שבועה
שבועה היא התחייבות עליונה של אדם או אישור ואימות של דבריו. ההתחייבות שבשבועה ביהדות היא התחייבות בשם ה', אך לפעמים מצאנו שאנשים התחייבו בשם כסאו של המלך[1]. הכוונה שאדם מתחייב שכשם שכסא המלך קיים כן הדבר הזה אמיתי.
שבועה בגמרא ובהלכה
השבועה נזכרת בתורה בספר במדבר, פרק ל', פסוק ג': "איש כי ידור נדר לה', או הישבע שבועה, לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".
בספר דברים פרק ו' פסוק י"ג; פרק י' פסוק כ' נאמר "ובשמו תשבע". קיימת מחלוקת בין הראשונים האם השבועה בשם ה' היא מצות עשה[2], או רשות[3]. לכל הדעות, השבועה בגורם אחר אסורה[דרוש מקור].
הנשבע לשקר או שעבר על שבועתו מתחייב בעונש מלקות או בקורבן.
סוגי השבועות
- שבועת ביטוי - שבועה שלא נולדה כתוצאה מדין ודברים שיש לנשבע עם אחרים, אלא שהוא החליט מעצמו להישבע על התחייבות עתידית או על אימות פעולה שכבר נעשתה. השם "ביטוי" נגזר מהפסוק "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב, לכל אשר יבטא האדם בשבועה" (ויקרא, ה', ד'). העובר על שבועת ביטוי או שנשבע לשקר חייב להביא לבית המקדש קורבן עולה ויורד.
- שבועת שוא - שבועה זו היא בעצם "שבועת ביטוי" אלא שבשבועה זו ברור מיד לכל בשעת השבועה שהדברים שאומר אינם אמת (=הנשבע על שיש שהוא זהב), או שברור שהם אמת ואין צורך להישבע עליהם (=הנשבע על אבן שהיא אבן), או הנשבע על דבר שמן הנמנע לעשותו (=הנשבע שלא יישן 3 ימים), או שנשבע לבטל מצווה (=שלא יניח תפילין). הנשבע "שבועת שוא" בזדון חייב בעונש מלקות.
- שבועת העדות - התובע משני עדים שיעידו עבורו בבית דין, ונשבעו לשקר שלא ראו דבר. על שבועת העדות חייב קורבן עולה ויורד.
- שבועת הפיקדון - התובע מחברו תביעת ממון וחברו מכחיש ונשבע על כך. אם בדיעבד נודע שנשבע לשקר חייב הנתבע לשלם את הממון ולהוסיף על כך "חומש" (=חמישית), וכן עליו להביא קורבן אשם גזילות.
- שבועת הדיינים - שבועת הדיינים הוא שם כולל לכל סוגי השבועות שמשביעים הדיינים בבית דין בתביעות ממון שבין אדם לחברו. בית הדין משביעים את הנתבע להישבע ובכך הוא נפטר מתשלום. שבועה זו מתחייבת בשלושת המקרים הבאים:
- מודה במקצת - הנתבע מודה בחלק מהתביעה.
- עד אחד - כדי לקבל עדות יש צורך בשני עדים, אך עד אחד המחזק את טענת התובע יכול לחייב את הנתבע להישבע.
- שבועת השומרים - שבועת שומר שהופקד בידיו פיקדון ואבד או נגנב, במקרים מסוימים.
בתקופת חז"ל תוקנו שבועות נוספות, כגון "שבועות הנוטלים" שאינן מוטלות על הנתבע אלא דווקא על התובע. בימי האמוראים התרחבה מגמה זו עוד יותר, ותוקנו עוד שבועות רבות, כגון "שבועת היסת" שמחייבת את הנתבע להישבע גם כאשר הוא כופר בכל התביעה ואין כל ראיה נגדו.
