פרייה ורבייה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף פרו ורבו)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מצוות פרו ורבו
(מקורות עיקריים)
מקרא בראשית, ט', ז'
משנה מסכת יבמות, פרק ו', משנה ו'
משנה תורה הלכות אישות, פרק ט"ו
שולחן ערוך אבן העזר, סימן א'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רי"ב
ספר החינוך, מצווה א'

פרייה ורבייה היא מצווה מהתורה המגדירה מצוות חובה על האיש ומצוות רשות על האישה, להנשא ולקיים אישות כדי להוליד ילדים. מהתורה החובה על הגבר חלה כל עוד לא הביא בן ובת[1], ומדברי חכמים יש חובה להמשיך לפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח[2], ויש שפירשו שהכוונה לפחות עוד שני ילדים, כדוגמת מה שצוותה התורה[3]. מצווה זו היא המצווה הראשונה המופיעה בתורה (שלחלק מהדעות) כל בני אנוש נצטוו בה, אולם (גם לאלו הסוברים כי בני נח מצווים ב"פרו ורבו") מאז מתן תורה בטלה המצווה לבני נח ונשארה רק לבני ישראל[4].

מקור המצווה

מקורה של המצווה הוא בספר בראשית (פרק ט', פסוק ז'): ”וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ”[5].

ספר החינוך במצוה א' מביא כמקור למצווה את הפסוק בבראשית, א', כ"ח ”וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ”, אך לפי הפשט מדובר שם בברכה בלבד, כפי שגם הדגים בורכו לפני כן בבראשית, א', כ"ב.[6]

טעמי המצווה

מטרת המצווה היא שיהיה העולם מיושב. חז"ל הדגישו את חשיבות מצווה זו באומרם: "כל מי שאינו עוסק בפריה ורבייה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות, שנאמר: כי בצלם אלוקים עשה את האדם, ואתם פרו ורבו"[7]. קיים איסור למכור ספר תורה, אך למטרת לימוד תורה או כדי לישא אישה, מותר, משום "לא תוהו בראה, לשבת יצרה", כלומר, כדי ליישב את העולם[8]. בעל ספר החינוך מוסיף שהיא "מצווה גדולה" שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם - שכן אם לא יהיו אנשים לא יהיה עולם, ו"לא ניתנה תורה למלאכי השרת". דון יצחק אברבנאל מדגיש, שהמטרה שהאנושות תתקיים חשובה יותר מאשר פרישות ודבקות בשכלתנות.

מצווה כללית או פרטית

יש לחלק בין המצווה הכללית לפרות ולרבות כדי ליישב את העולם, ששייכת לגברים ונשים כאחד, ובין החובה הפרטית שהוטלה על האיש, וגדרה להוליד בן ובת, והוסיפו חכמים[9] וחייבו להוליד עוד.

חובת היחיד להעמיד צאצאים

”האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האישה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר, על שניהם הוא אומר 'ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו'”[10]. בתלמוד הבבלי[11] פירשו שהמקור לפטור נשים, הוא מדרש של המשך הפסוק: ”ומלאו את הארץ וכבשוה” - איש דרכו לכבוש (בבעילה האיש הוא כובש) ואין דרכה של אשה לכבוש, ולכך היא פטורה. לפי דעה אחרת, הפטור נלמד מפסוק אחר (בראשית, ל"ה, י"א), בו נאמר ליעקב בלשון יחיד: ”אני קל שדי פרה ורבה”.

בפשטות, החיוב על פי היהדות הוא גם על מי שאינו יהודי, שכן הציווי נאמר לאדם הראשון שהוא אבי האנושות כולה על פי האמונה. המצווה אינה נכללת בשבע מצוות בני נח, אולם בתלמוד הבבלי[12], נאמר ששבע המצוות כוללות רק מצוות פסיביות ("שב ואל תעשה"), ואם כן, אין ראיה שגוים פטורים.

רבי שמעון בן עזאי, מחכמי המשנה, כל חייו שקד על לימוד התורה, ולא נשא אשה בהסבירו כי ”מה אעשה ונפשי חשקה בתורה. אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים”[13]. לפי הרמב"ם, כל מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי, ונדבק בתורה כל ימיו ולא נשא אישה כדי שלא יטרח במזונותיו ויתבטל מן התורה, אין בידו עוון. והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו[14]. לעומת זאת, הרא"ש כתב: ”מה שאמר הרמב"ם 'ילמד ואחר כך יישא אישה' קצבה לאותו לימוד לא ידעתי, שלא ייתכן שיתבטל מפרייה ורבייה כל ימיו, שלא מצאנו רשות לזה אלא כבן עזאי שחשקה נפשו בתורה”[15].

