אלגרו (עיר)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אלגרו
Alghero
סמל אלגרו
סמל אלגרו
סמל אלגרו
מדינה איטליהאיטליה איטליה
מחוז סרדיניהסרדיניה סרדיניה
תאריך ייסוד המאה ה-15 לפנה"ס
שטח 224.43 קמ"ר
גובה 7 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 43,831 (2009)
 ‑ צפיפות 171.12 נפש לקמ"ר (2009)
קואורדינטות 40°33′N 08°19′E / 40.550°N 8.317°E / 40.550; 8.317
אזור זמן UTC +1
http://www.comune.alghero.ss.it

אלגרו (איטלקית Alghero; קטלאנית L'Alguer - ל'אלגר; סרדו S'Alighera - ס'אליגרה), היא עיר בנפת סאסארי, בצפון-מערבה של סרדיניה באיטליה. העיר מכונה גם "ברצ'לונטה" (Barceloneta), היינו, "ברצלונה הקטנה", על שום המיעוט החי בעיר והדובר אלגרס, ניב מזרחי של קטלאנית, ומסיבה זו נחשבת העיר לחלק מהארצות הקטלאניות. מספר תושביה של העיר עמד בשנת 2009 על 43,831 איש.

העיר מוגדרת כ"אזור לשוני" (Isola linguistica) קטלאני, ו-22.4% מתושביה דוברים אלגרס. גם בחלקו העליון של סמל העיר נראים הדים לקשר שלה עם התרבות הקטלאנית, וזאת בדמות תשעת הפסים האדומים והצהובים המופיעים בסמל ההיסטורי של ממלכת אראגון.

ב"ריביירת האלמוגים" (Riviera del Corallo) הסמוכה לעיר ניתן למצוא אלמוגים אדומים, אשר שימשו באמנות המקומית לאורך מאות שנים ועד ההווה. אלמוג אדום אף נראה במרכזו של סמל העיר, ויש הגורסים כי שמה של אלגרו בא מהמילה הלטינית "אלגריום" (Aleguerium), היינו אצות. לפי דעה אחרת מקור שמה של העיר במילה הערבית "אלג'זירה" (الجزيرة), היינו "האי".

גאוגרפיה ואקלים

קאפו קאצ'ה (בקדמת התמונה) ופונטה ג'יליו (בחלקה העליון) משני צדדיו של מפרץ פורטו קונטה. אלגרו שוכנת על החוף שבאופק (מימין למעלה)
"נגן האורגן" - מתאר פראידוליה במערת הנטיפים מערת נפטון באלגרו

העיר יושבת לחופו של מפרץ רדה די אלגרו (rada di Alghero) בים התיכון. היא ממוקמת בצפון-מערבה של סרדיניה, כ-30 ק"מ דרומית-מערבית לבירת הנפה סאסארי. מצפון לעיר משתרע מישור נורה (Nurra) ומערבית לה שוכן מפרץ פורטו קונטה (Porto Conte) הנתחם על ידי שני חצאי האיים הקארסטים של קאפו קאצ'ה (Capo Caccia) ופונטה ג'יליו (Punta Giglio). המפרץ נמצא בשטח השיפוט העירוני של אלגרו, והוא ידוע במיוחד במערת הנטיפים מערת נפטון (Grotta di Nettuno) שנמצאת בקאפו קאצ'ה. ממזרח ומדרום לעיר משתרעת סדרה של גבעות נמוכות, חלקן ממוצא געשי.

האזור הבנוי של העיר מחולק לשני חלקים עיקריים המשתרעים לאורך החוף. שני החלקים מחוברים זה לזה בפרוזדור בנוי צר ברובע פיווראדה (Pivarada - ראו מפה), הגובל ממערב בים וממזרח בבית הקברות ובמפעל לטיהור שפכים. בחלק הדרומי של העיר נמצאים המרכז ההיסטורי השוכן על חצי אי קטן ואליו צמוד הנמל מצפון, ובחלק הצפוני שוכנים בתי המלון ובתי ההארחה של העיר.

