יחסי הוותיקן–ישראל
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
| יחסי קריית הוותיקן – ישראל | |
|---|---|
|
|
| |
| קריית הוותיקן | ישראל |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 0.49 | 22,072 |
| אוכלוסייה | |
| 499 | 10,019,883 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 509,901 | |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 50,889 | |
| משטר | |
| מונרכיה תאוקרטית אבסולוטית | דמוקרטיה פרלמנטרית |
יחסי הוותיקן–ישראל הם היחסים הדיפלומטיים הרשמיים בין מדינת ישראל לקריית הוותיקן. היחסים כוננו באופן רשמי בשנת 1993[1], אולם קדמו להם כמעט מאה שנה של קשרים ופעילות דיפלומטית.
על אף היחסים המלאים והקשרים השוטפים בין המדינות, היחסים לעיתים הופכים לטעונים וזאת בעיקר בעקבות הפולמוס היהודי-נוצרי הקיים לאורך 2000 שנים.
לאחר הקמת התנועה הציונית ועד הקמת המדינה
בשנת 1897, כאשר הרעיון הציוני החל להתפשט באירופה, ובשנה בה חל הקונגרס הציוני הראשון, הודיע כתב עת קתולי (Cicita Ctollica) שהכנסייה לא תוכל להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ הקודש, שבירתה ירושלים והמקומות הקדושים נתונים לשליטתה. כעבור 7 שנים, בשנת 1904, נפגש מייסד התנועה הציונית, בנימין זאב הרצל, עם האפיפיור פיוס העשירי, בתקווה לזכות בתמיכתו. פיוס דחה אותו בטיעון התאולוגי שהכנסייה אינה יכולה להכיר בעם היהודי ובשאיפותיו בארץ ישראל מאחר שהיהודים לא הכירו בישו. בארבעת העשורים הבאים (שבהן התחוללו גם שתי מלחמות עולם) היו לתנועה הציונית רק מפגשים מזדמנים עם ההיררכיה של הכנסייה ועם ההצהרות של הוותיקן לגבי השאיפות הציוניות, אולם די היה בהן כדי לאשר את קיומם של מרכיבים יסודיים ועקביים בעמדת הוותיקן שהושפעה כנראה מפיוס העשירי.
האפיפיור התנגד למדינה יהודית בארץ ישראל ולהצהרת בלפור אשר פורסמה בשנת 1917. למקומות הקדושים הייתה חשיבות רבה והעברת השליטה עליהם יכלה להתקבל רק בדיונים בין הכנסייה והמעצמות. כאמור, ריבונות יהודית אפשרית בארץ ישראל עוררה בעיות תאולוגיות אצל הוותיקן.
הוותיקן ראה בחיוב את החלטה 181, "החלטת החלוקה", ועל-פיה ירושלים וסביבותיה ייחשבו ל-corpus separatum, כלומר ישות נפרדת, אולם מיד עם ההצעה ובעקבות מלחמת 1948, נפל הרעיון של ירושלים כישות נפרדת.
האפיפיור פיוס השנים עשר, שהיה מודאג מאוד מן הסכסוך האלים בארץ ישראל, קרא למשכיני השלום להעניק לירושלים "אופי בינלאומי" ולהבטיח "ערבות בינלאומית"- גישה חופשית למקומות הקדושים הפזורים ברחבי ארץ ישראל וחופש פולחן בהם.
באפריל 1949, ביקש האפיפיור לעשות צדק עם הפליטים הפלסטיניים וחזר על קריאתו ל"מעמד בינלאומי" כצורת ההגנה הטובה ביותר על המקומות הקדושים. בכך נקבעה למעשה עמדתו הרשמית של הוותיקן בשאלת הפליטים לשני העשורים הבאים.
