יחסי הפיליפינים–ישראל
| יחסי הפיליפינים–ישראל | |
|---|---|
|
|
|
לחצו כדי להקטין חזרה  | |
| הפיליפינים | ישראל |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 300,000 | 22,072 |
| אוכלוסייה | |
| 116,238,146 | 10,019,883 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 437,146 | 509,901 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 3,761 | 50,889 |
| משטר | |
| דמוקרטיה נשיאותית | דמוקרטיה פרלמנטרית |
יחסי הפיליפינים–ישראל הם יחסים מלאים וחמים מאז כינון היחסים הדיפלומטיים ביניהם בשנת 1957, בתחום הכלכלה, הסחר, התרבות ועוד.
הפיליפינים הייתה המדינה היחידה מבין מדינות אסיה שתמכה ב-1947 בתוכנית החלוקה של האומות המאוחדות. היא תמכה בקבלת ישראל לאומות המאוחדות והכירה בה בשנת 1949. למרות היחס החם שהפגינה כלפי המדינה הצעירה, משרד החוץ קבע כי אין עניין בכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לפיליפינים והסתפק במינוי קונסול כבוד ישראלי בפיליפינים בלבד. לאחר שמשה שרת ביקר בפיליפינים בשנת 1956 הוחלט על כינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. הראשון שייצג את ישראל בפיליפינים לאחר כינון היחסים היה יעקב שמעוני.
בשנת 1962 נפתחה שגרירות ישראל במנילה, ושגרירות הפיליפינים נפתחה בתל אביב.
עם תחילת שנות השבעים, היחסים התקררו בהדרגה. כלכלת הפיליפינים נחלשה, וזו הייתה זקוקה לתמיכתן הכלכלית של ארצות ערב העשירות בנפט. נשיא הפיליפינים פרדיננד מרקוס, בניגוד לקודמיו, יצא בהצהרות אנטי-ישראליות וצידד בעמדות המדינות הערביות במהלך מלחמת יום הכיפורים.
בהמשך השנים חזרו היחסים להיות חמים יותר, ונוצרו שיתופי פעולה כלכליים ופוליטיים. בשנת 1997 חתמו שתי המדינות על מזכר הבנות למיסוד הדיאלוג המדיני בין משרדי החוץ שלהן. שיתוף הפעולה הכלכלי הבולט ביותר בין שתי המדינות הוא בתחום העובדים הזרים. בישראל בין 30,000 ל-50,000 עובדים זרים מהפיליפינים, המועסקים בעיקר בתחום הסיעוד. בשנת 2018 ביקר לראשונה נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה בישראל.
היסטוריה
בעצרת האו"ם
בדיונים המוקדמים על גורל ארץ ישראל בשנת 1947, הפיליפינים הביעה התנגדות לחלוקה, ובמקום זאת הציגה פתרון של משטר נאמנות של האו"ם.[1] בהתקרב ההצבעה היו הערכות שונות לגבי עמדת הפיליפינים. היו שהעריכו שהיא תימנע[2] ואחרים סברו שתצביע נגד החלוקה.[3][4] בדיון הסופי בוועדה שהקים האו"ם לבחינת מסקנות ועדת אונסקו"פ, שבו היה על הוועדה להכריע האם להגיש לעצרת הכללית את תוכנית החלוקה, נעדר נציג הפיליפינים מההצבעה.[5] למרות ההימנעות אמר נציג הפיליפינים למחרת הדיון בנאום בעצרת הכללית לקראת ההצבעה, כי הפיליפינים לא יתמכו בתוכנית לחלוקת ארץ ישראל, בציינו שגם הפיליפינים עמדה בפני סכנת ביתור, והוא לא יוכל לתת יד לכך.[6] עם זאת, ההערכות היו שבהצבעה נציג הפיליפינים יימנע.[7] בפועל, בהצבעה הייתה הפיליפינים המדינה היחידה מבין מדינות אסיה שתמכה בתוכנית החלוקה של האומות המאוחדות. בשנת 1949, לאחר פטירתו של סול בלום, נטען בעיתונות שנציג הפיליפינים התכוון להיעדר מההצבעה ובלחץ אישי של סול בלום, שתמך בפיליפינים, שינה את עמדתו והצביע בעד תוכנית החלוקה.[8]
בהמשך, הפיליפינים הצביעה בעד החלטה 273 של העצרת הכללית של האו"ם, שקיבלה את ישראל כאחת מהמדינות החברות באומות המאוחדות.[9]
יחסים מוקדמים (1948–1956)
לאחר קבלת עצמאות ישראל הפיליפינים הכירה בישראל ב-1 באפריל 1949.[10][11] נוסח מברק ההכרה היה[12]:
- ”הנני מתכבד לאשר את קבלת מברק הוד מעלתך מיום 11 במרץ, שבו הודעתני על הכרזת מדינת ישראל והקמת ממשלה דמוקרטית בנשיאותו של ד"ר ויצמן. לפי הוראות הוד מעלתו הנשיא אלפידיו קירינו הריני שמח להודיעך, כי ממשלת הפיליפינים הכירה במדינת ישראל. העם הפיליפיני שמח שמאבק הגבורה שלכם להקמת מדינה הוכתר בהצלחה. אנא קבל את איחוליהם וברכותיהם הנאמנים של הממשלה והעם הפיליפיני לשגשוגו ולאושרו של עם ישראל במדינת ישראל.”