האקלים באלגרו ים תיכוני וטמפרטורות המכסימום הממוצעות נעות בין 14 °C בחודש ינואר ל-29 °C בחודשים יולי ואוגוסט. כמות המשקעים השנתית עומדת על 592 מ"מ בממוצע, והמשקעים יורדים בעיקר בחורף, החל באוקטובר ועד אפריל. החודש הגשום ביותר הוא נובמבר עם כמות משקעים ממוצעת של 104 מ"מ. רוחות הנושבות בדרך כלל ממערב מביאות אל העיר אוויר ימי וממתנות את הטמפרטורות בה.

היסטוריה

הנוראגה של פאלמוורה

ממצאים מעידים כי התיישבות באתר שבו שוכנת אלגרו התקיימה כבר בתקופת האבן החדשה לפני כ-6,000 שנים. בסביבתה של העיר שוכנים הנקרופוליס של אנגלו רויו ושל סאנטו פדרו, שבהם קברים בצורת היפוגאום המיוחסים לתרבות אוציירי (cultura di Ozieri). מאוחרים לאלה הם הנוראגים של פאלמוורה ושל סנט'אימבניה, שניהם שרידים של התרבות הנוראגית של סרדיניה. אלגרו הייתה בין היישובים הפיניקים המוקדמים בסרדיניה, ועדויות מראות על קיומה של קהילת סוחרים פיניקים יציבה בסנט'אימבניה במאה ה-9 לפנה"ס. עוד נתגלה באזור פסלון ארד של אלילה כנענית מהמאה ה-10 לפנה"ס או ה-11 לפנה"ס[1].

השלטון הרומי שהחל באלגרו במאה ה-2 לפנה"ס הותיר אחריו ממצאים מועטים יחסית אך בעלי חשיבות. בסנט'אימבניה נתגלו שרידיה של וילה רומית שהוקמה במאה ה-1 לפנה"ס ונותרה בשימוש עד המאה ה-5. בווילה שני אגפים - האחד למגורים ובו עיטורים עשירים, והאחר יועד למשק הבית. מצפון לווילה נמצאו שרידיו של בית מרחץ רומי. בשנת 2007 התגלה נקרופוליס רומי סמוך לעיר ובו יותר מ-400 קברים, המתוארכים הן לתקופת הרפובליקה והן לתקופת האימפריה. ממצאים רומיים נוספים כוללים את הגשר ליד פרטיליה (Fertilia), וכן מקדש שהוקדש לפולחן המים ואשר הוקם על שרידיו של מקדש ובאר מהתקופה הנוראגית. עוד נטען שהעופרת ששימשה ליציקת פסל הזאבה הקפיטולינית נחצבה במכרות הסמוכים לעיר[1]. השלטון הרומי בא אל קיצו בעיר במאה ה-5 עם כיבוש סרדיניה בידי הוונדלים, ולאחר מכן כבשו אותה הביזנטים.

הגשר הרומי ליד פרטיליה

ראשיתה של העיר הנוכחית היא בשנת 1102 עת משפחת דוריה (Doria), מהמשפחות השולטות ברפובליקה של ג'נובה, הקימה בעיר מצודה ונמל. המושלים לבית דוריה שלטו בעיר במשך כ-250 שנה, למעט תקופה קצרה בשנת 1284 שבמהלכה נשלטה על ידי פיזה. במאה ה-13 הוקפה אלגרו בחומה. חומה זו לא מנעה את כיבוש העיר ב-31 באוגוסט 1353 בידי ממלכת אראגון בהנהגתו של פדרו הרביעי, מלך אראגון[2], לאחר שנחלשה עקב המוות השחור והרעב שהכו בה. חומות העיר חוזקו סמוך לאחר מכן, והעיר יושבה על ידי קטלאנים וביניהם גם יהודים מחצי האי האיברי. גירוש יהודי העיר האמידים ב-1492 הכה מכה קשה בכלכלת העיר, אך היא התאוששה בתחילת המאה ה-16 בסיועו של פרננדו השני, מלך אראגון, שהיה אותה עת מלך ספרד. פרננדו הרס את החומה המקורית של העיר שהייתה במצב מדורדר (כיום נותרו ממנה שרידים בודדים בלבד), והקים תחתיה את החומה הנוכחית. ב-1503 פרסם האפיפיור יוליוס השני בולה שהכריזה על אלגרו כמקום מושבו של בישוף. באותה הזדמנות הוחלט על הקמתה של קתדרלת מריה ה"קדושה" (Cattedrale di Santa Maria), אולם עבודות הבנייה החלו רק ב-1567. בשנת 1652 הכתה מגפת דבר קשה נוספת בעיר, וזו לא מוגרה משך ארבע שנים.

