מולך

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
איסור עבודת המולך
(מקורות עיקריים)
תיאור עבודת המולך בגיא בן הינום, שנת 1652
תיאור עבודת המולך בגיא בן הינום, שנת 1652
מקרא ויקרא, י"ח, כ"א; דברים, י"ח, י'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו ז'
ספר החינוך, מצווה ר"ח

מֹלֶךְ הוא אליל כנעני ושמה של עבודה זרה שנעשתה לכבודו הכרוכה ב"העברת הבנים באש" הכוונה לקרבן אדם, שהייתה רווחת בעת העתיקה בקרב העמים הכנעניים בעיקר ואשר התפשטה יותר מאוחר לעמים אחרים. עבודת המולך מוזכרת בתנ"ך ואסורה מן התורה. הנביא ירמיהו מזכיר עבודה זרה זו שהייתה נהוגה בקרב מלכי יהודה החוטאים, כאחת הסיבות לחורבן הבית הראשון.

בהקשר נוסף, נזכר השם מֹלֶךְ פעם יחידה במקרא כשמו של אליל העמונים, המכונה במקום אחר גם מִלְכֹּם. הפרשנות המסורתית מזהה אליל זה עם האליל שלכבודו נערך פולחן המולך ולפיה שני ההקשרים מקורם אחד.

עבודת המולך בקרב בני ישראל

המולך מוזכר כמה פעמים במקרא. בספר ויקרא קיים איסור מפורש על עבודתו, המנוסח באריכות יתרה ”וּמִֽזַּרְעֲךָ לֹא־תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת־שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'” (ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק כ"א), ”אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן: וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי” (ספר ויקרא, פרק כ', פסוק ב'-ג). בספר דברים מוכפל האיסור ”לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ” (ספר דברים, פרק י"ח, פסוק י').   ייתכן שהדגש המיוחד במקרא על עבודת אלילים זו מוסבר בפירוש בפסוק בדברים, כי זביחת הבנים בפרט הוא דבר שמתועב ושנוא לפני ה'[1].  

בתנ"ך מוזכר שנעבד בין היתר גם בגיא בן הינום בירושלים ב"במות התופת", ביחד עם הבעל ”וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי” (ירמיהו ז לא). מקור השם "תופת" לדעת פרשני המקרא היה בכך שכהני המולך היו מקישים בתופים כדי להחריש את זעקותיו של הבן הנשרף[2].

על אחז[3] ועל מנשה[4] מלכי יהודה כתוב בתנ"ך שהעבירו את בניהם באש. על פי פרשנים שונים כמצודות (שם) הרמב"ן[5] והמלבי"ם מדובר בעבודת המולך, בשל הטכניקה והדמיון המילולי, אף שהיא אינה מוזכרת בפירוש בשמה. על יאשיהו המלך סופר כי השבית פולחן זה מגיא בן הינום, ”וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ” (מלכים ב', כ"ג י').

לפי דעת רוב החוקרים כיום, ביצעו בני ישראל את פולחן המולך לה' אלוקי ישראל, ורק שם העבודה הוא מולך.[6].

אופן עבודת המולך

גליל בבלי שבו מוצגת הקרבת ילד

האם הייתה הקרבת אדם?

פרשני המקרא והתלמוד נחלקו בשאלה האם הבנים רק הועברו באש, מבלי שקרה להם כל דבר רע, או שמא אחזה בהם האש במדורות הפולחן. הקושי טמון בתיאורי המקרא: האם האב רק ”הֶעֱבִיר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ”, או שמא ”וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ” (ספר דברי הימים ב', פרק כ"ח).  

בתיאור המופיע בספר ירמיהו נאמר: ”וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי” (ירמיהו, ז', ל"א). מתיאור זה עולה עדות של שריפה ממש, הרמב"ן[7] הרד"ק[8] ורש"י[9] מפרשים שהכוונה היא לעבודת המולך שאף היא שריפה ממש. עם זאת, כתב שם הרמב"ן שהיה די בכך שהאש תאחז בו, ולא היתה חובה לשרפו ממש. לעומת זאת בספר החינוך[10] הובאה דעה שהיו שורפים את הבן ממש. דעה אמצעית היא דעת הר"ן, מסכת סנהדרין, דף ס"ד עמוד ב', שכתב כי העובד הממוצע היה מעביר את בנו עד שהיה נכווה מעט, אך ”יש שהיו מפליגים בהעברה פעמים רבות עד שהיו נשרפין”.