משרד החוץ הישראלי החליט כבר אז שאין צורך לכונן עם הפיליפינים יחסים דיפלומטיים מלאים והסתפק במינוי קונסול כבוד ישראלי בפיליפינים בלבד. לתפקיד זה מונה ארנסט סימקה, יהודי ותיק, ידוע, שחי במנילה.[13] ב-6 בפברואר אישר משרד החוץ של הפיליפינים את מינויו של סימקה לתפקיד. בחודש אוגוסט 1954 קודם סימקה והפך מקונסול כבוד לקונסול כללי של כבוד.[11] בספטמבר של אותה השנה מינתה ממשלת הפיליפינים את גרשון מרון כקונסול כללי מטעמה בתל אביב-יפו ואת זאב סלומון כקונסול בחיפה.[14]
קשרים מעשיים בין שתי המדינות החלו להתפתח בהדרגה. בשלהי שנת 1949 ביקרה בפיליפינים משלחת ידידותית מישראל.[15][16] ב-1950 ביקרה בישראל משלחת תעופה פיליפינית לשם חתימת חוזה תעופה קבוע שנועד לבוא במקום הזכויות הזמניות שניתנו לחברת הדגל של הפיליפינים שהפעילה קו תעופה ממנילה לנמל התעופה בן-גוריון בלוד.[17][18] ההסכם האווירי נחתם ב-1951.
ישראל הוזמנה לשגר לפיליפינים משלחת של רצון טוב. כמו כן, בישראל ביקרו אישי ציבור רבים מהפיליפינים, ביניהם שר האוצר של הפיליפינים. משלחת מסחרית מטעם ישראל ביקרה בפיליפינים מ-28 בפברואר עד 5 במרץ 1955. חברי המשלחת נמנו עם המשלחת בראשותו של דוד הכהן שביקרה קודם לכן ברפובליקה העממית של סין.[11] באותה התקופה רכשה ישראל מהפיליפינים מוצר אחד בלבד - קופרה - בעוד הפיליפינים לא קנתה מישראל דבר.[11] אותה משלחת בדקה את האפשרות שייחתם הסכם מסחרי בין שתי המדינות ובני-שיחה מהפיליפינים ביקשו מישראל שתשגר מומחים להשקיה וחקלאות באמצעות האומות המאוחדות או במישרין.[19]
באותם ימים ראשונים של התפתחות יחסי הפיליפינים-ישראל אירע אירוע שהביך את משרד החוץ. קונסול הכבוד, ארנסט סימקה, הודיע למחלקת אסיה של משרד החוץ הישראלי כי שר החוץ הפיליפיני, גנרל קרלוס פ' רומולו, שנודע בעמדתו האנטי-ישראלית עוד מתקופת כהונתו כנציג מדינתו באומות המאוחדות, הופיע בחודש מרץ 1954 בארצות הברית בהרצאות שונות מטעם המגבית היהודית המאוחדת וקיבל תשלום שנע בין 700 ל-1,000 דולר אמריקני להרצאה.[20] שגרירות ישראל בוושינגטון אישרה את אמיתות הידיעה ודיווחה שרומולו מתאר בנאומיו את ישראל כמבצר הדמוקרטיה במזרח התיכון וקרא לסייע לה.[21]
הפיליפינים הייתה המדינה האסייתית הראשונה (וכמעט היחידה) שבה היו יכולים ספורטאים ישראלים להופיע. בין התאריכים 1–9 במאי 1954 נערכו במנילה משחקי אסיה. השתתפו במשחקים אלו משלחות ספורט מרוב מדינות אסיה פרט לארצות ערב האסיאתיות. גם ארצות אסיה המוסלמיות השתתפו במשחקים. ישראל שיגרה משלחת זעירה שמנתה שלושה ספורטאים,[22] ואלו זכו בשתי מדליות זהב, מדליית כסף אחת ומדליית ארד אחת.[20][23] קונסול ישראל בפיליפינים ארנסט סימקה אמר: ”אין אמצעי יעיל יותר להרגיל את ארצות אסיה לעובדת קיומה של ישראל מאשר לשלוח כנציגיה בחורים ובחורות כאלה.”[20] אי לכך הייתה חשיבות לנוכח החרמת ישראל באירועי ספורט אסייאנים בתקופה מאוחרת יותר. עם זאת, הייתה למשרד החוץ (ולראש ממשלת ישראל משה שרת) דעה שלילית על אופן התנהגות הפיליפינים כלפי ישראל מאז הדיונים באומות המאוחדות ב-1947 ועד ועידת באנדונג.[24]
משנת 1956 עד לשנות השישים
