קליארי
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך לא עבר הגהה או עריכה כלשהי, סגנון בעייתי, פירוט יתר, קישורים שבורים, מקורות לא תקינים.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך לא עבר הגהה או עריכה כלשהי, סגנון בעייתי, פירוט יתר, קישורים שבורים, מקורות לא תקינים. |
 | |
| מדינה |
 איטליה |
|---|---|
| מחוז |
 סרדיניה |
| תאריך ייסוד | המאה השביעית לפני הספירה |
| שטח | 85.45 קמ"ר |
| גובה | 4 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 160,770 (2005) |
| ‑ צפיפות | 1863 נפש לקמ"ר (2005) |
| קואורדינטות | 39°14′47″N 09°03′27″E / 39.24639°N 9.05750°E |
| אזור זמן | UTC +1 |
| http://www.comune.cagliari.it | |
קליארי (באיטלקית: Cagliari; בסרדית: Casteddu - המבצר; להאזנה (מידע • עזרה)) היא בירתה של סרדיניה ובירת הפרובינציה של קליארי. אוכלוסיית העיר מונה כ-160 אלף נפש, או כחצי מיליון יחד עם פרבריה.
גאוגרפיה
העיר מצויה בדרום האי, במרכזו של מפרץ גולפו דלי אנג'לי (Golfo degli Angeli) - מפרץ המלאכים.
העיר מוקפת ממזרח וממערב ברכסי הרים, ומצפון לעיר נמצאת בקעת קאמפידנו.
האזור העתיק של העיר נקרא "המבצר". הוא נמצא על ראש גבעה וצופה על "מפרץ המלאכים". באזור זה נמצא גם המוזיאון הארכאולוגי הלאומי של קליארי, הכולל אוסף גדול וחשוב של פריטים מהתרבות הנוראגית מתקופת הברונזה. המוזיאון מארח גם סדנאות של בעלי אומנים וממנו תצפיות על האי.
תולדות העיר
קליארי הייתה מיושבת כבר בעידן הפרהיסטורי בזכות מיקומה הנוח בין הים למישור של אדמה פורייה. ישנן עדויות לכך שכבר בתקופה הנוראגית פעל הנמל שבמפרץ.
התיישבות פיניקית
קיימות עדויות להתיישבות פיניקית במקום כבר במאה ה-8 לפנה"ס. הפיניקים הקימו ארבע מושבות בשטח העיר. במאה ה-5 לפנה"ס עברה השליטה על המושבות לידי קרתגו. אז זכתה העיר לפיתוח מזורז המשתקף גם בגודלו של הנקרופוליס של טוביקסאדו - אחד מבתי הקברות הגדולים של הפיניקים באגן הים התיכון.
הכיבוש הרומאי
בשנת 238 לפנה"ס נכבשה העיר על ידי הרומאים, בין היתר, בשל מיקומה הנוח לצורך סחר עם אפריקה.
במלחמה הפונית השנייה (218 - 201 לפנה"ס) שימשה העיר לניהול המערכה המקומית נגד בני המפסיקורה שתמכו בקרתגו. כמו כן, שימשה העיר בסיס ימי של הרומאים.
ההיסטוריון הרומאי פלורוס (Florus) כינה את העיר בשם ה"urbs urbinum" - בירת סרדיניה. בתקופה זו "קרליס" (Karalis), שמה החדש של העיר, הייתה לבירת פרובינציה רומית חדשה. מתקופה זו נותרו מבנים כמו התיאטרון כמו זה ב-"Villa di Tigellio". אזרחי העיר לא הוגדרו בתור תושבי קולוניה, אלא היו לאזרחי רומא.
במאה ה-5 אחרי נפילת הקיסרות הרומית המערבית העיר קליארי,יחד עם שאר האי, נפלה בידי הונדלים. בתקופה התפתח הנמל של העיר ואוניות גדולות יותר היו יכולות לעגון בתחומו. כמו כן, חיברו את שטח הביצות של העיר (Stagno di Cagliari) לנמל בתעלת מים וכך נוצר מעגן פנימי לאוניות.
הג'ודיקאטי ופיזה
בימי הביניים, בין 900 לבין 1410, קליארי הייתה אחד מארבעת ה"ג'ודיקאטי" של סרדיניה ( Giudicati) - בתרגום מילולי, "סמכות שיפוטית", מחוזות שיפוטיים מעין למונרכיה חוקתית. במלחמות בין המעצמות הימיות ששלטו בים הטירני, ג'נובה לבין פיזה, קליארי שמרה אמונים לרפובליקה של פיזה.
