נמל יפו
| נמל יפו |
נמל יפו הוא נמל בחופה של יפו, ונחשב[דרוש מקור] לאחד הנמלים העתיקים בעולם. הוא מוזכר כבר בספר יונה, כנמל שדרכו ברח יונה הנביא לתרשיש:
וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ...
— יונה, פרק א', ג
נמל יפו היה הנמל הראשי של ארץ ישראל עד לחנוכת נמל חיפה בשנת 1933.
בכניסה לנמל נמצא סלע אנדרומדה.
בעידן העות'מאני
משום היות נמל יפו רדוד, נעדר מפרץ טבעי, האוניות שפקדו אותו עגנו מחוץ לתחומו, בים הפתוח. עבודות הפריקה והטעינה נעשו לדוברות שהוכנסו למעגן בעזרת ספינות גרר קטנות, ספינת "לונץ'" (Launch boat) בשפת הנמל. גם הנוסעים הורדו לספינות קטנות בים הפתוח שהיה חשוף לסערות ולפגעי מזג האוויר. בימי סער כדי שלא להסתכן בהיסחפות אל החוף שבתה מלאכת הפריקה הטעינה והאוניות הפליגו למרחק בטוח מהחוף.
ענף ייצוא ההדרים היה בראשית ימי ההתיישבות היהודית ענף הייצוא העיקרי של ארץ ישראל. נמל יפו שימש כנמל המשלוח של ייצוא זה, ועל שמו נודעו התפוזים הארץ ישראלים בעולם כ"תפוזי Jaffa".
נמל העליות הראשונות
עם ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל היווה הנמל שער כניסה לארץ ישראל, דרכו נקלטו: רבים מאנשי העליות הקדומות, וכן מהעליות הראשונה, השנייה ואחרי מלחמת העולם הראשונה גם השלישית והרביעית. מי נמל יפו היו רדודים, הספינות עגנו מערבית לסלעי החוף (לא היה שובר גלים), והעולים הורדו מן הספינות לחוף בסירות.
קווי האוניות שעברו בנמל
באמצע המאה ה-19, לאחר שהוקם ביפו מגדלור והותקנו קווי טלגרף תקינים, מלבד שרותי הדואר שכבר פעלו קודם לכן, עברו בנמל יפו אניות משש חברות ספנות וכל שבוע פקדו אותו חמש אוניות נוסעים. אלו כללו:[1]
- Massageries Maritimes - קו צרפתי ממרסיי בצרפת, לנמלי מצרים, יפו, חיפה, ביירות - כל 10 ימים.
- הלויד האוסטרי - קו אוסטרי מטריאסטה, נמלי מצרים, יפו, צידון, איסכנדרון ומרסיי - 12 - 15 יום.
- הקו הרוסי - קו אוניות נוסעים שבועי (בכל יום רביעי) שיצא מנמל אודסה לעבר איסטנבול, איזמיר, ביירות, חיפה, יפו, עד לאלכסנדריה (בקו זה השתמשו גם אנשי העלייה השנייה שהגיעו מאודסה)[2].
- Khedival Mail Line - קו מצרי, אך למעשה בריטי מאלכסנדריה, פורט סעיד חיפה וביירות
- Maritima Italiana ו-Servizi Maritimi מוונציה ומג'נובה לאלכסנדריה ויפו.
בחוף ימה של יפו, מול הנמל, הופיעו אוניות מלחמה לצורך הפגנת כוח. אוניית מלחמה מארצות הברית הופיעה לאחר רצח משפחת מתיישבים אמריקאיים, והקונסול של ארצות הברית קבל הבטחה להגנת נתיניו במושבה שלהם ביפו. גם רוסיה שלחה אוניית מלחמה כאשר גבר מספר הצליינים הרוסים שהגיעו לעיר, עד לאומדן משוער עד עשרת אלפים לשנה. הקונסול הרוסי, הברון פיטר יוסטינוב, קיבל הבטחה להגנת עולי הרגל בדרכם לירושלים.
בימי המנדט הבריטי
בשנת 1920 נערך בנמל יפו טקס חגיגי עם עלותו לחוף של הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל. שלטונות המנדט שיפצו את הנמל ובנו שובר גלים מבטון על סלעי החוף ועל טבלאות הגידוד. בנוסף הוקמו מחסנים גדולים, מגדלור ובית מכס ומנהלה שהוקם בסגנון הבינלאומי.
בשנת 1933 נחנך נמל חיפה, שנבנה כנמל עמוק מים, שהאוניות עגנו בו ליד רציפים בתוך הנמל. מאז הופנו אוניות הנוסעים מנמלי תל אביב ויפו לחיפה. עולי העלייה החמישית כבר הגיעו דרכו.