העידן שאחרי הקמת המדינה
בשנת 1948 הייתה מדינת ישראל הצעירה מעוניינת בהכרת האפיפיור והוותיקן בריבונות ובשטחים שנוספו לה, לאור מעמדו הבינלאומי ולהשפעה שהייתה לו. לשם כך שלחה המדינה נציגים לוותיקן, אך המשלחת לא הצליחה להשיג את מטרתה העיקרית. הושגו הבנות מסוימות לגבי בעיות המעסיקות את שני הצדדים ומתוך הבנות האלו השתמעה הכרה מצד הוותיקן במדינת ישראל.
הוותיקן המשיך לחתור לשליטה במקומות הקדושים. בשנת 1950 יזם הוותיקן מהלך באו"ם במטרה להשיג שליטה זו, אך ללא הצלחה. הוותיקן לא חידש בהמשך את יוזמתו זו באו"ם.
במקביל התפתחו קשרים בין ישראל לוותיקן במישורים השונים. אירועים ראויים לציון בשנותיה הראשונות של המדינה היו פגישתם של שר החוץ משה שרת עם האפיפיור פיוס ה-12 והופעתה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בפניו בשנת 1955. מטרתה המוצהרת של ישראל הייתה להגיע ליחסים דיפלומטיים מלאים עם הוותיקן. ניסיונות דיפלומטיים שנעשו בשנים שלאחר מכן לא צלחו והבהירו באופן גלוי שהוותיקן אינו מכיר בישראל.
גם אם התנגדויות תאולוגיות מסוימות נחלשו נותרו עדיין נושאים מדיניים חשובים - הוותיקן הוסיף להחזיק בעמדותיו לגבי המקומות הקדושים, זכויות אזרחים קתוליים, מצוקות הפליטים הפלסטיניים. הוותיקן גם חשש מכך שהכרה במדינות ישראל תעורר תגובת נגד בקרב מיעוטים נוצריים במדינות ערב וגם במדינת הוותיקן עצמה.
לאחר השואה חל מהפך לחיוב ביחסה של הכנסייה הקתולית כלפי היהדות, העם היהודי ובחלוף השנים גם כלפי מדינת ישראל[2]. המהפך ביוזמתו של האפיפיור, יוחנן העשרים ושלושה, אנג'לו ג'וזפה רונקלי, כפי שנוסח בכתב בנוסטרה אטאטה שפרסמה ועידת הוותיקן השנייה ב-1965, מבטל את ההאשמה הקיבוצית של כל יהודי בצליבת ישו, רואה את עם ישראל כעם שהבחירה לא ניטלה ממנו, ומגנה בחריפות את האנטישמיות באשר היא. שנה לפני כן ביקר האפיפיור פאולוס השישי בישראל, ביקור ראשון של אפיפיור במדינה אם כי ביקור חטוף בן 11 שעות בלבד. במהלך אותן שעות ביקר האפיפיור בנצרת, בהר האושר ולאחר מכן בירושלים.
מלחמת ששת הימים ב-1967 שינתה את המצב הגאו-פוליטי: ישראל החזיקה ברוב השטחים כולל המקומות הקדושים לנצרות. בעקבות זאת שינה הוותיקן את עמדתו. בנאום בפני קרדינלים שנשא האפיפיור פאולוס השישי בדצמבר 1967, הוא קרא להעניק "מעמד מיוחד בערבות בינלאומית" לירושלים למקומות הקדושים. עמדה זו נותרה עמדתו הרשמית של הוותיקן בנושא עד עצם היום הזה.
במקביל נמשכו מגעים בדרגים הגבוהים בין הצדדים- האפיפיור פאולוס ה-6 קיבל את שר החוץ אבא אבן ב-1969, את ראש הממשלה גולדה מאיר ב-1973 ואת שר החוץ משה דיין ב-1978. ראש הממשלה יצחק שמיר התקבל אצל האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 1982. שאלת היחסים הדיפלומטיים המשיכה לעלות במפגשים, אך הוותיקן המשיך לשמור על שתיקתו בנושא[3].