בעקבות מסעו של משה שרת לאסיה וביקורו במנילה ב-28 בספטמבר 1956 חלה התקדמות משמעותית ביחסים בין שתי המדינות. בשיחה בינו לבין נשיא הפיליפינים, ראמון מאגסאיסאי, הוסכם על כינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. באותה תקופה היו לישראל רק שתי נציגויות דיפלומטיות תושבות באסיה: בטוקיו שביפן ובראנגון (כיום יאנגון), אז בירת בורמה. בפיליפינים לא רצו שהציר הלא-תושב של ישראל יבוא מטוקיו, מכיוון שזכר הכיבוש היפני במלחמת העולם השנייה היה עודנו טרי. לפיכך הוטל תפקיד ייצוגה של ישראל בפיליפינים על יעקב שמעוני, הציר בראנגון. הוא הגיש את כתב האמנתו לנשיא הפיליפינים ב-13 במרץ 1957. יעקב שמעוני סיים את תפקידו בראנגון, והוחלף על ידי דניאל לוין, שהגיש את כתב האמנתו כציר לא-תושב ב-20 בפברואר 1958. ישראל אף פתחה משרד במנילה, בראשותו הזמנית של דוד גולן. שגריר הפיליפינים ברומא הגיש את כתב האמנתו לנשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי בחודש אוגוסט 1957. למרות פתיחת המשרד הישראלי בפיליפינים, הפיליפינים לא פתחה משרד בישראל.[25]
בימי שהותו במנילה לשם הגשת כתב האמנה חתם דניאל לוין ב-26 בפברואר 1958 על מזכר ידידות. המשא ומתן שקדם לחתימת המזכר נוהל על ידי קונסול הכבוד ארנסט סימקה עוד משלהי שנת 1955. העיכובים באשרור המזכר נבעו מהתנגדות חריפה מתמדת של סנאטור מוסלמי, אך המזכר אושר בסנאט הפיליפיני ב-21 במאי 1963. בעיני ישראל היה למזכר זה חשיבות כיוון שבאמצע שנת 1955 חתמה הפיליפינים על הסכם ידידות ופרוטוקול מסחרי עם מצרים, שהייתה אז מדינה עוינת לישראל. ממשלת הפיליפינים גילתה עניין רב בארצות ערב בתקופה זו. ב-1956 נפתחה בקהיר קונסוליה פיליפינית ובאותה שנה נשלח למצרים ציר ראשון מטעם הפיליפינים, שהיה מוסלמי. תוך זמן לא רב החליטה ממשלת ישראל לשלוח לפיליפינים ציר תושב וקבוע במטרה לבסס את היחסים בין שתי המדינות. הציר הראשון, יחיאל אילסר הגיש את כתב האמנתו לנשיא קרלוס פ. גרסיה ב-23 ביוני 1960.[26] בימים הבאים נשלחו מישראל לפיליפינים מומחים ישראלים בתחום החקלאות ומשתלמים מהפיליפינים הגיעו ללימודים גבוהים בישראל.[27][28]
בתאריכים 25 – 29 בינואר 1962 ביקרה שרת החוץ הישראלית גולדה מאיר בפיליפינים במסגרת סיורה ביבשת אסיה. בסיום ביקורה פורסמה הצהרה משותפת מטעמה ומטעם סגן נשיא הפיליפינים שכיהן גם כשר החוץ. ההצהרה פירטה תוכניות לשיתוף פעולה בין שתי המדינות בתחומי פיתוח כלכלי-חקלאי, קואופרציה, חינוך, בריאות, מדע ותרבות.[26] בהצהרה זו נכללה גם הכרזה על העלאת דרג היחסים לשגרירויות. יחיאל אילסר קודם באותו הרגע מציר לשגריר. בהצהרה נאמר כי שגרירות הפיליפינים בישראל תיפתח בירושלים, אך לחץ מצד חברי פרלמנט מוסלמים הביא לכך שהשגרירות נפתחה בחודש אפריל בתל אביב-יפו.[26] מהפיליפינים הגיע שגריר תושב לישראל. בעקבות ביקורה של גולדה מאיר נוסדה "האגודה לידידות הפיליפינים-ישראל".[29]
משתלמים מהפיליפינים, יחידים וקבוצות, החלו להגיע לישראל ב-1958. הם השתתפו בקורסים של המכון האפרו-אסיאתי של ההסתדרות, במרכז ההכשרה לנשים על הר הכרמל ובהשתלמויות שונות אחרות ובלימודים אקדמיים.[26] גם מומחים מישראל הגיעו לפיליפינים. ממשלת הפיליפינים עשתה ניסיונות רבים לשלב מומחי חקלאות ישראלים בפיתוח אזורי באי מינדנאו שבדרום המדינה. הממשלה עודדה מתיישבים נוצרים מן האיים הצפוניים צפופי האוכלוסייה להתנחל בדרום המוסלמי המאוכלס בדלילות. לפי דו"ח שהגישו סוקרים ישראלים ששהו בפיליפינים, נראה כי הם לא הבחינו במתיחות האתנית-דתית בדרום הפיליפינים. בכל מקרה, ישראל הייתה בת מזל בכך שלא הסתבכה באזור הדרום שמרד בממשלה הנוצרית. בקיץ 1963 נחתם הסכם לשיתוף פעולה במחקר גרעיני לצורכי שלום והסכם ידידות נוסף בין שתי המדינות.[26] שלוש שנים לאחר חתימת ההסכם הציע שר החוץ אבא אבן לשגריר ישראל במנילה להגיע לשיתוף פעולה עם הפיליפינים בתחום הרפואה, תחום בעייתי פחות מהתחום הגרעיני ונחוץ יותר למדינה המתפתחת.[30]