לעומת זאת, רש"י בפירושו לתלמוד[11], הרמב"ם[12] והסמ"ג[13], בהסתמכם על הפסוק "לא יימצא בך, מעביר בנו ובתו באש", סוברים כי הבן היה רק מועבר מעל להבות המדורה, אך לא נכווה באש. עוד כותב בהקשר לזה הרמב"ם במורה נבוכים[דרוש מקור], כי כהני המולך היו מאיימים על מי שלא יעבוד באופן הזה את המולך כי בניו ימותו, ולכן התורה הזהירה באזהרה נגדית שמי שיעבוד למולך יוכרת זרעו.

בניגוד לפולחנים אחרים שבהם הקרבת הבן הייתה נהוגה רק במקרה קיצוני מאוד, כמו אויב שצר על העיר וסכנת אבדון, נראה כי בפולחן המולך, הקרבת הבן הייתה חלק מהתהליך השגרתי של פולחנו, שבו נקרא העובד המסור של העבודה זרה, לתת את בנו כקורבן לעבודה זרה, באקט של התמסרות. פולחנו המזעזע עורר את זעמו של הנביא ירמיהו, אשר ניבא עקב כך נבואת חורבן על ירושלים, שהרשתה לדבר כזה להתרחש בה (ירמיהו פרק י"ט)[14].

צורת הפולחן

בתלמוד בבלי[15] חלוקות הדעות איך הייתה צורת הפולחן, לדעה אחת, הייתה שורת לבנים באמצע, ושתי מדורות אש משני צדדיה, והיו מעבירים את הבן בשורת הלבנים שבאמצע[16]. לדעה שניה, הייתה מדורת אש, והיה האב נוטל את בנו וקופץ מעליה.

הרמב"ם[17] כתב שאבי הבן היה מעביר את בנו על האש, והסמ"ג[18] פירש שכוונתו לקפיצה, אמנם במאירי[19] נראה שפירש כפשוטו שאף דרך העברה חייב.   הרמב"ן פירש שהיו מעבירים את הבן ממש בתוכה עד שהאש הייתה אוחזת בבן.   יש הסוברים כי בפולחנו נהגו להניח את הקרבן בכפות ידיו של פסל ברזל מלובן בדמות אדם יושב, והאש היתה בוערת תחתיו, עד שהיה נופח את נשמתו[20].  

פולחנו, לפרשנות חז"ל מתואר במדרג של שבעה קרבנות אפשריים: הפשוט ביותר היה עוף, לאחריו עז וכן הלאה: השישי – שור, והשביעי – הבן, שנחשב למובחר ביותר.

על פי מדרש ילקוט שמעוני[21] כלל מבנה במות התופת שבע מחיצות סורגים, שביניהן פסלו של העבודה זרה, שהיה חלול ומוסק מבפנים באש. לפסל היו פני עגל, וידיו היו פשוטות לקבלת הקרבנות. לבמה היו שבעה תחומים אחד לפנים מהשני, להקרבת קרבנות העבודה הזרה. הראשון – להקרבת עופות; השני – להקרבת צאן; השלישי – להקרבת שה; הרביעי – להקרבת עגל; החמישי – להקרבת פר; השישי – להקרבת שור; השביעי – להקרבת קרבנות אדם. לפני שהאב היה מכניס את בנו לתחום השביעי הפנימי מכולם, הוא היה מנשקו, ולאחר מכן המולך (האדם שעבד בעבודה הזו) היה נותן את הבן על כפות ידיו המלובנות של המולך ושורפו באש. עוד על פי ילקוט שמעוני נקרא גיא 'בן הינום' בשמו, מפני שקולו של התינוק המוקרב היה 'נוהם מכח האש', בזמן שהיו מתופפים בתופים (גי התופת) כדי להחריש את קולו, או לפי פירוש נוסף מפני שהנאספים היה נוהמים ואומרים לאב המקריב "ינהם לך, יערב לך".

