנותקת, ולפיכך בינתיים שימשה תל אביב כמושב השלטון ובה פעלו הממשלה והכנסת. ישיבות הכנסת הראשונות שנפתחו בירושלים הועברו לתל אביב אל בית האופרה הישן ברחוב הרברט סמואל, במקום בו שוכן היום מגדל האופרה. רק בסוף שנת 1949 הוכרזה ירושלים כבירת ישראל, והכנסת שבה אליה.[6] במהלך כל המלחמה הייתה תל אביב מרכז הממשל, המרכז האדמיניסטרטיבי והמדיני של מדינת ישראל, ולמעשה שימשה כבירה דה פקטו.
שיכון פליטי שכונות הספר
בדצמבר 1947 התלונן ועד לשכת המסחר תל אביב-יפו על פלישות לעסקים ומשרדים של פליטים מאזורי הספר של העיר (בעיקר מאזור הגבול העירוני בין תל אביב ליפו, ויהודים שהתגוררו בתוך יפו עצמה)[7], ובינואר 1948 החליטה עיריית תל אביב להטיל מס חד פעמי לצורכי שיכון הפליטים[8]. ועד מרץ 1948 כבר נרשמו 3480 משפחות פליטים בעיריית תל אביב. 1640 משפחות שוכנו על ידי העירייה בכפרים הערביים הנטושים ג'מוסין, סומייל ושייח' מוניס. בנוסף הוקמה שכונה חדשה לפליטים, שכונת רמת ישראל (הרחוב הראשי בשכונה נקרא על שמם "רחוב פליטי הספר").[9]
המתקפות על העיר עם תחילת המלחמה
בתחילת המלחמה חולקה תל אביב לשתי חזיתות:
- חזית מס' 1 - חזית הדרום ("דרומי"), כללה את כל הגבול העירוני בין תל אביב ליפו משפת הים, בצפון שכונת מנשיה עד לשכונת התקווה ושכונת עזרא. מפקד החזית היה ישראל שחורי. זו הייתה החזית העיקרית בתל אביב עד לכיבוש יפו.
- חזית מס' 2 - חזית הצפון, נועדה להגן על גבולה הצפוני של תל אביב מול הכפרים הערביים ג'מוסין, סומייל ושייח' מוניס.
עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון על מטה חזית הדרום ברחוב דרך שלמה (אז - סלמה) מס' 60.
עם החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, החריפה הלוחמה העירונית בקו התפר שבין תל אביב ובנותיה לבין היישובים הערבים שמסביבן. אנשים נמלטו מהבתים ששכנו באזורי הספר, והתפתחה לוחמה עירונית בין שני הצדדים, שהתמקדה בשכונות הדרומיות של העיר, אך התפשטה גם לאזורים אחרים, במיוחד בצורת אש צלפים. יום לאחר ההחלטה, ב-30 בנובמבר 1947, נפל ההרוג הראשון, סוחר תל אביבי שנרצח ברחוב סלמה ביפו. ניסיונם של ראשי העיריות של תל אביב ושל יפו, ישראל רוקח ויוסוף הייכל, להביא להרגעת הרוחות, נכשל. המאבק לבש צורות שונות - אש צלפים מיררה את חיי העוברים ושבים בשתי הערים, מלחמת מכוניות תופת התפתחה בארץ כולה, ופורעים מאורגנים פשטו על שכונות הספר של תל אביב. המאבק על דרכי התחבורה אל העיר וממנה היה אף הוא מאבק מר שגבה קורבנות רבים.
אש צלפים
מסגד חסן בק הפך לקן צלפים ומירר את חיי תושבי תל אביב. ירי הצלפים גבה עשרות הרוגים בחודשיה הראשונים של הלוחמה. בשבועיים הראשונים של הלחימה, עד 14 בדצמבר 1947, נהרגו 35 איש בתל אביב רק מירי הצלפים[10] עד לכיבוש יפו נהרגו עוד עשרות רבות.
הקרב על שכונת התקווה
ערך מורחב – קרב שכונת התקווה
שכונותיה הדרומיות של תל אביב, שכונת שפירא, שכונת עזרא ושכונת התקווה, היוו מוקד להתקפות מאורגנות. הכפר סלמה ממזרח לשכונת התקווה, היה מגדולי הכפרים בסביבה והתגוררו בו יותר מ-7,600 תושבים. ב-5 בדצמבר 1947 וב-6 נהרגו 3 אנשי הגנה בקרבות עם תושבי סלמה. ב-7 בדצמבר פוצץ בית בסלמה על ידי לוחמי ההגנה, והדבר גרר סערה בכפר ודרישה לפעולת נגד. חסן סלאמה, סגנו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני תכנן מתקפה נגד שכונת התקווה מבעוד מועד, בגלל המבנה הטופוגרפי שהקנה לו יתרון. הוא תכנן הפגזת מרגמות והתקפת הטעייה שתמשוך את כוחות ההגנה למקום אחד, ואחר כך - הסתערות מחץ על שכונת "בית יעקב". הוא גייס לשם ההתקפה 400 לוחמים חמושים מלוד, רמלה ושכם. היה זה העימות הצבאי הגדול הראשון במלחמת העצמאות.