במחוז שלושה אזורים: המישור הפורה "קאמפידאנו" (Campidano), האזור העשיר במכרות "סולצ'יס" (Sulcis) והרי "אוליאסטרה" (Ogliastra). יש עדויות המצביעות כי במאה העשירית הייתה נטישה של העיר, בעלת ריבונות עצמית ללא חסות זרה, עקב התקפות של שודדי ים מורים שהגיעו מצפון אפריקה.
קרבתה של קליארי לסיציליה גרמה לכך שהיא הייתה העיר הראשונה שנכבשה על ידי פולשים והייתה האחרונה אשר נטשו אותה. היו אלה הסרצינים שנטשו אותה בראשית המאה ה-11. הרפובליקה של פיזה השתלטה על העיר, אשר חשיבותה הייתה בשליטה על דרכי המסחר בים התיכון. לפיזה בתור מעצמה ימית היה חשוב שיהיה לה נקודת אחיזה בעורקי הסחר הבינלאומי בין איטליה לבין צפון אפריקה.
המושל הראשון של הג'ודיקאטי היה "טרכ'יטוריו" (Torchitorio). הוא היה גם נותן החסות לנזירים מ מונטה קסינו. הם הביאו לאי חידושים בתחומים אלה: כלכלה, טכנולוגיה והדת. הנזירים זכו לקבל זכיונות על שטחים חקלאיים ונהנו מזכויות יתר אחרות.
לאחר מלחמות בין שליטי הממלכות הדרדר מעמדו של שליט קליארי ושלטונה של פיזה בעיר היה חזק מאשר היה מקודם ובשנת 1258 הייתה השליטה הבלעדית של העיר. פיזה החלה בבניית העיר קליארי ובביצורה. אחדים מהביצורים מסביב למצודה של העיר נבנו באותה תקופה, כולל שני המגדלים המפורסמים.
פיזה החליטה כי לא די לה בכיבוש העיר אלא היא מבקשת גם להטביע בה את חותמה. הם קבעו את שלטונם במצודה "Castellum Castri" - ה-Casteddu הסרדיני נשאר בתוקף ונוספה התוספת הפיזנית Castri. הם הרסו מרכז שלטוני קודם: Santa Gilla. הם הקיפו בחומה רבעים, אשר ניתנו להם שמות ממקור פיזני: Marina ו-Stampace. רובע נוסף בו גרו איכרים לא הוקף בחומה אך שמו שונה לפיזני :Villanova.
.jpg)
ממלכת אראגון
במרוצת המאה ה-14 ממלכת אראגון, שבספרד, כבשה את קליארי לאחר ניצחון בקרב על הרפובליקה של פיזה. לאחר כיבוש קליארי הספרדים השתלטו על שאר חלקי האי . קליארי, אשר שמה שונה ל "קאלאר" (Càller), הייתה למושב המנהלי של תת-ממלכת סרדיניה, אשר הייתה לאחר מכן לחלק מהאימפריה הספרדית. רבים הסבורים כי תקופת השלטון הספרדי הייתה תקופה של נסיגה לעיר ולאי.
המצודה, מושב השלטון הספרי, הייתה לתחום האסור לכניסה חופשית לתושבי סרדיניה. במשך היום הורשו להיכנס למצודה תושבים מקומיים לביצוע עבודות פשוטות, אבל עם צלצול הפעמון נדרשו לצאת. נפוצה אז האמרה: "נתפסו בעת שמיעת צלצול הפעמון"[1]
הספרדים הקימו נמל נוסף ב"בג'נאיה" (Bagnaia) שפרושו באראגונית צי והקימו בו נמל בשם "leppula portus Bagnarie" ליד הנמל שהיה קיים. השם גם התקבל בתור שמו של הרובע הקרוב.
השפעות הרנסאנס הגיעו גם לקליארי והרפורמות מאירופה הגיעו לאי. אורגנו מחדש האוניברסיטה, בית חולים. הוקם "גנזך המדינה", ספרית האוניברסיטה, בית ספר לכירורגיה ומדפיס ממשלתי.
לקראת איחוד עם איטליה
בשנת 1718 הייתה סרדיניה לואסל ממלכתי "עצמאי" של בית סבויה אשר היו המושלים של פיימונטה שבאיטליה.
בשנת 1792 ז'אן-פול מארה, שאביו היה בן קליארי ואימו משווייץ, היה אחד מהשלישייה (triumvirate) אשר הובילה את המהפכה הצרפתית. בשנת 1793 דרש העם הסרדי - השם המקובל לעם - עצמאות בתמורה להשתתפותם בהגנת פיימונטה מפני נפוליאון . ממלכת "פיימונטה-סרדיניה" הבטיחה להם אוטונומיה אבל לאחר שהוסר האיום הצרפתי, ההבטחה לא הוצאה לא קוימה.
בשנת 1860 הכריז ויטוריו אמנואלה השני, מלך סרדיניה פיימונטה וסבויה על עצמו כמלך איטליה המאוחדת.