עונשו של המוסר בנו למולך

המעביר את בנו למולך, אם היה בעדים והתראה חייב סקילה, ואם לא היה בעדים והתראה חייב כרת[22].

בתלמוד בבלי[23] אמרו 'העביר כל זרעו - פטור, שנאמר מזרעך ולא כל זרעך'. בטעם הדבר, כתב בחידושי הר"ן[24] שכך היה מנהג עובדי המולך בימים ההם, ואם העביר כל זרעו, שינה מדרך עובדי עבודת המולך. וכן כתב בספר החינוך בתוספת הסבר[25]: ”וזה הענין שאין החיוב בא אלא במקצת הזרע ולא בכולו, אפשר שהיה מפני שהכומרים השקרנים היו מבטיחין אבי הבן כי על ידי תקרובת בן זה יצליח שאר זרעו בכל אשר יפנה, ותהיה הברכה והטובה מצויה בביתו, ולרוב תרמיתם לא רצו מתחילה לקבוע החוק רק במי שישאר לו זרע מלבד אותו שהוא נותן להם, פן ימאנו מלשמוע אליהם הן לשורפו לגמרי הן להעבירו בתוך הלהב ולסכנו כדעת קצת המפרשים, ולמען יבטיחו גם כן על הברכה והטובה בנשארים ויתפתו אליהם מתוך כך הפתאים, ולכן לא חייבה התורה בענין רק כשהוא כעין עבודתן ולא בצד אחר”.

בויכוח פאריז עם המומר ניקולאו דונין שימש דין זה כהתנצחות כנגד התלמוד: ”כתוב בתורתכם, המעביר כל זרעו למולך פטור, ואם העביר קצת מזרעו חייב, שנאמר מזרעו ולא כל זרעו. ועל זה ועל כיוצא בו יפלא כל רוח, ומי יאמין לזאת שאם העביר קצת מזרעו חייב מיתה ואם הרבה לחטוא והעביר כל זרעו אז יפטר ממיתה? ויקומו ההגמונים לצחק, וגם המלכה נפלאה'”.

הרב השיב למלכה ”אנא אדונתי, שמעי נא מילי, מי חטא יותר, ההורג איש אחד או שנים? ותען המלכה ותאמר ההורג שנים, וההורג ארבעה חוטא יותר מההורג שנים, כל המוסיף להרוג מוסיף לחטוא. אמר הרב, אמת אמרת ויושר פשרת. והנה כתיב בתורה ארבע מיתות בית דין, סקילה, שריפה, הרג וחנק, וכולם נמסרו לבית דין להרוג את המחויב באחת מאלה, וכל המומת מתוודה, ואז נמחלו לו עוונותיו... (סנהדרין מד ב), הלכך כשהעביר מקצת זרעו היה חייב סקילה, ומתוודה ומתכפר, אבל כשהעביר כל זרעו, שחטא יותר מדאי, לא ניתן רשות לבית דין ליתן לו כפרה ולא ימות בחטאו, והקב"ה אשר בידו כל הנפשות ידין אותו כראוי. והטעם הזה מצא חן בעיניהם”[26]. הסמ"ג שהשתתף אף הוא בויכוח, קבע כן בספרו '...ויש טעם בזה לתשובת המינים, מפני שבמיתת ב"ד מתכפרין המומתין, וזה עשה כל כך עבירה גדולה, שאין הקדוש ברוך הוא רוצה שיהא לו שום כפרה'[27]. בשו"ת הרשב"א [28] כתב באופן שונה מעט, ”שהנותן כל זרעו שוטה מוחלט הוא, ואין הקב"ה רוצה בכפרתו על ידי מיתת בית דין”.

בארכאולוגיה

עדות לפולחן המולך נתגלתה במושבה הכנענית קרתגו שבאפריקה הצפונית, שם גילו הארכאולוגים אלפי קערות חרס בהם עצמות ילדים חרוכות.[29]

אליל בני עמון

על פי המתואר בתנ"ך, שמו של האליל העמוני היה מֹלֶךְ או מִלְכֹּם, ויש הסבורים שעבודתו העיקרית של מולך היתה באמצעות פולחן המולך. על שלמה המלך בערוב ימיו נאמר: ”אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן” (ספר מלכים א', פרק י"א, פסוק ז'), אך לא ידוע אם התקיים מצידו מעשה "מעביר בנו ובתו באש".