משנות השישים עד לשנות השבעים
תקופת נשיאותו של דיוסדאדו מאקאפאגאל במחציתו הראשונה של העשור השישי של המאה ה-20 הייתה תקופה פרו-ישראלית מובהקת. מאגאפאגאל ורעייתו ביקרו בישראל בחודש אפריל 1960, כאשר עדיין כיהן כסגן הנשיא. יחסו החם והאוהד כלפי ישראל בא לידי ביטוי בעת ביקורה של שרת החוץ גולדה מאיר בפיליפינים בחודש ינואר 1962 כאשר שידר נאום ברדיו למשתתפי "יריד המזרח הבינלאומי" בתל אביב-יפו. בנאום הוא דיבר על שיתוף פעולה בין ישראל לפיליפינים, נאום רווי ביטויי הוקרה לישראל. הנשיא מאגאפאגאל דאג בנוסף לאשרור הסכם לסיוע טכני בחקלאות ובפיתוח כפרי ב-16 במרץ 1964.[31]
בתאריכים 25-23 באפריל 1964 ביקר במנילה שר העבודה יגאל אלון. כבר באותו היום בו נחת בפיליפינים התקבל אלון לשיחה אצל הנשיא מאגאפאגאל ואף נפגש עם שר החוץ וסגנו, עם שר ההגנה ועם מפקד הכוחות המזוינים של הפיליפינים. עם הנשיא דיבר אלון על דרכים לביצוע ההסכם לסיוע טכני שנחתם כאמור ב-16 במרץ של אותה השנה. הן הנשיא והן שר החוץ וסגנו ביקשו סיוע מישראל לביצוע תוכנית התיישבות באי מינדנאו. שר ההגנה ומפקד הכוחות המזוינים של הפיליפינים ביקשו לרכוש נשק בישראל ולשלוח לשם קצינים להשתלמות בלוחמה זעירה ובלוחמה ניידת וכן ללמוד מניסיונה של ישראל בניהול הצבא מבחינה טקטית, טכנית וארגונית.[32] אנשי הממשל הפיליפיני התעניינו גם במבנה של חטיבת נוער חלוצי לוחם. ראש המטה הכללי יצחק רבין ביקר גם הוא בפיליפינים בחודש מרץ 1966, במסגרת סיור במדינות מזרח אסיה.[33] בשיחה בין רבין לנשיא הפיליפינים הועלו אפשרויות לשיתוף פעולה בעניינים הקשורים בחינוך למטרת פעולות התיישבות בנוסח חטיבת הנח"ל.[32] בנוסף לכך, הרמטכ"ל רבין הרצה בפני הקצינים והחניכים של בית הספר לפיקוד ומטה של הפיליפינים.[34]
התקררות היחסים
בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 חלו שינויים רבים במדיניותה הידידותית של הפיליפינים כלפי ישראל. היו לכך שתי סיבות מהותיות: הראשונה הייתה כלכלית - הפיליפינים הייתה תלויה בייבוא נפט גולמי מארצות המזרח התיכון ומספר רב של עובדים אזרחי הפיליפינים, כמאה אלף במספרם, עבדו בארצות אלו. בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 הגיעו לפיליפינים העברות הכספים של עובדים אלו, הכנסות שנאמדו ביותר ממיליארד דולר בשנה. הכנסה זו הייתה חשובה לפיליפינים, שסבלה ממחסור במטבע חוץ. התלות הכלכלית של הפיליפינים הידקה את יחסי הפיליפינים עם ארצות ערב והובילה למניעת איבתן כלפי הפיליפינים, שתמכה באופן מובהק בישראל. הסיבה השנייה הייתה פוליטית ופנימית: מרידת המיעוט המוסלמי באיים בדרום המדינה שנמשכה עוד משלהי שנות ה-60 של המאה ה-20 הלכה והתעצמה בסוף שנות ה-60 והגיעה לשיאה בשנות ה-70, בתקופת נשיאותו של פרדיננד מרקוס.[32]
המורדים המוסלמים קיבלו נשק ותמיכה כלכלית מלוב, הכשרה ואימונים במלזיה ובסוריה, וגם הארגון לשחרור פלסטין תמך בהם. ערב הסעודית ואיראן תמכו במורדים מבחינה מדינית והפעילו לחצים על ממשלת הפיליפינים. עניין המרד נדון בקביעות בפגישות השנתיות של הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.[32] המדינות החברות בארגון גינו את ממשלת הפיליפינים על יחסה למיעוט המוסלמי, והופעלו עליה איומים באמברגו מצדן.[32]