מפקדת ההגנה קיבלה התרעת מודיעין קיום המתקפה וגודל הכוח הלוחם אבל לא את מיקומה. ב-8 בדצמבר 1947 בשעה 19.00 החלה ההתקפה באש רובים ומקלעים עזה הסתערות של מאות לוחמים וכן של אנשי כפר סלמה. עקב תקלות נשק נסוגו המגינים, אנשי יחידת החי"מ. הערבים לא ניצלו את הצלחתם הראשונה להמשך ההתקפה, אלא החלו בשוד, ביזה והצתה. כ-30 בתי השכונה שהיו ברובם צריפים, הוצתו ושני יהודים נרצחו. כעבור כמה שעות הגיעה יחידת חי"ש למקום והצליחה לתפוס מחדש את בתי השכונה, תוך שהיא גורמת לעשרות הרוגים בקרב התוקפים.[11][12] התבוסה פגעה קשה ביוקרתו של חסן סלמה. הוא לא ניסה אחר כך לתקוף יישובים יהודיים והפנה את מאמציו לפגיעה בתחבורה היהודית.
מכוניות תופת
עם תחילת הלוחמה השתמשו שני הצדדים בפיצוץ מכוניות תופת כאמצעי להטלת אימה על הצד השני ולפגיעה במטרות איכות. בינואר 1948 ערכו האצ"ל והלח"י מספר ניסיונות לפגיעה ביפו באמצעי זה. לאחר מספר כישלונות, הצליחו אנשי הלח"י, ב-4 בינואר 1948, לפגוע בבניין הסראיה ביפו שבו שכנו משרדי הוועד הערבי הלאומי בעיר. בפיצוץ נהרגו 28 איש ועשרות נפצעו. אורי מילשטיין מספר שהפעולה הקדימה בכמה ימים פעולה דומה שתכננה ההגנה בניסיון לחסל מנהיגים ערבים, והביאה לביטולה.[13] המתקפה עוררה בהלה רבה, והחישה את בואם של המתנדבים ממדינות ערב ליפו - אנשי צבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י שהיו ברובם מתנדבים עיראקים ובוסנים[14].
המאבק על התחבורה
התחבורה לתל אביב וממנה עמדה במוקד המתקפות הערביות בימיה הראשונים של המלחמה. הכפרים הערבים אבו כביר, א-ריש ויאזור חלשו על הדרכים היוצאות מתל אביב, וההגנה על הדרכים והנסיעה בהן גבתה קורבנות רבים באירועים כנפילת שבעת הנוטרים ב-22 בינואר 1948. בינואר 1948 נסללה דרך הביטחון, בתחילה בין שכונת התקווה ומקווה ישראל ולאחר מכן עד לאזור צומת בית דגן. דרך זו פתרה את הבעיה רק באופן חלקי. גם דרך הביטחון עמדה תחת מתקפה בלתי פוסקת, שהגיעה לשיאה בפרשת "היוצק". שני מוצבים של ההגנה ששמרו על דרך הביטחון, היו בית החרושת "היוצק" ובית חרושת סמוך לספירט. ב-29 בפברואר 1948 ערכו אנשי צבא בריטים "חיפוש" במוצבים אלו והחרימו את הנשק שנמצא שם. 11 אנשי ההגנה ששמרו על המוצבים נותרו בלתי חמושים, ושמונה מהם נטבחו על ידי המון ערבי זועם. בתקרית דומה, מספר ימים לאחר מכן, בבית הקרן הקיימת סמוך לבית דגן, הטילו הערבים מצור על חבורת אנשי ההגנה, אך הבריטים הצליחו לחלצם[15].
כיבוש אבו כביר ויאזור
- ערך מורחב – אבו כביר
מערכה ממושכת הייתה עם שכונת אבו כביר שחלשה על דרום תל אביב ואש צלפים ממנה שתקה רחובות רבים בדרום העיר. בסוף שנת 1947 חיו באבו כביר ובשכונות הערביות הסמוכות לה כ-5,000 תושבים. מיד לאחר כ"ט בנובמבר 1947 החלו ערביי אבו כביר לרגום מכוניות יהודיות שעברו בכביש הראשי בדרכן לירושלים ולמושבות הדרום. ב-2 בדצמבר 1947 נרצח נהג יהודי שהגיע למקום. ההגנה הגיבה על האירוע ב-3 בדצמבר 1947 על ידי פיצוץ בית ערבי ששלט על רחוב הרצל. מאז ובמשך מספר חודשים ירו הערבים מאבו כביר על רחוב הרצל, שכונת שפירא ושכונת פלורנטין.