בתקופת הגאונים החלו לצמצם את השימוש בשבועות, ולהיעזר בפתרונות חלופיים שיאיימו על הנידונים. בימינו בתי הדין אינם נוהגים להשביע כלל, ובדרך כלל במקום השבועה מציעים פשרה בין בעלי הדין[4]
ההבדל בין נדר לשבועה
ערך מורחב – נדר
ההבדל הוא שנדר תלוי בתנאי ושבועה אינה תלויה בתנאי. דוגמה לנדר: אם דבר מסוים יקרה או לא יקרה אני מתחייב למשהו מסוים. שבועה לעומת זאת אינה כרוכה בתנאי. התורה אומנם כרכה יחד, באותו פסוק, את איסורי נדר ושבועה, אולם קיים הבדל מהותי ביניהם, כי בעוד שהנדר מוגדר בתלמוד כ"איסור חפצא ( = חפץ)", כלומר שהחפץ הוא זה שנאסר בנדר על הנודר, הרי שהשבועה נחשבת ל"איסור גברא ( = גבר)", כלומר שאיסור השבועה חל על האדם ( = גברא), בעוד שהחפץ הנו חפץ מותר. לדוגמה, אדם הנודר שלא לאכול את לחמו, איסור הנדר חל על הלחם, ולא על האדם, ולנודר אסור לאכול מן הלחם כי הלחם הוא האסור באכילה. לעומת זאת, בשבועה שלא לאכול לחם, איסור השבועה חל על האדם, ולא על הלחם, ולנודר אסור לאכול מן הלחם כי הוא אסור באכילה מלחם זה. אף על פי שההבדל בין נדר לשבועה נראה כתאורטי בלבד, שהרי בשני המקרים התוצאה היא אותה התוצאה, (בדוגמתנו - שאסור לאכול מן הלחם) ישנה נפקא מינה משמעותית בין נדר לשבועה, במקרה בו ראובן אמר "יהא אסור עלי לחם זה, כאיסור שחל על לחמו של שמעון". אם שמעון אסר את הלחם על עצמו בלשון נדר, הרי שהאיסור חל על הלחם, ולכן נדרו של ראובן חל. אך אם שמעון נשבע שלא לאכול את הלחם, הרי שאין האיסור חל על הלחם, אלא על שמעון, וממילא שבועתו של ראובן לא חלה, שהרי בלחמו של שמעון לא חל שום איסור.
מנהג השבועה בתקופת התורה שבכתב
בתקופת התורה שבכתב נראה ששבועה הייתה מנהג מקובל. מספר פעמים אנו נתקלים בביטוי "חי ה'" בשבועות. השבועות הראשונות מופיעות אצל אברהם: כאשר הוא נשבע למלך סדום, שהוא לא יקח שלל מהמלחמה (ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק כ"ב). אברהם ואבימלך נשבעו וכרתו ברית ביניהם, תוך מתן תוקף על ידי הצגת שבע כבשים. אירוע זה התקיים בבאר שבע, ועל שם מעמד שבועה זה נקבע שמו - "באר שבע". בהמשך אליעזר עבד אברהם מתבקש להשבע על ידי אברהם כי לא יביא אישה ליצחק מבנות הכנעני אלא מחרן ממשפחת אברהם (ספר בראשית, פרק כ"ד). יעקב מבקש מעשיו להישבע לו על מכירת הבכורה (בראשית, כ"ה, ל"ג). יעקב ולבן כורתים ברית אי לוחמה בגלעד, ויעקב נשבע באלוהי אביו (ספר בראשית, פרק ל"א, פסוק נ"ג). יוסף נשבע לאביו יעקב שלא יקבור אותו במצרים אלא בארץ ישראל בקברי אבותיו (בראשית, מ"ז, ל"א) ובדומה יוסף משביע את בני ישראל שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל כאשר הם יצאו מארץ מצרים (ספר בראשית, פרק נ', פסוק כ"ה).
אף שעדיין לא ניתנה תורה, ואין השבועה משבע מצוות בני נח, היו מתחייבים בשבועות. יש שביאר, שהשבועה היא בכלל איסור עבודה זרה שנאסר לבני נח, כי מי שעובר על שבועתו כאילו כופר בעיקר[5]. יש שפירשו, שהשבועה היא בכלל איסור ברכת השם שנאסר לבני נח[6]. יש שכתבו, שהשבועה בכלל מצות דינים שבני נח נצטוו עליה[7]. אולם יש אומרים שאין צריך לזה אזהרה, שמי שנשבע לאחר הסברא מכרעת שחייב לקיים שבועתו[8].