העידן המודרני
מאז איחוד איטליה משנת 1870, העיר מצויה, במאה האחרונה, בתנופה של צמיחה. בנינים רבים נבנו אשר שילבו בהן מוטיבים של האומנות החדשה אר נובו יחד עם הנוהג הסרדי לקישוט בפרחים. דוגמה טובה לכך היא בניין העירייה, הבנוי משיש המבהיק בלובנו (ראו תמונה משמאל).
במהלך מלחמת העולם השנייה, היה נמל קליארי נמל חשוב של כוחות הציר. הנמל הופצץ באוגוסט ובספטמבר 1940 על ידי כוחות בריטיים מגיברלטר[2][3]. בנובמבר 1940 הפציצו מטוסים מנושאת המטוסים אה"מ ארק רויאל את הנמל ושדה התעופה בקליארי[4].
בפברואר 1943 נמל קליארי הופצץ קשות על ידי בעלות הברית[5][6]. תושבי העיר פינו אותו ועברו לערים וכפרים בסביבה. תנועה זו כונתה בשם "sfollamento" בסרדית : נטישה.
לאחר הסכם שביתת הנשק הצבא הגרמני השתלט על העיר אך במהרה נטש את האי ועבר לתגבר את כוחותיו באיטליה עצמה.
צבא ארצות הברית השתלט על העיר, עקב חשיבותה האסטרטגיה הצבאית בים התיכון. כיום יש בסביבת העיר שלושה בסיסי נאט"ו בהם שדות תעופה: Elmas, Monserrato, Decimomannu.
לאחר המלחמה נבנו מחדש בעיר בנינים רבי קומות באזורי המגורים של העיר.
אתרי העיר
יהדות קליארי
בתקופת האימפריה הרומית, הביאו מרידות השבטים ההרריים, יחד עם פעילות של שודדים באי, את רומא למדיניות אשר מטרתה הייתה הכנעת האוכלוסייה המקומית והטמעתה במהגרים. ההזדמנות לכך באה כאשר טיבריוס הקיסר החליט לגרש את היהודים מרומא. הוא החליט לשלוח לאי 4,000 צעירים יהודים על מנת לדכא את המרידות שפרצו באי. יש השערה כי אחד ממקום מגוריהם היה מצפון לקליארי בעיר בשם מרקלגוניס (Maracalagonis) ששמה מורכב משני מילים :מרה (Mara) שפרושה "ביצה" ו-קלגוניס (Calagonis) שפרושה "מקום פורה" - אולי "כלכלה". שמות התואר מתאימים לגאוגרפיה של האזור.[7] לפי ההיסטוריון סלווטורה ויטל (Salvatore Vidal) מאוניברסיטת קליארי, מקורם של השמות הוא משתי מילים שמיות: המרה (Hamara) וכלכלה (Chalaca). ליד העיר קיימת עיר נוספת בשם סיני.
הריכוז היהודי הגדול באי היה בעיר קליארי. הוא היה בחלך הנמוך של המצודה באזור שכונה אז : vicus Iudeorum. עד היום קיים רחוב הקרוי Giudeca ובו היה תבליט של מנורה. כאן היה גם בית כנסת היכן שהיום הקתדרלה: Basilica di Santa Croce. הקהילה הוקמה במאה ה-13 על ידי יהודים מפיזה. לאחר מכן הצטרפו לקהילה יהודים מחצי האי האיברי. כולם גורשו בשנת 1492.
באזור זה בסיס צבאי בשם Caserma San Carlo . הוא מכונה בתור הגטו של היהודים. הוא מצוי ברחוב היהודים לשעבר אבל אין לו כל קשר ליהודים. פליטים שברחו לכאן במלחמת העולם השנייה כינו אותו בשם מושאל: הגטו של היהודים. היום יש במקום מוזאון לנושאים כלליים. אם כי ביום הזיכרון לשואה הציגו בו יצירות מענייני היום.
כיום יש יהודים בודדים בעיר, המקבלים שירותים דתיים מקהילת יהודי רומא.
תחילתו המשוער של היישוב היהודי באי הוא באזור הפורה מצפון לקליארי בו התיישבו 4,000 הצעירים היהודים שהוגלו לעיר במאה ה-1. עדות כתובה ראשונה להימצאות יהודים באי יש לנו מהמאה ה-6. האפיפיור גרגוריוס הראשון הורה למומר, בשם פיטר, להפסיק להציק ליהודי העיר. הוא נהג בחג הפסחא הנוצרי לתלות בבית הכנסת צלמים נוצרים.