ב-13 בפברואר 1948 נערך "מבצע דוד" בו ארבע מחלקות של ההגנה התקיפו את אבו כביר מכיוונים שונים. בקרב נהרגו 3 לוחמי הגנה וכ-30 ערבים. חוסר היכולת לפרוץ את ביצורי הערבים באבו כביר הביאה את ישראל שחורי, לזמן את הנשק דוד ליבוביץ ולבקש ממנו לבנות מרגמה שתוכל להפגיז את האויב ולהמם אותו לפני פריצת הכוחות. לימים דבק במרגמה זו שם החיבה דוידקה. ב-13 במרץ 1948 נערך "מבצע מרכז" בו השתמשו כוחות ההגנה ב-3 מרגמות כדי להפגיז את אבו כביר. ההשפעה הפסיכולוגית של ההפגזה הייתה עצומה וכתוצאה מכך החלה בריחה תושבים מאבו כביר. ב-21 במרץ 1948 נערכה המתקפה האחרונה שכונתה "מבצע מרכז 2", שבה נהרס חלק גדול מהכפר, שחדל להוות איום צבאי.
היישוב יאזור מנה 4000 תושבים ערבים. ב-9 בדצמבר 1947 נזרקה פצצה לבית הקפה ביאזור ממכונית נוסעת נהוגה בידי אנשי אצ"ל. במהלך דצמבר 1947 היו תקריות של ירי מצד תושבי המקום על שיירות יהודיות ומתקפות נגד של אנשי אצ"ל ופלמ"ח. ב-22 בינואר 1948 עלה באזור טנדר שבו שבעה נוטרים על מוקש, חלקם נהרגו מפיצוץ המוקש והשאר לאחר שהמון הסתער עליהם (ראו נפילת שבעת הנוטרים). בתגובה לכך פגעו כוחות פלמ"ח בתחבורה הערבית ליפו והרגו 20 ערבים.
ב-20 בפברואר 1948, יצאו ממקווה ישראל כוחות ה"הגנה" והפלמ"ח ותקפו את מפקדת אנשי חסן סלאמה ביאזור. הפעולה תוכננה על ידי קצין המבצעים של הפלמ"ח, יצחק רבין, כפעולת תגמול ליום השלושים לרצח השבעה במטרה לשים קץ להתקפות החוזרות על השיירות ממתחם זה. קרב זה היווה ציון דרך במעבר ה"הגנה" ללחימה של צבא סדיר במלחמת העצמאות: זה הקרב הראשון בו תקפו כוחות ה"הגנה" עם שחר, והראשון בו נעשה שימוש בנשק מסייע כבד. עם סיום "מבצע חמץ" נטשו התושבים את יאזור ורובם ברחו למחנה הפליטים ברפיח. ב-30 באפריל 1948 נכנס לאזור כוח של חטיבת גבעתי.
כיבוש יפו ומבצע חמץ
מצבה האסטרטגי של תל אביב במרץ 1948
תוכנית ד' היא התוכנית שהוכנה על ידי ארגון "ההגנה" במרץ 1948. התוכנית נסחה את המעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית וליצירת רצף טריטוריאלי יהודי, וכללה גם פעולות באזור תל אביב ויפו.
יפו הייתה חלק מהמדינה הערבית על פי תוכנית החלוקה, וההנחה של מפקדת "ההגנה" הייתה כי ניסיון לכיבושה יביא לסיבוכים בינלאומיים, וכן לעימות עם הבריטים שעדיין לא פינו לחלוטין את מחנותיהם באזור. כמו כן היה חשש ממתקפה ישירה על העיר, ורצון להשתמש בכוחות הדרושים לכך במקומות אחרים, בהם היו נחוצים יותר[16].
התוכנית כללה מבצע שכונה מבצע חמץ, על שם חג הפסח שבו תוכנן להתבצע, על בסיס כוח בן שלוש חטיבות. אלכסנדרוני שפעלה בצפון, קרייתי שפעלה באזור תל אביב, וגבעתי שפעלה בדרום. שלוש החטיבות אמורות היו לכבוש את הכפרים הערבים במרחב - סלמה, סיקיה, בית דג'אן, תל א-ריש, יאזור ותל ליטווינסקי (שלאחר עזיבת הבריטים, נכבש חלקו הצפוני על ידי חטיבת אלכסנדרוני ב-15 באפריל[17], וחלקו הדרומי נמסר מהבריטים לכוחות עיראקים של צבא ההצלה). עוד נועד המבצע לכתר את העיר יפו, ליצור רצף טריטוריאלי יהודי באזור, ולפתוח את הדרך אל שדה התעופה בלוד, שהיה על פי החלטת החלוקה חלק מהמדינה היהודית[18]. ההנחה הייתה כי כיתור העיר יביא לנפילתה, לאחר עזיבת כוחות הבריטים, וזאת מבלי שהדבר יצריך מתקפה שהייתה כרוכה במאמץ ובקורבנות.
