אשקלון (עיר עתיקה)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שער העיר הכנענית בתל אשקלון ולימינו הסוללה - מהתקופה הכנענית התיכונה (2000-1550 לפני סה"נ)
מטבע כסף עם דמות אלילת אשקלון אטרגטיס
תיאור המצור שהטיל צבא מצרים העתיקה בהנהגת רעמסס השני על אשקלון הכנענית שמרדה בו (1280 לפנה"ס).
שברים עם כתובות בעברית ויוונית ומנורה מבית כנסת באשקלון מהמאה ה-5 עד המאה-7 במוזיאון המטרופוליטן לאמנות
חורבות אשקלון, צילום מ-1921
קבר שיח' עואד, מבנה ממלוכי מהמאה ה-13

אשקלון נמנית עם הערים הקדומות ביותר בארץ ישראל העתיקה. מקור שמה של אשקלון הוא שקל, שפעם היה שמה של העיר. העיר התקיימה בדרום-מערב העיר אשקלון של ימינו.

תולדות העיר

ראשית היישוב באזור החלה בתקופה הכלקוליתית ועד לתקופה הממלוכית בתקופות הברונזה התיכונה II, הברזל, הפרסית, ההלניסטית-רומית- ביזנטית, הערבית הקדומה והממלוכית, התקיימה במקום עיר גדולה מאוד. בתקופת הברונזה המאוחרת הייתה העיר שנשלטה על ידי יידיה נתונה לשלטון מצרי.[1] על עברה העתיק מעידים ממצאים ארכאולוגיים: בחפירות שנערכו בראשות לורנס סטייגר מאוניברסיטת הרווארד ב-1985 התגלו באזור העיר העתיקה, כיום הפארק הלאומי של אשקלון, שרידים והריסות שגילם תואם ככל הנראה את ראשית היישוב בה. השכבות העמוקות ביותר בעומק של 15 מטר מתוארכות לתקופה הקדם פיניקית-כנענית. על העיר שלטו בזה אחר זה שמונה עמים (ותרבויות): כנענים, פלשתים, פיניקים, הממלכות ההלניסטיות, רומאים, ביזנטים, ערבים וצלבנים. אותם עמים, בתורם, השתלטו בכוח הזרוע על העיר וירשו את קודמיהם.

אשקלון בראשיתה, בתקופה הכנענית, נבנתה על קרקע של אבן-חול, המצטיינת ביכולת הקיבול של מי תהום ששימשו את תושבי העיר. העיר מנתה כ-15,000 איש שחיו בין חומותיה שאורכן כ-2.2 ק"מ, 15 מטרים גובה ועובי של 50 מטרים. העיר שכנה על דרך הים, שחיברה את מצרים עם סוריה.

בספר יהושע (פרק י"ג) מסופר כי העיר לא נכבשה על ידי צבאו והיא הייתה עיר מושב פלשתית. אולם מיד לאחר מות יהושע בן נון, נלכדה העיר על ידי בני שבט יהודה (ספר שופטים פרק א') שלא הורישו את תושביה הפלשתים.

בתקופת הברזל גדלה העיר ושטחה הגיע לכ-600 דונם. חומות העיר עובו במשך התקופה והיו עבות ביותר. עם זאת, החומה לא הקיפה את כל העיר אלא יצרה חצי מעגל שמגן על העיר מצפון, מזרח ודרום, ואילו כלפי הים, מערבה, הסתמכו אנשי העיר על מצוק טבעי לשם הגנתה. שיטה זאת של חצי המעגל אומצה אחר כך גם על ידי הרומאים והערבים. אשקלון היא גם העיר העתיקה ביותר בה נמצא שער קשת בכניסתה. על פי ההלכה היא נחשבת עיר מוקפת חומה (כנענית) מימות יהושע בן נון ולכן היא חייבת בקריאת מגילה בט"ו באדר[דרוש מקור].

בשנת 1150 לפנה"ס לערך נכבשה העיר על ידי גל נוסף של מהגרים פלשתים מאיי הים התיכון. כלי חרס מראשית התקופה מצביעים על דמיון בין כלי החרס מעשה ידי הפלשתים לכלי חרס המיקניים, דבר המחזק את ההשערה כי מוצאם של הפלשתים הוא ממזרח הים התיכון, אזור שהיה נתון להשפעת התרבות המיקנית. תחת שליטת הפלשתים הפכה אשקלון לאחת מחמש ערי פלשתים, שביניהן ובין ממלכת ישראל המאוחדת ומאוחר מכן, לאחר הפיצול, ביניהן לבין ממלכת יהודה וממלכת ישראל, התקיים מתח צבאי ומדיני מתמיד.