חובת הציבור ליישב העולם

המצווה כללית פירושה יסוד ומגמה בתורה, שעדיין אין בה גדרי חיוב, אלא ערך וייעוד, שאדם מצווה להזדהות עימה ולהשתדל לקיימה ככל יכולתו. וסמכו אותה חכמים על הפסוק[16]: ”לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ”, וקראו לזה בקיצור 'לשבת'. אבל אין הכוונה שתוקף המצווה מדברי נביאים בלבד, אלא שהנביא פירש עניינה, שהיא יסוד היסודות, שכל העולם כולו נברא למענה, ובה האדם משתתף עם הקב"ה בקיום העולם בצד הממשי של החיים, כאשר השותפות הרוחנית היא בלימוד התורה. ועל כן רק לשם שתי מצוות אלו מוכרים ספר תורה[17]. ולכן חייבו לשחרר עבד שחציו בן חורין, כדי שיוכל להתחתן וללדת[18]. ואף שיש איסור תורה לשחרר עבד כנעני[19], כיוון שהיא מצווה כללית כוחה גדול והתירו לעבור על לאו מהתורה כדי לקיימה, מה שלא היו מתירים עבור מצווה רגילה[20]. והמצווה הכללית שייכת לגברים ולנשים כאחד, ומה שנפסק להלכה שנשים אינן חייבות במצוות פרו ורבו, הכוונה רק לצד של החובה הפרטית, אבל המצווה הכללית, שהיא יותר חשובה, שייכת לנשים ולגברים כאחד. ולכן בשעת הצורך מוכרים ספר תורה כדי להשיא אשה כמו איש[21]. ולדעת רוב הראשונים[22] מוכרים ספר תורה גם עבור מי שכבר קיים חובת פרו ורבו מהתורה, שכן למצווה הכללית אין גדרים והיא מתקיימת בכל ילד וילד שמולידים, בין אם הוא ילד יחיד ובין אם הוא הילד העשירי. וכ"כ רמב"ן[23]. וכ"כ האלף לך שלמה[24]. גם הוראת הגירושין לבני זוג שבמשך עשר שנים לא נולד להם ילד, היא מפני המצווה הכללית בלבד, אבל לשם קיום המצווה הפרטית לא היו מחייבים זאת. ולכן מי שיש לו בן או בת, גם אם לא קיים את חובת המצווה הפרטית בבן ובת, אינו צריך להתגרש[25].

גיל חובת המצווה

אף שבגיל שלוש עשרה מתחייב הנער בכל המצוות, אמרו חכמים[26] שזמן הנישואין לאיש הוא בגיל שמונה עשרה ולא יאוחר מגיל עשרים, משום שעליו להתכונן לקראת האתגר הגדול של הקמת המשפחה בשני תחומים: לימוד יסודות התורה ומציאת פרנסה.

לימוד התורה נחוץ לפני העמדת צאצאים כדי שיעצב את תפישת עולמו וידע לנהוג כהלכה. וזהו שאמרו חכמים[27]: ”בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה”. וכן אמרו חכמים שיש להקדים לימוד תורה לנשיאת אשה, שאם ישא אשה תחילה, עול הפרנסה עלול למנוע ממנו ללמוד תורה כפי הראוי לו[28]. וכן נפסק בשולחן ערוך[29]: ”ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה, שאם ישא אשה תחילה, אי אפשר לו לעסוק בתורה, מאחר שרחיים בצווארו”.

באותן השנים שלמדו את יסודות התורה, הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד את המלאכה שממנה יוכל להתפרנס, וכדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה. וכן למדו חכמים[30] מסדר הפסוקים (דברים כא, ה-ז): ”אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת… אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם… אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה…”. ”לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה”. ואף שלמה אמר בחכמתו[31] : ”הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ. הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ – זה בית, וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ – זה כרם, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ – זו אשה”. וכן כתב הרמב"ם[32]: ”דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה…”

לפיכך הורו חכמים לדחות את נישואי הגברים לגיל שמונה עשרה, והזהירו שבכל אופן לא ידחו אותם מעבר לגיל עשרים. אמרו חכמים[28]: ”עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו”, לשון קללה, על שאינו מקיים את מצוות פרו ורבו. וכן אמרו חכמים (קהלת רבה ג, ג): ”עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, משנולד אדם הקב"ה מצפה לו שישא אשה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אשה, הקב"ה אומר לו: עֵת לָלֶדֶת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עֵת לָמוּת”.