הסכם אוטרכט מ-1713 מסר את השליטה בסרדיניה כולה לידי בית הבסבורג. בכך בא לסופו השלטון הקטלאני באלגרו שנמשך 359 שנים, ואופיה הקטלאני של העיר כבר התקבע בה היטב. ב-1720 שוב החליף האי ידיים ונמסר לשליטת בית סבויה. אלגרו הייתה לחלק מממלכת סרדיניה, שהייתה למעשה איחוד בין סרדיניה לפיימונטה. בשנת 1821 הכה בעיר רעב אשר גרם להתקוממות תושביה, התקוממות שדוכאה אגב שפיכות דמים. חפיר חדש נחפר סביב חומת העיר כדי לשפר את הגנתה. ב-1861 הייתה סרדיניה ואלגרו עימה לחלק מממלכת איטליה.

בתקופת השלטון הפשיסטי באיטליה יובשו חלק מהביצות הסמוכות לעיר ושכונות חדשות קמו תחתן, אך המלריה הודברה באזור רק בשנות ה-50 של המאה ה-20. בשנת 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, הופצץ המרכז ההיסטורי של העיר וניזוק קשות, אך לאחר המלחמה הלכה אלגרו וביססה את מעמדה כעיר נופש וכמרכז תיירותי.

אוכלוסייה, לשון, דת וחינוך

בניין העירייה ועליו דגלי האיחוד האירופי, איטליה וקטלוניה
שילוט דו-לשוני באלגרו
אנדרטת "אחדות הלשון" בדרך ויטוריו אמנואלה
קתדרלת מריה ה"קדושה" באלגרו

להלן עקומת התפתחות האוכלוסייה בעיר מאז צירופה לאיטליה[3]:

על אף שפחות מרבע מתושבי העיר דוברים בניב הקטלאני המכונה אלגרס (Alguerès או Algherese באיטלקית), לזהות הלשונית והתרבותית הקטלאנית נודעת חשיבות מיוחדת בעיר. מקורם של הקטלאנים בעיר הוא בהגירה רחבת היקף לאחר כיבושה בידי ממלכת אראגון ב-1353, שהתרחשה בד בבד עם התדלדלות האוכלוסייה המקומית בעקבות הדבר והרעב. בתוך זמן קצר הייתה הקטלאנית לשפה המדוברת בעיר, ושמרה על מעמדה זה עד למאה ה-20. עם זאת, לאחר מלחמת העולם השנייה החל פיחות במעמדה של הקטלאנית כתוצאת הגירה של סרדים אל אלגרו והפיכתה של השפה האיטלקית לשפה המדוברת בה, בהשפעת אמצעי התקשורת. לפי סקר שערכה ממשלת קטלוניה בשנת 2004, בעוד 59.2% מתושבי העיר דיווחו כי שפת אימם היא איטלקית, 83% מהתושבים הצהירו כי איטלקית היא השפה בה הם מדברים ביום-יום. 22.4% מהתושבים דיברו קטלאנית כשפת אם, אך רק 13.9% עשו בה שימוש מרכזי בחיי היום-יום. יתר תושבי העיר דיברו ברובם סרדו - 12.3% כשפת אם ו-2.8% כשפת היום-יום[4].

ב-15 באוקטובר 1997 קיבלה סרדיניה את החוק המחוזי בדבר קידומן ושימורן של התרבות והשפה של באי (promozione e valorizzazione della cultura e della lingua della Sardegna), ולפי סעיף 2(4) שבו[5]:

"La medesima valenza attribuita alla cultura ed alla lingua sarda è riconosciuta, con riferimento al territorio interessato, alla cultura ed alla lingua catalana di Alghero..."