בשנת 604 לפנה"ס בא קץ עידן הפלשתים. אשקלון, העיר האחרונה של הפלשתים, נכבשה על ידי הבבלים, והצבא הבבלי בראשותו של נבוכדנאצר החריב ושרף את העיר והגלה את תושביה. כיבושה של אשקלון על ידי הצבא הבבלי נזכר בשיר של המשורר היווני בן התקופה, אלקאיוס. זהו האזכור הראשון של מקום כלשהו בארץ ישראל בספרות היוונית הקלאסית.[2]

במהלך התקופה הפרסית עמדה העיר, כנראה, ברשות הצורים. הפריפלוס של פסאודו-סקילקס קורא לה בשם "אשקלון עיר צורים". באותם ימים קיימו תושבי העיר חיי מסחר ענפים עם שכנתה מצרים, יעידו על כך אותם פסילים דמויי אלילי מצרים שנמצאו בחפירות.

על הנוכחות הפיניקית בעיר מעיד גם הממצא הארכאולוגי.[3]

אשקלון נבנתה מחדש בתקופה ההלניסטית והייתה לנמל ימי חשוב. הפילוסוף היווני תאופרסטוס (נפטר בסביבות 287 לפנה"ס) תיאר בספרו "מחקר על הצמחים" (אנ') את "הבצל האשקלוני".[4] בתקופת שלטונו של יונתן הוופסי, התקבל הצבא החשמונאי באשקלון באהדה,[5] וזאת בניגוד ליחסם של תושבי ערי החוף האחרות.[6] בשנת 104 לפנה"ס הצליחו תושבי אשקלון להשיג אוטונומיה, על זאת מעיד תאריך העיר המתחיל משנה זו. בימי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, כאשר כל אזור החוף שמדרום לכרמל עבר לשליטת הממלכה החשמונאית, נשארה אשקלון עצמאית והייתה מובלעת הלניסטית בשל קשריה ובריתה עם מצרים התלמיית.[6]

בתקופה הרומית תפסה אשקלון מקום חשוב בעולם התרבות היווני, סופרים ופילוסופים יוונים רבים, כגון אנטיוכוס מאשקלון, היו מילידי העיר.[7] שמות אלילים יוונים התגלו במטבעות אשקלון, והעיר הייתה ידועה בפולחן האלילה עשתרת שזוהתה עם אפרודיטה בתקופה ההלניסטית. מטבעות אשקלון בין השנים 84–38 לפנה"ס נושאות את דיוקנותיהם של המלכים התלמיים בתקופה זו, מה שמעיד על הקשרים ההדוקים עם מצרים התלמיית.[8] על מטבע יווני מהעיר בו נטבע סמל תנת ולידו הכיתוב ΦΑΝΗΒΑΛΟΣ (תעתיק: פַנבּלוֹס, כלומר "פני בעל", הכינוי המוכר של האלילה תנת).[9]

הורדוס, מלך יהודה, שיש הסבורים שנולד באשקלון, האדיר את העיר וחיזק אותה. אולם היא לא נכללה במלכותו או בזו של בנו ויורשו, ארכלאוס,[8] וגם לא השתייכה לפרובינקיה יודיאה.[10]

הסופר היווני סטראבון ציין בספרו "גאוגרפיקה" (תחילת המאה ה-1 לספירה) את אשקלון כחלק מפיניקיה ואת גידולי הבצל באדמותיה, וכתב כי היא עיר קטנה.[11]

העיר המשיכה לשגשג לאחר מכן תחת שלטון האימפריה הרומית וביזנטיון. גם בתקופת המשנה ותקופת התלמוד חיו באשקלון לא-יהודים לצדם של יהודים. בספרות התלמודית נחשבה אשקלון לעיר העומדת בגבול הארץ, והיו חילוקי דעות לגבי שייכותה לארץ ישראל: "רבי יהודה אומר: מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום" (גיטין א ב). במהלך התקופה הרומית הייתה אשקלון ידועה בשנאתה ליהודים. החיבור הלטיני "תיאור כל העולם ועמיו" (אמצע המאה ה-4) מציין כי אשקלון מפורסמת בשל מתאבקיה.[12]

בשנת 644 השלימו הערבים את כיבוש הארץ, וכך עברה גם אשקלון לשלטון מוסלמי.

בתקופת מסעי הצלב

ערך מורחב – המצור על אשקלון (1153)

בשנת 1099, עם הגעת מסעי הצלב לארץ, הייתה אשקלון מבצר חשוב לפאטמים, ולמרות שבקרב אשקלון שנערך בסמוך לה ניצחו הצלבנים, לא נפלה אשקלון בידיהם.

בשנת 1150 בוצרה העיר על ידי שליטה הפאטמי בחמישים ושלושה מגדלים והייתה העיר האחרונה שעמדה בפני הצלבנים. שלוש שנים לאחר מכן נפלה העיר בידי הצלבנים ומלכם בלדווין השלישי מלך ירושלים, וזאת לאחר מצור שהוטל עליה במשך חודש. העיר שעברה לשליטת הצלבנים נכללה ברוזנות יפו ואשקלון, והייתה לחשובות שבערים הפאודליות שבה. בשנת 1187 הובסו הצלבנים בקרב קרני חיטין על ידי מוסלמים בהנהגת צלאח א-דין, וממלכת ירושלים נפלה. הצלבנים גורשו מהעיר על ידי המוסלמים בהנהגת א-דין, ואלה האחרונים הרסו את העיר, העלו אותה באש וסתמו את נמלה.