כיבוש שכונת מנשייה על ידי האצ"ל
- ערך מורחב – התקפת האצ"ל על יפו
אחרי ש"ההגנה" כבשה את טבריה ואת חיפה באמצע אפריל, רצה האצ"ל לרשום גם לזכותו כיבוש עיר ערבית. יפו, שממנה נורו יריות על תל אביב הסמוכה, נבחרה כיעד, ולשם כיבושה גויסו כמעט כל משאבי הארגון באזור שפלת החוף. בהחלטה על היציאה לכיבוש יפו, האצ"ל פעל, בניגוד לתוכניות "ההגנה" ובנפרד מהלח"י שרצה להצטרף למבצע, אך נדחה.
ב-25 באפריל יצאו יחידות האצ"ל, שכללו כ-600 לוחמים, ממחנה הארגון ברמת גן להתקפה על יפו הערבית. הקרבות מול הקבוצות הערביות החמושות היו קשים, ובהמשך הארגון נתקל בהתנגדות עזה גם מצד הבריטים, שהפעילו נגדו משוריינים ואף כוח אווירי. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הארגון נלחם ישירות מול כוחות צבא בריטיים. תחת פיקודו של עמיחי פאגלין "גידי", קצין המבצעים של הארגון, האצ"ל כבש לאחר קרב קשה את שכונת מנשייה שאיימה על תל אביב, התקדם עד לאזור הים ולכיוון הנמל, ובו בזמן הפגיז באש מרגמות את השכונות מדרום. פעולות אלה גרמו למנוסת תושבים ערביים מן העיר, ובמהלכן נהרגו כ-30 אנשי אצ"ל, רובם מאש הבריטים.
הבריטים תבעו את פינוי מנשייה הכבושה, אולם בעקבות הסכם עם "ההגנה", שבו הובטח כי לא תהיה נסיגה מיפו בלחץ הבריטים, העביר האצ"ל ל"הגנה" את החסות על מנשייה אותה כבש. בכך הסתיימה המתקפה העצמאית של האצ"ל על יפו. אף על פי שבמתקפה זו האצ"ל נכשל בכיבוש העיר כולה, והסתפק בכיבוש שכונת מנשייה, פעולתו האיצה משמעותית את בריחת התושבים הערבים מיפו, ותרמה רבות להתמוטטות העיר.
מבצע חמץ ונפילת יפו
- ערך מורחב – מבצע חמץ
בליל 27 באפריל נפתח מבצע חמץ, בתנועת שלוש החטיבות. לפי התוכנית, נעו חטיבת אלכסנדרוני וחטיבת גבעתי בתנועת מלקחיים וכתרו את יפו. אלכסנדרוני השלימה את כיבוש תל ליטווינסקי, והכפרים חיריה וסאקיה, אך גדוד 52 של גבעתי נסוג מפני התקפת נגד של גדוד מצבא ההצלה על תל א-ריש ב-28 באפריל, באבידות כבדות, שהגיעו לכדי 37 הרוגים ונעדרים וכ-100 פצועים, על אף השימוש במרגמת הדווידקה, ותל א-ריש נותר בידי הערבים עד לכניעתה של יפו. בלילה שלאחר מכן, כבשו כוחות קרייתי ואלכסנדרוני את היעדים החשובים סלמה ויאזור. מטרות המבצע הושגו ברובן. יפו כותרה, והאיום על התחבורה היהודית הוסר ברובו.
ביפו עצמה החלה בריחה המונית דרך הים. במשך כשבועיים נוספים נמשכה הלחימה, אך למעשה הקרב כבר הוכרע. ב-30 באפריל נמלט מפקד "צבא ההצלה" בעיר דרך הים. רוב מוחלט של תושבי העיר הערבים נמלטו ממנה וב-13 במאי חתמו מנהיגיה על הסכם כניעה. רוב תושבי העיר נמלטו דרך הנמל והפליגו בעיקר לביירות ולעזה. מאוכלוסייה של כ-70,000 אלף ערבים לפני המלחמה נשארו בעיר כ-4,000 ערבים בלבד, בעיקר מקרב דלי האמצעים.