בנוסף לכך אמרו חכמים: ”בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בהרהורי עבירה”, מפני שכל עוד הוא יודע שכאשר יגיע זמנו יתחתן ויאהב את אשתו כגופו, גם אם הוא נכשל לעיתים בהרהורי עבירה והוצאת זרע לבטלה, הוא יודע שהדבר אינו ראוי, וכשיגיע לנישואיו ישמור את כל תשוקתו לאשתו. אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן, הוא מתייאש מיכולתו להתגבר עליו ונכנע ליצרו הרע ומתרגל לספק את יצרו בעבירה, ולכן אף לאחר שיתחתן וישמור נאמנות לאשתו, יתקשה להינצל מהרהורי עבירה, כי הם כבר הפכו לחלק ממנו. ורק אם ישוב בתשובה גדולה מאהבה יוכל לתקן עצמו. והיו שקיבלו עזרה מההורים, או שהיו מוכשרים במיוחד, ויכלו להתחתן בגיל צעיר יותר, והיה בכך שבח. וכפי שאמר רב חסדא על עצמו, שעדיפותו על חבריו אינה מפני כשרונותיו או צידקותו אלא מפני שזכה להתחתן בגיל שש עשרה, ומתוך כך למד תורה בטהרה בלא שיצר הרע יתגרה בו. ואילו היה מתחתן בגיל ארבע עשרה, היה כל כך שמור מהיצר עד שהיה יכול להתגרות בשטן בלא פחד שמא יחטיאו[28].

ביטויי המצווה

  • אסור לגבר לחיות ללא אישה (בגיל המפורט למעלה).
  • אסור לגבר לשאת עקרה, זקנה וקטנה שאינן יכולות ללדת, אלא אם כן כבר קיים מצוות פרייה ורבייה, או שיש לו אישה אחרת שיכולה ללדת.
  • אישה רשאית לא להינשא לעולם או להינשא לסריס[33].
  • אסור לגבר לעקר את עצמו על ידי סם אך לאשה מותר.
  • הבעל חייב לקיים יחסי אישות עם אשתו בכל עונה (תדירות קבועה בהלכה המשתנה לפי תחום העיסוק של הגבר) עד שיהיו לו בנים. כאשר יש לו בנים, האשה יכולה למחול על חובת העונה[34].
  • זוג שחי עשר שנים ללא ילדים חייב להתגרש, או שהבעל יתחתן עם אשה נוספת שיכולה ללדת[35]. לעומת זאת הרמ"א פסק (אבן העזר א'): ואפילו בנשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה, אף על פי שלא קיים פריה ורבייה.

מתי יוצא ידי חובה

בכל ילד שאדם זוכה להוליד הוא מקיים מצווה גדולה מאד מהתורה, אלא שהתורה קבעה כמצווה מחייבת שיוליד כל אדם מישראל בן ובת. במשנה[10] יש מחלוקת כמה ילדים יש להוליד כדי לצאת ידי חובת מצווה זו. בית שמאי סוברים שיש להוליד שני זכרים. ואילו בית הלל סוברים שיש צורך בבן ובת, וסומכים זאת על הפסוק הסמוך: "זכר ונקבה ברא אותם", וכן ההלכה. לפי גרסה אחרת, המחלוקת הייתה האם צריך בן ובת, או שמספיק או בן או בת[36]. גם לפי בית הלל וגם לפי בית שמאי הכוונה לילדים שיוכלו לקיים את המצווה בעצמם, כלומר ילדים פוריים., וחכמים הוסיפו כמצווה מחייבת שיוליד עוד ילדים[9]. החיוב בריבוי ילדים נועד להבטיח את קיום החובה מהתורה, ולעודד את הערך העצום של חיי אנוש.

נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים: הראשונה, חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה, מצווה להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו[37]. היסוד לחלוקה זו, במה שמצינו במקרים רבים שקבעו חכמים את מצוותם כדוגמת המצווה מהתורה, וכיוון שהתורה קבעה כחובה להוליד שני ילדים, יש מקום לומר שהחובה מדברי חכמים היא להוסיף עוד שני ילדים. ואולי אפשר אף לומר שהחובה היא שיהיו שני בנים ושתי בנות, ואזי ברוב המקרים יצטרכו להוליד לשם כך חמישה ילדים. וכן אנו מוצאים שמקובל אצל רוב המשפחות הדתיות, שמשתדלות להתאמץ שיהיו להם לפחות ארבעה עד חמישה ילדים.

