אלימות

הפסל "די לאלימות" בפתח תקווה

אלימות היא התנהגות כוחנית, בין אם פיזית, פסיכולוגית או אחרת, תוך כדי פגיעה או כוונה לפגוע בבני אדם, בעלי חיים, צומח או חפץ דומם כלשהו.

סוגי האלימות הקיימים הם:

1. אלימות פיזית
2. אלימות מילולית
3. אלימות כלכלית
4. אלימות רגשית

בעבר אלימות פיזית הייתה נפוצה יותר למטרות ענישה, חינוך, שחרור לחצים, הבעת רגשות, יישוב סכסוכים וחילוקי דעות, שעשוע ועוד. כיום חברות רבות בעולם מוקיעות את ההתנהגות האלימה ומגנות אלימות מכל סוג, מדינות חוקקו חוקים כנגד אלימות והתקבלו תקנות בינלאומיות נגד התנהגות אלימה.

הלגיטימיות החברתית של אלימות תלויה בהקשר בו ננקטת האלימות. בעוד שברוב המקרים, התנהגות אלימה נתפסת כשלילית וכעבירה על הנורמות החברתיות ולרוב גם על החוק, הרי שבמקרים מסוימים נתפסת האלימות כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או במי שהוסמך לכך על ידי המדינה.

היסטוריה של אלימות

שילובם של מאות מחקרים מדיסציפלינות שונות מעלה שלאורך אלפי השנים קיימת מגמה מתמשכת של צמצום האלימות במין האנושי. מגמה זו מקיפה התנהגויות שונות ורבות: יחס לבעלי חיים, גידול ילדים, עבדות ובעלות על בני אדם, יחס לפושעים, לשכנים ולאויבים ועוד.

ככל הנראה ניתן לחלק את התהליך לשני שלבים מובחנים לפחות. השלב הראשון מתרחש עם המעבר מתרבות שבטית למסגרת שלטון מרכזית. מחקרים רבים מראים שבמעבר זה יורדים שיעורי הרצח בסדר גודל שלם. בחברות שבטיות שיעורי הרצח עומדים על מאות נרצחים לכל 100,000 איש מדי שנה, שיעור שמשמעותו שכל אדם כמעט מתבשר אחת לשנה שמכר או קרוב שלו נרצח. לאחר התבססות שלטון מרכזי שיעור זה צונח לעשרות מקרי רצח לכל 100,000 איש לשנה - אדם מתבשר על רצח מכר שלו אחת לעשור בערך.

השלב השני מתקיים בתוך מסגרות השלטון המרכזי. שלב זה התרחש הן במערב והן ברוב תרבויות דרום-מזרח אסיה. שלב זה הוא תהליך התִרבות, תהליך סוציולוגי עמוק, שבמסגרתו משתנה מאד היחס לחיי אדם ומוות, למושג הכבוד, לחוק וסדר ואף לנימוסים והליכות. גם כאן שיעור מקרי הרצח פוחת בסדר גודל שלם, ובאותן מסגרות שתהליך התרבות בהן החל לפני זמן רב עומדים שיעורי הרצח על מקרה אחד בלבד לכל מאה אלף איש בשנה- מאות מונים פחות מבחברה שבטית, עשרות מונים פחות מחברות שתהליך זה לא הושלם בהן. סטטיסטיקה זו משותפת לתרבויות שונות בתכלית (תרבות המערב ותרבות דמ"ז אסיה), ועל כן לא ניתן לייחס את השינוי לדת יחידה, אוסף ספציפי של כללי מוסר חברתי ושאר מאפיינים השייכים לתרבות אחת בלבד. זהו תהליך מתמשך שהסיבות לו עמוקות מאוד, ולכן ניתן לצפות שנחזה בירידה מתמשכת ומשמעותית בשיעורי האלימות במאות השנים הבאות, כאשר שני השלבים יתרחבו וישפיעו על חלקים מכדור הארץ בהם הם עדיין בעיצומם, כגון אסיה המרכזית, אפריקה ודרום אמריקה.

במאה ה-20 ובזמננו

באופן כללי דעיכת האלימות ממשיכה לתוך זמננו, אך עם חריגים גדולים. המחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה אלימה במיוחד, וכללה את השיא ההיסטורי של הרוגי מלחמה, לפחות במספרים מוחלטים (יחסית היו מקרים משמעותיים יותר בעבר, אך גידול האוכלוסייה במאה ה-20 הביא לכך שגם חלק קטן יותר מהאוכלוסייה יהיה גדול יותר במספרים מוחלטים). עם זאת כלל הסטטיסטיקה של המאה ה-20 מממשת את מגמת הירידה ההיסטורית. קיימים ויכוחים עזים בשאלה האם קיים סיכוי שהמגמה הזו תתהפך.