הסימנים הראשונים לשינוי הופיעו בתחילת כהונתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני שהיה בעל רקע שונה מאוד מזה של קודמיו. בנעוריו היו לו חברים יהודים רבים, הוא עצמו נלקח לעבודות כפייה תחת הכיבוש הנאצי בפולין והוא רחש אהדה לכיסופים הלאומיים של הפולנים ושל עמים אחרים.
בשנת 1984 דיבר פאולוס השני על ביטחון ושקט לעם היהודי החי במדינת ישראל כ"זכותה של כל אומה". בדבריו מול מנהיגים יהודים במיאמי בספטמבר 1987 הוא הכיר בזכותו של העם היהודי למולדת כמו כל אומה. היו מי שרמזו שרוב המכשולים הוסרו ביחסים בין שתי המדינות אך יחלפו עוד חמש שנים עד שהאפיפיור יוחנן פאולוס השני יפעל לתרגם זאת למציאות דיפלומטית.
לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 התחדש תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. נחתם הסכם אוסלו ומדינות ערביות כוננו איתה קשרים דיפלומטיים. במקביל חידשו ארצות נוספות את יחסיהן עם ישראל (יחסים שנותקו אחרי מלחמת ששת הימים), כמו כן היו מדינות שכוננו לראשונה יחסים דיפלומטיים עם ישראל כדוגמת הודו, במטרה להיות שותפות לשיחות השלום הרב צדדיות. לאור העובדה שנוצר שקט מסוים במזרח התיכון, ואולי מחשש שהוותיקן ימצא עצמו לבד בעמדה לא נוחה הורה האפיפיור לקיים "שיחות גישוש" עם ישראל ולאחר מכן ניהל את השיחות בעצמו.
בתחילת אפריל 1992 הוזמנו שגריר ישראל באיטליה ורעייתו לפגישה אישית עם האפיפיור. לבקשת האפיפיור, סקר השגריר את המצב במזרח התיכון והזכיר את סירובן של חלק ממדינות ערב להכיר בישראל למרות הכרתם בפלסטינים ולמרות תהליך השלום המתמשך. נראה שדבר זה הטה את הכף מאחר שעשרה ימים לאחר מכן שר החוץ של הוותיקן הודיע לשגריר ישראל כי האפיפיור הורה לפתוח בשיחות לבחינת האפשרות ליחסים דיפלומטיים עם ישראל. באוקטובר נפגש האפיפיור עם שר החוץ שמעון פרס.
1993 ואילך: ההכרה
.jpg)
ב-30 בדצמבר 1993 נחתם הסכם היסוד בין הכס הקדוש ומדינת ישראל. במאי 1994 הוחלפו שגרירים בעלי סמכות מלאה. הסכם הייסוד פתח את הדרך להקמת ועדת משנה לנושאים נוספים. מאז מקיימת מדינת ישראל יחסים דיפלומטיים קרובים עם הוותיקן, יחסים שידעו גם תקופות של מתח[4] ומשברים[5]. ועדות המשנה הסתיימו מהר יחסית והביאו לחתימת הסכם משלים שנחתם ב-10 בדצמבר, ובו מכירה ישראל בסמכות הכנסייה הקתולית ומוסדותיה, גם באלו של הכנסייה הלטינית בירושלים ושל הפטריארכיות של הכנסייה הקתולית המזרחית והבישופיות שלה בשטחי ישראל, ואילו הישויות הכנסייתיות הללו מכירות בחוק הישראלי בנושאים אזרחיים ומשפטיים.
ב-1998 נקלעו יחסי הוותיקן עם ישראל למתח כאשר מוסלמים בנצרת רצו לבנות מסגד סמוך לכנסיית הבשורה, לכאורה בשתיקה כהסכמה מצד גורמים בישראל. בעיה זו באה על פתרונה בינואר 2002, כשוועדה ממשלתית הביאה לסיום הפרשה, מאחר שהבעיה הייתה קשורה ישירות למקום הקדוש לקתולים.
אחד משיאי היחסים בין שתי המדינות היה ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני בישראל בשנת היובל - שנת 2000. הביקור נשא אומנם אופי דתי של עלייה לרגל אך אין להתעלם גם מהיבטיו המדיניים כמו ביקורו אצל נשיא המדינה ופגישתו עם ראש הממשלה.