הרי שאף שבכל ילד וילד שבני הזוג מולידים הם מקיימים מצווה גדולה מהתורה, יש בגדרי חיוב המצווה שלוש מדרגות[38]:

  1. חובה מהתורה להוליד בן ובת, וגם כאשר התנאים קשים, צריך להתאמץ מאד כדי לקיימה
  2. חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת כארבעה או חמישה ילדים.
  3. מצווה להוסיף להוליד עוד ילדים כפי כוח ההורים.

המשכיות הצאצאים

גם מי שזכה להוליד בן ובת, עדיין אינו יכול להיות בטוח, שיזכה להיות שותף במגמה הכללית של המצווה, היינו שמשפחתו תימשך דרך בנו ובתו. כי אולי אחד מילדיו ימות, או יתברר שהוא עקר, או יישאר רווק כל ימיו. וזהו שאמר רבי יהושע[9]: ”היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו”, שנאמר[39] ”בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים”.

ערך החיים

ערכם העצום של החיים שמתגלים בכל נפש ונפש, וכפי שמבואר בתורה שריבוי הילדים הוא מצווה וברכה, שנאמר לאדם וחוה: ”פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ”[40]. וכן נאמר: ”וַיְבָרֶךְ אֱלוֹקִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ”[41], ”וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ”[42]. וכן נאמר לאברהם אבינו: ”כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ”[43], וליצחק אבינו: ”וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם”[44], וליעקב אבינו: ”וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ”[45]. וכן בפסוקי הברכה: ”וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם”[46]. וכן בברכת משה לעם ישראל: ”ה' אֱלוֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים”[47]. וכן על הגאולה נאמר: ”וּפָרוּ וְרָבוּ”[48], ”וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ”[49].

וזהו שכתב הרמב"ם[50]: ”אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם.”