הנשיא מרקוס ניסה שלא להרגיז את העולם הערבי והמוסלמי ופעל לריכוך הביקורת נגדו בארצות אלו. הוא חתר להידוק קשרי מדינתו עם המדינות המוסלמיות במטרה למתן את תמיכתן במורדים המוסלמים. בין הפיליפינים והמדינות המוסלמיות כוננו יחסים דיפלומטיים ובחלקן אף נפתחו שגרירויות תושבות של הפיליפינים במדינות המוסלמיות. מרקוס ניסה להיעזר במדינות מוסלמיות (במיוחד בלוב ובערב הסעודית) כמתווכות בינו לבין המורדים. היחסים עם ישראל נשארו תקינים ומלאים אך הם התקררו במידה רבה. הנשיא מרקוס נקט מחוות פרו-ערביות ואנטי-ישראליות באומות המאוחדות בכלל ובארגונים בין-לאומיים בפרט כפי שנהגו ממשלות אחרות שהזדקקו לתמיכה ערבית. למרקוס היה חשוב גם לְהָזֵם ולהפריך את ההאשמות כי הפיליפינים היא מדינת חסות של ארצות הברית.
במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 מיהרה ממשלת הפיליפינים לצדד בעמדות הערבים נגד ישראל. ב-8 בנובמבר 1973 נערך טקס הגשת כתב ההאמנה של השגריר המצרי במנילה. במהלך הטקס דיבר מרקוס בגנותה של ישראל וקרא לה לסגת מן "האדמות הערביות" שכבשה מידי מצרים וסוריה חודש לפני כן. שבועיים לאחר הטקס פרסמה ממשלת הפיליפינים הצהרה אנטי-ישראלית נוספת ובה התבטא הנשיא מרקוס בדבר זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית.[35][36] עוד הוסיף ש"הכיבוש הישראלי" המתמשך הוא "פגיעה חמורה בעקרונות המרכזיים של מגילת האומות המאוחדות".[36] ב-22 בנובמבר מסר שר החוץ הפיליפיני קרלוס רומולו איגרת לפייסל, מלך ערב הסעודית שכללה את הצהרתו של הנשיא מרקוס. בחודש דצמבר, בזמן ביקורו בפיליפינים של עבד אל-חלים ח'דאם, שר החוץ וסגן ראש ממשלת סוריה, חזר מרקוס והצהיר על תמיכת הפיליפינים בהחלטה 339 של מועצת הביטחון של האו"ם הקוראת לנסיגה ישראלית משטחים ערביים. הפיליפינים הכירה בארגון שחרור פלסטין כנציג הלגיטימי של הרשות הפלסטינית בפיליפינים.[37]
שגריר ישראל בפיליפינים דניאל לאור נפגש לשיחה עם שר החוץ קרלוס רומולו בניסיון לעצור את גילויי העוינות במדיניותה של הפיליפינים כלפי ישראל. רומולו הודה שהוא עצמו המליץ על תמיכה גלויה יותר בכל הנוגע לעניין הערבי וכי הנשיא מרקוס קיבל את עמדתו בנידון. מכאן הגיעו הצהרות חוזרות ונשנות מצד הממשלה, שר החוץ והנשיא על תמיכת הפיליפינים בדרישה שישראל שתיסוג מכל השטחים הכבושים ותכיר בזכויותיהם של הפלסטינים. השגריר לאור התלונן על ההצהרות הפיליפיניות באומות המאוחדות, על הצבעותיה נגד ישראל ועל שהתגלו קשיים בשיגור משתלמים מישראל לפיליפינים. שר החוץ רומולו הצדיק את התנהגות ממשלתו בקשיים שהנשיא מרקוס ניצב בפניהם, בייחוד המרד המוסלמי בדרום המדינה, לחץ מדינות ערב והאיום בחרם נפט.[38]
חזרה ליחסים חמים
פעילות הסיוע של ישראל בפיליפינים פחתה בתקופת כהונתו של הנשיא פרדיננד מרקוס, אך היו גם פעולות שנמשכו גם בימי נשיאותו האנטי-ישראלית. אחת החשובות שבהן הייתה סיוע של מומחים מישראל בהקמת כפר חקלאי שיתופי של ישראל בפיליפינים בשם "ריו קירקטה", שתוכנן על ידי המועצה הפיליפינית הלאומית לכוח אדם ונוער ונוסד בשנת 1971 באי לוזון.[36] בדיעבד הסתבר כי הניסיון להקמת יישוב ישראלי על כל מאפייניו לא צלח בסביבה הפיליפינית מחמת הרקע הכלכלי, החברתי והמנטלי השונה מהסביבה הישראלית וגם עקב ביצוע לקוי של הממסד הפיליפיני. הפעילויות השונות של ישראל בפיליפינים חזרו לחיים בימי נשיאותה של יורשתו, קורסון אקינו.