באוקטובר 1935 הגיע לנמל משלוח שלישי של נשק עבור "ההגנה". לאחר שעברו בנמל 500 רובי "מאוזר" ונשק נוסף הגיעו 537 חביות מלט. אחת החביות נשמטה ונפלה. כך התגלה כי המטען כלל כדורים. כל המטען הוחרם ומשלוח הנשק לארץ ישראל במסלול זה פסק[3].
בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט נסגר נמל יפו בפני היישוב היהודי וכתוצאה מכך נבנה נמל תל אביב שנחנך בשנת 1936.
-
בנית שובר הגלים בנמל יפו, בסביבות 1928 -
בנית שובר הגלים ורחבת הסחורות בנמל ביפו, בסביבות 1928
במדינת ישראל
ב-24 במאי 1949, 13 שנה לאחר שנחסם על ידי ערביי יפו לעלייה יהודית, שב נמל יפו ופתח שעריו, תחת הנהלה יהודית של החברה הממשלתית אוצר מפעלי ים, בפני 260 עולים ראשונים מאירופה. עבודות הסבלות נותרו בידי הפועלים הערבים[4]. ב-2 בנובמבר 1952 הועבר הנמל למעמד של יחידה עצמאית במשרד התחבורה. לנמל העצמאי הועברו 380 עובדים של אוצר מפעלי ים ועליהם נוספו עוד כ-70 עובדים עד שנת 1957, מלבד עובדים יומיים. הנמל פעל כנמל פתוח ללא שובר גלים והופעל בעזרת דוברות ברזל וגוררות. בשנים 1952–1957 עברו בו כ-220 טון בשנה. אחד משימושיו העיקריים היה לייצוא פרי הדר[5].
עם פתיחת נמל אשדוד בנובמבר 1965 הופסקה פעילותם של נמל יפו יחד עם נמל תל אביב כנמלי ספנות לטעינת ופריקת סחורות. חלק מעובדיהם עקרו לאשדוד כדי לעבוד בנמלה. מנהל הנמל האחרון היה אפרים דקל, שהיה בתקופת היישוב מפקד הש"י במחוז תל אביב וממפקדי תנועת הבריחה.
הרחוב בו נמצאת כיום הכניסה הדרומית אל הנמל קרוי בשם: "רחוב נמל יפו".
שיפוץ וחידוש הנמל
בחודש יוני 2019 יחלו עבודות מקיפות לשיפוץ וחידוש הנמל. במהלך העבודות שצפויות להימשך כשנתיים וחצי, שטחי המסעדות, הרציף, והמחסנים (האנגר 2 והאנגר 3) יעברו שיפוץ מקיף. יחודשו חניות כלי השייט, וברציפי הנמל ייבנו מסעדות, שטחי מסחר, מתחמי תרבות ואזורי בילוי חדשים[6]. במקביל לעבודות, מתכוונת העירייה להרוס את טרמינל הנוסעים ההיסטורי בחלקו הצפוני של הנמל.
בנוסף מתוכנן להיבנות מלון בוטיק בבית המכס הדרומי[7]
נמל דייגים ומרכז אמנות ובילוי
עם סגירתו של נמל יפו כנמל ספנות הוא הפך לנמל דיג. כיום מהווה הנמל מקום היסטורי ותיירותי. ניתן למצוא בו אטרקציות כגון סיורים מודרכים, הפלגות קבוצתיות, מסעדות וברים, שוק דגים בהקמה בשיתוף עם ועד הדייגים הוותיקים, גלריות קבועות ומתחלפות, מרכז עירוני לחינוך ימי ושבט צופי ים יפו, השוכן ליד הכניסה הצפונית לנמל.
נמל יפו עבר לפני מספר שנים לאחריות עיריית תל אביב-יפו בעקבות עסקת החלפת שטחים שעשתה עם מינהל מקרקעי ישראל. בנמל החלו עבודות פיתוח שעדיין לא הסתיימו, והוא עתיד להפוך למרכז של מסחר תרבות ופנאי, תוך התחשבות בעתיקותיו ושמירתו כנמל דיג פעיל. הנמל אמור להשתלב ברצף הטיילות של חופי של אביב ויפו. כיום הנמל חובר לטיילת שמצפון לו, ומדרום לפארק שהוקם במדרון יפו. מנהלת הנמל החדשה עוסקת מזה מספר שנים בפיתוח הנמל ותפעולו השוטף וכן בפעילויות ואירועים המכוונים לקהל יהודי וערבי. תמצית חזון הפעילות הוא הרצון לשמר את אופיו המיוחד במסגרת הפיתוח הנרחב שמבוצע, לשמר את המחסנים ואת מעגן הדייגים בהתערבות מועטה. בין העבודות שמבוצעות: החלפת תשתיות, פתיחת הטיילות, שיקום המעגנה ושדרוג פעילות הדייג, האמנות, ההסעדה והבילוי. מנכ"ל הנמל הוא רן וולף המנהל מזה מספר שנים מטעם הרשות לפיתוח כלכלי את התקציב העירוני להקמת נמל פעיל וחי.