הכרזת העצמאות והפלישה הערבית
במאי 1948 עזב הצבא הבריטי את הארץ, והמנדט הבריטי על ארץ ישראל עמד בפני סיום. נראה היה כי פלישת צבאות ערב אל הארץ עומדת בפתח. לאחר הצבעה במנהלת העם, הוחלט להכריז על הקמת מדינה יהודית, היא מדינת ישראל. ההכרזה התקיימה ב-15 במאי 1948 בישיבת מועצת העם באולם מוזיאון תל אביב, ששכן באותה עת בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד. יושב ראש המועצה, דוד בן-גוריון, שהיה אז יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, קרא את נוסח ההכרזה - מגילת העצמאות. בתום ההכרזה חתמו חברי המועצה על מגילת העצמאות. דוד בן-גוריון היה ראשון החותמים, והתמנה לאחר מכן לראש הממשלה ושר הביטחון בממשלה הזמנית של המדינה החדשה. ההכרזה הביאה לשלב חדש במלחמה - פלישת מדינות ערב לשטח מדינת ישראל.
עוד ב-14 במאי החלה פלישת הצבא המצרי. הצבא התקדם בשני טורים. האחד לכיוון באר שבע, והשני בדרך החוף, צפונה מכיוון אל עריש. יש הסבורים כי מטרת המתקפה הייתה מתקפת רתק והסחה, שנועדה להביא לריכוז כוחות צה"ל באזור תל אביב על מנת לאפשר את כיבוש חיפה וצינור הנפט. לעומתם יש הסוברים כי מטרת הטור, שנע בדרך החוף, הייתה כיבוש תל אביב[19]. הטור נעצר לאחר קרב הגנה קשה במרחק של 32 קילומטרים בלבד מתל אביב, במקום שנקרא בעקבות תוצאת הקרב גשר עד הלום. כאמור, אין לדעת אם מטרתו של המפקד המצרי הייתה כיבוש תל אביב, או לחבור אל הלגיון הערבי באזור לטרון או לכוחות ברמלה[20]. מכל מקום, עצירת הטור המצרי בגשר עד הלום ב-3 ביוני 1948 הסירה את האיום האחרון למתקפה יבשתית על תל אביב.
המתקפות מהאוויר ומהים
הקרבות באוויר
- ערך מורחב – הפצצת תל אביב במלחמת העצמאות
תל אביב הייתה בין היישובים הראשונים שהותקפו מן האוויר, במהלך התקפת חיל האוויר המצרי על מדינת ישראל. ההפצצות על תל אביב נחלקו לשתי תקופות - הראשונה מתום המנדט הבריטי וההכרזה על הקמת מדינת ישראל ועד ההפוגה הראשונה, והשנייה במהלך קרבות עשרת הימים. סה"כ גרמו ההפצצות למותם של 150 איש ויותר, כ-130 מתוכם היו אזרחים (מתוך 180 אזרחים שנהרגו בעיר במלחמת העצמאות) והיתר חיילים. 33 מההרוגים האזרחיים היו בני פחות מ-18. כמאה נרגו בתקופת ההפצצות הראשונה וכ-50 נהרגו בתקופתה ההפצצות השנייה.
ב-15 במאי 1948, ביום שלאחר הכרזת העצמאות, התקיפו מספר רב של מטוסי ספיטפייר מצריים, במספר גיחות שהחלו בשעות הבוקר המוקדמות, את שדה התעופה בשדה דב. בהתקפה נהרגו חמישה אנשים ונפצעו תשעה, ועל אף שאחד המטוסים המצרים נפגע מאש נ"מ של צה"ל, נגרם לשדה, ולמטוסי חיל האוויר שחנו בו, נזק רב[21].
לאחר המתקפה התמקם מטה חיל האוויר, בראשות מפקד החיל החדש, ישראל עמיר, בבית המלון "ירקון" בתל אביב. בימים אלו עבר החיל תהליך מהיר של הצטיידות במטוסי קרב חדשים מסוג מסרשמידט 109 ובמטוסי C-46 קומנדו, וכן הצטרפו אליו מספר רב של מתנדבי חוץ לארץ בעלי ניסיון בתעופה. אך בשבועות הראשונים ללחימה פעל האויב בשמי הארץ כמעט באין מפריע.
המתקפה הקטלנית ביותר שניחתה על העיר מהאוויר התחוללה ב-18 במאי, עת מטוסי חיל האוויר המצרי הפציצו את התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, וגרמו ל-42 הרוגים[22].
המפנה חל ב-3 ביוני עת תקפו שני מטוסי דקוטה מצריים את תל אביב בפצצות. המטוסים הופלו על ידי מטוסי מסרשמידט של חיל האוויר בפיקודו של מודי אלון. הייתה זו המתקפה האווירית האחרונה של הצבא המצרי על תל אביב במלחמת העצמאות[23].