מאז החתימה על הסכם הסיוע הישראלי ב-1964 ועד סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 השתלמו בישראל כ-350 פיליפינים בתחומי החקלאות, הרפואה, ארגוני נשים וכיוצא בזה.[36] בפיליפינים פעלו במרוצת אותן שנים אלו עשרות של מומחי חברת תכנון המים לישראל ומדריכים חקלאים. אותם מומחים ערכו סקרים, ארגנו שיעורי סמינר וקורסים ועסקו בהדרכה בתחומי עניין שונים. אישים פיליפינים רבים, ביניהם פוליטיקאים, שרים, חברי הקונגרס הפיליפיני וקציני צבא ביקרו בישראל בעוד ששרים ישראלים, חברי כנסת, קצינים ואמנים שונים ביקרו בפיליפינים.[36] בסוף שנת 1972 הגיע נפח המסחר בין שתי המדינות לכמיליון ושלוש מאות אלף דולר אמריקני בסך הכל, מזה מיליון דולר ייצוא ישראלי.[39][40]
תקרית הרצוג
בסוף שנת 1986 אירעה תקרית שהעיבה למדי על יחסי הפיליפינים-ישראל. נשיא מדינת ישראל חיים הרצוג ערך ביקורים שונים בכמה ממדינות אסיה. הרצוג תכנן לבקר גם בפיליפינים, והתכוון לשהות בה כיומיים בחודש נובמבר של אותה השנה.[36] תוכנית הביקור נדונה בין שגריר ישראל במנילה לבין סגן נשיא הפיליפינים, שכיהן גם כשר החוץ, ועם כמה מאנשי הסגל הדיפלומטי של הנשיאה קורסון אקינו. הביקור אושר, ברם כשהתקרב מועד הביקור נתגלו היסוסים מהצד הפיליפיני. פקידים במשרד החוץ במנילה חששו מתגובות שליליות של המדינות המוסלמיות השכנות, בייחוד מלזיה, והזהירו כי הביקור עלול להיות כרוך בקשיים ובאי-נוחות.[41] באותם הימים התנהל משא ומתן בין הנשיאה אקינו לבין מנהיג המורדים המוסלמים בדרום, כך שהרשויות הדיפלומטיות בפיליפינים לא היו יכולות להרשות לעצמן ביקור של נשיא המדינה היהודית, שעלול היה להפריע למשא ומתן עם המורדים המוסלמים, שהושפעו מעמדות מלזיה ומדינות מוסלמיות אחרות. בפיליפינים הציעו לבטל את הביקור ולהודיע כי "הנשיא חולה", ולכן לא יגיע לביקור.[41]
בשגרירות ישראל במנילה הציעו פשרה, שלפיה הנשיא הרצוג יסתפק בחנייה בנמל התעופה הלאומי של מנילה ויאכל ארוחת צהריים עם הנשיאה ועם אנשי הסגל הדיפלומטי של הפיליפינים. ההתנגדות לביקור מצד משרד החוץ הפיליפיני גברה, וישראל נאלצה לבטל את הביקור.
משנות התשעים ואילך
למרות תקרית הרצוג, יחסי הפיליפינים-ישראל נמשכו כתקנם ובאו לידי ביטוי בתחום פעולות הסיוע הטכני. עשרות משתלמים מהפיליפינים הגיעו לישראל במטרה להשתתף בקורסים שונים לחקלאות, פיתוח חקלאי, קהילתי, חברתי וכלכלי רפואה ציבורית ועוד.[41] יחד איתם רבים אחרים למדו בקורסים שמומחים ישראלים במגוון תחומים העבירו בפיליפינים. ב-6 ביוני 1994 נחתם הסכם בין ישראל והפיליפינים הסכם לשיתוף פעולה טכני שנכנס לתוקפו ב-30 במאי 1996.[41] הסכם נוסף נחתם בין שתי המדינות בנושא שיתוף פעולה בתחומי הדואר והתקשורת ב-27 בינואר 1998. אישים רשמיים, ביניהם שר החוץ של הפיליפינים ביקרו בישראל. בשנת 1999 ביקר בישראל נשיא הפיליפינים לשעבר, פידל ראמוס.[42][43]
ב-4 ביולי 2017, ועדת המורשת של אונסק"ו אישרה ברוב קולות הצעה ביוזמת מדינות ערב הקובעת שישראל אינה הריבון בירושלים ומגנה את ישראל על החפירות הארכאולוגיות בעיר העתיקה. הפיליפינים הייתה מבין שלוש המדינות שהתנגדו להצעה (לצד ג'מייקה ובורקינה פאסו).