גם לאחר מלחמת דוד בחנון בן נחש מלך עמון נאמר ”וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ” (שמואל ב', י"ב, ל'), ולדעת אחדים מהמפרשים אין הכוונה לעטרתו של חנון אלא לעטרת שהיתה שייכת לאליל העמוני מלכם.[30]

ביטויים

מהמולך ועבודתו נגזרו מספר ביטויים בעברית:

  • "לעבוד למולך" לוותר על עקרונות או להשקיע מאמצים רבים בכיוון שלילי ופסול לחלוטין.
  • "תופת" – שם הנגזר מ"במות התופת": במות של אש שמקריבים בהן ילדים – שקיבל בעברית משמעות של דבר קשה ורע, שריפה גדולה ואף גיהנום. משתמשים בביטוי "כאבי תופת" לתאר כאב שהוא איום ובלתי נסבל, ובביטוי "מכונית תופת" – לתאר מכונית עמוסה חומרי נפץ, שזורעת בפיצוצה הרס ובהלה בסביבה גדולה.

לקריאה נוספת

  • George C. Heider, "Molech", in Karel van der Toorn, Bob Becking, and Pieter W. van der Horst (eds.), Dictionary of Deities and Demons in the Bible, 2nd ed., Leiden: Brill, 1999, pp. 581-585.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ”לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם, כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם” (דברים יב ל"א.)
  2. ^ רש"י ורד"ק לספר מלכים ב' כג י'
  3. ^ מלכים ב' טז, ג'; וכן בספר דברי הימים ב', כח, ג'
  4. ^ מלכים ב', כא, ו'; וכן בספר דברי הימים ב', לג, ו'
  5. ^ רמב"ן, ויקרא יח, כ"א.
  6. ^ The legacy of Child Sacrifice in Early Judaism and Christianity,https://www.patheos.com/blogs/atheology/2015/11/the-legacy-of-child-sacrifice-in-early-judaism-and-christianity/
  7. ^ רמב"ן לויקרא יח, כא'.
  8. ^ רד"ק למלכים ב' כג, י'.
  9. ^ רש"י על ספר ירמיהו, פרק ז', פסוק ל"א.
  10. ^ ספר החינוך, מצווה ר"ח
  11. ^ רש"י, מסכת סנהדרין, דף ס"ד עמוד ב'
  12. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ו', הלכה ג'.
  13. ^ לאוין מ
  14. ^ גיא בן הינום ופולחן המולך, בביצוע מכון מגלים, סרטון באתר יוטיוב.
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ד עמוד ב'.
  16. ^ וכך פירשו רש"י בפירושו לתורה ויקרא יח כא, ודברים יח י, והרלב"ג בפירושו למלכים ב פרק כג פסוק י
  17. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ו', הלכה ג'.
  18. ^ לאוין סימן מ
  19. ^ בית הבחירה למאירי, מסכת סנהדרין, דף ס"ד עמוד ב'
  20. ^ רש"י לירמיהו ז, ל"א, ורד"ק למלכים ב' כג, י': "והיו פניו של עגל וידיו פשוטות כאדם שפותח ידיו לקבל מחבירו והיו מסיקין אותו באש והכומרים נוטלין את התינוק ונותנין תוך ידיו של מלך והתינוק מוציא נפשו".
  21. ^ ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רע"ז
  22. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ו', הלכה ג'.
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ד עמוד ב'.
  24. ^ שם
  25. ^ ספר החינוך, מצווה ר"ח
  26. ^ אוצר ויכוחים, עמ' 88
  27. ^ ספר מצוות גדול, לאוין מ'
  28. ^ חלק ד סימן יח
  29. ^ [1]
  30. ^ רש"י ורד"ק שם, רש"י עבודה זרה מד. ד"ה עטרת.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26919708מולך