הקרבות בים
ב-4 ביוני 1948 קרב לחופי תל אביב כוח ימי מצרי בן שלוש ספינות, ספינה נושאת גייסות "אמירה פאוזיה", ושתי ספינות מלחמה. אל המקום הגיעו שתי ספינות תותחים ישראליות, "חנה סנש" ו"אילת" והתעמתו עם הספינות המצריות. הראשונים לפתוח באש היו המצרים שתחילה החטיאו, אך שני פגזים פגעו ב"אילת" והסבו לה נזקים קלים. תגובת האש של "אילת" הייתה לא יעילה ופגזיה לא עברו שליש הטווח ליעדם. חיל האוויר תקף את הספינות המצריות במטוסים הזמינים באותה העת, שלושה מטוסים קלים מסוג "דה הבילנד דראגון ראפיד", בוננזה ופיירצ'יילד ארגוס. המטוסים פעלו ללא מתקנים להטלת פצצות, ואל מול אש נ"מ חזקה. אחת הפצצות פגעה באחת הספינות, דבר שהביא את הכוח הימי המצרי לסגת לכיוון עזה[24]. מטוסי חיל האוויר המשיכו לרדוף אחר הספינות, ובמרדף נפגע מטוס הפיירצ'יילד והתרסק לתוך הים, כאשר שני אנשי צוותו נעלמו.[26]
לאחר אירועים אלו, והקרב האווירי בשמי תל אביב ב-3 ביוני, בהם הוכיח חיל האוויר את יכולתו להגן על שמי תל אביב ועל חופיה, נהנתה תל אביב מהפוגה מתקיפות ימיות מצריות. במהלך מבצע חורב, ב-1 בינואר 1949 הגיעו אוניות מצריות לחופי תל אביב, והחלו בהפגזת העיר. הפגזים התפוצצו בים מבלי לגרום נזק, ולאחר כעשר דקות שבו האוניות כלאחר שבאו. ניסיון של אוניות חיל הים לרדוף אחר הספינות התוקפות כשל[27].
אלטלנה
- ערך מורחב – אלטלנה
פרשה עגומה שהתרחשה בתל אביב ביוני 1948, היא פרשת אניית הנשק "אלטלנה", שהביאה לחילופי אש בין אנשי צה"ל ובין אנשי האצ"ל. "אלטלנה" הייתה ספינה אותה ארגנו אנשי האצ"ל בצרפת, ועל סיפונה נשלחו כ-900 עולים שנועדו לגיוס ליחידות אצ"ל, וכן נשק ותחמושת רבים שנרכשו במהלך 1948. האצ"ל הודיע על הצטרפותו לצה"ל ועל הימנעות מפעולות רכש עצמאיות, אך עם הגיע הספינה לחופי הארץ דרשו אנשיו כי הנשק שעל סיפונה יועבר ליחידות האצ"ל בצה"ל. לכך בן-גוריון לא הסכים, והוא עמד על כך שהנשק יופקד ישירות בידי צה"ל.
הספינה הגיעה אל חופי הארץ ב-20 ביוני, בזמן ההפוגה הראשונה, והופנתה אל חוף כפר ויתקין, שם קיבלו את פניה חברי אצ"ל ובראשם מנחם בגין. בכפר ויתקין ירדו ממנה מרבית העולים, והוחל בפריקת הנשק. בהיעדר הסכמה על גורל הנשק התפתח עימות חמוש בין אנשי האצ"ל לכוחות צה"ל שנשלחו לתפוס את הציוד שנפרק מהספינה. בחילופי האש נהרגו שישה מאנשי האצ"ל ושניים מחיילי צה"ל. הספינה, ועליה כמאה אנשי אצ"ל, ובראשם בגין, עזבה את המקום והגיעה ב-22 ביוני אל מול חוף תל אביב, שם עלתה על שרטון מול מטה הפלמ"ח. על החוף התקבצו אנשי אצ"ל מחד, וכוחות צה"ל, ובייחוד פלמ"ח, מאידך וקרב פרץ ביניהם. הפרשה הסתיימה כאשר האוניה הופגזה מהחוף בפקודתו של בן-גוריון. אחד הפגזים גרם להתלקחותה, אנשי האצ"ל נאלצו לנוטשה, ולבסוף התחמושת שבבטנה החלה להתפוצץ. בקרב זה נהרגו עוד עשרה אנשי אצ"ל וחייל צה"ל אחד.