במאה ה-8 היו שנים מחכמי היהודים, אברהם (Abraham da Cagliari) וקאנאים, "אשר העתיקו ויבארו את כתובות הפיניקים שהיו בידי גיאלימו ואת הכתובת הפיניקים שנתגלו בהיכל מאסו. הסופר סיווירינו מזכיר כי בית הכנסת שהיה י ברחוב אליאמה נשרף בשנת 790 בידי נוצרים קנאים"[8]
יהודים מפורסמים שהיו בעיר היו[9]:
- חיים מקפריסין או חיים מן היפרי בעל מחקר צמחים מסרדיניה אשר היו יכולים לשמש לרפואה.
- שלמה אברונקוס שהיה מנתח מפורסם.
- יצחק אימיס (Eymies) היה רופא מומחה ונקרא בשנת 1460 להיות רופא העיר.
אחרים עסקו בסחר בינלאומי וניצלו את קשריהם עם הקהילות היהודיות ברחבי הים התיכון. בקליארי היה גם רובע של נפחים יהודים. רעש נקישות הפטישים ממנו נשמע בכל רחבי האי והוא זוהה עם היהודים[9].
בשנת 1335 נתנה לקהילת קליארי כל הזכויות מהן נהנו יהודי ברצלונה שבספרד. היא הורשתה לגבות מסים גם מיהודים המצויים זמנית בעיר. השלטון האראגוני ציווה על מועצת העיר לבטל את החוקים נגד יהודים. בשנת 1381 הם הורשו להקים בית כנסת ברחוב המוביל למצודה. כאשר הורחב בית הכנסת אחרי חמישים שנה הותר ליהודים לפאר את הקירות הפנימיים בסמל המלוכה[9].
בעיר אלגרו נבנה מגדל ועליו היה שלט כי יהדי קליארי מימנו את הקמתו. בשנת 1387 נתפרסמה תקנה לפיה שלשה "מזכירים" יהודים יורשו לדון בסכסוכים בין היהודים ואפילו בין היהודים לנוצרים עד לסכום נתון.
לקראת סוף המאה ה-15 הגיעה סופה של הקהילה. בשנת 1488 פורסמו חוקים אנטי-יהודיים: נאסרן מגעים ויחסים כל שהם עם נוצרים, הם בודדו באזור מיוחד, הוטל עליהם לחבוש כובע אופייני, לשאת אות קלון . בתחום המסחרי נקבע כי נאסר על להעמיד דוכנים בשוק במקומות שבהן יתחרו בבעלי דוכנים נוצרים וכן נאסרה פתיחת העסקים בימי ראשון ובשאר המועדים נוצריים. כמו כן, היה עליהם להימנע מהעסקת עבדים ושפחות נוצרים. הרב קליארי נדרש להודיע מיד לארכיבישוף על כל יהודי שבא מחו"ל "כדי שיהיה אפשר לאחוז באמצעי זהירות לשמירת המאמינים "מפני הטומאה". הפרתו היה כרוכה בעונש מוות[9].
בשנת 1493 הוקמה אינקויזיציה. כרוניקן סארדי כותב כי יהודי קליארי התאספו ביום 31 ביולי 1492 והפליגו יחדיו לאפריקה "בנשאם עימם את ספרי הקודש". חלק המשיך לקונסטנטינופול[9]. אוניות עמוסות מיהודי קליארי עגנו בנאפולי. יש ידיעות כי רבים נהרגו בדרך. יש להניח כי חלק מהם השתקעו בטורקיה. שם משפחה מקובל בקרב היהודים הוא "סרדי" שמוצאו מסרדיניה.
ערים תאומות
ראו גם
לקריאה נוספת
- בצלאל רות, תולדות היהודים ברומא, הוצאת מסדה, תל אביב, 1962.
- לוצ'אנו טאס, יהודי איטליה, ספריית מעריב, תל אביב, 1978
- יהודה דוד אייזענשטיין, אוצר ישראל - אנציקלופדיא לכל מקצועות תורת ישראל, ספרותו ודברי ימיו חלק רביעי, הוצאת ספרים "שילה" - ירושלים, אין שנה. ערך "סרדיניא"
- Annie Sacerdoti,Guida All'Italia Ebraica,Marietti, Casale Monferrato,1986
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קליארי |
הערות שוליים
- ^ או בשפת המקום Us anti bogau to son'e corru L'hanno cacciato via al suono del corno
- ^ הפצצות קשות של מרכזי גרמניה, הצופה, 6 באוגוסט 1940
- ^ הותקפו הבסיסים בסרדיניה וברודוס, דבר, 6 בספטמבר 1940
- ^ ארק רויאל הרעישה את סרדיניה, דבר, 12 בנובמבר 1940
- ^ אופנסיוה כוללת על סרדיניה, דבר, 9 בפברואר 1943
- ^ ההפצצות הכנה לפלישה, המשקיף, 2 באפריל 1943
- ^ מקור: אתר העיר.
- ^ מקור: אוצר ישראל
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 מקור:בצלאל רות