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ולבית שמאי - שני בנים ושתי בנות
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה ט"ז.
  3. ^ שמחת הבית וברכתו פרק ה', הלכה ו'.
  4. ^ בסוגיה בסנהדרין (דף נ"ט עמוד ב') מבואר שגוי אינו מצווה בפרייה ורבייה, שהרי הגמרא אומרת שם: "והרי פריה ורבייה, שנאמרה לבני נח, דכתיב ואתם פרו ורבו, ונשנית בסיני לך אמר להם שובו לכם לאהליכם, לישראל נאמרה, ולא לבני נח". ומאידך התוספות במסכת חגיגה, דף ב' עמוד ב' כתבו: "ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען". וראה במשנה למלך (מלכים פרק י’ הלכה ז’) ביאר שכוונת התוספות לומר שקודם מתן תורה ודאי הייתה שייכת המצווה גם לבני נח שהרי זה נאמר להם. אלא שלאחר מתן תורה יש לנו את הכלל כל מקום שנאמרה מצווה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה – כלומר, מזמן מתן תורה ואילך. כלומר, היום אין להם חיוב פריה ורבייה.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ט עמוד ב'.
  6. ^ ברכת פרו ורבו היא אמנם הראשונה להיזכר בתורה, אך לפי פרשני המקרא, כמצווה ניתנה לראשונה לנח ולא לאדם הראשון. הבחנה זו קשורה בייחוד של ימי בראשית, בהם התקיימה זהות בין מצווה וטבע. כנגזר מייחוד זמנים זה, ברכת פרו ורבו הראשונה היוותה חלק ממעשה היצירה של הקל - הטבעת טבע של הקל בברואיו, שבימי בראשית קויימה על ידי הברואים כחלק מתפקודם הטבעי - ועל כן, גם אם היא המצווה הראשונה בתורה שניתנה לדורות (כהבחנת ספר החינוך), אינה נמנית כמצווה הראשונה שניתנה לאדם - מצווה זו היא השבת, המופיעה בסיום מלאכת הבריאה. ראו, תוספות, מסכת יבמות, דף ס"ה עמוד ב' ד"ה ולא: "אף על גב דלאדם הראשון קאמר פרו ורבו, ההוא ברכה בעלמא ולא למצווה"; רבנו בחיי: "לפי שחזר לומר 'ויאמר אלקים' יש לפרש כי הברכה הזו היא בפני עצמה, וברכת פריה ורבייה ברכה אחרת וכו', ברכה ראשונה היא שברך הכוח הממיר אשר בגוף האדם וכו' ועל ברכה זו אמר 'ויברך אותם אלקים', ברכם בברכת אלקים, כלומר שיהיו בה קיימים נצחיים כאלקים וכו', ברכה שנייה היא מצות פריה ורבייה"; רמב"ן: "זו ברכה ממש, לפיכך כתוב בה 'ויאמר להם אלקים', אבל למעלה כתוב 'ויברך אותם אלקים לאמר', יפרש שהברכה היא המאמר שנתן בהם כוח התולדה לא דבור אחר שיהיו בו מבורכים".
  7. ^ תוספתא מסכת יבמות סוף פרק ח. אגב, דברים אלו נאמרו מפי בן עזאי, שבעצמו לא התחתן, ולכך תקף אותו רבי אלעזר בן עזריה: "נאים דברים כשהם יוצאים מפי עושיהם. יש נאה דורש, ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש; בן עזאי, נאה דורש ואין נאה מקיים". ועל זה השיב לו בן עזאי: "מה אעשה, חשקה נפשי בתורה, ויתקיים העולם באחרים".
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ז עמוד א'
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב עמוד ב'.
  10. ^ 10.0 10.1 משנה, מסכת יבמות, פרק ו', משנה ו'
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ה עמוד ב'.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ח עמוד ב'.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ג עמוד ב'.
  14. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה ג'.
  15. ^ ארבעה טורים, אבן העזר, סימן א', סעיף ד.
  16. ^ ספר ישעיהו, פרק מ"ה, פסוק י"ח
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ז עמוד א'.
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"א עמוד א'.
  19. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רס"ז, סעיף ע"ט.
  20. ^ (תוספות שם דיבור המתחיל 'לא תוהו'; חגיגה ב, ב, 'לא תוהו'). וכן כתב באתוון דאורייתא (כלל יג).
  21. ^ מגן אברהם קנג, ט; אליה רבה יב; משנה ברורה כד.
  22. ^ שאילתות, בה"ג, רא"ש. וכן דעת רמב"ן, שפירש שגם רי"ף מסכים לזה. וכ"כ בית שמואל א, טז, למעשה. 
  23. ^ מלחמות כ, א, בדפי הרי"ף.
  24. ^ (אבן העזר ב).
  25. ^ שכן אמרו במשנה (יבמות סד, א): "נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה", משמע אם ילדה אפילו אחד, אינם צריכים להתגרש. וכ"כ רמב"ן, רשב"א, רמ"א בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנ"ד, סעיף י'; מעיל צדקה לג, פתחי תשובה כו, ערוך השולחן כג וכט. וכן עולה מדברי ריטב"א ונמוק"י.
  26. ^ המקורות יובאו בפסקאות הבאות.
  27. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה כ"א.
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ט עמוד ב'.
  29. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ו, סעיף ב'.
  30. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ד עמוד א'
  31. ^ ספר משלי, פרק כ"ד, פסוק כ"ז
  32. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות דעות, פרק ה', הלכה י"א
  33. ^ רמב"ם אישות פט"ו ה"ז, ואיסורי ביאה פכ"א הכ"ו
  34. ^ רמב"ם אישות פט"ו ה"א
  35. ^ משנה מסכת יבמות, ו,ו.
  36. ^ תוספתא, מסכת יבמות פרק ח.
  37. ^ פניני הלכה, שמחת הבית וברכתו ה, ו.
  38. ^ ויש לחלוקה זו סימוכין בשתי סברות: האחת: מצינו שחכמים קבעו את מצוותם כעין מצוות התורה. "כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון" (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס"ה עמוד א', ועוד מקומות). כך למשל בצומות הנביאים, שהם כעין יוה"כ שמהתורה (פניני הלכה זמנים ז, א). וכך למד רבי יוסף אוטלינגי ב"לוח דינים של הנימוקי יוסף" יבמות אות ס: "מדאורייתא קיים פריה ורבייה בבן ובת לחוד, ומדרבנן בעו תרי מכל חד". לפיו יוצא שצריך שני בנים ושתי בנות דווקא. ויש לצרף לכך את סברת העמק שאלה קסה, ג-ד.
  39. ^ מגילת קהלת, פרק י"א, פסוק ו'.
  40. ^ ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"ח.
  41. ^ ספר בראשית, פרק ט', פסוק א'.
  42. ^ ספר בראשית, פרק ט', פסוק ז'.
  43. ^ ספר בראשית, פרק כ"ב, פסוק י"ז.
  44. ^ ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק ד'.
  45. ^ ספר בראשית, פרק כ"ח, פסוק י"ד.
  46. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק ט'.
  47. ^ ספר דברים, פרק א', פסוק י"א.
  48. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ג, פסוק ג'.
  49. ^ ספר יחזקאל, פרק ל"ו, פסוק א'.
  50. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה ט"ז
תרי"ג מצוות (ע"פ ספר החינוך)
ערך זה עוסק במצוות הבאות מתוך תרי"ג מצוות: פרו ורבו. להרחבה על אחת מהן בתרי"ג מצוות במניין ספר החינוך, לחצו עליה.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25551643פרייה ורבייה