השבעת צה"ל
אירוע סמלי חשוב, שסימן את הקמת הצבא החדש, ואת אחדות פיקודו אל מול אירועים כפרשת "אלטלנה", התקיים ב-28 ביוני 1948, והוא השבעת צה"ל, שנערכה בכיכר הבימה. האירוע נערך בנוכחות ראש העיר ישראל רוקח ושר החוץ משה שרת. השבועה נוסחה בידי הרמטכ"ל יעקב דורי. הטקס תוכנן כעצרת פומבית, ותושבי העיר נקראו להשתתף בה ולקשט את בתיהם בדגלים. כן השתתפה בטקס התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
מצעד צה"ל
- ערך מורחב – מצעד צה"ל
עוד במהלך ימי הלחימה, ביולי 1948, שימשה העיר כזירה למצעד צה"ל. היה זה המצעד הראשון של צה"ל, והוא נערך ב-27 ביולי 1948, שישה ימים בלבד לאחר כניסתה לתוקף של ההפוגה השנייה.
המצעד נערך לאורך הרחובות אלנבי ובן-יהודה. הוא עבר החל בשעה חמש אחר הצהרים ברחובות תל אביב, מכיכר המושבות ועד לאצטדיון המכביה שליד שפך הירקון ויריד המזרח. שם הסתדרו הכוחות הצועדים למסדר מול בימת הכבוד, שעליה ניצב ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון. לצדו עמדו הרמטכ"ל רב-אלוף יעקב דורי ושרי הממשלה, ומאחוריהם אלופי המטכ"ל במדיהם, ענודים, לראשונה, בסימני הדרגות שלהם. ראש הממשלה נשא בפני המסדר (כמנהג אותם זמנים) נאום חגיגי ארוך. מעל המסדר נערך מטס מפציצים של חיל האוויר.
המצעד שעבר ברחובות תל אביב כלל צועדים מכל חיילות וחטיבות צה"ל לרבות חיילות ח"ן. במצעד הופיעו לראשונה חיילי צה"ל כשהם ענודי דרגות. בראש המצעד צעדו דגלנים ותזמורת צבאית (מלבדה צעדו במצעד גם תזמורת המשטרה ותזמורת מכבי האש). המצעד כלל טנקים, שריוניות וארטילריה. כן צעדו במצעד יחידת מובילי פרדות ויחידת כלבנים עם בעלי החיים שלהן. במצעד הובלו שריוניות של מדינות ערב שנפלו שלל במלחמה, שעליהן נרשמה המילה "שלל". את מסלול המצעד משני עבריו ואת גגות הבתים גדש המון רב, שקיבל את המצעד בהתלהבות.
מצעד נוסף נערך ב-4 במאי 1949, בסמוך לסיומה הרשמי של המלחמה. המצעד מכונה "המצעד שלא צעד" שכן לאחר שהחל, פרצו ההמונים אל מסלול המצעד בקרבת כיכר מוגרבי, ולא איפשרו את המשך מהלכו. כשנתברר כי אין אפשרות להדוף את המתפרצים, בוטל המשך האירוע.
הנצחת אירועי המלחמה והנופלים בעיר
העיר תל אביב הנציחה את אירועי המלחמה ואת זכר הנופלים במגוון דרכים. ב-1950 נחנך גן העצמאות וניטע יער המגינים במגמה מוצהרת להנציח את אירועי המלחמה. באותה השנה הכריזה העירייה על קריאת 22 מרחובות העיר בשמות הקשורים למלחמה, לאירועיה ולאתרים ואישים הקשורים בה[28]. בשנת 1951 הכריזה העירייה על הקמת שלוש אנדרטאות. אנדרטה מרכזית בכיכר מלכי ישראל, אנדרטה המוקדשת לכובשי יפו, ואנדרטה לזכר הטייסים שנפלו בהגנה על העיר. האנדרטה ביפו הוקמה ב-1957 בגן הכובשים ליד מסגד חסן בק, בעיצוב מיכאל קארה, והאנדרטה לטייסים, המכונה "אנדרטת השחף" הוקמה בגן העצמאות, לפי דגם של אבא אלחנני ובנימין תמוז. האנדרטה המרכזית לא הוקמה. לזכרם של הטייסים, וכן של מודי אלון, שנהרג במהלך הדיפת הפלישה המצרית באזור אשדוד, הוקמה שכונת רמת הטייסים בשנות ה-50. גם בשכונה זו הוקמה אנדרטה לזכר הטייסים שנפלו.
ב-1953 הציבו לוחמי האצ"ל, מיזמתם, לוח זיכרון על מגדל השעון ביפו.[28]. ב-1987 הוקם בגן צ'ארלס קלור "בית גידי", המנציח את לוחמי האצ"ל, ובמיוחד את אלו שלחמו בקרבות לכיבוש שכונת מנשייה. מחוץ למוזיאון, בשטח הגן, מוצבת טבלת הנצחה ובה חקוקים שמות 41 הלוחמים שנפלו בקרב. במלאת שישים שנים לטיבוע "אלטלנה" נחנכה בחוף תל אביב אנדרטה לזכר הנופלים מקרב אנשי אצ"ל (לא מוזכרים בה שלושת חיילי צה"ל שנהרגו באירוע).