התקוות הגדולות ליחסים דיפלומטיים קרובים התנפצו בפרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000. הוותיקן מתח ביקורת על התגובה הצבאית של ישראל וצינן את יחסיו עמה. עם זאת, כדי למנוע קרע מוחלט קודמו יוזמות אחרות כולל פתיחת דו-שיח פורה בשנת 2003, אשר ממשיך עד היום, עם הרבנות הראשית. היחסים הדיפלומטים הוכיחו את חוזקם וחשיבותם כאשר באפריל 2002 שיתפו ישראל והוותיקן פעולה באופן מלא ודיסקרטי כאשר חמושים פלסטיניים השתלטו כנסיית המולד בבית לחם והחזיקו אנשי דת רבים ואזרחים פלסטיניים לא חמושים.
ביקורי שרים בוותיקן מתקיימים לעיתים קרובות כיום. הנשיא הראשון שהתקבל על ידי האפיפיור היה משה קצב בדצמבר 2002. במסגרת נאומו בברלין ב-2004 הזכיר את שינוי עמדותיו של הוותיקן כלפי ישראל[6]. שני הצדדים מחפשים דרכים להרחבת שיתוף הפעולה והבנה בתחומי התרבות, החינוך, האקדמיה והיחסים הבין-דתיים. הנציגויות מטפלות דרך קבע גם בבעיות ארציות כמו מתן אשרות כניסה ואפשרות לכניסה לישראל לאנשי דת קתוליים ממדינות ערביות שאין להן הסכמי שלום עם ישראל.
במאי 2014 ביקר האפיפיור פרנציסקוס בישראל.
במסמך שהקריא בסוף 2015 הקרדינל קוך, הממונה על הוועדה האפיפיורית בוותיקן ליחסי יהודים-נוצרים, במלאת 50 שנה לנוסטרה אטאטה, מצהירה הכנסייה כי היא מתנגדת לתופעת המיסיון ככל שהיא מכוונת ליהודים[7].
שגריר הוותיקן בישראל, מספטמבר 2021, הוא הארכיבישוף אדולפו טיטו ילנה. שגריר ישראל בוותיקן, מספטמבר 2021, הוא השגריר הוותיק רפאל שוץ.
ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
- שתי הדתות שנפרדו לפני אלפיים שנה נוגעות היום זו בזו - קשירת יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל למדינת הוותיקן בארכיון מדינת ישראל
מפאולוס השישי לפרנציסקוס הראשון - ד"ר אמנון רמון, המכון ללימודי א"י ומכון ירושלים למחקרי מדיניות, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 39:38)
הערות שוליים
- ^ ברושטיין, איתן (2005). לקסיקון נצרות מושגים רעיונות ואישים. תל אביב: אתיאב
- ^ דינה פורת, כרמה בן יוחנן ורות בראודה, עורכות, בעת הזאת מסמכים ומחקרים על הכנסייה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב ע"ש חיים רובין, 2015
- ^ מינרבי, י (תשנ"ב). יהודים וקתולים דו-שיח ללא סימטריה.
- ^ טלי גולדשטין, האם האפיפיור יצליח לפייס את היהודים?, באתר וואלה!, 11 במאי 2009
- ^ דורנר עידן(2009) בנדיקטוס ה-16 מנסה למזער נזקים. מערכת "וואלה חדשות" נכון ל-11.05 http://news.walla.co.il/?w=//1481412 (הקישור אינו פעיל, 27.5.2012)
- ^ דבר נאום נשיא המדינה מר משה קצב, בארוחת הערב הממלכתית בברלין, גרמניה, ז' באייר תשס"ד, 28 באפריל 2004
- ^ ריאיון עם הקרדינל קוך , סרטון באתר יוטיוב, מתוך התוכנית "רואים עולם" בערוץ הראשון.
36925550יחסי הוותיקן–ישראל