הנוסע בנימין מטודילה מצא באשקלון (בשנת 1170 לערך) כ-200 יהודים רבניים, כ-40 קראים וכ-300 שומרונים.[13] עם הריסת העיר בשנת 1191, על פי הוראת צלאח א-דין, עברה הקהילה היהודית לירושלים.[14]

העיר זכתה לתחייה בשנת 1192, כאשר הצלבנים חזרו אליה בראשות מנהיגם ריצ'רד לב הארי. הם שיקמו את העיר וביצרו אותה בחפיר, חומה, מגדל ושערים. חומת העיר הוקמה על גבי סוללה בגובה 10 מ' ואורכה הוא כ-3.4 ק"מ, מהם כ-1.2 ק"מ לאורך חוף הים. לשם חיזוק החומה שולבו בה עמודים רומיים. בחומה היו כחמישים וארבעה מגדלים, ובפינתה הדרומית-מזרחית הייתה מצודה. הכניסה לעיר הייתה באמצעות ארבעה שערים.

סופה של אשקלון העתיקה הגיע בשנת 1270 וזאת לאחר שהסולטאן הממלוכי, ביברס, הרס סופית את העיר, מילא את נמלה וסתם אותו, וכתוצאה מכך ננטשה העיר.

חפירות ארכאולוגיות בעיר

עמודים רומיים בגן הלאומי באשקלון

בשנת 1815 נערכה באשקלון חפירה ארכאולוגית ראשונה על ידי משלחת חופרים בראשות ליידי הסטר לוסי סטנהופ. סטנהופ הייתה אחייניתו של ראש ממשלת אנגליה ויליאם פיט הבן וניהלה את משק ביתו. כאשר מת פיט, יצאה סטנהופ למסע למזרח התיכון והתאהבה במקום. היא בנתה בית גדול בכפר ג'וּן בהרי השוף ליד צידון ושם הקיפה את עצמה במשרתים ואירחה תיירים מאירופה ואנשים חשובים.

יום אחד הגיע לידה כתב יד עתיק ובו פרטים על אוצר זהב המוסתר בחורבות אשקלון. היא בקשה מסולימאן פאשה, מושל עכו וארץ ישראל, לחפור במקום. סולימאן התייעץ עם עוזרו חיים פרחי וזה המליץ לתת לה רישיון לחפור תמורת קבלת חצי מהאוצר. סטנהופ שכרה 150 ערבים שהחלו לעבוד בהתלהבות. הם גילו פסל שיש גדול, אך סטנהופ, שחששה כי הסולטן יחשוב שהיא מחפשת אחר עתיקות בניגוד לרישיון החיפוש לה, הורתה לנפץ אותו. לאחר עבודה מאומצת של שבועיים שבהם לא נמצא כל אוצר, הורתה סטנהופ על הפסקת החפירות וחזרה מאוכזבת לביתה בהרי הלבנון.

חפירות של ממש נערכו במקום לראשונה בשנים 19211922 וחשפו את הבזיליקה הרומית. המחקר במקום התחדש בשנת 1985 בחפירות משלחת המוזיאון השמי של אוניברסיטת הרווארד בתמיכת הנדבן האמריקאי ליאון לוי. בין הממצאים הייחודיים שהמשלחת מצאה היה בית קברות לכלבים מהתקופה הפרסית בארץ ישראל, שנת 500 לפנה"ס לערך.

בשנים האחרונות נחשף סמוך לגן הלאומי אשקלון בית קברות פלִשתי שכמותו לא נתגלה עד כה.[15]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אשקלון בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ ל"א סטייגר, אשקלון, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, כרך 1 עמודים 99-98
  2. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. III: I. Alcaeus, p. 1
  3. ^ Andrea M. Berlin, Archaeological Sources for the History of Palestine: Between Large Forces: Palestine in the Hellenistic Period, The Biblical Archaeologist 60, 1997, עמ' 42 doi: 10.2307/3210581 (ראו גישה חופשית)
  4. ^ Theophrastus, Enquiry into Plants, VII, 4, 7-9
  5. ^ מקבים א, פרק י, סעיף פו; פרק יא, סעיף ס.
  6. ^ 6.0 6.1 מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 96.
  7. ^ יוסף גייגר, ‏אנשי רוח יוונים מאשקלון, קתדרה 60, יוני 1990, עמ' 16-5
  8. ^ 8.0 8.1 מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 132–133.
  9. ^ George Francis Hill, Catalogue of the Greek coins of Palestine, London, 1914, p. LIX.
  10. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 250.
  11. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, 16.2.29 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
  12. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CXXXIV. Expositio totius mundi et gentium, p. 495
  13. ^ אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל של עולים יהודים, פרק א: מסעות ר' בנימין מטודילה, עמ' 44.
  14. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 95.
  15. ^ ניר חסון, "בית קברות פלשתי ראשון מסוגו בעולם נחשף באשקלון", הארץ 11 ביולי 2016, עמ' 8
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36268585אשקלון (עיר עתיקה)