באופן מובחן שיעור האלימות פוחת במדינות מזרח-אסיה ותרבות המערב. מחוץ להן שיעורי האלימות הולכים ומאמירים במעבר ממדינות עם שלטון חוק חזק, לכאלו בהן אין מסגרת שלטון מרכזית או ששלטון החוק חלוש (ראה מפה). התדרדרות משמעותית קרתה בשנים האחרונות במזרח התיכון ובעולם הערבי, כשבעקבות אביב העמים הערבי קרסו מסגרות שלטוניות, חלקן ללא תחליף. במדינות אלו נסקו שיעורי האלימות מהרמה הבינונית, ואף הנמוכה, היישר לרמה האלימה ביותר.

הסיבות לאלימות

הסברים פסיכולוגיים

פסיכולוגים חלוקים בדעותיהם לגבי הסיבות להתפתחות האלימות והתוקפנות.

• לפי זיגמונד פרויד, בני האדם מונעים על ידי שני יצרים, יצר החיים (ארוס) ויצר המוות (תנטוס), על גלגוליהם השונים. בעוד יצר החיים מכוון לאהבה ולצמיחה, יצר המוות דוחף להרס עצמי. אנו מפנים יצר זה החוצה, ונוהגים בתוקפנות כלפי הזולת. תפקיד החברה לעזור לנו לעדן יצר זה, כלומר להסיט אותו לכיוונים חיוביים ולפעמים אף מועילים, כגון: השתתפות בחוג התעמלות, שימוש במשחקים אלימים, ועבודה כקצב.
• בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20, דולארד ועמיתיו הגו את תאוריית תסכול-תוקפנות. הם הגדירו תסכול כמחסום בלתי צפוי בדרך להשגת מטרה נחשקת. כאשר מטרה זו אינה מושגת, האדם מגיב בצורה תוקפנית כלפי מה שהוא תופס כמקור התסכול. כל תסכול גורם לתוקפנות, ומקורה של כל התנהגות תוקפנית הוא תסכול. ביקורות רבות הוטחו כלפי התאוריה, בטענה שיש מצבים מסוימים בהם היא אינה ישימה - למשל, כאשר האדם המתוסכל חושש מפני עונש שעלול לקבל אם יגיב בתוקפנות. בנוסף, מחקרים הראו כי לא כל תחושת תסכול מובעת באמצעות תוקפנות. יהיו אנשים שישקעו בדיכאון, ואילו אחרים ינסו להתמודד עם הגורם המתסכל בדרך נינוחה. כמו כן, הוכח כי לא כל התנהגות תוקפנית מקורה בתסכול, אלא גם רגשות שליליים אחרים מביאים לאלימות.
• בניגוד לפרויד טען דונלד ויניקוט כי התוקפנות אינה מולדת. התוקפנות היא תופעה רחבה לה צורות ומטרות המשתנות לאורך התפתחות האדם וקשורות לתגובת הסביבה. סביבה שמצליחה להכיל את התוקפנות תאפשר לתוקפנות להשאר ככוח חיובי ואילו סביבה שתסכל את התוקפנות תגרום לפיצול בין התוקפנות לאנרגיה החיובית שבה ולהפיכתה להרסנות.
• פסיכולוגים חברתיים המאמינים בתאוריית הלמידה החברתית שפיתח אלברט בנדורה, טוענים שההתנהגות התוקפנית היא התנהגות נלמדת הנרכשת במהלך החיים בדיוק כמו שורה ארוכה של התנהגויות אחרות. כלומר, ילדים לומדים להיות אלימים על ידי חיקוי מודלים תוקפניים, כמו הורים, שכנים ומורים. במיוחד תזכה לחיקוי התנהגות שהילד התרשם שהביאה תוצאות חיוביות למודל התוקפן.
• ראשוני הפסיכולוגים אבולוציוניים, כגון זוכה פרס נובל קונראד לורנץ, מאמינים שהתוקפנות נגרמת עקב תחרות על משאבים דלים. כאשר אין מספיק משאבים לכולם - תבוא תוקפנות על מנת להשיג כאלה. כלומר, לאלימות ערך הישרדותי. הקושי בקבלת הגישה האבולוציונית נובע מהמגוון הרחב של התנהגויות תוקפניות אצל האדם - מאלימות פיזית ועד הפצת שמועות שקריות - אשר קשה מאד להסבירן על ידי גורמים גנטיים. נימוק נוסף הוא ההבדלים הגדולים ברמות האלימות בחברות שונות, המצביעים על השפעה של תרבות. אולם ממצאים שונים מספקים תמיכה בגישת הפסיכולוגים האבולוציוניים. לדוגמה, במחקר נמצא כי זכרים בגיל העשרה נוטים להיות יותר מעורבים בתוקפנות כלפי זכרים אחרים מאשר כלפי נקבות, בעוד שאצל נקבות בגיל העשרה לא קיימים הבדלים כאלה. נראה כי גורמים ביולוגיים או גנטיים עשויים לשחק תפקיד מסוים בתוקפנותו של האדם, אם כי קשה להסביר אותה בדרכים אלו בלבד.
• פסיכולוגים אבולוציוניים של תחילת המאה ה-21 מזהים כמה גורמים עמוקים העומדים בבסיס האלימות, כשחלקם מולדים וחלקם מהווים תגובה לנסיבות. מנגד הם מציינים כמה גורמים עמוקים המרסנים אלימות. מידת האלימות בכל תרבות וחברה נקבעת, לפיכך, על פי יחסי הגומלין בין הגורמים המעודדים אלימות לאלו המרסנים אותה.