בכניסה הדרומית לנמל יפו הוקמה כיכר ועליה מפת יפו והמרחקים בינה לבין מקומות שונים בים התיכון. כמו כן שופץ מבנה עתיק לטובת הקמת תיאטרון "נא לגעת" - במה לחירשים-עיוורים שיתחבר אל ההאנגר שממולו באמצעות גשר להולכי רגל.
בתחילת העשור השני של המאה ה-21 שופץ האנגר מספר 1 לטובת הקמת מרכז מסחרי. חלק מהחללים נמסרו לייזמים להקמת בתי קפה, מסעדות וברים.
אתרים היסטוריים הקשורים לנמל
ערך מורחב – יפו העתיקה
- בית המכס – בתקופה בה היה הנמל היחיד בארץ, שימש מבנה זה לקליטת העולים ארצה. נבנה על בית מכס טורקי שנהרס.
- מגדלור יפו – נבנה על ידי הבריטים ב-1936 בחלקו הצפוני של הנמל. נבנה על בסיס מגדלור טורקי ושימש לסימון לאוניות.
- השער הצפוני – נבנה על ידי הבריטים ב-1931 בחלקו הצפוני של הנמל על חלקת ים שיובשה (על מנת להרחיב את המזח). נבנה בסגנון הבינלאומי. ב-2015 שופץ ושימש תקופה מסוימת כמסעדה.
- מתקן שקילת משאיות – הוקם על ידי הבריטים בסביבות 1931 לשם שקילת משאיות בכניסתן וביציאתן מהנמל. מנגנון השקילה הוגבל ל-15 טון בלבד (בהתאם לגודל המשאיות באותה תקופה). המבנה הצמוד למשטח השקילה נבנה בסגנון הבינלאומי. מתכנני השיפוץ של הנמל עיצבו את האריחים בנמל לפי המוטיב החוזר במשטח השקילה. במסגרת השיפוץ הוחלף מנגנון השקילה והותאם לשקילת אנשים.
- נקודת הגובה הלאומית F55 - נקודת סימון אותה קבעו הבריטים ב-1920 כנקודת גובה פני הים. נמצאת בקצהו הצפוני של מחסן מספר 1 ובבסיסו של עגורן שפעל במקום. המקום נשכח עם הזנחתו של הנמל אולם שוחזר ב-2016 ונקרא על שם אביאל רון שהיה מנכ"ל המרכז למיפוי ישראל ונרצח ב-2002 בפיגוע במסעדת מצה[8]. במקום פירמידה קטומה ובראשה הדיסקית המקורית.
- החומה הטורקית, המזח והמדרגות - מדרום לבית המכס ניתן לראות בסיס לחומה שנבנתה על ידי הטורקים כמזח ומגן מהגלים. במרכז החומה נמצאות מדרגות שהוליכו לסירות[9]
- האנגרים בנמל יפו - 3 מבנים בנמל (שכונו האנגרים) ששימשו לאחסון סחורות לקראת יצואן (בעיקר ארגזי תפוזים). נבנו על ידי הבריטים ב-1931. לראשונה בארץ הוקם כאן מבנה תעשייתי גדול תוך שימוש בקורות ברזל יצוק כדי ליצור מסבכים דבר שאיפשר יצירת חלל גדול. האנגר 1 (הצפוני) שופץ ברובו ומשמש למסעדות ובתי עסק. האנגר 2 שופץ בחלקו ומשמש למסעדות וגלריות. האנגר 3 (הדרומי) הוא הקרוב ביותר לים הפתוח ולכן נפגע קשות מחלודה וקירותיו החיצוניים פורקו.
- הלבנטבונדד בנמל יפו - מחסני ערובה של חברת "לבנט בונדד" המצרית. נבנו ב-1922.
- רכבת הטרזינה - קו רכבת צר (60 ס"מ) שקישר בין תחנת הרכבת יפו לנמל יפו[10]. הקו נבנה בתחילת המאה ה-20 על ידי החברה הצרפתית שהפעילה את מסילת הרכבת יפו–ירושלים כדי לאפשר פריקת ציוד נייח ונייד שהובא לארץ באוניות. מאחר שהנמל היה רדוד והמזח טרם נבנה בנתה החברה הצרפתית מזח לתוך הים עליו עברה המסילה. לקראת מלחמת העולם הראשונה פרקו הטורקים חלקים מהמסילה כדי להשתמש בהם במאמץ המלחמתי לכוון תעלת סואץ. לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים חודש הקו ופעל עד 1928. בעקבות זניחת הרכבת ופעולות הריסה נהרס הקו[11]. בקצה של רחוב רזיאל, לפני כיכר השעון, מוטבעים פסי רכבת במדרכה כזיכרון למסילת הטרזינה.