כאשר ישראל נכנסים לארץ הם נשבעים לכרות ברית שלום עם הגבעונים[9]. לאחר שהתברר כי הגבעונים רימו אותם ולא באו מארץ רחוקה כפי שסיפרו, מסופר בנביא כי ישראל לא יכלו להפר את הברית והשבועה שנשבעו בשם ה', ולכן כעונש הפכו אותם לחוטבי עצים ושואבי מים. יהושע נשבע שבועה נוספת שבה הוא מקלל את האיש שיבנה את יריחו מחדש (ספר יהושע, פרק ו', פסוק כ"ו). מאוחר יותר שאול המלך נשבע לבנו יהונתן כי לא יהרוג את דוד. והוא משתמש בביטוי "חי ה'". שבועה שהוא מפר אותה מאוחר יותר, כאשר הוא מנסה להורגו בכל זאת. (ספר שמואל א', פרק י"ט, פסוק ו'), גם אצל בעלת האוב שאול משתמש בביטוי "חי ה'", ונשבע שלא יקרה לה רע (ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק י'). גם דוד נשבע מספר פעמים: לשאול שלא ישמיד את צאצאיו. לא לאכול ביום שבו נרצח אבנר בן נר כסימן לאבלותו הרבה, לשמעי אויבו שהוא לא ימיתהו, ולבת שבע שיעתר לבקשתה כי שלמה ימלוך תחתיו.
עוד מסופר בנביא כי מלך יהודה אסא, כופה על העם להשבע שבועת אמונים לה' כנגד עבודת האלילים שרווחה. והעם נשבע בכל לבבו ורצונו ושמח על כך[10]. בדומה לכך עזרא הסופר משביע את העם לעזוב את הנשים הנוכריות[11].
שבועה מסוג שונה היא שבועתו של גדליהו בן אחיקם שנבוכדנצר השני, מלך בבל מעמיד בראש ישראל, נשבע לעם שהם יקבלו הגנה מפני העמים שמסביב, אם יכנעו למלך בבל[12]. שבועה נוספת היא השבועה שהמלך צדקיהו נשבע לנביא ירמיהו, לא להרוג אותו ולא למסור אותו בידי אלו שרוצים להורגו, בתמורה לכך שיספר לו את העתיד שצופן לו[13].
בתורה מוצאים לא רק שבני אדם נשבעים אלא גם ה' נשבע. שבועתו של ה' לאברהם, יצחק ויעקב, לתת לזרעם את ארץ ישראל, נזכרת מספר פעמים בתורה (ספר בראשית, פרק נ', פסוק כ"ד; ספר דברים, פרק י"א, פסוק כ"א ועוד). כמו כן ה' נשבע בעקבות חטא המרגלים כי הבוגרים מגיל 20 באותו מעמד לא יכנסו לארץ ישראל (ספר במדבר, פרק ל"ב, פסוק י'; ספר דברים, פרק א', פסוק ל"ד). וכן הוא נשבע שמשה לא יכנס לארץ ישראל, בעקבות מעשיהם של ישראל (ספר דברים, פרק ד', פסוק כ"א).
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "חי פרעה" בראשית מב טו
- ^ ספר המצות להרמב"ם, מצוה ז'
- ^ השגות הרמב"ן על ספר המצות להרמב"ם, מצוה ז'
- ^ תחומין יב 327 - הטלת פשרה במקום חיוב שבועה
- ^ רבי חיים פלטיאל על ספר בראשית, פרק כ"ד; נדרי זריזין על תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ח' עמוד א'. ראו ראב"ע על ספר שמות, פרק כ', פסוק ז', שהטעם שמזכירים שם ה' בשבועה הוא, כי כאשר השם אמת כן יהיה דברו אמת, והנה אם לא יקיים דברו כאילו מכחיש את השם.
- ^ משנה למלך על משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק י', הלכה ז'; פנים יפות על ספר במדבר, פרק ל', פסוק ב'.
- ^ דברי יהונתן על ספר דברים, פרק כ"ט, פסוק ט', בשם המפרשים; ישראל קדושים לרבי צדוק הכהן מלובלין, אות ז
- ^ אבני נזר, יורה דעה סימן שו; משך חכמה על ספר שמות, פרק כ', פסוק ז'
- ^ "וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה" (ספר יהושע, פרק ט', פסוק ט"ו)
- ^ "וַיִּשָּׁבְעוּ לה' בְּקוֹל גָּדוֹל וּבִתְרוּעָה וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת: וַיִּשְׂמְחוּ כָל יְהוּדָה עַל הַשְּׁבוּעָה כִּי בְכָל לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ וּבְכָל רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ וַיִּמָּצֵא לָהֶם וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב: (ספר דברי הימים ב', פרק ט"ו, פסוקים י"ד-ט"ו)
- ^ ספר עזרא, פרק י', פסוק ה'
- ^ "וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ וּלְאַנְשֵׁיהֶם וַיֹּאמֶר לָהֶם אַל תִּירְאוּ מֵעַבְדֵי הַכַּשְׂדִּים שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִטַב לָכֶם:" (ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק כ"ד)
- ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ח, פסוק ט"ז