"הכללים שנקבעו בענינן של התרבות והשפה הסרדית יחולו, בהתאם לאזור בו נוגעים הדברים, גם על התרבות והשפה הקטלאנית של אלגרו..."

בעיר פועלים מוסדות אחדים שמטרתם לשמר את האלגרס, וביניהם "המרכז להכשרה פדגוגית מריה מונטסורי" (Recursos Pedagògics Maria Montessori) ו"המפעל התרבותי של ל'אלגר" (Obra Cultural de l'Alguer). עיריית אלגרו החלה מקיימת קורסים ללימוד אלגרס לעובדיה במטרה לאפשר לכל אזרחי העיר דוברי השפה לקבל מהם שירות בשפתם[6], וממשלת קטלוניה מעודדת גם היא את קידומה ושימורה של השפה ואת הקשרים התרבותיים בין אלגרו למספר ערים בקטלוניה. מאז 2004 פועלת בעיר תחנת טלוויזיה בקטלאנית הנקראת Catalan TV, וכל חמש הערים שאיתן יש לאלגרו הסכמי ערים תאומות שוכנות באזורים דוברי קטלאנית.

שילוט הרחובות ברחבי העיר הוא דו-לשוני. ברוב חלקי העיר מתורגמים שמות הרחובות מאיטלקית לקטלאנית והכיתוב מופיע בשתי השפות, אולם במרכז ההיסטורי לא נדיר למצוא מקרים שבהם אין קשר בין שמו הקטלאני ההיסטורי של האתר לשמו האיטלקי החדש יותר. וכך "דרך רומא" (Via Roma) האיטלקית היא "רחוב המסחר" (Carrer de la Merce) בקטלאנית (ראו תמונה).

הדיוקסיה של אלגרו-בוסה (לטינית Dioecesis Algarensis-Bosanensis) היא דיוקסיה קתולית הכפופה לארכיבישוף של סאסארי. היא הוקמה ב-30 בספטמבר 1986 כתוצאת איחוד הדיוקסיה של אלגרו (שנוסדה ב-8 בדצמבר 1503) עם הדיוקסיה הקדומה יותר של העיר בוסה. לדיוקסיה כפופים כ-106,000 איש ב-61 כנסיות רובע. האירועים הדתיים החשובים בשנה הם אירועי השבוע ה"קדוש", שנערכים בסגנון קטלאני בהשתתפות ערה של האוכלוסייה. בכל ימות השבוע ה"קדוש" נערכים אירועים מסורתיים, ושיאם בתהלוכת יום ראשון של פסחא שבה צועדים המאמינים כשהם אוחזים בידיהם בנרות. אירועים דתיים חשובים אחרים הם תהלוכת גבירתנו מוולוודרה (Processione della Nostra Signora di Valverde), מיסת הים לכבוד הצלוב מחוף האלמוגים (messa a mare per il Santo Cristo della Costiera del Corallo), חגי ה"קדושים" פרנציסקו מאסיזי, אנה ה"קדושה", ססיליה ה"קדושה" וברברה ה"קדושה", וחגיגות גבירתנו ממרצ'דה (festeggiamenti di Nostra Signora della Mercede).

באלגרו נמצאת שלוחה של אוניברסיטת סאסארי (Università degli Studi di Sassari), המקיימת לימודים בתחומי האדריכלות והעיצוב ומדעי הסביבה הימית. גם לרשות הלאומית למחקר (Consiglio Nazionale delle Ricerche) שלוחה בפורטו קונטה הסמוכה לעיר, ובה מתקיים מחקר בתחומי גנטיקה של האוכלוסייה, גנטיקה מולקולרית וכימיה ביומולקולרית.