ב-2 בספטמבר 2018, הגיע נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה לביקור של מספר ימים בישראל. בפעם הראשונה בה נשיא מכהן של הפיליפינים מגיע לביקור בישראל מאז נוסדו הקשרים הדיפלומטיים בין המדינות ב-1957.[44] בעקבות ביקורו, חתם נשיא הפיליפינים דוטרטה ואשרר שני הסכמים חדשים בין שתי המדינות בתחומי הסיעוד והמלונאות. הסכם הסיעוד עליו חתם מעגן את זכויותיהם של מהגרי העבודה הפיליפינים בישראל ודרכי גיוסם, ההסכם בתחום המלונאות יאפשר, בתוך זמן יחסית קצר, הבאה של יותר מאלף מהגרי עבודה פיליפינים לעבודות שונות בבתי המלון בישראל.[45]
הערכה
ההצלחה בשימור היחסים הטובים בין ישראל לפיליפינים מיוחסת למספר גורמים, בהם, היותה של הפיליפינים מדינה נוצרית והקשר התנ"כי של אוכלוסייתה לישראל,[46] היותה של הפיליפינים מקורבת לארצות הברית ולא לברית המועצות,[47] והעובדה שהפיליפינים היא ארכיפלג המשוחרר מלחצים של מדינות שכנות.
יחסי תרבות
לרגל חגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל בשנת 2008, הוכן דגל ישראל עצום-ממדים שהיה אז הדגל הגדול בעולם, ביוזמתה ובמימונה של האחות גרייס גלינדס-גופאנה, אשת עסקים פרו-ישראלית מהפיליפינים.[48]
ב-2009 הוקמה אנדרטה לכבוד הפיליפינים סמוך לאנדרטת השואה בראשון לציון. האנדרטה נועדה להוקיר תודה לבני העם הפיליפיני שפתחו את שעריהם ליהודים שברחו מתופת השואה לפיליפינים. האנדרטה נועדה לכבד את תפקידה של ממשלת חבר העמים הפיליפינית תחת שלטונו של מנואל קזון בהציעה מקלט בטוח ליהודים והענקת 10,000 אשרות לפליטים היהודים שנמלטו מן המשטר הנאצי.[49]
יריד התיירות והתרבות של הפיליפינים הוא יריד שנתי בחיפה. ביולי 2013 נפתח היריד במרכז הקניות קסטרא, שאורגן על ידי שגרירות הפיליפינים בתל אביב ועל ידי עיריית חיפה.[דרוש מקור]
ראו גם
לקריאה נוספת
- משה יגר, המסע הארוך לאסיה: פרק בתולדות הדיפלומטיה של ישראל, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2004[50]
- משה יגר, מרידות המוסלמים בפליפינים, בתאילנד ובבורמה-מיאנמר, פוזנר ובניו, 2000[51]
- חנן עינור ושמעון אבימור, שלושים שנות סיוע בינלאומי של מדינת ישראל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1990
- משה יגר, לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל, בית הוצאה לור בע"מ, 1986[52]
קישורים חיצוניים
- מדיסוק פארק, להיוולד שוב: ניצולי השואה שברחו לפיליפינים
ברק רביד, נשיא הפיליפינים, שהואשם בהרג אזרחים, יערוך בקרוב ביקור רשמי בישראל, באתר הארץ, 13 במרץ 2017- אור הלר ורויטרס, משלחת צה"ל לפיליפינים יילדה אישה, שמו של התינוק - ישראל, באתר של "רשת 13" (במקור, מאתר "nana10")
- משלחת צה"ל לפיליפינים טיפלה ב-1,214 בני אדם מאז הגעתה, באתר ynet, 19 בנובמבר 2013
- נעה לנדאו, הצד השקט של ביקור דוטרטה בישראל: עסקת נפט גדולה ותצוגת כלי נשק, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2018
הערות שוליים
- ^ היום ההכרעה בשאלת סמכות ועדת החקירה, דבר, 12 במאי 1947
- ^ מונים קולות ורואים מהרהורי ליבם, משמר, 19 באוקטובר 1947
- ^ הערבים בטוחים שאומ"א לא יאשר חלוקה, הצופה, 2 בנובמבר 1947
- ^ משה קרונה, המפנה לטובה, הצופה, 20 בנובמבר 1947
- ^ נדחתה ההצעה להפיכת א"י למדנה ערבית, המשקיף, 26 בנובמבר 1947
- ^ הפיליפינים: נגד ביתור, בעד פדרציה, המשקיף, 27 בנובמבר 1947
- ^ מספר התומכים בחלוקה - 29, משמר, 27 בנובמבר 1947
- ^ דוד פלינקר, אחרי מטתו של סול בלום, הבוקר, 15 באפריל 1949
- ^ פירוט תוצאות ההצבעה על החלטה 273
- ^ הפיליפינים הכירו, הבוקר, 3 באפריל 1949
- ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 221
- ^ נוסח המברק הפיליפיני, על המשמר, 4 באפריל 1949
- ^ קונסול כבוד וקצין עליה בפיליפינים, חרות, 2 בפברואר 1950
- ^ ו' איתן אל משרד החוץ הפיליפיני, 3 באפריל 1949, ארכיון המדינה
- ^ משלחת ישראלית לפיליפינים, הצופה, 11 בדצמבר 1949
- ^ חילופי תשורות, מעריב, 21 בדצמבר 1949
- ^ הסכם תעופה עם הפיליפינים, הבוקר, 28 בספטמבר 1949
- ^ מאנילה לונדון דרך לוד, מעריב, 28 בספטמבר 1949
- ^ מחלקת אסיה אל הלשכה: "ישראל ומדינות אסיה: חומר לשנתון הממשלה תש"יב, 15 במאי 1951
- ^ 20.0 20.1 20.2 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 222
- ^ סימקה אל מחלקת אסיה: "גנרל רומולו", 11 במרץ 1954.