(1) מגדלור יפו (2) בית שמעון הבורסקאי (3) כנסיית מאר מיכאל (4) כנסיית פטרוס ה"קדוש" (5) מנזר ניקולאס ה"קדוש" (6) מסגד הים |
מקורות וקריאה נוספת
- שמואל אביצור, נמל יפו בגאותו ובשקיעתו 1865 - 1965 , הוצאת מלוא, 1972.
- דניאל מירקין, נמל ללא נמל : נמל יפו בתקופה העות'מאנית (1516–1917) על-פי תיאורי נוסעים, צילומים ואיקונוגרפיה, 2010 (הספר בקטלוג ULI)
- אלי הדד, "נמל יפו בגאותו ובשקיעתו" : לתולדות נמלה של העיר מהתקופה הצלבנית ועד לראשית מלחמת העולם הראשונה, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
ראו גם
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של נמל יפו- תמונות נמל יפו באתר החברה לפיתוח יפו העתיקה
- נמל יפו באתר עיריית תל אביב
- גיליה אראל, נמל יפו, 'מערכות ים' 67, יוני 1964, עמ' 22.
- ש. אלי יחי המלך - המלך עדיין לא מת, 'מערכות ים' 76, פברואר 1966, עמ' 24.
- מצגת של מנהלת הנמל על פרויקט נמל יפו, 2010
- מיכאל יעקובסון, ביקורת והערכה על פרויקט התחדשות נמל יפו באתר 'חלון אחורי', 28 בנובמבר 2012
- ברוך גיאן, ברוך הבא: אין כמו יפו בימים, בבלוג "עונג שבת", 30 בדצמבר 2012
רוני קשמין, עלייתו ונפילתו של שוק נמל יפו, באתר הארץ, 26 בינואר 2015- עופר אדרת, הנגר שברח מהנאצים על רפסודה והספן הערבי שסייע לעולים: סיפוריהם של אנשי נמל יפו המיתולוגיים, באתר הארץ, 6 במרץ 2015
- יאיר קראוס, "מפריע לנוף": האתר ההיסטורי נמצא בסכנה, בעיתון מקור ראשון, 17 בספטמבר 2018
- חיים שפיר, אין כמו יפו בנמל - המגדלור בן 155 שנה
- מיכאל יעקובסון: עיריית ת"א הכריזה על שימור מבנים בריטיים בנמל יפו, ואז הרסה אותם, 18 באוקטובר 2020, xnet
- לקט ידיעות עיתונאיות על נמל יפו בתוך: שפת הים - ים וספנות בעיתוני ההשכלה והתחייה, 1918-1783.
הערות שוליים
- ^ שמואל אביצור, נמל יפו בגאותו ובשקיעתו 1865 - 1965, הוצאת מלוא, 1972.
- ^ גור אלרועי, אימיגרנטים ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2004, עמ' 102
- ^ אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות (ספר) כרך ג' עמ' 149
- ^ דיוויד סלע, נמל יפו נפתח לעלייה, באתר ישראל היום, 23 מאי 2019
- ^ אפרים דקל, נמל יפו בלבטיו, דבר, 17 בדצמבר 1958
- ^ איתי בלומנטל, לראשונה מאז המנדט: שיפוץ דרמטי בנמל יפו, באתר ynet, 21 במרץ 2019
- ^ איתי בלומנטל, לראשונה מאז המנדט: שיפוץ דרמטי בנמל יפו, באתר ynet, 21 במרץ 2019
- ^ נקודת הגובה הלאומית F-55 שוחזרה בנמל יפו תהפוך לאטרקציה תיירותית, באתר "תל אביב שלי"
- ^ הנמל הרדוד לא איפשר גישה לאוניות גדולות לכן נמצאו במקום סירות להובלת משאות בין המזח לאוניות
- ^ מסלול המסילה עבר מתחנת הרכבת, דרך רחוב בוסטרוס (רזיאל), השולים הצפוניים של כיכר השעון, רחוב רוסלאן ורציף העלייה השניה
- ^ רכבת הטרזינה בעיר יפו – בלשון העם טארזינה, באתר "מלון בכל מקום
_landing_at_London_Heathrow_Airport.jpg)
31934871נמל יפו