תחבורה

שדה התעופה של אלגרו
רכבת בתחנת אלגרו
המרינה בנמל אלגרו

שדה התעופה אלגרו-פרטיליה (Aeroporto di Alghero-Fertilia) שוכן במישור נורה, ליד פרטיליה, כ-10 ק"מ צפונית לאלגרו. תחילתו של השדה כשדה תעופה צבאי בימי מלחמת העולם השנייה, ובשנות ה-60 של המאה ה-20 החל מבנה ההנגאר בצידו המזרחי של האתר לשמש תעבורה אווירית אזרחית. בית נתיבות של ממש אשר זכה לשם "ריביירת האלמוגים" (Riviera del Corallo) נחנך בשנת 1968, ומסלול ההמראה היחיד (02–20) הוארך לאורך של 3,000 מטר בשנות ה-70. בשנות ה-80 חוסלה הפעילות הצבאית בשדה, וחברת אליטליה הקימה בו בית הספר לתעופה (Scuola di volo di Alghero). בשנת 2008 הסתיימו העבודות לחידוש בית הנתיבות אשר מסוגל להתמודד עם תנועת נוסעים שנתית של מעל לשני מיליון איש[7]. ב-2009 החלה חברת ריינאייר לעשות שימוש בנמל והיא מפעילה ממנו טיסות לכ-25 יעדים ברחבי אירופה. כיום נחשב שדה התעופה לאחד משני השדות החשובים בסרדיניה (האחר הוא שדה התעופה של קליארי) והוא משרת טיסות פנים למספר יעדים באיטליה וטיסות בינלאומיות, בעיקר של חברת התעופה במחיר נמוך ריאנאייר. בשנת 2011 עשו כמיליון וחצי נוסעים שימוש בנמל, גידול של פי יותר מפי שניים לעומת 664,330 הנוסעים שעברו דרכו בשנת 2000[8].

קו רכבת ובו מסילה בודדת מחבר את אלגרו לסאסארי. הקו מתחיל בתחנת אלגרו-סנט'אגוסטינו (Alghero-Sant'Agostino) שברובע פייטראיה (Pietraia) בצפון העיר, ומטפס מגובה של תשעה מטרים עד לסאסארי השוכנת ברום של 176 מטר מעל פני הים. קו הרכבת מיושן, אינו מחושמל והמסילה צרה (950 מ"מ). הוא מופעל בידי חברת הרכבות של סרדיניה (Ferrovie della Sardegna) בתדירות של עד 11 רכבות ביום בכל כיוון, העושות את 30 הק"מ בין שתי הערים בכ-35 דקות. בימי ראשון ובחגים הרכבות אינן פועלות, והתנועה בין הערים מוחלפת בשירות אוטובוסים. קו הרכבת שאורכו המקורי היה 35 ק"מ נחנך ב-1 במרץ 1889, והרכבות הונעו בקטרי קיטור עד שהוחלפו בקרונועי דיזל לאחר מלחמת העולם השנייה. באלגרו שתי תחנות רכבת נוספות במרכז העיר - אלגרו-סאן ג'ובאני (Alghero-San Giovanni) ואלגרו-פורטו (Alghero-Porto) - אך אלה יצאו משימוש בשנת 1988 בשל הפרעת תנועת הרכבות לתנועת כלי הרכב בעיר, והקו קוצר בחמישה ק"מ. חברת הרכבות של סרדיניה מפעילה גם את התחבורה העירונית, בעיר שכוללת שבעה קווי אוטובוס ובכלל זה קו לשדה התעופה.

נמל אלגרו משמש כיום ספינות דיג ותיירים, ובעיקרו הוא פועל כמרינה. הנמל מוגן על ידי שני שוברי גלים - האחד מדרום (Molo Sud - הרציף הדרומי) והאחר מצפון (Nuovo Molo di Sottoflutto - הרציף החדש של סוטופלוטו) - ואורך כל אחד מהם הוא 850 מטר.