על פי הפסיכולוג האבולוציוני סטיבן פינקר, מהבולטים והחשובים באסכולה זו, קיימים חמישה מניעים עיקריים, אותם הוא מכנה "השדים שבתוכנו", המפרנסים ועומדים מאחורי כמעט כל מקרי האלימות - אלימות אינסטרומנטלית, שהיא סילוק מכשול העומד בין האדם לרכוש פיזי שהוא חפץ בו. "שד" דומה, אך לא זהה הוא אלימות לביסוס שליטה ומעמד. ה"שד" העומד, על רוב המחקרים, מאחורי מקרי האלימות הרבים מכולם הוא נקמה, בה הם רואים מכונת יום הדין שמוטבעת בנו. סאדיזם ועמו אידאולוגיה סוגרים את הרשימה של פינקר.

• בני האדם נבדלים זה מזה במאפייני אישיותם. נהוג להבחין בין אנשים מטיפוס A לאנשים מטיפוס B. ניתן למקם כל אדם על נקודה בציר, שבקצהו האחד טיפוסי A מובהקים, ובקצהו השני טיפוסי B מובהקים. טיפוסי A נמרצים, תחרותיים, חסרי סבלנות ומתרגזים בקלות. לעומתם, טיפוסי B יהיו בדרך כלל רגועים ונוחים יותר.
• מודל הריגוש הכללי עבור תוקפנות (GAAM - General Affective Aggression Model): גישה מודרנית זו לאלימות הוצעה על ידי קרייג אנדרסון. בשונה מתאוריות קודמות, תאוריות מודרניות כגון זו אינן מתמקדות בגורם בודד כסיבה העיקרית לאלימות, אלא הן לוקחות בחשבון תחומים רבים מן הפסיכולוגיה במטרה להשיג תובנה עמוקה לגבי הגורמים שמשחקים תפקיד בהתנהגות אלימה. לפי התאוריה, גריין^{[דרושה הבהרה]} התוקפנות משתרע על טווח רחב של משתנים התלויים בסיטואציה ובנטיות האישיותיות של האדם במצב נתון. המשתנים הסביבתיים כוללים תסכול, התקפה כלשהי מאדם אחר כגון עלבון, חשיפה להתנהגויות תוקפניות של אנשים אחרים וחשיפה לגירויים הגורמים לאדם חוסר נוחות. הבדלים אישיותיים כוללים נטייה לתוקפנות, עמדות מסוימות שמעלות את הסבירות להתנהגות אלימה וכישורים המעלים את הסבירות להתנהגות כזו, כגון מיומנות לחימה עדיפה (על פני זו של היריב במצב של איום, כשיקול לבחירה באפשרות הלחימה על פני הבריחה). לפי GAAM, משתנים אלו יכולים להוביל לאלימות על ידי השפעה על שלושה תהליכים בסיסיים: על ידי העלאת העוררות הפיזיולוגית והנתפסת של האדם, הם יכולים לעורר רגשות עוינים וסממנים פיזיים לתוקפנות כגון הבעות פנים, והם יכולים לעודד אדם לחשיבה עוינת או היזכרות בזכרונות לא נעימים שמעלים את הסבירות להתנהגות אלימה, כלומר השפעה על הקוגניציה.