ראו גם
לקריאה נוספת
- משה נאור, בחזית העורף : תל אביב והתגייסות היישוב במלחמת העצמאות, ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"ע 2010.
קישורים חיצוניים
- וידאו: לוחמי אצ"ל מספרים. טנא סמואל, 60 שנה למערכה על יפו באתר inn
- אבי כהן, הפתעה בתל אביב: סליק מתקופת האצ"ל, ynet
- התחלת ההתקפה הערבית על תל אביב באתר עיריית תל אביב
- מלחמת העצמאות והכרזת המדינה בתל אביב באתר מט"ח
- ניר מן, הפרשה הביטחונית שטילטלה את הפיקוד של "ההגנה" בתל אביב במלחמת העצמאות, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2010
- ניר מן, העיר המגויסת שנשכחה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, אפריל 2010
- אילן שחורי, מלחמת העצמאות - כשהמצרים הפציצו את תל אביב, באתר "תל אביב שלי"
- ניר מן, תל אביב במלחמת העצמאות, באתר "תל אביב 100 - האנציקלופדיה העירונית המקוונת"
הערות שוליים
- ^ נתן דונביץ', תל אביב: חולות שהיו לכרך, הוצאת שוקן, 1959, עמ' 97
- ^ יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה - תולדות קרייתי וגבעתי, תל אביב 1949
- ^ אתר הכנסת
- ^ מעמד ירושלים אתר מט"ח
- ^ תולדות מלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, 1967, עמ' 53
- ^ ישיבות הכנסת הראשונה התקיימו בבניין המוסדות הלאומיים בירושלים פרוטוקול ישיבת הפתיחה של האספה המכוננת היא הכנסתפרוטוקול הישיבה החמישית של הכנסת בה נבחר נשיא המדינההישיבה הראשונה של הכנסת לאחר החזרה לירושלים בדצמבר 1949
- ^ פגיעת הפלישות בתל־אביב, הבוקר, 30 בדצמבר 1947
- ^ עירית ת"א תטיל מס חד פעמי לצרכי שיכון, המשקיף, 19 בינואר 1948
- ^ 3480 משפחות פליטים נרשמו בעירית ת"א , המשקיף, 23 באפריל 1948
- ^ התחלת ההתקפה הערבית על תל אביב במלחמת העצמאות אתר עיריית תל אביב
- ^ תולדות מלחמת הקוממיות, עמ' 88
- ^ הקרב הראשון - שכונת התקווה סיפורו של גדוד 53 בחטיבת גבעתי במלחמת העצמאות
- ^ מכוניות תופת עבריות האתר של אורי מילשטיין
- ^ מאורעות ראשונים אתר "על ישראל"
- ^ נתנאל לורך, קורות מלחמת העצמאות, הוצאת מסדה, 1958, עמ' 88
- ^ תולדות מלחמת הקוממיות, 143
- ^ כיבוש תל ליטווינסקי אתר חטיבת אלכסנדרוני
- ^ לורך, 134
- ^ לורך, 241
- ^ לורך, 249
- ^ התקפה על שדה דב, באתר חיל האוויר הישראלי
- ^ הפצצה כבדה בתל אביב, באתר חיל האוויר הישראלי
- ^ תולדות מלחמת הקוממיות, 232
- ^ תולדות מלחמת הקוממיות, 233
- ^ הדף של אהרון דוד שפרינצק אתר אגף איתור נעדרים בצה"ל
- ^ לזכר אנשי הצוות, הטייס אהרן דויד שפרינצק (בנו של יושב ראש הכנסת הראשון, יוסף שפרינצק) והמטילן מתתיהו סוקניק, (בנו של אליעזר ליפא סוקניק, ואחיו של יגאל ידין) הוקמה אנדרטת "השחף" בגן העצמאות. טייסים אלו עודם מוכרזים כנעדרים, על אף ששברי המטוס נצפו בים לאחר נפילתו[25].
- ^ תולדות מלחמת הקוממיות, 363
- ^ 28.0 28.1 מעוז עזריהו, בין שתי ערים: הנצחת מלחמת העצמאות בחיפה ובתל-אביב – מחקר בעיצוב הזכרון הישראלי, קתדרה 68, יוני 1993, עמ' 125-98
_Museum_inTel-Aviv.jpg){kind=link}
34349076תל אביב במלחמת העצמאות