אתרי העיר

הביצורים

העיר העתיקה של אלגרו, המכונה גם המרכז ההיסטורי, שוכנת על חצי אי קטן המחובר אל היבשה בצידו המזרחי. צורתו של הרובע כשל מלבן שאורכו 500 מטר לערך ורוחבו 300 מטר. במקום זה קמה המצודה הראשונה של העיר בשנת 1102, והרובע בוצר לראשונה על ידי אנשי ג'נובה במאה ה-13. חומות אלה שופצו במחצית השנייה של המאה ה-14 לאחר הכיבוש הקטאלני, אך נהרסו - החומות והמגדלים הנוכחיים הם מתחילת המאה ה-16. כ-70% מהחומות השתמרו היטב בכל צדדי הרובע הפונים אל הים, ורק בצד המזרחי הפונה אל היבשה נותר מהן קטע קצר. מערכי הביצורים קרויים על שמות מגלי עולם - בדרום נמצאת חומת כריסטופר קולומבוס, במערב חומת מרקו פולו ובצפון חומת אנטוניו פיגפטה וחומת פרדיננד מגלן. בצפון גובל הרובע בנמל העיר, ורציפיו בחלק זה נקראים רציף הבריאות (Banchina sanita) ורציף המכס (Banchina dogana).

סביב הרובע ניצבים שבעה מגדלים, ואלה הם (ממזרח בכיוון השעון):

  • במגדל שער היבשה (Porta Terra) או מגדל השער (Portal)[9] שוכנת כיום חנות מזכרות, וממנה ניתן לעלות לתצפית על העיר. המגדל הקיים נבנה על בסיסו של מגדל קודם שכונה בשם "מגדל היהודים" (Torre degli Ebrei). מגדל היהודים נבנה בשנת 1360 על ידי יהודי העיר במימון יהודי קליארי. בשער המעוצב בסגנון גוטי ניצבת מצבה לזכר חללי מלחמת העולם הראשונה.
  • מגדל סן ג'ובני (San Giovanni או Sant Joan).
  • מגדל סוליס (Sulis) או התקווה המלכותית (l'Esperó Rejal).
  • מגדל סן ג'קומו (San Giacomo או Sant Jaume).
  • מגדל אבק השרפה (Polveriera או Polvorera).
  • מגדל סנט'אלמו (Sant'Elmo) או המדונינה (Madonnina).
  • מגדל גריבאלדי (Garibaldi) או מגדל המדלנה (Maddalena).