החוקרים חלוקים באשר לגורמים לנטייה להתנהגות אלימה, והאם היא מולדת או נרכשת. עם זאת, גם אם הגורם הוא מולד ופנימי, יש לחברה תפקיד חשוב בעצירת האלימות על ידי חינוך, חקיקת חוקים וענישה.

השפעת גורמים הוריים בהתפתחות אלימות אצל ילדים

ההורים יכולים להשפיע על אלימות ילדיהם במספר דרכים:

• ההורים יכולים לגרום לילד להוציא את כעסיו באפיקים חיוביים ומקובלים, כגון עיסוק בהתעמלות ומשחקים. בנוסף, כמחנכים, להורים יש תפקיד בהסברת תוצאות מעשי האלימות ומדוע אין לפעול בצורה זו.
• ישנה טענה, כי תסכול מוביל לאלימות. משמע, הורים שגורמים לילד תסכול, מעליבים אותו או נותנים לו משימות קשות מדי לביצוע, יגרמו לילד להתנהג באלימות רבה.
• לפי גישת הלמידה החברתית, הורים שמתנהגים בעצמם באלימות כלפי הילד וכלפי אחרים משמשים כמודלים לחיקוי. ולכן, הילד יאמץ את התנהגותם בהנחה כי זו ההתנהגות הנורמטיבית, וכי כך יש לפעול.
• הורים שלא מעניקים תשומת לב וחום ומרבים בהזנחה ובהתעללות מעבירים מסרים ומצבים של אלימות והתנהגות תוקפנית בבית. הורים המרבים להשתמש בענישה ובאלימות גורמים להרתעה לטווח קצר, ולאחר מכן שבה ההתנהגות החריגה פעמים נוספות, משום שתגובה נוקשה ומענישה מובילה להגברת אלימות לאחר שהמניע הופך להיות דמות לחיקוי.

גורמים פסיכוביולוגיים

הנוירולוגיה של האלימות האנושית היא נושא השנוי במחלוקת קשה. מחקרים רבים קישרו את האלימות בקרב בני-אדם לצורות מסוימות של הפרעות התקפיות או פתולוגיות נוירולוגיות אחרות. אין כל ספק שהאלימות האנושית נובעת ממקורות רבים וייתכן שכלולים בהם גורמים ביולוגיים, כפי שמראים מחקרים רבים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקרים ביולוגיים של תוקפנות היוו נושא לביקורת נוקבת מצד פוליטיקאים, כמו גם מצד מדענים מתחום מדעי-החברה. הביקורת טוענת בעיקר כי ייחוס אלימות לגורמים כאלה עלול להוריד מהאחריות ומהחומרה המוטלות על יחידים הנוקטים אלימות, וכן מאחריותה של החברה בריסון ומניעה. כמו כן נטען שיש בכך שימוש לא נאות בנימוקים ביולוגיים לצורך חיפוי על בעיות חברתיות. עם זאת, יש לזכור שייתכן שלהסברים ביולוגיים כאלה הכוח להביא למציאת פתרונות, ולמניעתה של אלימות לא רצויה.

מחקרים הקושרים אלימות לגורמים ביולוגיים:

• עלייה ברמת התוקפנות אצל עכברים שאינם בוגרים בעקבות הזרקת טסטוסטרון. עלייה ברמת התוקפנות קיימת גם אצל עכברים בוגרים, שאצלם העלייה ברמת הטסטוסטרון היא חלק טבעי מההתבגרות.
• נמצא מתאם שלילי בין שיעורי המוליך העצבי סרוטונין לבין רמת תוקפנות. הניסוי בדק רמת סרוטונין בנוזל המוחי שדרתי (CSF) במדגם של אוכלוסיית קופים באי. רמת התוקפנות נבדקה על ידי בחינת מספר הצלקות המעידות על השתתפות בקרב אלים על גופם של הזכרים.
• קיימים חומרים אחרים שנמצא קשר בין רמתם בגוף לבין רמת תוקפנות: GABA, חומר המכונה 5-HIAA בנוזל המוח השדרתי, נוירופפטידים שונים, וכן נמצא קשר בין הסרה של גן הדרוש לייצור המוליך העצבי ניטריק אוקסיד אצל עכברים לבין תוקפנות קיצונית.
• קיימים ממצאים להבדלים בדפוסי הפעילות המוחית בסריקת EEG באונה הטמפורלית במוחותיהם של אחוז גבוה מבני הנוער והמבוגרים שנעצרו בארצות-הברית עקב פשעים אלימים, לעומת כלל האוכלוסייה. המחקרים קישרו את האלימות בקרב בני-אדם לצורות מסוימות של הפרעות התקפיות או פתולוגיות נוירולוגיות אחרות. מחקרים מסוימים בדקו קבוצה של חולים הסובלים מהתקפים במבנים במערכת הלימבית, אשר למבנים שבה יש תפקיד חשוב בשליטה ברגשות. חולים אלה הפגינו התנהגות תוקפנית, שהופיעה לאחר התפתחותו של מוקד אפליפטי הממוקם בתוך מערכת זו. לחולים אלו לא הייתה היסטוריה של התעללות בילדות, עוני או גורמים אחרים אשר בדרך-כלל מיוחסים כמקור לאלימות.
• במחקרים אשר ביצעו הדמיות מוחיות בטכנולוגית PET על אנשים המאובחנים כפסיכופתים נמצאה פעילות מצומצמת בקורטקס הפרה-קדמי שלהם. מחקר המשך אשר בו ביצעו הדמיה בטכנולוגית MRI הצביע על כך שהקורטקס הפרה-קדמי בקרב אוכלוסייה זו נוטה להיות קטן יותר מאשר בקרב שאר האוכלוסייה. פסיכופתים מאופיינים באינטליגנציה גבוהה, חוסר שליטה עצמית, תחושה מוגזמת של הערכה עצמית והבעה מועטה מאד של חרטה וצער, עד כדי היעדר רגשות כאלה. בעקבות הממצאים, הוצעה תאוריה כי הפעילות הירודה באזור מוחי זה גורמת לירידה ביכולתם של פסיכופתים לווסת את התנהגותם ולהתנגד לדחפים.
• כמות החלבון CRP‏ (C-Reactive Protein), נמצאה גבוהה יותר מהנורמלי אצל קרבנות הצקה, ואילו המציקים נמצאו בריאים יותר מהממוצע.

ראו גם

• אלימות משטרתית
• אלימות פוליטית
• אלימות כלכלית במשפחה

לקריאה נוספת

• משה אדד, האלימות בהיבט אינטגרטיבי, עבריינות וסטייה חברתית ח' (1980)
• שי רודין, אלימויות: על ייצוגיה של האלימות בספרות העברית החדשה.
• Steven Pinker: The Better תל אביב: רסלינג (2012)Angels Of Our Nature, Viking 2011

קישורים חיצוניים

• האתר הממשלתי של 'עיר ללא אלימות', 'עיר ללא אלימות' היא תוכנית לאומית ממשלתית למניעת אלימות.
• הרצאה קצרה של פרופ' סטיבן פינקר על דעיכת האלימות (אנגלית, אפשרות לכתוביות בעברית).
• מניעת אלימות, באתר בין הצלצולים של הסתדרות המורים בישראל
• "מיתוס האלימות" - הרצאה באתר TED על פיה האלימות דווקא הולכת ופוחתת
• אסתר קבלסון, ‏גילויי תוקפנות בקרב ילדים, באתר פסיכולוגיה עברית, 24 בספטמבר 2005
• אריאל הנדל, ‏אלימות, מפתח ‏גיליון חורף 2011
• יהונתן אלשך, ‏אלימות המונים, מפתח ‏גיליון חורף 2011
• אילן שריף, ‏התייחסויות תיאורטיות למושג תוקפנות, באתר פסיכולוגיה עברית, 9 בפברואר 2007
• נופר קרין, ‏נשיכות בגנון ותורתו של ויניקוט לגבי תוקפנות - גרסה עם הסברים לקהל הרחב, באתר פסיכולוגיה עברית, 5 בספטמבר 2004
• לירון און, ‏"אלימות - לא בבית ספרנו?!" ניכור, סמכות ונוכחות בחיי הילד בבית הספר, באתר פסיכולוגיה עברית, 11 בדצמבר 2007
• גבי בונויט, ‏אלימות פוסטראומה וריטואלים / גבי בונויט, באתר פסיכולוגיה עברית, 30 במאי 2006
• נחום רקובר, אלים בהליך השיפוטי (בהלכה), בתוך: שלטון החוק, ירושלים תשמ"ט, שער רביעי