- ^ על פי הערך משחקי אסיה מנילה 1954 בוויקיפדיה באנגלית השתתפו במשחקים ארבעה ספורטאים.
- ^ מספר המדליות על פי אתר המועצה האולימפית של אסיה.
- ^ משה שרת, יומן אישי ה', ספריית מעריב, תל אביב 1978, עמ' 1244
- ^ מנהל מחלקת אסיה ואפריקה אל ציר ישראל, רנגון, 8 באוקטובר 1956, ארכיון המדינה.
- ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 26.4 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 223.
- ^ "ישראל באסיה", 4 בנובמבר 1955, ע' 34.
- ^ שנתון הממשלה לשנת תשכ"א, עמ' 124, בארכיון המדינה
- ^ ההודעה המשותפת הישראלית-פיליפינית, 14 בפברואר 1962, ארכיון המדינה.
- ^ שר החוץ אבן אל השגריר, מנילה, 10 במרץ 1966, ארכיון המדינה.
- ^ מברק נר 202, 24 במרץ 1966, ארכיון המדינה.
- ^ 32.0 32.1 32.2 32.3 32.4 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 224.
- ^ הרמטכ"ל חזר מסיורו במדינות המזרח הרחוק, דבר, 6 באפריל 1966
- ^ י' שלף אל המנכ"ל ואל מנהל מחלקת אסיה: "הסכם סיוע טכני - שיחת שר העבודה עם שר ההגנה והרמטכ"ל", 27 באפריל 1964, ארכיון המדינה.
- ^ הפיליפיניס ישקלו יחסיהם עם ׳שראל, על המשמר, 19 בנובמבר 1973
- ^ 36.0 36.1 36.2 36.3 36.4 36.5 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 225
- ^ משה יגר, מרידות המוסלמים, 2000, עמ' 54-56.
- ^ שגרירות ישראל במנילה: "פיליפינים", 28 באפריל 1971, ארכיון המדינה.
- ^ המחלקה לאסיה ולאוקיאניה: "הפיליפינים", יולי 1973, ארכיון דוד הכהן, תיק 651.
- ^ חנן עינור ושמעון אבימור, שלושים שנות סיוע בינלאומי של מדינת ישראל, 1990, עמ' 326-327.
- ^ 41.0 41.1 41.2 41.3 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 226.
- ^ שנתון המסמכים הרשמיים 1998, עמ' 483 ו-488
- ^ שנתון המסמכים הרשמיים 1999, עמ' 31 ו-428.
- ^ נעה לנדאו, נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה נחת בישראל, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2018
- ^
ציוץ של כאן חדשות ברשת החברתית אקס (טוויטר), 13 ביוני 2019
- ^ Benyamin Neuberger, Israel’s Relations with the Third World, pages 33-34
- ^ Jacob Abadi, Israel's Quest for Recognition and Acceptance in Asia: Garrison State Diplomacy, page 243.
- ^ דגל ישראל הגדול בעולם נפרש ליד אילת, באתר וואלה! NEWS
- ^ מדיסון פארק, CNN, להיוולד שוב: ניצולי השואה שברחו לפיליפינים, באתר ynet, 14 בפברואר 2015
- ^ המסע הארוך לאסיה: פרק בתולדות הדיפלומטיה של ישראל, באתר כותר
- ^ מרידות המוסלמים בפליפינים, בתאילנד ובבורמה-מיאנמר, באתר Google Books
- ^ לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל, באתר Google Books
36420062יחסי הפיליפינים–ישראל