כנסיות העיר

הקתדרלה, מגדל הפעמונים וכיפותיה: מימין הכיפה הצבעונית (תחת פיגומים), בתווך הכיפה הראשית ומשמאל שתי הכיפות שמעל לקפלות הקדמיות
  • הקתדרלה - החשובה שבכנסיות העיר היא קתדרלת מריה ה"קדושה" (Cattedrale di Santa Maria Immacolata) הנחשבת, יחד עם הקתדרלה בעיר בוסה, לאחת משתי הכנסיות המרכזיות של הדיוקסיה של אלגרו-בוסה. תחילתה בבולה של האפיפיור יוליוס השני ב-1503 אשר הורתה על איחודן של שלוש דיוסקיות קטנות יותר לדיוקסיה אחת שמרכזה באלגרו. עבודות ההקמה של הקתדרלה השוכנת בצפונה של העיר העתיקה החלו רק ב-1567 במקום בו ניצבה כנסייה קודמת, והיא נבנתה בסגנון גותי-קטלאני. הקתדרלה נפתחה לפולחן ב-1593 אף על פי שהמבנה טרם הושלם, ובמאה ה-17 הושלמה הקמת הכיפה המרכזית המתומנת. המבנה עוטר במאה ה-18, ובמאה ה-19 חודשה חזיתה בסגנון נאו-קלאסי. מגדל הפעמונים המתומן של הקתדרלה ניצב בצידה האחורי, והוא חולש על העיר ונחשב לאחד מסימני ההיכר שלה. הכניסה למבנה היא מכיכר הקתדרלה (piazza del Duomo) הקטנה שמצפון לו והחזית מעוטרת בארבעה עמודים דוריים. חלל המבנה מחולק לשלוש ספינות ובשתי הצדדיות קבועות שש קפלות, שלוש בכל צד. שתי הקפלות הקדמיות גדולות מארבע האחרות ומעליהן כיפות, וגם באפסיס הוקמו חמש קפלות. כנסיית המדונה מרוזאריו (Madonna del Rosario) צמודה לקתדרלה ממזרח, וכיום שוב אינה משמש לפולחן, והיא מאחסנת מאז שנת 2000 את מוזיאון יצירות האומנות של הקתדרלה ושל כנסיות העיר האחרות (Il Museo d'Arte Sacra).
  • כנסיית סן פרנסיסקו (Chiesa di San Francesco) - כנסיית פרנציסקו ה"קדוש" שוכנת במרכזה של העיר העתיקה וממזרח צמוד אליה המנזר הפרנציסקני. הכנסייה הוקמה במאה ה-14, ובמאה ה-15 עוצבה מחדש בסגנון גותי-קטלאני. ב-17 בפברואר 1593 התמוטט חלקה המרכזי של הכנסייה ועבודות השיקום הושלמו ב-1598. המבנה הוקם מאבן חול ומגדל הפעמונים הרבוע שלו דומה לזה של הקתדרלה, אך הוא קטן ממנו. החזית צנועה ומעל לדלת היחידה ארכיטרב שבו קבוע סמל המסדר הפרנציסקני ורוזטה קטנה. הספינה המקורית הבודדת הוחלפה לאחר השיפוץ בשלוש, ולאלה נוספו חמש קפלות בכל צד. הספינה המרכזית מחולקת לחמישה חללים שביניהם מפרידים עמודים בצורת צלב הנושאים קשתות. הספינה הימנית מובילה אל חדר המלבושים והלאה אל הקלויסטר של המנזר, שבו שתי קומות מעוטרות במפתחים בצורת קשת המקיפים את החצר מכל צדדיה.
  • כנסיית מיכאל ה"קדוש" (Chiesa di San Michele) - הכנסייה בסגנון הבארוק ניצבת בדרומה של העיר העתיקה ומוקדשת למיכאל ה"קדוש", ה"קדוש" המגן של אלגרו. הכנסייה שנזכרה כבר ב-1364 שימשה כקתדרלה הזמנית של אלגרו מעת שהייתה לדיוקסיה ב-1503 ועד שנחנכה קתדרלת מריה ה"קדושה" בעיר. עם זאת, מבנה הכנסייה הנוכחי הוקם בין השנים 16121675. פנים המבנה עשוי מספינה אחת שבכל אחד מצדדיה שלוש קפלות. הספינה מחולקת לשלושה חלקים על ידי קשתות רוחביות הנחות על עמודים קורינתיים, והתקרה מעוצבת בצורת קמרון חבית. דמותו של מיכאל ה"קדוש" נראית בציור גדול במזבח המרכזי ובפסל של ה"קדוש" בו הוא נראה כשהוא מביס את השטן, והאחרון מונח לרגליו כשהוא כבול. הכנסייה ידועה בכיפה המתומנת שלה המצופה בצידה החיצוני באריחי מיוליקה.

האתרים הפרהיסטוריים ליד אלגרו

  • הנקרופוליס של אנגלו רויו (necropoli di Anghelu Ruju) הוא נקרופוליס המיוחס לתרבות אוציירי שפרחה בסרדיניה החל באלף ה-4 לפנה"ס. בנקרופוליס 38 קברים המתוארכים לתקופה הקדומהל-1800 לפנה"ס, והחצובים בשכבת אבן הגיר. הגישה לאולמות הקבורה היא באמצעות פיר ובו מדרגות, ובמקום נמצאו אביזרים שונים כמו כלי נשק, כדים ופסלונים.
  • הנקרופוליס של סנטו פדרו (necropoli di Santu Pedru) מתוארך גם הוא לתקופה הקדומהל-1800 לפנה"ס. בהיפוגאום זה 12 קברים, שאליהם מוליך פרוזדור ארוך המסתיים באולם המרכזי. צורתו של האולם המרכזי היא כשל מלבן, תקרתו נתמכת בשני עמודים וסביבו חמישה חדרי קבורה משניים. העיטורים באתר עוסקים ביחס שבין קבר ובית וחיים ומוות, ובמקום נמצאו כדים שלהם ארבע רגליים, ואשר נמצאו בכל רחבי האי.
  • הכפר הנוראגי של פאלמוורה (Nuraghe di Palmavera, ראו תמונה לעיל) מתוארך לתקופה שבין המאה ה-15 למאה ה-8 לפנה"ס. בחלקו המרכזי של האתר שני מגדלים, ומחוץ לחומה המקיפה אותם שוכן יתר הכפר שבו היו לפחות 150 בקתות. המגדל המרכזי נבנה בשלב ההקמה של הכפר, ובחומה שלה חמש צלעות נקבעו ארבעה מגדלים נוספים. הבקתה הגדולה בכפר יועדה למפגשי התושבים, ובה ניצב דגם של מגדל אבן "קדושה" (Baetylus) שייצג את הנוראגה ואת חשיבותו הדתית והחברתית.
  • מרכזו של הנוראגה של סנט'אימבניה (Nuraghe di Sant'Imbenia), המתוארך לתקופה שבין המאה ה-15 למאה ה-5 לפנה"ס, בנוי בצורת ריבוע ובליבו ניצב המגדל הראשי. שני המגדלים המשניים, מהם נותר רק הבסיס, ניצבו סמוך לכניסה לאתר בפינתו הדרום-מזרחית. הכפר הוקם בין המאה ה-15 למאה ה-13 לפנה"ס, אך השרידים שנותרו בו כיום הם מהמחצית הראשונה של האלף ה-1 לפנה"ס. תושבי הכפר עסקו באמנויות שונות, ועמדו בקשרי מסחר עם הפיניקים, ועדות לכך מצויה בקרמיקה יוונית ופניקית שנתגלתה במקום.

יהדות אלגרו

"רחוב היהודים"


פיאצה ונציה-ג'וליה בשכונת פרטיליה בצפון העיר

יהדות אלגרו זכתה לפריחה מיוחדת במחצית השנייה של המאה ה-14. בית כנסת נבנה בעיר בשנת 1381, והורחב בשנת 1438. בית קברות היה קיים כבר בשנת 1383, והוא הוגדל בשנת 1435. בשנת 1390 הגיע לעיר הרופא וחכם הקבלה יהודה בן דוד ממרסיי. הוא נבחר לרבם של יהודי קליארי, ושימש בתפקיד לפחות עד 1408, וכן מונה כשופט לכל יהודי סרדיניה.

במהלך המאה ה-15 עלתה חשיבותם של יהודי העיר, והקהילה אספה 1,600 דוּקָטים לצורך פיתוח המכרות באי. שני יהודים אחרים מימנו את חיזוק חומות העיר בשנת 1423. ב-1467 מונה משה די קרקאסוני על ידי המשנה למלך לממונה הראשי על "בית המשפטים"[10] של העיר. יחד עם אחיו, נינו קרקאסוני, עסק במתן הלוואות ששימשו לבניית אוניות מלחמה ואספקה לצבא. שמואל קרקאסוני ויעקב הכהן היו ראשי הקהילה, ובנו את בית הכנסת הגדול בשנת 1454. לפי סברה אחת בני משפחת קרקאסוני, אשר לא רצו לאבד את ממונם, המירו את דתם עת גורשו יהודי סרדיניה ב-1492.

אחת הסימטאות היוצאות מרחוב ארזמוס, מול הקתדרלה, מכונה בשם "קררו דלס הבראוס ("Carrero' dels Hebreus"), היינו, רחוב היהודים. היום אין בעיר קהילה יהודית.

ערים תאומות

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יהודה דוד אייזענשטיין, אוצר ישראל - אנציקלופדיא לכל מקצועות תורת ישראל, ספרותו ודברי ימיו חלק רביעי, הוצאת ספרים "שילה" - ירושלים. ערך "סרדיניא"
  • בצלאל רות, תולדות היהודים ברומא, הוצאת מסדה, תל אביב, 1962
  • לוצ'אנו טאס, יהודי איטליה, ספריית מעריב, תל אביב, 1978
  • Annie Sacerdoti, Guida All'Italia Ebraica, Marietti, Casale Monferrato, 1986

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלגרו בוויקישיתוף

אתרים רשמיים

תרבות

תחבורה

אתרים אחרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25120513אלגרו (עיר)